השברים 3 - לא רצויה

רגועה. שקולה. מלכת הקרח.

וריטי מרקאהם יודעת מה אנשים אומרים עליה מאחורי הגב, ולא אכפת לה. היא עבדה קשה כדי לבנות את החיים שלה, עשתה הכול כדי לקבור את הילדה הלא רצויה שהוריה הזניחו, והיא לא מתכוונת להתנצל על זה.

היא בסדר עכשיו, ואף אחד לעולם לא ייקח את זה ממנה.

לפחות, זה מה שהיא חשבה לפני שנכנסה לחדר הישיבות ההוא ונתקלה בו.

הארי יורק.

קר. מרוחק. אכזרי. החנון הגמלוני שווריטי מרקאהם סובבה סביב אצבעה הקטנה נעלם, ואת מקומו תפס גבר שלעולם לא יתפתה להאמין שוב לפניה היפות.

לפני עשרים שנה, המשפחה שלה כמעט הרסה את המשפחה שלו.

עכשיו הגיע הזמן לנקום.

לא רצויה מאת סופרת רבי־המכר סוזי טייט הינו רומן עכשווי מרגש על אהובי ילדות שהופרדו ומצאו את הדרך חזרה זה לזה. זהו הספר השלישי והאחרון בסדרת השברים, כל סיפור מסתיים בסוף סגור וניתן לקרוא אותו בפני עצמו.

שימו לב – הספר מכיל טריגר אלימות במשפחה.

ביטחון מופרז

וריטי

"אל תהרוס את זה, מקס," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות וחיוך מתורגל. אם נזכה במכרז הזה, נגיע לשיא של כל ההשקעה שלנו עד כה — הבניין שהחברה שלנו תעצב יתנוסס במקום מרכזי בלונדון. כל חברת אדריכלות במדינה רצתה לזכות במכרז לבניית הקמפוס הראשי של בית הספר לכלכלה של לונדון. לא קל למצוא שטחים עצומים לבנייה במרכז לונדון, והמיזם הזה יהיה הבניין הגדול ביותר עם אפס פליטות פחמן בבריטניה, והיינו ככה קרובים להיבחר לאדריכלים שיעצבו אותו.

אם אוכל להשתלט על מקס רק עוד קצת, רק עד שנעבור את הפגישה הבאה, אנחנו נצליח. העיצובים שלנו היו הטובים ביותר מבין אלה שהוגשו, והוועדה התרשמה לטובה. הפגישה הייתה פרט רשמי בלבד — כולם ידעו זאת. למען האמת, אפילו לא ידעתי למה היא הייתה נחוצה. רק אמרו לנו שאחד מהאנשים רבי‏־העוצמה שמימנו את הבניין רצה לפגוש באופן אישי את האדריכלים שהיו עתידים לזכות במכרז, מה שעצבן אותי מאוד — מה מיליארדר אקראי מבין בעיצוב טוב?

פריה וסאנדיפ, האדריכלים הצעירים שעבדו עם מקס ואיתי על המיזם, כבר עטו חיוכים קטנים של ניצחון והשתרעו על הכיסאות הנוחים בחדר הישיבות העצום שבו חיכינו, אבל מקס היה מתוח. מצד שני, מקס תמיד היה טיפוס מתוח.

וזאת הייתה אחת הבעיות כשהוא השתתף בפגישות כאלה. הוא היה אדריכל מבריק ואחד מחבריי הטובים ביותר, אבל הוא יצר רושם נורא על לקוחות. בעיקר מפני שהייתה לו נטייה לדבר בכנות בוטה — למשל, הלקוחות האחרונים שלנו לא אהבו את הכינוי 'בלבולי מוח יומרניים' שהרעיונות שלהם זכו לו.

השותפות העסקית שלנו הייתה מוצלחת כיוון שמקס יצר עיצובים חדשניים ומרהיבים, ואני ניחנתי ביכולת לנהל משא ומתן רהוט, להקסים לקוחות וללטף את האגו שלהם. למען האמת, ניסינו למזער ככל האפשר את התקשורת של מקס עם לקוחות, אבל בפגישה הזאת, הוא היה חייב להשתתף.

