כל נשימה

תרגום: יסמין קלין עמודים: 296 הוצאה לאור: תכלת / סטימצקי תאריך יצאה לאור: 09-2019 הם שני זרים מוחלטים, הפכים גמורים, אבל הגורל מפגיש ביניהם בוקר אחד על שפת הים. הופ הגיעה לבית הקיץ המשפחתי בעקבות מחלתו של אביה. היא בת 36, מערכת היחסים שהיא מנהלת עם בן הזוג שלה מדשדשת כבר תקופה ארוכה. שבוע החופשה הוא הזדמנות אמיתית עבורה לקבל החלטות בנוגע לעתידה. טרו הגיע לאותו חוף ממש כדי לפגוש גבר הטוען שהוא אביו הביולוגי. הפגישה הזאת עשויה לשפוך סוף-סוף אור על עברו ועל סיפורו המשפחתי. השניים נפגשים, לגמרי במקרה, על שפת הים. החיבור ביניהם מיידי ועמוק, אבל מהר מאוד הם יגלו שהגורל העניק להם רק שבוע סוער אחד - שבוע שישנה את חייהם לנצח. בעין חומלת ובלב פועם משרטט ניקולס ספארקס את סיפור האהבה יוצא הדופן של הופ וטרו, ומאיר את האופן שבו הבחירות שלנו חורצות את מהלך חיינו. אלא שגם אז, יכול להיוולד פתאום רגע אחד של הזדמנות גדולה. האם הופ וטרו יצליחו להבחין בה, בחלוף השנים? כל נשימה הוא רב מכר ענק מאת ניקולס ספארקס, מהסופרים המצליחים הפועלים כיום. ספריו נמכרו עד כה ביותר מ-100 מיליון עותקים ברחבי העולם, כיכבו בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ותורגמו ל-50 שפות שונות.

נפש תאומה

יש סיפורים שנובעים ממקומות מסתוריים ולא ידועים, ויש כאלה שמתגלים כמו מתנה ממישהו אחר. זה סיפור מהסוג השני. ביום קריר וסחוף רוחות בשלהי האביב של שנת 2016 נסעתי לסנסט בִּיץ', קרוליינה הצפונית — אחד האיים הקטנים המשתרעים בין וילמינגטון לגבול עם קרוליינה הדרומית. החניתי את הטנדר שלי ליד המזח והתחלתי לצעוד על החוף לכיוון בּירד איילנד — שמורת טבע על חוף הים. תושבים מקומיים אמרו לי שיש שם משהו שכדאי לי לראות. הם אפילו רמזו שהמקום הזה עוד יככב באחד הספרים שלי. הם אמרו לי לחפש את דגל ארצות הברית. כשהבחנתי בו במרחק ידעתי שאני קרוב.

זמן קצר אחרי שראיתי את הדגל המשכתי לסרוק את החוף בערנות. אמרו לי לחפש תיבת דואר בשם "נפש תאומה". התיבה — שניצבה על עמוד עץ ישן סמוך לדיונה מנוקדת בעשב בִּיצות, והיתה שם מ־1983 — שייכת לאף אחד ולכולם. כל אחד יכול להשאיר בתוכה מכתב או גלויה. כל מי שעובר במקום יכול לקרוא את כל מה שנמצא בתיבה. אלפי אנשים עושים את זה בכל שנה. עם השנים הפכה "נפש תאומה" לכספת של תקוות וחלומות שמצאו את דרכם אל הדף, ותמיד אפשר למצוא בה סיפורי אהבה.

החוף היה שומם. כשהתקרבתי לתיבת הדואר שניצבה לבדה על רצועת החוף המבודדת הבחנתי בספסל עץ לצדה. זה היה מקום מושלם למנוחה ולהרהורים.

