זה נמס

עמודים: 429 תאריך יצאה לאור: 02-2020 תרגום מפלמית: אירית באומן אישה צעירה נוסעת עם גוש קרח עצום במכוניתה לאזכרה של חבר ילדות. בחוץ קר, אבל נפשה בוערת. היא נוסעת לנקום. לא באדם אחד, אלא בכפר שלם. כך נפתח זה נמס, ספר הביכורים של ליזה ספיט, שהיכה את קוראיו בתדהמה, הפך לרב-מכר ענק מיד עם צאתו לאור, תורגם ל-16 שפות שונות וזכה במגוון פרסים ספרותיים. אווה מגיעה אמנם לכפר, אבל אינה מדברת עם איש. מאחורי חלון הרכב היא עוקבת אחר הדמויות שאִכלסו את ילדותה – החברים עמם גדלה, הוריהם, אפילו את אחיה האהוב היא רואה מרחוק, אבל לא ניגשת לומר מילה. יש לה תוכנית. בד בבד נמסר במשורג סיפור חייה של אווה למן ילדותה. זהו כפר קטן בבלגיה, שלושה ילדים נולדו באותה שנה. בת אחד ושני בנים. כמעט מתוך כורח הם הופכים לחברים קרובים, שלושת המוסקטרים. אבל הכניסה לגיל ההתבגרות, והעוררות המינית השוטפת את השלושה, מכניסות לחייהם פן חדש שיש בו, לצד סקרנות בריאה, גם היבטים של ניצול, השפלה, אכזריות וריח חריף של אסון ממשמש ובא. זה נמס היא יצירה מפעימה, מלאת אהבה אך חסרת רחמים, המותירה את הקורא משתאה וחסר מילים. ליזה ספיט הבלגית פרסמה אותה בגיל 28 בלבד, והיתה בן לילה לסנסציה ספרותית.

השעה 9:00
ההזמנה הגיעה לפני שלושה שבועות, במעטפה עמוסת בולים. הבולים, שעצם משקלם ודאי הוסיף לעלוּת המשלוח, נסכו בי בתחילה תקווה: יש עדיין דברים שמאפשרים זה את זה הדדית.
את המעטפה מצאתי מונחת על שאר דברי הדואר, כתריסר מכתבים ועלונים שנערמו בשתי ערימות שוות מול דלתי. חותם ידו של השכן. ערימה תמורת כל טובה שעוד תיגבה. מתחת למעטפה עמוסת הבולים נחה פרסומת למחיר מבצע אצל מגדת עתידות דוברת צרפתית ועלון של חנות צעצועים שנועד לשכנים מלמעלה — זאת לא הפעם הראשונה שתיבת הדואר שלי משמשת בור שכחה לדברי דואר מהסוג שהופך ילדים לנודניקים. בערימה הסמוכה נחו החשבונות וארבעה עלונים של סופרמרקט זול, ועל כולם התנוסס אותו תרנגול הודו מעורטל וממולא, רולדת מוקה, ויין במחירי מבצע. באמת עדיין לא תכננתי כלום לערב השנה החדשה.
אספתי את המחסום המאולתר, נכנסתי לדירה, הדואר בידי, וערכתי בה את הסיבוב הרגיל, שבו אני פותחת כל דלת, בלי לדעת מה יהיה יותר גרוע: להיתקל יום אחד בפורץ או לפגוש יום–יום את אותם חדרים ריקים.
אחרי שתליתי את המעיל והכפפות במקומם התחלתי להכין ארוחת ערב. קילפתי תפוח אדמה. הוצאתי לו את הקרניים שצמחו באור השמש. מילאתי את הקומקום במים והדלקתי תחתיו את הלהבה הגבוהה ביותר, כדי שיבין שהוא צריך להזדרז.
בשעה שחיכיתי, כבר רכנתי מעל המכתב.