סובבתי מעט את הראש בתנועה מעגלית והתרכזתי בנשימות, בדיוק כפי שאחותו של מקס, יאז, הדגימה לי. תמיד התעלמתי מבלבולי המוח של יאז בנוגע לרפואה אלטרנטיבית, אבל סוף־סוף התחלתי להקשיב לה, כשלאחרונה היא השתמשה בשיטות הנשימה שלה כדי להפיג את התקף החרדה שחוויתי במשרד.

מאז, נראה שהשיטות שלה עזרו לי מאוד לווסת את רמות החרדה. רק יאז ידעה על ההתקפים — השבעתי אותה שלא תגלה לאיש, ואפילו לא שיתפתי את אחי, הית'. מבחינתו של הית', התקפי החרדה שלי נותרו בעבר, עם שאר תקופת הילדות שלנו. הוא רק ידאג אם יגלה שההתקפים חזרו, ורציתי שהוא יתרכז באושר שלו ולא בי.

אם הוא רק יוכל להפסיק להתנהג ליאז כמו מניאק וישלים עם העובדה שהוא מאוהב בה, זאת תהיה התחלה נהדרת.

וחוץ מזה, מעולם לא אהבתי לחשוף את הפגיעות שלי בפני אחרים, ולא רציתי שירחמו עליי או יחשבו שהייתי חלשה — לא כל עוד הייתה לי מילה בדבר. וריטי המוכשרת, קרת הרוח, המעשית — זאת הדמות שהקרנתי כלפי העולם, והתקפי חרדה לא התאימו לחזות הזאת.

התרכזתי בסביבה שלי והתבוננתי בפריטים השונים, כל פריט בתורו — כורסאות העור סביב שולחן הישיבות העצום, שורת החלונות שמאחוריי, שהשתרעו מן הרצפה עד התקרה והשקיפו על הנוף העירוני של לונדון.

אפשר לומר שהחדר שידר ביטחון מופרז — הוא נועד לאיים, להציב את האורחים בעמדת נחיתות. אבל לא התכוונתי ליפול במלכודת הזאת. את וריטי מרקהאם לא היה קל להפחיד.

לידי, מקס התחיל להקיש בעיפרון שבידו על משטח השולחן המבריק. שוב ושוב ושוב... הנחתי יד על גבי ידו כדי לעצור אותו. העצבנות שלו הוציאה אותי מדעתי.

לפתע, הדלתות הכפולות נפתחו והזדקפתי במושבי. כל האוויר יצא לי מהריאות במכה אחת כשפי נפער ברגע שראיתי את האיש הגבוה שפתח את הדלת.

הארי.

מבנה העצמות שלו נראה הרבה יותר מוגדר, זקן מעוצב לכדי שלמות הדגיש את קו הלסת המסותתת שלו, שהיה רך יותר ומפותח פחות לפני עשרים שנה. רעמת התלתלים הכהים שלו קוצרה וסורקה לאחור, והותירה רמז קלוש בלבד לשיער הפרוע מהעבר. הילד המופרע עם הזרועות הארוכות והתנועות המגושמות נעלם. במקומו עמד גבר מרהיב בחליפת ארמני שעטפה את גופו החטוב, תנועותיו בטוחות להפליא, כאילו כל חדר הישיבות וכל מי שבו היו שייכים לו.

אבל עיניו לא השתנו, צבען עדיין היה חום כהה וחמים — זה היה ההארי שזכרתי, שם, בתוך עיניו. אבל אז הוא התמקד בי ו... כלום.

בלי כל רמז להכרה, בלי תדהמה מכך שישבתי במרחק של מטרים ספורים ממנו אחרי עשרים שנה.

פשוט... כלום.

החיוך המשולהב שנמתח על פניי לאחר ההלם הראשוני התחיל להתפוגג. עיניו היפות נדדו מעיניי אל ידי, שעדיין נחה על גבי ידו של מקס, ומשהו הבזיק על פניו, אבל הוא מייד הסיט את המבט לעבר שאר חברי הצוות ועטה הבעה אדישה לפני שהספקתי להתעמק במה שראיתי.

מקס כחכח בגרונו והתנער מידי (לא מפתיע, בהתחשב באחיזת המוות שלי), והחזיר אותי למציאות. נעתי בחדות והבנתי שכולם חוץ ממני נעמדו כדי לברך לשלום את הארי ואת הפמליה שלו. הייתי היחידה בחדר שעדיין ישבה עם פה פעור כמו דג זהב.