כשהכנסתי יד לתוך התיבה מצאתי בה שתי גלויות, כמה מכתבים במעטפות שנפתחו, מתכון לתבשיל עוף וירקות, יומן שנכתב כנראה בגרמנית ומעטפה חומה עבה. היו שם עטים, בלוק נייר ריק ומעטפות למי שירצה להוסיף את הסיפור שלו למאגר שבתיבה. התיישבתי על הספסל וסקרתי את הגלויות ואת המתכון, ואז עברתי למכתבים. ראיתי מיד שאף אחד לא כתב שם משפחה. בחלק מהמכתבים הופיעו שמות פרטיים, באחרים הופיעו רק ראשי תיבות, והיו גם מכתבים אנונימיים לחלוטין, שחיזקו את תחושת המסתורין.

אבל האנונימיות אפשרה כנראה לכותבים להתבטא בכנות מוחלטת. קראתי על אישה שנאבקה בסרטן ולאחר מכן פגשה את גבר חלומותיה בחנות ספרים נוצרית, אבל חששה שהיא לא מספיק טובה בשבילו. קראתי על ילד שרצה להיות אסטרונאוט כשיגדל. היה שם מכתב מבחור שתכנן להציע לאהובתו נישואים בכדור פורח, ומכתב מבחור אחר שרצה להזמין את השכנה שלו לדייט אבל חשש שהיא תסרב. היה גם מכתב מאסיר שהשתחרר לא מזמן מהכלא והשתוקק לפתוח בחיים חדשים. המכתב האחרון היה מגבר שנאלץ לאחרונה להרדים את הכלב שלו, טדי. האיש עדיין התאבל עליו, ואחרי שקראתי את המכתב בחנתי את התמונה שמצאתי בתוך המעטפה, שבה נראה לברדור שחור עם עיניים ידידותיות וחוטם מאפיר. האיש חתם בראשי התיבות א"ק. קיוויתי שהוא ימצא דרך למלא את החלל שנפער עם מותו של טדי.

בשלב הזה הרוח נשבה ללא הפסקה והשמים הלכו והתקדרו. נדמה היה שתכף תתחיל סערה. החזרתי את המתכון, הגלויות והמכתבים לתיבה ותהיתי אם כדאי לי לפתוח את המעטפה החומה. העובי שלה הצביע על כך שהיא מכילה כמות גדולה של דפים, והדבר האחרון שרציתי הוא להירטב בגשם בדרך חזרה לטנדר שלי. הפכתי את המעטפה תוך כדי הרהורים וראיתי שמישהו כתב על הגב שלה "הסיפור הכי מדהים בעולם!"

רצון בהכרה? אתגר? מי כתב את זה, המחבר או מישהו שקרא את הדפים? לא ידעתי, אבל גם לא יכולתי לעמוד בפיתוי.

פתחתי את המעטפה. בתוכה היו כשנים־עשר דפים, עותקים מצולמים של שלושה מכתבים וכמה עותקי ציורים של גבר ואישה שנראו מאוהבים ללא שום ספק. הנחתי אותם בצד והרמתי את דפי הסיפור. קראתי את השורה הראשונה ועצרתי לרגע:

הגורל המכריע בחייו של כל אדם הוא זה הנוגע לאהבה.

הנימה היתה שונה מזו שבמכתבים הקודמים, ונדמה היה שהיא טומנת בחובה הבטחה גדולה. התיישבתי והתחלתי לקרוא. אחרי שקראתי עמוד אחד, הסקרנות שלי הפכה לעניין אמיתי. אחרי עוד כמה עמודים לא יכולתי להניח את הסיפור. בחצי השעה שלאחר מכן צחקתי והרגשתי מחנק בגרון. התעלמתי מהרוח שהלכה וגברה ומהעננים שהתקדרו. כשקראתי בהשתאות את המילים האחרונות כבר הגיעו רעמים וברקים לקצה המרוחק של האי.

יריעות של גשם הצליפו בַּגלים והתקרבו לעברי. במקום לעזוב, כפי שהייתי צריך לעשות, קראתי את הסיפור שוב. במהלך הקריאה השנייה שמעתי את קולות הדמויות בצלילות מוחלטת. כשקראתי את המכתבים ובחנתי את הציורים כבר הרגשתי שהרעיון קורם עור וגידים: אולי אצליח למצוא את המחבר ולהעלות בפניו את האפשרות להפוך את הסיפור שלו לספר.