שמי וכתובתי נכתבו בעט שחור בכתב יד שהיה מוכר, אם כי לא הצלחתי לזהותו מיד. בעזרת חוד קולפן תפוחי האדמה פתחתי את פינת המעטפה. כרטיס לבן בצבץ מתוכה, תמונת תינוק ושֵם. בלי לבחון את התמונה, את השם או את התאריך ידעתי שזו תמונתו של יאן ושזה אינו כרטיס המבשר על לידה. השנה, בשלושים בדצמבר, היה אמור לחגוג את יום הולדתו השלושים.
הסתכלתי שוב על הכתובת שלי, על שם הרחוב. כתב החרטומים היה חרוט עמוק בנייר, האותיות ריחפו מעל השורה. כתב ידו של פּים, כמובן. שנים ארוכות ישבתי לידו בכיתה וראיתי אותו עונה על שאלות המבחנים. אף פעם לא הבנתי למה הוא מפעיל כל כך הרבה לחץ על העט. זה לא הפך את התשובות שלו לנכונות יותר. אם כן, פים איתר את הכתובת שלי. הוא חרט אותה בלי שום טעות, אות אחר אות. ההזמנה עצמה היתה מודפסת, בצדה הפנימי היה ריבוע טקסט.
"........ יקר/ה," הקו המקווקו נועד לכתיבת שם הנמען ביד. "כפי שוודאי ידוע לכם, לא רק שיַאן, אילו היה בחיים, היה מציין החודש את יום הולדתו השלושים, אלא החודש אנחנו משיקים גם את הרפת הרובוטית החדשה. הזדמנות להיפגש ולהרים כוסית".
חלצתי נעליים כדי לחוש את רצפת הפרקט הרכה תחת רגלי. יום השנה למותו של יאן הפך לתרגיל קידום מכירות, ניסיון לקבץ כמה שיותר אנשים בהשקת עסק חדש.
לא המשכתי לקרוא. את הכרטיס ואת יתר דברי הדואר השלכתי לפח. פתחתי את הברז, תחבתי את שורשי כפות ידי מתחת לזרם המים הקרים ושטפתי פנים.
סיר הברזל הריק קרקש, מתחנן למים. ואף על פי שהקומקום כבר רתח, כיביתי את האש מתחת לסיר. איבדתי את התיאבון.
ולפני שניגבתי את הלחיים במגבת המטבח ידעתי, כמובן, שלא אוכל להתעלם מזה.
חילצתי את ההזמנה מהפח.
העמילן מקליפות תפוח האדמה הכתים את תמונתו של יאן. מפיו נזלה מריחה שחורה, שפתיו נמתחו עד למצחו. בעזרת הקצה של מגבת המטבח ניסיתי להחזיר את החיוך של יאן למקומו.
"15:00 פתיחת דלתות המחלבה. 15:15 הדגמה קטנה של מערכת החליבה הממוחשבת ואחריה מסיבה. נ"ב — לא לשכוח בגדים חמים. נא לא להביא פרחים, אבל תמונה או זיכרון יפה של אחי יתקבלו בברכה. תוכלו לשלוח אותם מבעוד מועד לכתובת המייל info@melkerijbezoek.be או להעלות אותם כפוסט לעמוד הפייסבוק של יאן. הוראות הגעה בגב ההזמנה".
מאחורי ההזמנה, תחת מפת הגעה פשוטה, הופיע ציטוט סכריני. קראתי את הציטוט כמה פעמים בקול, כפי שפים התכוון שיישמע. אבל גם כך התאמצו המילים יותר מדי.
השעה כבר אחרי תשע. בדיוק חלפתי על פני שכונת וילְווּרְד. שעון המכונית שלי מהבהב בכל כמה שניות ומקדים בכמה דקות את השעה שמופיעה על צג הטלפון הנייד שלי. אולי בגלל הקור. במשך כל זמן הנסיעה על הכביש המהיר מונחות פניו חסרות ההבעה של יאן על מושב הנוסעים שלידי.
