חיוך של פירומן
צילום טוב. חלק קטן מתכולתו של זמן שנלכד בתוך מסגרת. קטן כל כך, שאלמלא היה כה טעון במשמעות לא הייתה כל הצדקה לקיומו. שבריר של שנייה. מציאות בהקפאה. פן בחיים שלנו שזוכה לייחוד בעזרת אדם מוכשר. ויזואליות שמושכת את עינינו ליותר משבריר של שנייה. ויזואליות שמעוררת בנו רגשות המרגיעים את העיניים ואת הנפש בו בזמן. שלמות מסוימת משולבת במסתוריות שמגרה את המוח לפעול כדי לנסות להשלים את החסר.
גירוי חיובי שבעקבותיו מתעוררת בנו תחושה של סיפוק. משהו שמעניין אותנו, את כולנו. אמנם צילום טוב הוא אמנות, אך אמנות מזן חדש. אין בו מקום רב לטעם, לחוות דעת. אין בנמצא צילום שהוא יפה בעיני המתבונן. צילום יכול להיות טוב או רע. אלו שנותנים את הציונים הם אנשים שחיים באותה המציאות. ובכל העולם יש מציאות אחת בלבד: זו שנקלטת בחיישני המצלמה. יש צלמים רבים, אבל 'חוקי המשחק' בצילום הם לעולם אותם חוקים.
אמנם הצלמים הם אמנים. אבל הם כבולים לגבולות לוח המשחק שלהם – הזירה. ואני שחקן בזירה הזו זה זמן רב. מיד עם סיום לימודיי בבית הספר קמרה אובסקורה, פצחתי בקריירת צילום מקצועי לעיתונות. זוהי עבודה מאתגרת. צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון – כל הזמן. והלוא גם כששני המִשתנים האלה מתלכדים יחד, עדיין לא מתקבל 'בינגו' ודאי, כיוון שגם המצלמה צריכה להיות ממוקמת בזווית הנכונה בתוך החלל התלת-ממדי. והפונקציות, או הסֶטים, גם הם צריכים להיות מכוונים לתאורה הספציפית באתר, בין אם המקום מואר בתאורה טבעית ובין אם בתאורה מלאכותית בתוך מבנה. ואני כל הזמן מחפש אחר ה'בינגו' הזה. אפשר לומר שזו שליחות חיי. הייתי אומר זאת בפה מלא אם הדבר לא היה נשמע טיפשי. אני תמיד מסתובב, ברחובות, במבנים עשויים בידי אדם, ומכורח עבודתי – תר אחר ה'שׂוט' המושלם. אבל, בינינו, העבודה היא רק תירוץ מוצלח לשיטוטים שלי. פעמים רבות יש מעין 'מסך קרח' בין הצלם לבין מושא הצילום.
מסך חוצץ זה, שאותו אני שונא כל כך, לא קיים בטבע, גם לא בנופים אורבניים. אבל בצילומים מסוג זה הוא חסר חשיבות כי האובייקט או הנושא אינם מעוררים עניין כמו זה שמתעורר בצילום אנשים, או-אז טמון בצילום סיפור מעניין, סיפור שאין צורך לספרו במילים כיוון שהוא עולה מאליו מהתמונה ומתקיים בדמיונו של כל צופה. סיפור אישי שמומצא על ידי כל אחד מאתנו, בכל פעם מחדש. אמנם, סיפור קצר, שכנראה יישכח מיד לאחר שנצפה בתמונה הבאה, אבל אם הסיפור מעניין הרי שמשהו ממנו יישאר בתודעה. את האנשים, כאמור, אופף 'מסך קרח' שאותו צריך לשבור כדי שהם ירשו לצלמם, שהרי צילום תמונה כמוהו כנטילת חלק מנשמתם, כחדירה לפרטיותם. ולי יש כיסוי, לי יש אליבי – אני בשליחות. "אינך צריך לדאוג, אדוני. אני מהעיתונות." – כך, פעמים רבות, אני מוצא את עצמי אומר לאנשים בניסיון להרגיע אותם (ולמעשה מרגיע בו בזמן את עצמי) וממיס במידה מסוימת חלק ממעטה הקרח שמסביבם, אבל לא שובר אותו. כדי לשבור אותו צריך להשתמש בכלי עבודה ייעודי, כלי שמיוצר במיוחד עבור משימה זו, כלי מותאם אישית. לא כל הצלמים יודעים לייצר את הכלי הזה. אלה שיודעים, מצליחים להפיק תמונות מנצחות, כי טבעיות היא קלף מנצח. אם אתה מזייף – לרוב תפסיד. ואני, מה נותר לי לעשות? רק לקנא בהם. אבל זה לא אומר שאני מוותר. פעמים רבות קורה שאני מתבונן בהשתאות בתמונות מוצלחות כאלה ואז מתעורר בי רצון לוותר, אבל אז אני מזכיר לעצמי שאיני יכול להשוות עצמי אליהם, אני צלם עיתונות, אני פועל, ואילו הם – אמנים.