"אתה בטח מר יורק, שמי מקס הארדקסל," מקס מלמל במבטא היורקשיירי העמוק שלו והושיט את ידו מעל שולחן הישיבות כדי ללחוץ את ידו של הארי.

נענעתי את ראשי כדי להסדיר את המחשבות העיניים על רגליי, כתוצאה מהתנופה דחפתי בטעות את הכיסא עם הגלגלים שעליו ישבתי והוא התנגש בחלון שמאחוריי. העיניים של כולם זינקו אליי ומלמלתי התנצלות, תוך כדי שהתפללתי שהזכוכית לא נשברה.

"בבקשה, אל תדאגי בקשר לחלון," הארי התערב ולחץ את ידו של מקס. "הזכוכית חסינה לקליעים." הוא שיגר אליי במיומנות חיוך מנומס שלא הגיע לעיניו — מייד שנאתי אותו — ושוב התרכז במקס. "נעים להכיר אותך, סוף־סוף, מר הארדקסל — ובבקשה, תקרא לי הארי."

"מקס," מקס אמר, ואפילו הצליח למתוח חיוך, מחווה שהייתה שדרוג משמעותי בשבילו. "ולדוחפת הכיסאות קוראים וריטי מרקהאם, השותפה העסקית שלי." מקס לא זיהה את הארי? פשוט התכוונו להעמיד פנים שלא הכרנו זה את זה? שלא למדנו יחד בבית הספר במשך ארבע שנים? מה לא היה בסדר עם האנשים האלה? זאת אומרת, אולי יכולתי להבין את מקס — הארי למד בשכבה מעלינו, ולמען האמת, הייתי היחידה שהכירה אותו טוב באותה תקופה. אבל הארי היה חייב לזכור אותי. איך יכול להיות שהוא שכח?

"מיס מרקהאם, כמובן," קולו החלקלק מדי של הארי התחיל לעצבן אותי וגם החיוך הזחוח והאדיש שלו. בהיתי ביד הגדולה שנמתחה לכיווני ומצמצתי. מקס נעץ בי מרפק חד וכחכח בגרונו, ומייד נכנסתי לפעולה כשניגבתי את כפות ידיי המיוזעות בצידי החצאית, והכרחתי את עצמי לגעת בידו של הארי. כמה מקסים וקר רוח מצידי.

"היי, הארי," אמרתי במאמץ, קולי נשמע גבוה וחנוק להחריד. "אני —"

"בבקשה, תתיישבו," הארי קטע אותי. הוא פשוט קטע אותי. נשאבתי לתוך יקום מקביל שבו הארי יורק העז לקטוע אותי? "אני מתנצל, אבל יש לי פגישה נוספת בעוד..." הוא הרים את שרוול הז'קט שלו כדי להביט בשעון והצצתי באמת היד השרירית — השעון שלו שידר את אותו ביטחון מופרז כמו חדר הישיבות, "... עשרים ושתיים דקות, אז כדאי שנזדרז."

עשרים ושתיים דקות? המצגת שהכנתי נמשכה כשעה. עבדנו עליה במשך כמה שבועות. הוא התבונן בי וזקף גבות בציפייה. כשעיניי נאחזו בעיניו, הרגשתי כאילו החדר כולו התרוקן מאוויר.

אתה הכול בשבילי, הארי.

המילים מנעוריי הדהדו לי במוח. יכולתי להרגיש את אותן תחושות ייאוש וכמיהה שחשתי אז, את פרץ האהבה והחיבה שלא ניסיתי להסתיר כשהייתי בת שבע־עשרה והתוודיתי בפני הארי. את ההקלה העצומה שהציפה אותי כשחשבתי שהוא הרגיש כמוני, כשחשבתי שגם הוא רצה אותי. אבל הוא לא רצה אותי, נכון? זאת הייתה רק אשליה. ועכשיו הוא עמד שם והוכיח זאת מחדש.

הארי, בבקשה. אני לא יודעת מה קרה. אני לא מבינה למה אתה לא עונה לשיחות שלי.

אתה מפחיד אותי, הארי.

בבקשה, פשוט תדבר איתי.

לחיי התחממו כששחזרתי במוחי את ההודעות הקוליות שהשארתי לו לפני עשרים שנה. הייתי מאוהבת כל כך בהארי עד שוויתרתי על כל טיפה של גאווה וכבוד עצמי.