לקחתי איתי את ההזמנה לא בגלל התמונה. גם את השעה שצוינה בה או את הוראות הדרך אין צורך שאבדוק שוב.
רק לשכבת הבולים העבה שעל המעטפה אני זקוקה. הבולים מוכיחים לי שפים ביקש לוודא שההזמנה תגיע. מובן שאני יודעת שאינה ממוענת אל מי שאני היום, אלא אל מי שהייתי כשהיינו בקשר, אווה של לפני קיץ 2002. בגלל זה אני עושה היום בדיוק את מה שהייתי עושה אז: מופיעה למרות הרתיעה.

4 ביולי 2002
קולו של קריין החדשות נשמע בגינה. יום חמישי היום. יש כל כך הרבה פקקים שמוטב היה לו דיווחו רק על המקומות שבהם התנועה זורמת. אומרים שהימים הקרובים יהיו חמים במיוחד. אחרי התחזית מתנגן ברדיו "שיר הקטשופ". הצלילים נבלעים בציוצי הציפורים המעופפות.
אולי מפני שסוף־סוף ישנתי כמו שצריך ואולי הודות למוזיקה שהופכת כל תנועה לנכונה, לראשונה מאז החורף אני מרגישה שהתעוררתי במקום הנכון. קיץ שלם עוד לפנַי. פעמוני הכנסייה יקצבו את מִשכה של כל שעה, איש לא יאיץ או יאט את המחוגים, אפילו לא לַאוּרֶנְס או פִּים. בפעם הראשונה מאז ההלוויה של יאן מרגיעה אותי המחשבה הזאת. אני פשוט צריכה להישמע לקצב הנתון, והכול יהיה בסדר.
אני מתיישבת במיטת הקומתיים שלי. רק עכשיו אני רואה את טֶסְיֶה עומדת ליד מיטתה. שערה הקצר והקוצני דבוק למצחה המיוזע. היא בודקת את הסדינים, אם הם נופלים באורך שווה משני צדי המיטה.
"ישנת הלילה?" אני שואלת.
היא מהנהנת.
יום מושלם לסוכרייה שוברת שיניים.
בדרך אל האופניים אני נתקלת באבא. הוא מעשן בזמן שהוא מקשיב בגאוותנות מסוימת לחדשות השעה אחת־עשרה, שנשמעות צלול וחזק ממכשיר הרדיו שתלה לפני זמן קצר בצמרת עץ הדובדבן, כדי לגרש את העורבים. הוא נשען על קיר הסככה שבחצר, זו שאנחנו מכנים "הסדנה", אפילו שאיש אינו עובד בה.
הכביש שמוביל אל הים עדיין פקוק בגלל שתי תאונות קשות על ה־E40, ואני טמנתי בכל גרב מטבע של חמישים סנט. בכל צעד שוקעים המטבעות עוד קצת.
אבא שולף את בדל הסיגריה מבין שפתיו, מועך אותו בנעל הבית ומרים אותו.
הוא לבוש מכנסי ג'ינס שחורים. פעם היה לובש אותם לעבודה, אבל הם איבדו צורה. בבד מעל הברכיים יש שתי גבעות קטנות, חותם הכריעה — תנוחת הישיבה השכיחה ביותר שלו ליד ארגז הבירה.
"אווה," הוא אומר.
הוא מסתובב אלי, מסמן לי לבוא אחריו. שמי נשמע בפיו פעמים כפקודה פעמים כשאלה, לעיתים נדירות הוא נשמע כמשהו ששייך לי.
אני הולכת אחריו לסדנה. המטבעות שוקעים לאורך קרסולי אל תחתית כפות רגלי.