אבל לא יהיה קל למצוא את אותו אדם. רוב האירועים בסיפור התרחשו בעבר הרחוק — לפני יותר מרבע מאה — והוא לא השתמש בשמות מלאים, אלא רק באות הראשונה של השמות הפרטיים. השמות המלאים נמחקו לפני שהעותקים צולמו. לא היה אף רמז בנוגע לזהותו של המחבר או הצייר.

עם זאת היו כמה רמזים בסיפור בחלק שהתרחש ב־1990, שבו הוזכרה מסעדה עם רחבת עץ אחורית ואח בחללה המרכזי. על מדף מעל האח נח פגז שחולץ לכאורה מאחת מספינותיו של שחור הזקן. בנוסף הוזכר בית שנמצא על אי לא רחוק מחופה של קרוליינה הצפונית, במרחק הליכה מהמסעדה. בדפים האחרונים שנכתבו תיאר המחבר בית חוף באי אחר שעובר שיפוץ בימים אלה. לא היה לי מושג אם השיפוץ כבר הסתיים, אבל הייתי חייב להתחיל באיזשהו מקום. אף על פי שחלפו שנים רבות, קיוויתי שהציורים יעזרו לי בסופו של דבר לזהות את הנפשות הפועלות. והיתה גם כמובן "נפש תאומה" — תיבת הדואר על החוף שבו ישבתי, שמילאה תפקיד מכריע בסיפור.

בשלב הזה השמים נראו מאיימים ביותר וידעתי שנגמר לי הזמן. החזרתי את הדפים למעטפה החומה, הכנסתי אותה לתיבת הדואר ומיהרתי לחזור לטנדר שלי. הספקתי להגיע לרכב  ברגע האחרון. אילו הייתי מחכה עוד כמה דקות הייתי נרטב עד לשד עצמותי, ואף על פי שמגבי המכונית פעלו במרץ, בקושי  הצלחתי לראות משהו מבעד לשמשה הקדמית. נסעתי הביתה, הכנתי ארוחת צהריים מאוחרת והבטתי החוצה מהחלון. המשכתי  לחשוב על הזוג בסיפור שקראתי. בערב כבר ידעתי שאני רוצה  לחזור ל"נפש תאומה" ולקרוא שוב את הסיפור, אבל בגלל מזג האוויר ונסיעה לצורכי עבודה חלף כמעט שבוע עד שיכולתי לחזור לשם.

כשחזרתי לבסוף, שאר המכתבים, המתכון והיומן עדיין היו שם, אבל המעטפה החומה נעלמה. תהיתי מה קרה לה. רציתי לדעת אם איש זר כלשהו התרגש כמוני כשקרא את הדפים ולקח אותם, או שאולי יש אדם שתפקידו להשגיח על התיבה ולרוקן אותה מדי פעם. בעיקר רציתי לדעת אם המחבר עצמו התחרט על כתיבת הסיפור וחזר כדי לקחת אותו.

הרצון שלי לדבר עם המחבר גָבַר, אבל בחודש שלאחר מכן הייתי עסוק בענייני משפחה ועבודה ורק ביוני התפניתי להתחיל במסע החיפושים שלי. לא אלאה אתכם בפרטים בנוגע לחיפושים. במשך כשבוע ביצעתי אינספור שיחות טלפון, ביקרתי בכמה לשכות מסחר ובמשרדי מִנהלת המחוז בחיפוש אחר רישומים של היתרי בנייה וגמאתי מאות קילומטרים בטנדר. היות שהחלק הראשון של הסיפור התרחש לפני עשרות שנים, כמה מהמקומות המוזכרים בו נעלמו מזמן. הצלחתי לאתר את המקום שבו היתה המסעדה — במקומה היתה עכשיו מסעדת פירות ים אופנתית עם מפות לבנות על השולחנות — והשתמשתי בו כנקודת מוצא למסעות החיפוש שלי כדי לנסות להכיר את האזור. לאחר מכן ביקרתי בכמה איים בעקבות הרישומים של היתרי הבנייה, ובאחת מההליכות הרבות שלי על החוף שמעתי בסופו של דבר קולות של דפיקות פטיש ומקדחה חשמלית — כאלה שבוקעים לא פעם מבתים אכולי מלח ולחות שניצבו לאורכו. כשראיתי גבר מבוגר משפץ רמפה שחיברה בין ראש הדיונה לחוף, עבר בי רעד פתאומי. נזכרתי בציורים, ולמרות המרחק חשבתי לעצמי שמצאתי את אחת הדמויות שעליהן קראתי.

