האופל והזוהר

"כולנו יכולים למצוא משמעויות שונות בביוגרפיה זו, כה ייחודית ואנושית, כמו גם תמריצים וגירויים שיעזרו לנו להתגבר על מכשולי חיינו"

פרופסור ברנרדו קליקסברג

יאיר דורי נולד בארגנטינה למשפחה שמוצאה ממזרח אירופה ועלה לארץ  בשלהי מלחמת ששת הימים לקיבוץ להבות הבשן. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1968 בתחילת מלחמת ההתשה. במאי 1970 נפצע באורח אנוש בקרב עקוב מדם על גדת התעלה, ונלקח לשבי המצרי, שם שהה עשרה חודשים. לאחר שובו ארצה התחתן עם סוזי אהובת נעוריו ולזוג נולדו שלוש בנות. 

דורי ראה את ייעודו כגשר בין התרבויות וייסד חברת מדיה שהביאה לקהל הישראלי תכנים ממולדתו בתחום הדרמה והספורט. בזכות פועלו נודע בכינוי "מלך הטלנובלות" והפך לפנים המזוהות בישראל עם התרבות הלטינו-אמריקנית. 

בספרו מגולל דורי את סיפורו המרתק והתמודדותו מעוררת ההשראה עם המהמורות והאתגרים שזימן לו הגורל.

1

חיי הם כמו מורה חמור-סבר שהנחית עליי מהלומה או שתיים. אני מקבל אותן בברכה משום שבזכותן ניתנו לי כמה הזדמנויות להיות. כשנולדתי ואני ויקטור. כשבחרתי בעלייתי לארץ להיות יאיר. יאיר דורי. שתי זהויות של מהות אחת אשר מן ההתחלה היא חלק מכפילות.

כבר בשקט החמים של רחם אימי זכיתי להפנים את חשיבותו של האחר: היינו שניים, דניאל ואני. תאומים זהים. חלקנו את אותה שליה ומאז אינני יודע בדידות מהי.

היום, כשדניאל איננו ורק המראה היא שמכפילה את דמותי, אני סוקר את סיפור חיי, חוזר ומביט לאחור ומבין שחבל עבה עודנו לופת אותי לחיים, על אף הקשר הבוגדני שרופף אותו לא פעם והשאיר אותי תלוי כלוליין על-פי תהום מוות מקפיא.

חיים — מוות, תאומים זהים אף הם, הימרו על הקלפים של גורלי. אך עוצמתם של החיים גברה לעת עתה. החיים, אלה שיועדו לי, שאני מזהה כעת כדף מספר שפרקים רבים ממנו טרם נכתבו, גדושי אהבה, מסעות, הרפתקאות, קנוניות, בגידות, אובדן ואוצרות יקרי ערך.

אבל מהו הזיכרון הראשון שעמד בסימן התעוררותה של המודעות? חותמת של רגע רחוק מאוד כמו מכתב שחקוק לעד בזיכרוני: הייתי בן שנתיים בקושי כשסבתי מצד אבא, פאולינה, גססה בביתה. עמדתי בפינת מיטתה, ממולל באצבעותיי את רקמת התחרה שעל כיסוי מזרן הנוצות. להבדיל מהבעותיהם הקודרות של אלה שסעדו אותה, אני הייתי שרוי בגן העדן של הילדות, שטח בתולי, מפלט למשחקים, ששימר אותי הרחק מהישג ידם של הכאב והאובדן. אבל בלי לדעת זאת עדיין, המוות טבע במאורע ההוא את טביעת כף רגלו הראשונה.

בגיל שבע, תמים פחות ומלא ספקות בעקבות מותה של דודה דוריטה, אחת מאחיותיו של אבא, שאלתי פעם את העוזרת מה זה מוות. הרמת גבה הסגירה את מבוכתה, ושתיקתה הסבירה את אי-הנוחות שעוררה בה שאלתי. כבר אז סירבתי להרים ידיים ובנימה דוחקת יותר הסתערתי שוב על המטרה: "מה זה מוות? זה כמו להפוך לדלת?"

היא, שבוודאי העסיקו אותה עניינים כמו נעליים חדשות ומשחקי חיזור, שמחה להתכבד, ללא חשש מבעיות עיכול, בנתח מהאפשרות שהצעתי לה. "כן, המוות זה כמו להפוך לדלת", אמרה לי בהקלה. אבל לתגובה שלי היא בוודאי לא ציפתה, משום שבטרם סיימה לדבר, הציפה אותי מועקה ששחה את קומתי והפכה לבכי ההולם את בן השבע המקשה קושיות שהייתי. לא יכולתי להירגע. פרכוסי בכי טלטלו אותי. רעדתי. מי היה מאמין שאחרי החיים מגיע תורו של משהו מגוחך כל כך כמו דלת?!

