“הרבה תועלת זה הביא לי!” סברינה קנדריקס הביטה בעצמה בזלזול, בחליפת הבורגונדי המחויטת שלה, עליה היא בזבזה כמה מאות לירות שטרלינג שלא יכלה להרשות לעצמה, וידעה שתצטרך לאבד כל בגד אחר שיש לה, לפני שתשוב אי-פעם ללבוש אותה שנית. למרבה הצער, ההופעה שהיא דפקה לא ממש עבדה על ריצ’רד ווידי – מנהל הבנק הנפוח, עם הפה המסריח נורא, אתו היא נפגשה לפני פחות משעה. מבחינתה של סברינה, האיש היה סתם רכיכה, חסר כל עמוד שדרה.
“את לא מהווה סיכון בטוח, מיס קנדריקס,” הוא קונן. לא סיכון בטוח? היא מנהלת את חברת הנסיעות מזרח-מערב כבר חמש עשרה שנים, אז על מה הוא מדבר בכלל? מה הוא רוצה – אחריות של מאה אחוז? ניהול עסקים כרוך תמיד בלקיחת סיכונים, לא? מזל שהיא לא מגדלת חתול, כי במצב הרוח הנוכחי שלה, היא היתה בועטת בו.
אז היא רק דשדשה למטבח, בגרביים, והציצה בתקווה אל תוך המקרר, למרות שידעה מראש כמה הוא ריק. ריק מפני שלא היה לה זמן ללכת לקניות, ומפני שאוכל תפס אצלה מקום נמוך בסולם העדיפויות, כשכל מעייניה היו נתונים להשגת סכום נכבד להשקעה בהבאת העסק הקטן שלה אל המאה העשרים ואחת. די היה במחשבה על המאמץ הממתין לה כדי להדיר שינה מעיניה עד לשעות הקטנות של הלילה. היא לא עמדה להניח לעסק, אותו היא הקימה במאמץ כה רב, להיבלע על ידי חברות הענק שהשתלטו לאחרונה על כל שוק הנסיעות.
בהיזכרה כעת בפגישה שסיימה לא מכבר, היא תהתה אם נראתה אופטימית מדי, או סתם נואשת. היא עשתה פרצוף למול המדפים הריקים, טרקה את דלת המקרר וניגשה לכיור, למזוג לעצמה כוס מים. היא חשבה שהציגה את תכניתה בצורה טובה מאוד, אבל אולי החיוך שלה היה קצת מאולץ מדי? אולי שערה האסוף אחורה נראה קצת חמור סבר? אולי הגוון של השפתון האדום שלה נראה קצת מאיים? ואולי לריצ’רד ווידי סתם יש בעיה עם נשים קרייריסטיות, כמו שאמא שלה היתה קוראת לכל אישה שלא מבלה את ימיה בבית, כשהיא מסתובבת חגורה בסינר, עם מטלית אבק בידה.
המחשבה על אמהּ גרמה לסברינה לעווית של כאב בטן והזכירה לה ששום פירור של מזון לא נכנס לפיה מאז שש וחצי בערב שעבר. כבר היה אחרי אחת-עשרה וחצי בבוקר, והיא החלה להרגיש טיפת בחילה. אולי הגיע הזמן להחליף את הבנק שלה? היא יכולה לעשות את זה? בדבר אחד היא היתה בטוחה: שום מנהל בנק חמוץ פנים, מתנשא ושונא נשים לא יעצור אותה ולא ימנע אותה מלהפוך את חברת הנסיעות מזרח-מערב להצלחה הצרופה שהיא יודעת שביכולתה להיות. היא תמכור כל זוג נעלים שיש ברשותה ותלך יחפה, לפני שתיתן לזה לקרות.
“אל תלך, דוד חוויאר! בבקשה, תישאר!” הילדה הדקיקה, בת האחת-עשרה, עם העיניים החומות והצמה השחורה, נצמדה אל דודהּ גבה הקומה ורחב הכתפיים, ואחיזתה העיקשת היתה חזקה להפליא בהתחשב בממדי גופה. התחינה שבקולה והצער שבהבעת פניה שברו את לבו של חוויאר. מעל ראשה של הילדה, עיניו, השחורות אף הן, חיפשו את עיני אביה, ובפניו של מייקל קאלדר, שניבטו אליו בחזרה, לא היה פחות כאב.