אמא היא זו שקראה למקום "הסדנה" כשהם קנו את הבית, וכל חלל ריק היה יכול להפוך לכל דבר, כל עוד יחזרו על זה מספיק פעמים. אבא עתיד היה לעשות פה דברים גדולים. לטפל בגינה, לגזום את הגדר החיה, להתחיל ערימת קומפוסט, ולשפץ את חדר האמבטיה ששימש חדר שינה לילדים של בעלי הבית הקודמים והיה מכוסה טפטים עם דובונים. במרכז החדר בנה אבא קיר מלבנים חלולות כדי להעמיד עליו כיור. את הקירות עמדו לחפות באריחים ברגע שיחסכו מספיק. יוֹלַאן היה מי שגילה שחללי הלבנים יכולים לשמש מחזיקי מברשות שיניים מצוינים.
"מאוד שימושי, לעכשיו," קבעה אמא. שימושי, כל עוד יחזיקו מעמד.
כבר אז חישב יולאן: העכשיו והנצח חד הם.
הסדנה מלאה בפחיות בירה ריקות ובזבל. הקירות הפנימיים מרופדים פטריות. רובן צומחות באלכסון כדי שיוכלו להציץ מתחת לתיתורת כובען, שיוכלו לראות במו עיניהן מה בעצם קורה פה בכל שעה.
אבא משליך את בדל הסיגריה אל תוך אחת מפחיות הבירה. עדיין נשארו בה כמה טיפות.
"אחרת זאתי תתחיל להתלונן." הוא מצביע על הדלת שמובילה לבית, למטבח.
הכתפיים של אבא שקועות, יוצרות את הרושם שבתי השחי שלו כבדים מדי.
אנחנו עומדים ומסתכלים זה על זה במרכז הסדנה. רצפתה זרועה בשלל מתנות שחנות המשקאות פֶּטֶרְס מעניקה חינם אין כסף לכל מי שרוכש ארגז בירות מַאס — כובעים כחולים, מגשי בירה מתנפחים כחולים, כדורי ים כחולים.
האם אבא רואה את מה שאני רואה? שזה הפך למחסן המלא בפרסי בינגו?
את מבטי צדה המקדחה. היא לא השתלשלה מהתקרה כמו יתר כלי העבודה, אלא נחה על מדף שהורכב לא מזמן ועוּגן בקיר. זאת היתה הפעם היחידה שנעשה בכלי שימוש. קשה לומר מה בונה את מה: המקדחה את המדף או המדף את המקדחה.
לא במקרה כל הכלים האלה פה. אנחנו גרים לא רחוק מסניף של הכולבו אַלדי — לא בדיוק במרחק הליכה אבל כן במרחק רכיבה על אופניים. בכל שנה אפשר למצוא שם משהו שאבות עדיין לא מחזיקים ברשותם. על הגשר שחוצה את הכביש המהיר המפריד בין הכפר שלנו לכפר השכן רואים אמהות מדוושות על אופניהן, נושאות על הכידון מסורים אנכיים, מכשירי עיסוי של מדיוֹן, מסורי גיזום ומלקחי ברביקיו.
לפני שנה נתַנו את המקדחה הזאת מתנה לאבא. היא בעיקר שימחה אותו כאשר שכבה עטופה על המזנון. אחרי שהסיר את העטיפה הניח אותה על ערימת מגבות מטבח מגוהצות, ושם היא נשארה עד שההכנות ליום ההולדת הבא שלו כבר לא סבלו דיחוי.
"במקדחה משתמשים לא יותר מאחת־עשרה דקות בממוצע בכל החיים," אומר אבא.
"זה לא הרבה," אני אומרת.
אני בודקת אם מדבקת המחיר עדיין על הקופסה, כדי לחשב את עלותה לשנייה. אוכל לספר את זה לפים וללאורנס עוד מעט. יכול להיות שזה יעניין אותם.
"תראי, אֵיְפְיֶה. זה מה שרציתי להראות לך."
אבא מצביע על לולאת חנק שמשתלשלת מקורת העץ האמצעית של הגג המשופע, ליד המזמרה של הגדר החיה.
"לא רואים כמה קשה לתלות משהו כזה כמו שצריך, נכון?"