השתניתי מאז. ההשפלה הפכה אותי לאדם אחר. בהווה, אף פעם לא זנחתי את הכבוד העצמי שלי, ואף פעם לא התחננתי.

מצמצתי, כחכחתי בגרון וניסיתי להתרכז במשימה. למרבה הצער, כשהושטתי יד אל המחשב הנייד, התנגשתי בכוס מים והיא התעופפה לאורך השולחן. סאנדיפ, שלאורך כל השבוע שעבר עבד על הדגם שכעת היה מונח בנתיב ההרס שהותרתי אחריי, נעמד במהירות, זרק את הז'קט שלו על השולחן וניגב את המים לפני שהם הספיקו להגיע לבניין הזעיר שעוצב בקפידה כה רבה.

"אלוהים אדירים," מקס מלמל בכיווני. "מה קורה איתך?" המבטא הצפוני שלו הפך למובהק יותר כשהוא היה מתוח. המבט שלי זינק לרגע קצר אל הארי. הממזר היהיר ניסה לבלום חיוך. ידעתי זאת לפי גומת החן שהופיעה על פניו. לדעתו כל ההתרחשות הזאת הייתה משעשעת מאוד.

כחכחתי בגרון ופתחתי את המחשב הנייד. סאנדיפ סיים לנגב את המים ובאומץ רב שוב לבש את הז'קט הרטוב שלו, כאילו לא קרה דבר. אמרתי לעצמי בלב שאצטרך לתת לו העלאת שכר.

המסך כבר דלק, לכן פתחתי את השקופית הראשונה וניסיתי להתרכז במצגת. המיזם היה חשוב מאוד ולא יכולתי לפשל רק כיוון שמישהו מהעבר שלי, מישהו שחשבתי שהיה משמעותי בחיי, לא זכר אותי.

למרבה הצער, במקום לנאום בביטחון מול הקהל, כפי שתמיד עשיתי, שכחתי מילים, פספסתי חלקים חשובים ונאלצתי לחזור לאחור. בשלב מסוים, יצרתי קשר עין עם הארי ואיבדתי לחלוטין את חוט המחשבה בגלל ההבעה המשועממת על פניו. דממה השתררה במשך דקה שלמה לפני שהצלחתי להתאושש.

"לכן מדובר לא רק במראה החיצוני אלא גם בהשפעה הסביבתית של הבניין שמקנה לו יתרון על פני —"

"בסדר גמור, אני חושב ששמעתי מספיק, מיס מרקהאם," הארי קטע אותי. שוב! "תודה שהקדשתם לי מזמנכם. אני בטוח שניצור איתכם קשר בזמן המתאים. ועכשיו, אם תסלחו לי."

"אבל לא שמעת על הפוטנציאל לחיסכון באנרגיה," מקס הוסיף, כל מילה שזורה בתדהמה. "אפילו לא הראינו לך את הדגם התלת־ממדי."

"אומנם זה נשמע מרתק," נימת קולו של הארי לא גיבתה את מילותיו, כמו גם העובדה שהוא בדק את השעון בפעם המאה מאז שנכנס לחדר הישיבות המטופש, מלא בביטחון העצמי המופרז שלו, "אבל אני חושש שנגמר לי הזמן." הוא נתן לשרוול להישמט מעל השעון, דחף את השולחן בידיו ונעמד בתנועה מהירה, הצוות שלו בעקבותיו. הוא הרים את הסנטר ויצר איתי קשר עין לשבריר שנייה, ואז יצא מהחדר עם הפמליה בעקבותיו. לא הייתי מסוגלת לקום על הרגליים.

"אלוהים אדירים, וי," מקס התפרץ אחרי שהדלתות הכפולות נסגרו מאחורי אנשי העסקים בחליפות. "מה זה היה לעזאזל?"

"אני לא —"

"זה החוזה הכי חשוב שניסינו לסגור, ואת זורקת כיסאות? הרטבת את הדגמים שלנו ונשמעת כמו חובבנית!" מקס תמיד היה פרפקציוניסט ובעל מזג חם, ולרוב זה לא השפיע עליי. בדרך כלל, פשוט התעלמתי מגישתו הגסה והממורמרת ושימשתי כקול ההיגיון. אבל אחרי המפגש עם הארי, הרגשתי... פגיעה.