העבודה היומיומית עוזרת לי להשכיח קצת את המחשבות האלה ולהמשיך בעבודתי, אם אני עדיין עובד, כנראה שאיני גרוע כל כך. לעתים אני מצליח 'לתפוס פריימים' טובים שחלקם אף מתפרסמים בכתבות נחשבות. אני חושב שהעורך שלי מאוד מרוצה ממני, אך אני איני מרוצה מעצמי. כן, גם אחרי עשרות אלפי תמונות שצילמתי, אני עדיין לא יכול להצביע על אחת מהן ולומר בגאווה: "זו שלי, פרי יצירתי, אמנות אמתית, התמונה המושלמת." יש האומרים שזה לגמרי טבעי, שחוסר שביעות רצון עצמית היא חלק מהחיים, ושזה לא קל לאף אחד. אני חושב שזה מתסכל למדי, לפחות כך חשבתי עד היום. עד היום הזה ממש. טוב, למעשה הדבר קרה אמש, חזרתי מסֶט צילומים באירוע פוליטי, פריימריז של אחת המפלגות הגדולות. באירוע היה הרבה מה לצלם, רוב ההתרחשויות והבעות הפנים נקלטו בעדשת מצלמתי ונצברו בכרטיס הזיכרון. כשאתה מצלם בזירה רבת ההתרחשויות, לעתים קרובות אינך יודע אם אתה הצלחת 'לקלוע בול' אם צילמת את השוט המנצח, זה שלמחרת בבוקר יעטר את העמוד הראשון בעיתון ויקרוץ אליך מכל דוכני העיתונים. התמונה הזועקת. התהילה הרגעית, זו שככל הנראה תמוחזר בסופו של אותו יום. זו הזכייה שלך – תהילה ליום אחד.
אחזור לשחזר את אירועי אמש. החלטתי להשאיר את הרכב בבית. לא יודע למה. הייתה לי מין תחושת בטן שלפיה זה הדבר הנכון לעשות. אולי חששתי להיקלע לפקק בסוף היום שידעתי שיהיה עמוס. כשהסתיים האירוע, המתנתי לאוטובוס במשך דקות ארוכות. משבושש לבוא הבנתי שככל הנראה פספסתי את האוטובוס האחרון. אחרי הכול, השעה הייתה כבר אחת אחר חצות. אמנם, הדרך לביתי אינה ארוכה, אך אני עמוס בציוד צילום. לאחר שניסיתי לעצור מונית וראיתי שכל המוניות שחלפו על פניי היו עמוסות, הבנתי שאין לי בררה ועליי לצעוד ברגל. כיתפתי את תיק העדשות על גבי ותליתי, מתוך הרגל, את המצלמה על צווארי. באמת שלא חשבתי שיהיה לי מה לצלם בשעה הזו ובתנאי התאורה הגרועים האלה. מסלול ההליכה עבר באזור תעשייה ישן ולאחר מכן בתוך פארק רחב מדשאות. בדרך לא נראתה כל נפש חיה. התחלתי לחשוב על פריימים טובים שהצלחתי ללכוד, ואף התעורר בי הרצון לעבור על כל התמונות ולמחוק את המיותרות, תוך כדי ההליכה, כשאני בתנועה, כדי לחסוך לי זמן בבית. הייתי מותש ועייף, אך ידעתי שהעורך מחכה לחומר. למעשה, העיתון עובר לבית הדפוס מדי יום בשעה ארבע לפנות בוקר. אך לא העזתי להביט בתמונות שכן אזור התעשייה הנטוש עורר בי גל פחדים פרימיטיביים, נדרכתי כולי. כשהגעתי לפארק הוקל