משכתי בכתפי בתגובה. אנשים מושכים בכתפיהם כשמדובר במשהו שלא אכפת להם ממנו, או כשזה משהו שאכפת להם ממנו מאוד, אבל הם לא מוצאים את המילים הנכונות לתאר אותו. בכל פעם אני חושבת לעצמי שצריך לבחור בדחיפות חלק גוף אחר ואולי בכלל תנועה אחרת בשביל זה. שלא כמו בגבות, באנטומיה של הכתפיים אין מקום לדקויות.
"לא כולם יודעים לקשור לולאה כזאת," הוא אומר, "צריך לתלות אותה בדיוק בגובה הנכון."
"אני רואה," אני אומרת. "אז מה הגובה הנכון?"
הוא לא מקשיב לשאלתי.
"קשר לא נכון יגרום לסבל. את לא רוצה שאסבול, נכון?"
אני מסתכלת שוב על הלולאה, נדה בראשי לשלילה.
"אם נופלים מגובה שהוא לא מספיק אז המפרקת לא נשברת. זה לוקח יותר מדי זמן. ואם נופלים מגובה רב מדי, המפרקת יוצאת מהמקום, ואת זה אתה לא רוצה שהאנשים שימצאו אותך יראו. לא ככה?"
"לא, את זה אנחנו לא רוצים."
אבא חבוש כובע מצחייה. הזיעה של הימים האחרונים נספגה בו והתייבשה. המלח השאיר על הכובע קווים לבנים מפותלים בגובה המצח. ככל שהימים חמים יותר, כך הקו שנשאר בכובע גבוה יותר.
הוא מביט בי בשתיקה, מוריד את הכובע, בודק אם יש בו משהו יוצא דופן. הוא לא מוצא שום דבר. הכובע חוזר אל הראש, מסובָב לאחור הפעם.
אני לא יכולה שלא לחשוב: האיש הזה הוא אבא שלי. הוא מבוגר מהממוצע כי רק בגיל מאוחר יחסית מצא מישהי שהסכימה לעשות איתו ילדים. הוא עובד בבנק, עושה שם משהו שהוא אף פעם לא מפרט ושאחרים גם אף פעם לא שואלים על אודותיו, כי הם מניחים שאם מישהו לא מדבר על משהו, סימן שאין מה לספר. כדי להגיע לעבודה הוא צריך לרכוב כל יום על האופניים אל תחנת האוטובוס — גם בגשם — ולנסוע חצי שעה באוטובוס. בימי השבוע הוא מרוויח בדוחק את כלכלת בני משפחתו, שלא שואלים שאלות, ואת תשלום הבית, שבו הוא תולה את המתנה שהם קנו לו בכספו שלו בלי שרצה.
אני הבכורה בין בנותיו של האיש הזה, ואני לא יכולה סתם להנהן עכשיו או לענות בלי להבין בדיוק מה הוא מתכנן.
אני כופה משהו על פנַי. לא חיוך. לא רחמים. אהדה אולי, אף שאיני בטוחה כיצד היא אמורה להיראות מתורגמת לעוויה.
"את חושבת כמו אמא שלך, שהטיפש הזקן הזה אף פעם לא מתכוון למה שהוא אומר? שלטיפש הזה אין אומץ לעשות את זה?"
אבא תמיד אומר "אמא שלך", ואמא עושה אותו דבר כשהיא מדברת על אבא, היא אומרת "אבא שלך". זה לא ממש הוגן. ככה הם מנסים להסתדר זה עם זה איכשהו, מעמידים פנים שאני זו שבחרה בהם.
"רוצה שאדגים לך?"
הוא לוקח את הסולם הרעוע, מציב אותו היישר מתחת ללולאה ומטפס. אחרי השלב השלישי הסולם מתחיל להתנדנד. אני מתקרבת ונעמדת לצד הסולם כדי לייצב אותו. המטבעות שוקעים אל מתחת לכפות רגלי. חדשות השעה אחת־עשרה הסתיימו. עכשיו יש פרסומת.
"אל תשלמו יותר מהדרוש! אם תמצאו את המכשיר הזה במחיר זול יותר בחנות אחרת, אנחנו מתחייבים לשלם את ההפרש."