"אני חושב שזה לא היה עד כדי כך נורא," סאנדיפ התערב, יפה מצידו. הוא כנראה כבר היה ספוג במים. מקס שיגר אליו מבט מזלזל והוא התכווץ בכיסאו.

"לא זיהית אותו?" אמרתי בקול נמוך כשהתחלתי לארוז את המחשב הנייד ולאסוף את התוכניות שפיזרנו על השולחן.

"על מה את מדברת?"

"זה הארי. הארי מבית הספר, שלמד שנה מעלינו. אבא שלו היה אחד מהמורים למתמטיקה והמחנך שלך. איך לא זיהית אותו?"

מקס הזעיף פנים. "וריטי, אני בקושי זוכר את הטיפשים שלמדו בשכבה שלנו, חוץ ממך ומהית'. אני לא הייתי מקובל כמוכם וגם לא ידידותי כמוכם. ובוודאי שאני לא זוכר איזה בחור אקראי שלמד שנה מעליי. ותהיי בטוחה ששכחתי כל מה שקשור למתמטיקה." מקס הצטמרר. הוא לא חיבב את המקצוע.

"אבל הוא —" השתתקתי והזעפתי פנים. רק מפני שביליתי כל כך הרבה זמן עם הארי לא אומר שמקס צריך לזכור אותו. אני הייתי זו שגילתה את מקום המסתור של הארי בספרייה, ואני זו שחזרה לשם יום אחרי יום בניסיון למצוא אותו. הארי אולי שיחק תפקיד חשוב בחוויה האישית שלי בבית הספר, אבל זה לא מפתיע שמקס לא זיהה אותו. "טוב, בכל מקרה, הוא למד איתנו, ואני בטוחה שהוא זוכר אותי."

מקס פלט נחרת זלזול. "אולי את חושבת שהיית בלתי נשכחת, וי, אבל אני בטוח שהיו כמה חבר'ה בבית הספר שלא פיתחו אובססיה כלפייך."

פריה התעלמה ממקס והתבוננה בי כשראשה נוטה הצידה. "היית דלוקה עליו, נכון?" היא שאלה. שיגרתי אליה מבט עצבני.

"אלוהים אדירים, וי," מקס נהם. "אל תגידי לי ששטויות של מתבגרים יהרסו לי את הסיכוי לזכות בעמלה הכי גדולה בחיים שלי?"

"לא הייתי דלוקה עליו. אלא..." השתתקתי, כי מה בדיוק היה ביני ובין הארי?

מתברר שתקופת העבר הותירה עליי רושם הרבה יותר משמעותי מאשר עליו. אם הוא זכר אותי והחליט להתעלם מהעבר המשותף שלנו, לא הייתי צריכה להיות מופתעת כל כך. אחרי הכול, הוא היה זה שדחה אותי.

באותה תקופה הייתי ילדה מתוסבכת, ובמשך זמן מה הארי היה כמו מקום מבטחים בשבילי. לכן החוויה הייתה משמעותית עבורי, אבל ברור שלא עבורו. התבוננתי בידיי, ראיתי שהן עדיין רעדו וניסיתי שוב להתרכז בנשימות שלי.

לא, לא, לא. וריטי מרקהאם לא רעדה, לא היססה ולא הייתה פרח עדין. העיצובים שלנו היו הטובים ביותר. לא היינו ראויים ליחס מזלזל כזה, ולאף אחד לא הייתה זכות לקטוע אותי — פעמיים.

או שבאמת היה מדובר בשטויות של מתבגרים והארי נטר טינה (אבל לא היה לי מושג למה לכל הרוחות — אם כבר, אני זאת שהייתי אמורה לנטור לו טינה), או שהוא פשוט היה אידיוט עשיר ממוצע שלא רצה לבזבז עוד כמה דקות כדי לשמוע את הרעיונות של חברת האדריכלות החדשנית והידידותית ביותר לסביבה במדינה.

בכל מקרה, באותו רגע החלטתי שלא אשלים עם זה. קמתי בחדות מהשולחן השחור המטופש והמבריק בעל עיטורי המונוגרמה, ופסעתי אל דלת חדר הישיבות.

"וי, לאן את הולכת עכשיו?" מקס שאל.

"חכו כאן," אמרתי בעצבנות. "אני הולכת להראות לאידיוט הזה מה אני חושבת על הביטחון העצמי המופרז שלו ולפתור כמה שטויות של מתבגרים. הכול יטופל עד הצהריים."