ניגשתי אליו והצגתי את עצמי בפניו. כשהסתכלתי עליו מקרוב גברה בי הוודאות שזה האיש שחיפשתי. הבחנתי בעוצמה ובשקט הפנימי שעליהם קראתי, ובאותן עיניים כחולות חקרניות שהוזכרו באחד המכתבים. להערכתי הוא היה בגיל המתאים — שנות השישים המאוחרות לחייו. אחרי שיחת חולין קצרה ניגשתי היישר לעניין ושאלתי אותו אם הוא זה שכתב את הסיפור שהגיע ל"נפש תאומה". בתגובה הוא הפנה את מבטו אל הים ושתק במשך כדקה. כששוב נפנה אלי הוא אמר שיענה לשאלות שלי למחרת אחר הצהריים, בתנאי שאעזור לו בשיפוצים.

למחרת בשעת בוקר מוקדמת הגעתי מצויד בכלי עבודה, אבל התברר לי שאין בהם צורך. במקום זאת הוא אמר לי לסחוב ערימות של דיקטים, קרשים ועצים מחזית הבית לחלקו האחורי — שכדי להגיע אליו הייתי צריך לטפס על הדיונה — ולהביא אותן לחוף. כמות הקרשים היתה ענקית, ובזמן ההליכה בחול היה נדמה שכל ערימה כבדה עוד יותר. עבדתי כמעט כל היום. הוא אמר לי רק איפה להניח את ערימות העץ ויותר לא דיבר איתי בכלל. במהלך היום הוא קדח במקדחה, תקע מסמרים ועבד בשמש הקופחת של תחילת הקיץ, והתעניין באיכות העבודה שלו יותר  משהתעניין בי.

זמן קצר אחרי שסחבתי את הערימה האחרונה הוא סימן לי להתיישב על הדיונה ופתח צידנית. הוא מזג תה קר מתרמוס לשתי כוסות פלסטיק והושיט לי אחת מהן.

"כן," הוא אמר לבסוף, "אני כתבתי אותו."

"זה סיפור אמיתי?"

הוא צמצם את עיניו, כמו בוחן אותי במבטו.

"חלקים ממנו," הוא הודה במבטא שעליו קראתי בסיפור. "יש אנשים שיתווכחו על העובדות, אבל זיכרונות לא תמיד מתבססים על עובדות."

אמרתי לו שלדעתי זה יכול להיות ספר מרתק והעליתי סדרה של נימוקים נלהבים. הוא הקשיב לי בשתיקה ובפנים חתומות. משום מה הרגשתי מתוח, כמעט נואש לשכנע אותו. השתררה שתיקה מביכה. נדמה היה שהוא שוקל את ההצעה שלי. ואז הוא דיבר סוף־סוף. הוא הסכים להמשיך לדבר על הרעיון ואולי אפילו להיענות לבקשה שלי, אבל רק בתנאי שהוא יהיה האדם הראשון שיקרא את הספר. ואם הוא לא ימצא חן בעיניו, הוא רצה שאגנוז את הדפים. הבעתי הסתייגות. כתיבת ספר אורכת חודשים רבים ואולי אפילו שנים. אבל הוא עמד על שלו. בסופו של דבר הסכמתי, ובעצם הבנתי אותו. אילו הייתי במקומו, הייתי מבקש את אותה  הבקשה.