אבא מגיע אל ראש הסולם. הוא מאזן את עצמו כששתי רגליו על השלב האחרון, נעמד בדיוק מתחת ללולאה. החבל מתנדנד מצד לצד ומתנגש קלות בעורפו. הוא כמעט מאבד את שיווי משקלו. אני אוחזת בסולם בחוזקה. אני רק יכולה לוודא שלא ייפול, לא שלא יקפוץ. המטבעות תחת כפות רגלי מתלהטים עוד יותר. צדודיתו של המלך אלברט השני תישאר מוטבעת בסוליות כפות הרגליים שלי עד סוף ימי.
אבא מושך בלולאה משיכה קטנה — החבל מחובר כהלכה. הוא תוחב בה את ראשו ומעיף מבט באימפריה הכחולה הפרטית שלו. הוא מהנהן במחווה שנראית כשביעות רצון.
"הרבה פעמים אנשים שתולים את עצמם תופסים את החבל בצוואר. מתחרטים. אבל אסור להתחרט אף פעם," הוא אומר.
אני מהנהנת.
"שמעת אותי, אווה?"
אני מהנהנת שוב.
"מה אמרתי?"
"שלא להתחרט אף פעם," אמרתי.
"לא שמעתי אותך."
"שלא להתחרט אף פעם," אני חוזרת בקול רם יותר.
רק עכשיו הוא מביט לכיווני, רואה אותי עומדת שם, מחזיקה את הסולם.
הוא שותק לרגע.
"את צריכה לעשות משהו עם השיער שלך, אווה," הוא אומר פתאום. "לא נראה להיט."
לדעתי השיער שלי בדיוק באורך הנכון. קצר מספיק כדי ללכת פזור במזג אוויר קר, ארוך מספיק לאסוף אותו לקוקו בימים חמים. אבא יתרגל. לפני שבוע גזרתי בעצמי כמה סנטימטרים כי היו לי קצוות מפוצלים. עשיתי את זה מול המראה בחדר האמבטיה המעופש, מעל הרהיט הישן שעומד שם, במספריים שאמא לפעמים גוזרת בהם רצועות בד.
"תודה שהחזקת את הסולם, אווה," אומר אבא. הוא כבר הסיר את הלולאה מהצוואר וירד שני שלבים מטה.
"את היחידה שיודעת על זה. אפילו אמא שלך לא יודעת. תדאגי שככה זה גם יישאר." הוא מפשפש בכיס המכנסיים ומדליק סיגריה חדשה בזמן שהוא נשען בגבו על שלבי הסולם האמצעיים. "זה שהראיתי לך את זה, זה כנראה סימן טוב." הוא סוחט את לחייו. אבא יורד מהסולם בזהירות. אחרי שהוא עומד בשתי רגליים על הקרקע, הוא טופח לי על השכם חזק כל כך עד שאני מאבדת את שיווי המשקל שלי. טפיחה מהסוג שאבות אמורים לתת לבניהם.
"זה לא בריא לעשן," אני אומרת.
בחלון הראווה של החנות מונחים כמה חטיפי שוקולד מסוג ריידר על מצע דשא סינתטי. למעשה, החטיפים האלה כבר לא קיימים — היום קוראים להם טוויקס — אבל איש אינו מעז לספר לאגנס. יובלות שהיא בעסק.
בחנות הקטנה והצרה אפשר למצוא כמעט את כל מה שמצפים למצוא במכולת קטנה. אבל מרבית האנשים באים לכאן כדי לקנות דברים שלא יכולים להתקלקל, להצטמק או להתייבש. לבן דוד של לאורנס היה פעם האומץ לחזור לחנות עם חבילת נודלס שפג תוקפה.