כיום, כשאני יודע לחשוף טפח ולכסות טפחיים בחיי הארוכים, נוגע לליבי כשנכדתי ליה, בעמקות של בת ארבע, שואלת אותי: "כמה ימים נותרו לך לחיות, סבא?"

והאיש שאני, המשתעשע ברעיון המוות אבל בוחר תמיד בחיים, מסוגל להריח את הפחד המובלע שלה ועונה לה בחיוך שתירגע, שעוד ארקוד בחתונה שלה. היא, בליל של תלתלים, קרן שמש וניחוח בושם, צוחקת בצחוקה המאיר. היא רצה ומחבקת אותי, מעניקה לי, כאשליית נצח, רגע יחיד ובר-חלוף שקופא במראה.

צילו של ילד היודע לשאול מגיח מפינת החדר וחוצה אותו, לפות בכוח לחבל. הוא קורץ לי בעינו. נצור את הרגע הזה, אני אומר לעצמי, ולפתע רעיון קורא עליי תיגר: אות גוררת אות, מילה מולידה משפט, נהר החיים קולח לכתיבה והכול שב ונחווה מחדש משום שאינני מתחרט על שום דבר.

2

עד לפני עשר שנים אפילו לא חלפה במוחי האפשרות לעבור טיפול לעיבוד החוויות הטראומטיות משדה הקרב. למעשה, כשהחל לפעול בישראל ארגון לטיפול בנפגעי מלחמות ופעולות טרור וזימנו אותי, סירבתי נחרצות. מירי שליט, שעמדה בראש התוכנית של משרד הביטחון לשיקום פצועי מלחמה ותיקים, יצרה עימי קשר בכמה הזדמנויות כדי לשכנע אותי להשתתף במפגשים.

"לא, אני לא צריך. אני עסוק, אני מתפקד כמו שצריך, יש לי משפחה נהדרת, מה עוד אפשר לבקש... אני מודה לך מאוד אבל אני לא מרגיש צורך להתחיל שום טיפול," חזרתי ואמרתי בנימה אדיבה אך תקיפה שלא הותירה מקום לספקות. עדיין לא הייתי לגמרי מודע לצורך שלי בבולם זעזועים שכזה.

זמן קצר לאחר מכן, בשעה שהייתי בעיצומו של אימון על מסלול הריצה, נכנס אלון, נכדי הבכור בן הארבע שעדיין היה מושאו היחידי של אהבת סבו, בגנבה לחדר. לא שמעתי אותו נכנס, אבל אולי בזכות החוט הבלתי נראה המקשר בינינו, נדלקה במוחי נורת אזעקה והסתובבתי. ראיתי אותו רוכן במעין זחילה ותוחב את ידו למסלול ההליכון. הייתי יכול לומר שלא קרה דבר ולא הייתי חוטא לאמת, משום שאלון יצא ללא פגע, אבל לתאונה שלא אירעה הייתה השפעה מעוררת אימה.

שבריר שנייה היה כנצח. חזרתי במלוא העוצמה למלחמה ההיא שהתיימרתי לשווא להשאיר מאחור. אפי נמלא ריח אבק שרפה ורסיסים, דם ניתז לכל עבר, גופותיהם המרוטשות של חבריי מוטלות ואני פצוע, לכוד בכאב נורא. לצידי ראיתי את נכדי אלון, שרוע, קטוע יד, כהשתקפות של דמותי בנגמ"ש. שנייה נצחית שבה הכול שב והתרחש לנגד עיניי.

במאמץ רב הצלחתי לעצור את הסרט שהתרוצץ בראשי וגם את מסלול הריצה. שלפתי את נכדי, שהביט בי בשלווה, על פרצופו הבעה של "לא קרה כלום, סבא". למרבה הפרדוכס, אני הוא זה שלא היה מסוגל להפסיק. שבתי ושמעתי את הצליל שפולטת הנשמה כשנפער בה סדק. הייתי שרוי בפניקה. פחד אימים משתק השתלט עליי. מבולבל נוכח התנהגותי המשונה, פרץ אלון הקטן בבכי.

כשסוזי ניגשה אלינו, היא הבינה מיד שנפל דבר. פניי שהיו שונות לבלי הכר הסגירו אותי: הסדר הקיים פינה את מקומו למשהו שפלש באיטיות לנפשי והרעיל אותה.