הפחד אך הדריכות נותרה בעינה. כדי לקצר את הדרך, הלכתי על כר הדשא ובעודי חוצה אותו הבחנתי בהבזק שצץ והאיר נקודתית את האפלה. מחשבתי הראשונה הייתה שמישהו מדליק סיגריה, אבל שנייה לאחר מכן התלקחה להבה ענקית ומתוך החשֵכה התגלה לעיניי עץ דקל תמיר, מתלבה במלוא תפארתו באש היורקת זיקים אדומים, מאיימים ומתפצפצים, לכל עבר. נרתעתי לאחור בקפיצה רחבה, ככל שקפיצה לאחור עם ציוד במשקל כבד יכולה להיות רחבה. כיסיתי לרגע את עיניי כדי להגן עליהן מהאור הבוהק ומהגצים המתעופפים. מיד לאחר שנרגעתי מההלם הראשוני שתקף אותי, הורדתי את ידיי מעיניי ומיקדתי מבטי כדי לנסות להבין מה קורה. באור הלהבות הבוערות נגלתה לעיניי דמות אדם האוחז בידו במכל כלשהו. לא חשבתי פעמיים – הרמתי את המצלמה והתחלתי לצלם.
האיש עמד במקומו במשך כמה שניות, מתבונן במתרחש, שאני חייב לציין כי מבעד לעינית הקטנה הרהיב גם אותי. ידעתי שאיני יכול להשתהות, אני חייב לצלם תמונות רבות ככל האפשר. ניסיתי ללכוד בצילום אחד את האיש יחד עם העץ הבוער, אך המבעיר האלמוני נבלע בתוך החשכה ולא ראיתי אותו יותר. באותו רגע עלתה בי תחושה של החמצה. לא ידעתי אם השגתי את הפריים המיוחל. את שאר הדרך הביתה עברתי בריצה קלה. לא יכול לחכות לרגע שבו אראה אם כריתי מחצבים חסרי חשיבות, או אולי נמצאת ביניהם מתכת זהובה ויקרת ערך – תמונה משמעותית, אולי אפילו זו שייחלתי לה כל חיי. הגעתי הביתה תשוש אך חדור מוטיבציה. שלפתי את כרטיס הזיכרון מהמצלמה וחיברתי אותו למחשב. רגע, קודם עליי הדליק את המחשב! כססתי את ציפורניי בהמתנה לתכנה הגרפית, נו, עד שזו שתואיל בטובה לעלות… הו, יופי, התמונות מתחילות להיטען ולהופיע על המסך. אז מה יש לי כאן? בעיקר תמונות של פוליטיקאים מחייכים, מנסים לרצות את הבוחרים. אותי הם לא יצליחו, לא הפעם. אני גולל לתמונות האחרונות, מקווה שהסטים האוטומטיים של המצלמה תאמו את תאורה הייחודית בזירה. אבן כבדה נגולה מעל לבי. יש תמונות! חמש! אני עובר ביניהן, מגדיל כל אחת מהן ובוחן בדקדוק. אני פוסל את התמונה הראשונה וגם את השנייה, ממשיך לחפש תמונה מנצחת, איני רוצה להתפשר. גם השלישית מאכזבת. הרביעית אפלה מדי. אני מתפלל שהאחרונה תשביע את רצוני, שתהיה התמונה הקולעת. פותח אותה, ו-כן! זה בדיוק מה שחיפשתי. העץ הבוער והפירומן מתועדים לנצח באותו פריים, כשעל פניו של המצית נראה בבירור חיוך מאוזן לאוזן. חיוך של פירומן.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