"מה אתה מקשקש, זה לא תאריך התפוגה אלא תאריך הייצור," נבחה אגנס. אחרי ויכוח קצר הוחלפו הנודלס בחבילת לוֹרדים. כמה שעות אחר כך הוסיף מישהו על הכיתוב של שלט החנות מבחר מוצרי מזון יבשים את המילים שטרם יוצרו. אגנס מעולם לא ניסתה למחוק את זה. להפך. היא החלה להתמחות בשינוי תאריכי תפוגה. בעזרת עט דק שינתה שלוש לשמונה או לתשע, בעזרת קו אחד ויחיד להטטה את ינואר ליולי. היא ידעה שתושבי הכפר ימשיכו לבוא למרות הכול: מי שמבקש להיות בררן צריך לנסוע עשר דקות במכונית לכפר הקרוב כדי לקנות חבילת קמח. גבולות ועקרונות תמיד יש. אפילו בן דודו של לאורנס עתיד היה לחזור לקנות אצלה נודלס.
אני נכנסת פנימה. היום הזה התחיל טוב, עכשיו רק צריך סוכרייה שוברת שיניים. פעמון קטן מצלצל ומודיע על נוכחותי. הוא לא דומה לדנדון הפעמון של האטליז, כאן הוא נשמע כמעט כמו צווחה. התריס החשמלי של החנות מוּרד כמעט כולו, מותיר את החנות אפלולית. צינה מעופשת שורה בין המדפים הגדושים. בוקר שמשכו נשמר זמן רב מדי. אני מסתכלת על דלת חדר המגורים האחורי של החנות וממתינה. אגנס מסתתרת שם, פותרת תשבצים מצולמים. אולי יש שם כיסא ושולחן, גם מטבח קטן. אבל איש אינו יודע בוודאות. אני ממתינה, כי אגנס לא אוהבת שלקוחות מחטטים בחנות בהיעדרה. אני פורמת את השרוכים, דגה את המטבעות מהגרביים. הבוקר לא היה צורך להחביא את הכסף. ממילא אמא לא ראתה אותי יוצאת.
"כן, אווה," אני שומעת, מסיימת את קשירת השרוכים ומזדקפת.
אגנס ממהרת אל הדלפק בגו כפוף מעט. גבה התעקל עם השנים לצורת שולחן קפה. לאורנס שאל פעם בצחוק כמה כוסות בירה לדעתנו אפשר לאזן על השכמות שלה בלי שתישפך אפילו טיפה. היום ספרתי שמונה. מקווה שלא אשכח, שאוכל לספר לו עוד מעט.
אני הולכת בעקבות אגנס בין שורות המדפים האפורים שעליהם מסודרים הספוגים, קיסמי השיניים, התחבושות ההיגייניות ופרחים מפלסטיק. היא יודעת למה באתי. הממתקים נמצאים במעבר האמצעי.
"איפה שני המוסקטרים האחרים, הבן של הקצב והבן של האיכר?" היא שואלת. אני מושכת בכתפי.
מאז שבעלה של אגנס עזב והלך עם גבר אחר, מאז שנכתבו המילים על שלט החנות, היא כבר לא מרשה ללקוחות למלא את שקיות הממתקים בעצמם, אפילו לא לי.
אני מבקשת בנימוס עשרים סוכריות חמוצות "לחם הקודש", חמישה חמצוצים ושתי חבילות של סוכריות שוברות שיניים. את הממתקים היא זורקת לתוך שקית נייר מחודדת.
"את נפגשת היום עם האח של יאן? ביחד אתם אוכלים את זה?" היא שואלת.
אני מהנהנת בביטחון, אף על פי שאני לא באמת בטוחה.
היא מוסיפה לשקית קצת מכל דבר.
אני חוצה את הכפר, השקית תלויה על כידון האופניים. אני סורקת את הרחובות הריקים בתקווה שאם אביט סביב במשך די זמן, לאורנס ופים יקומו לתחייה מתוך קולאז'ים של זיכרונות ישנים. הממתקים נגמרים אחרי שעה. החמיצות מעקצצת בכל חלל פי. בטני כבדה. הייתי צריכה להישאר בבית. יכול להיות שהתקשרו לשם לחפש אותי.