"מה קרה?! מה קרה?!" היא שאלה בניסיון להרגיע אותי. היא חשבה שאלון נחבל.

"לילד לא קרה כלום. זה אני..."

סוזי טלפנה לבנותינו וביקשה מהן לבוא. ארבע הנשים בחיי באו לתמוך בי. במקלט הבטוח של אהבתן הסיגו לאחור הטירוף והפחד את צבתותיהם המאיימות. הדיבור טרם שב אליי. לאחר מכן, בחדרנו, השתרעתי על המיטה ומיררתי בבכי. בכיתי ללא נחמה במשך שלוש שעות שהיו לשלושה ימים, שלוש שנים או שמא אלף. בכי ללא פשר. נפשי ביקשה להקיא את חוויותיה הכואבות, האומללות, ההרואיות והמשפילות ביותר. כמו פצע ענק פתוח, דמה וחלבה של נפשי החבולה תבעו הכרה.

כעבור שלושה ימים יצרתי קשר עם מירי שליט והצטרפתי לתוכנית הסיוע של משרד הביטחון. היא, שהתמחתה בתופעת הפוסט-טראומה ממלחמה, ידעה כיצד לנהוג בי. בכל אחת מהפגישות האישיות התכופות שלנו ניסיתי להשיל מעליי את מטען הכאב, אבל הייתה לו היכולת המופלאה להתהוות ולהפציע שוב, רענן וחריף, כדי להזכיר לי כל תו מהעבר שהיה להווה.

ניסיתי לגרש אותו במילים ששפעו ממני כמו מפלים ובבכי ללא מעצור, ובתוך זמן קצר, עם מירי שליט, התחלתי להבין שאיש לא יוצא בריא ושלם מהמלחמה ואינני יוצא דופן. עם הזמן למדתי לחיות בדו-קיום עם ההשפעות הגופניות, אך הצלקת הרגשית הופכת לגורם מכריע בחיינו וההשפעה שהיא חוקקת בנפשנו עצומה.

הבנתי שבין המלחמה להרפתקאות שעל מסכי הקולנוע והטלוויזיה אין שום דמיון, כשם שאין שום דמיון בינה ובין העיסוק התאורטי בה. משום כך, מעבר לגאווה שחשתי בהגנתי על עמי ועל ההכרה שקיבלתי מהמדינה ואנשיה, אינני יכול לשכוח שבשדה הקרב לחיים אין ערך; המוות מפתה אותנו במחול חיזור אכזרי, נוגע בנו באצבעות של אש ומשאיר אחריו סצנות אכזריות, הנחרתות בזיכרוננו והופכות לעקבות של כאב נצחי ובן לוויה כמו דקירות מייסרות, כמו פצע עמוק שלא יגליד.

בשנת 2001, כמה ימים לפני טיסה לארגנטינה, תקפו אותי כאבי בטן עזים. המנתח הסביר לי שרק ניתוח לפרוסקופי להוצאת כיס המרה ישפר את מצבי. אבל לא הכול הלך חלק. הניתוח הוכתר אומנם בהצלחה, אבל הניסיונות לשלוף אותי מהתרדמה לא צלחו. הייתי מצונף בתנוחת עובר. גם האחיות לא הצליחו לפתוח את ידי או למתוח את איבריי. כאשר התעוררתי בסופו של דבר, שבה וחלחלה בי מועקת המלחמה.

המנתח שטיפל בי, פרופסור שבתאי, ששימש רופא במלחמה ב-1973 וכתב מאמר על הטראומה והפוסט-טראומה, הסביר לי שההרדמה עלולה להחיות מאורעות שגרמו לנזק נפשי בתת-מודע, כפי שקרה לי. בהשפעת ההרדמה שקיבלתי נקלעתי שוב לנגמ"ש בשדה הקרב ולמאורעות 30 במאי 1970, יום נפילתי בידי הכוחות המצרים. בשלושת הימים שאחרי הניתוח הייתי שרוי במצוקה, ורק לאחריהם השתפרה הרגשתי בהדרגה.

נפשי הדואבת לא שכחה את החוויות הטרגיות מהעבר. בהיותי שקוע בתרדמת האלחוש, מוחי חילץ אותן ושיגר אותן להווה כדי להתריע על הכאב הסמוי המצוי במעמקי הווייתי, שביכולתו להפציע מחדש ולשתק את גופי ואת נפשי.