נכנסנו לבית. שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. הוא נתן לי עותק של הסיפור והראה לי את הציורים והמכתבים המקוריים. הם החיו את העבר ביתר שאת.

המשכנו לדבר. הוא סיפר את הסיפור היטב ושמר את החלק הכי טוב לסוף. עם רדת הערב הוא הראה לי פריט מדהים שאהבה רבה הושקעה בהכנתו ובזכותו יכולתי לדמיין את ההתרחשויות בבהירות ולפרטי פרטים, כאילו ראיתי במו עיני את כל מה שקרה. התחלתי גם לראות את המילים על הדף, כאילו הסיפור מתהווה מעצמו והתפקיד שלי הוא רק להעלות אותו על הכתב.

לפני שעזבתי הוא ביקש ממני לא להשתמש בשמות אמיתיים כי הוא לא היה מעוניין בפרסום ופרטיותו היתה חשובה לו, ובעיקר משום שידע שהסיפור עלול לפתוח פצעים ישנים וחדשים. הרי האירועים לא התרחשו בחלל ריק. האנשים המעורבים בהם עדיין חיים והחשיפה עלולה להכעיס כמה מהם. כיבדתי את בקשתו כי אני מאמין שלסיפור יש ערך ומשמעות גם בלי השמות: הכוח להזכיר לנו שלפעמים הגורל והאהבה מתנגשים.

התחלתי לכתוב את הספר זמן קצר אחרי הערב הראשון שבילינו יחד. בשנה שלאחר מכן, בכל פעם שהיו לי שאלות, התקשרתי אליו או באתי לבקר אותו. סיירתי בכל המקומות, או לפחות באלה שלא אבדו בנבכי העבר. עיינתי בעיתונים ישנים בארכיונים ובחנתי תמונות שצולמו יותר מעשרים וחמש שנה קודם לכן. כדי להעשיר את הסיפור ביליתי שבוע בבֶּד אנד ברקפסט בעיירת חוף קטנה בחלקה המזרחי של קרוליינה הצפונית ואפילו הרחקתי עד אפריקה. למרבה המזל נדמה היה שהזמן חולף לאט יותר בשני האזורים הללו. לפעמים הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן אל העבר הרחוק.

הנסיעה שלי לזימבבואה היתה מועילה במיוחד. אף פעם לא ביקרתי שם, ונפעמתי מבעלי החיים היפהפיים שראיתי. המדינה כונתה בעבר סל התבואה של אפריקה, אבל כשאני ביקרתי בה רוב התשתיות החקלאיות נהרסו והכלכלה התמוטטה, בעיקר מסיבות פוליטיות. טיילתי בין בתי חווה רעועים ושדות בּוּר ודמיינתי לי כמה ירוק ושופע היה האזור בתחילת הסיפור. ביליתי גם שלושה שבועות בטיולי ספארי שונים וספגתי את כל המראות שסבבו אותי. דיברתי עם מדריכים, גששים ותצפיתנים על ההכשרה שלהם ועל שגרת יומם. תיארתי לעצמי שזה בוודאי אתגר גדול בשבילם לנהל חיי משפחה כי הם מבלים את רוב זמנם ב"בּוּש" — שטחי הפרא. אני מודה שאפריקה שבתה אותי בקסמה. פעמים רבות התחשק לי לחזור אליה, ואני יודע שלא יעבור זמן רב עד שאעשה זאת.

למרות המחקר המעמיק שערכתי, דברים רבים נותרו לא ידועים. עשרים ושבע שנים הן תקופה ארוכה ואי אפשר לשחזר במדויק שיחה נושנה בין שני אנשים. אי אפשר גם לזכור במדויק כל צעד שאדם עושה, או את מיקום העננים בשמים, או את קצב הגלים המתנפצים אל החוף. אני יכול לומר שעשיתי כמיטב יכולתי בהתחשב במגבלות הללו. היות ששיניתי פרטים נוספים מטעמי פרטיות אני לא חושש לתאר את הספר כרומן, ולא כספר שמבוסס על סיפור אמיתי.