“די, אנג’לינה, די, מלאך שלי,” לחש חוויאר כשפיו מול שערה של אחייניתו. “בסך הכל הלכתי להתקשר כדי לבטל את הפגישה שהיתה צריכה להיות לי. אני אשאר איתך כמה זמן שתרצי, אם זה בסדר מבחינתו של אבא שלך.”
הנהונו האילם של מייקל היה קצר, אך מלא הקלה. גם האב וגם בתו עמדו לפני מצב שהיה עשוי לפרק לגמרי את משפחתם הקטנה, וחוויאר היה שותף כפול לחששותיהם, מפני שאמה של אנג’לינה היתה אחותו האהובה דורותיאה, שהלכה לעולמה שמונה שנים לפני כן, כשאנג’לינה היתה רק בת שלוש. ועכשיו הילדה מצאה את עצמה מול האפשרות שגם אביה עומד למות. איזו אכזריות גורל? רק אתמול אובחן מייקל קאלדר כחולה בסרטן אלים במיוחד, והפרוגנוזה שלו לא היתה טובה במיוחד. למחרת הוא היה אמור להיכנס לבית החולים, לטיפול ניסיוני, ורק אלוהים ידע כמה זמן בדיוק יהיה עליו להישאר שם… אולי הוא לא יזכה לצאת מבית החולים לעולם. חוויאר הדף מעליו את המחשבה הזאת וריכז את מעייניו בילדה הבוכה בזרועותיו. חיבוקו התהדק סביבה. מייקל לא צריך לשאת את המעמסה הזאת לבד. חוויאר נשבע לעצמו שיעשה כל מה שביכולתו כדי להקל את סבלם. הוא ינסה להכניס קצת יציבות לחייה של אנג’לינה, כשכל העולם סביבה נראה כמו חולות טובעניים, ויוסיף להיות חבר טוב ותומך לאביה. אבל ראשית, היה עליו למצוא דרך להישאר בבריטניה באופן קבוע, מפני שכאזרח ארגנטינאי, הוא יאלץ לקבל אשרת שהייה.
“אני אורה לרוזי לסדר לך את המיטה.” מכיוון שלא היה מסוגל לשאת עוד את מראה מצוקתה של בתו, מייקל פנה לחפש את הנני הוולשית הידידותית שלהם, כשהוא מודה בלבו על ההפוגה שניתנת לו.
“בואי נלך למצוא לנו איזה די-וי-די לראות ביחד, טוב?” בהחזיקו את אחייניתו מרוחקת מעט ממנו, כדי שיוכל לשלוח אליה חיוך, חוויאר מחה את דמעותיה ואז לקח את ידה והובילה בעדינות אל חדר האורחים המהודר של משפחתה.
הוא התעורר לקולו של הגשם היורד. הגשם הקיש בעוז על חלון חדר השינה שלו, כמו מאה ילדים קטנים שיורים אבני חצץ בעזרת הרוגטקות שלהם. אבל לא מראה השמים האפורים ולא הגשם הם שהכבידו על לבו של חוויאר. אנג’לינה בכתה עד שהצליחה להירדם. בגיל אחת-עשרה, היא כבר ידעה מה זה אומר לאבד הורה. דודה נשאר לצדה עמוק אל תוך הלילה, כשהוא רק מקשיב לקול נשימתה, מתפלל בכל מאודו שאלוהים ישלח לה חלומות שלווים – חלומות שאינם רדופים בדימויים קודרים ומפחידים, של אבל ושל שכול. הוא השאיר את מייקל בחדר האורחים, כשבידו כוס של וויסקי משובח – מרוב שהיה הרוס, אפילו לא עלה בדעתו להגיד לגיסו שמוטב אולי שלא ישתה במצבו הנוכחי. הם לא יכלו להמשיך כך לאורך זמן. משהו עמד להישבר, אם הם לא יזדרזו ולא ימצאו פתרון…
מצחו השזוף והחלק נחרש קמטים של דאגה. חוויאר קם במהירות מהמיטה ומיהר אל חדר האמבטיה. אחרי שיתקלח ויתלבש, הוא חשב לשתות ספל מהקפה המשובח שרוזי הכינה, ואז ילך להעיר את מייקל עם ספל קפה. לאיש חיכה הנגאובר רציני, ללא ספק, אבל במצבו, הרי מגיע לו להתפרק מדי פעם, לא? איך הוא היה מרגיש אילו ניצב בפני גורל כל כך עגום? בהזעיפו שוב את פניו, לנוכח הבעיות המשפחתיות ההולכות ונערמות על כתפיו, חוויאר פתח את ברז המים החמים, ואז מיהר להתפשט מבגדיו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