אני חולפת על פני האטליז.
אופניו של לאורנס לא שעונים בחוץ על הקיר. אם הוא לא בבית, אולי יש לו חברים חדשים או תחביבים חדשים שלא סיפר לי עליהם. ואולי האופניים שלו פשוט במחסן היום, או שהעדיף להישאר בבית ולראות טלוויזיה במזג האוויר הזה במקום לבלות איתי.
אני מציצה דרך חלון הראווה הגדול אל תוך האטליז. הכומר עומד שם ובוחר בשר. הוא מצביע על ההֶפְּסֶנְווֹרְשְט. אמו של לאורנס מניפה את הנקניק אל מכונת הפריסה. מבעד לדלת החנות הפתוחה לרווחה אני שומעת את תנועתם האיטית של הלהבים. קולות חיתוך בשר לא נשמעים כמו משהו שמתפצח אלא כמו משהו שנפרם.
לאורנס צדק. "פרה מורכבת ממיליון סיבים," אמר פעם בהפסקה בבית הספר, בזמן שלש את פנים פרוסת הלחם מהכריך שלו לכדורי בצק, פרם חתיכת נקניק לחוטים והניח כמה מהם על כל כדור. "ברגע שמבינים את זה, כבר אין בעיה לבתר את זה." זה לא נשמע כמו משהו שהוא חשב עליו בעצמו, אבל העובדה שהוא זכר את זה הרשימה אותי.
כשאני מסתכלת על אמא של לאורנס אני כמעט תמיד נרגעת. לפי תנועות הידיים שלה אני מסיקה שהיא מדברת על השינוי במזג האוויר. אחר כך היא עורמת את פרוסות הנקניק הקרות על המשקל.
כאן, למראה הכומר שבוחן, מאשר ומשלם על הבשר, נופלת עלי קדרות שכבר זמן מה לא ביקרה אצלי, שחשבתי, שקיוויתי, שאולי הסתלקה לעד.
אני כבר יודעת שאין מה לעשות נגד ההרגשה הזאת. בין שאני יושבת בכיתה הנכונה ובשעה הנכונה, בבגדים הרגילים שלי שכולם מכירים, בין שאני עומדת ומסתכלת על בשר, ובין שלא. פתאום חסר משהו, הכול, כאילו פעם הייתי שלמה יותר ומשהו בי זוכר את ההרגשה. זה קורה לי גם כשאני עומדת באמבטיה, מתרחצת. משהו מטפס עלי, סוגר עלי, מתלפף סביבי, מבהיר לי שאני במקום הלא נכון.
אולי זה משום שנולדתי זמן קצר אחרי שנולדו תאומים, מתוך רחם שעדיין היה מורחב, חשבתי לאחרונה. אולי אחיזתה של אמא בי היתה רופפת מדי כבר בתשעת החודשים הראשונים.
לפני שאמא של לאורנס מבחינה בי, אני מסתלקת.
הסערה מתחילה לפני שאני מגיעה הביתה. טיפות הגשם הראשונות פושרות. זה בלתי נמנע, אפילו המים מברז המים הקרים היו חמים בימים האחרונים. אני מחפשת עץ להסתתר תחתיו, נעמדת תחת עצי המחט שגובלים בגינה שלנו, ומסתכלת איך הכול סביבי משתולל. משבי רוח שוברים את קילוחי הגשם.
לא היינו צריכים לתת לאבא כלי עבודה במתנה, בטח לא את המזמרה בעלת הלהבים הארוכים. כבר שנתיים היא משתלשלת דוממת מהגג, בשתי ידיות תלויות. כשהרוח נושבת, מתעורר החפץ לחיים. אולי זה מה שהצית את הרעיון בראשו.
בהתחלה העלווה עדיין סוככת עלי, אבל מהר מאוד מטפטפות דרכה טיפות עבות ולא סדירות. לא נורא שאני נרטבת.