התהוות הרעיון, המחקר וכתיבת הספר הזה היו חוויה בלתי נשכחת בשבילי. מבחינות מסוימות הוא שינה את האופן שבו אני חושב על אהבה. נדמה לי שרוב האנשים תוהים בסתר לבם מה יקרה אם ילכו אחרי הלב שלהם, אבל לאיש מהם אין תשובה ודאית. הרי חייו של אדם הם בסך הכול רצף של קטעי חיים, שכל אחד מהם הוא יום בפני עצמו וכל אחד מהימים טומן בחובו בחירות והשלכות. ההחלטות האלה מעצבות אותנו לאט לאט. תיארתי כמה מהרסיסים הללו כמיטב יכולתי, אבל מי יכול לקבוע אם התמונה שיצרתי היא תיאור מדויק של בני הזוג?

תמיד יהיו אנשים שיפקפקו באהבה. החלק הקל הוא להתאהב. שמירה על האהבה אל מול האתגרים השונים שהחיים מציבים בפני אנשים היא חלום חמקמק אצל רבים. אבל אם תקראו את הסיפור הזה באותה תחושת השתאות שהרגשתי במהלך כתיבתו, אולי תצליחו להשיב לעצמכם את האמונה בהשפעה המופלאה של האהבה על חייהם של אנשים. אולי אפילו תגיעו ביום מן הימים ל"נפש תאומה" עם סיפור משלכם שבכוחו לשנות את חייו של אדם אחר בדרכים שבכלל לא חלמתם עליהן.

ניקולס ספארקס

2 בספטמבר 2017

חלק 1

טְרוּ

בבוקר ה־9 בספטמבר 1990 יצא טְרוּ ווֹלְס החוצה ונשא את מבטו אל השמים שלהטו באופק בצבעי אדום וכתום. האדמה היתה מבוקעת תחת רגליו והאוויר היה יבש. לא ירד גשם כבר יותר מחודשיים. אבק כיסה את נעליו כשעשה את דרכו לטנדר שקנה לפני יותר מעשרים שנה. גם הטנדר, כמו הנעליים, היה מכוסה באבק  מבפנים ומבחוץ. מעבר לגדר חשמלית תלש פיל ענפים מעץ שנפל מוקדם יותר באותו בוקר. טרו לא התייחס אליו. זה היה חלק מנוף מולדתו. אבותיו היגרו לפה מאנגליה לפני יותר ממאה, והוא היה אדיש לזה כמו דייג שמבחין בכריש במים כשהוא מעלה את הרשת עם השלל היומי. הוא היה רזה ובעל שיער כהה ובזוויות עיניו נחרשו קמטוטים אחרי שנים רבות של עבודה בשמש הקופחת. בגיל ארבעים ושתיים, לפעמים הוא תהה אם בחר לחיות בבּוּש או שהבוש בחר בו.

במחנה שרר שקט. כל שאר המדריכים — לרבות רוֹמי, החבר הכי טוב שלו — יצאו מוקדם יותר ללודג' המרכזי, משם יסיעו אורחים מכל רחבי העולם אל הבוש. טרו עבד בלודג' בפארק הלאומי הוואנגֶה בעשר השנים האחרונות. לפני כן אורח חייו היה נוודי יותר. הוא עבר מלודג' ללודג' מדי כמה שנים וכך צבר ניסיון בעבודה. הלודג'ים היחידים שהקפיד לא לעבוד בהם היו כאלה שאפשרו לאנשים לצוד. סבא שלו לא היה מבין אותו. סבו — שכולם קראו לו הקולונל, אף על פי שאף פעם לא שירת בצבא — טען שהרג יותר משלוש מאות אריות וצ'יטות בימי חייו כדי להגן על על הבקר שמשפחתו גידלה בחווה הענקית הסמוכה להארארֶה, שבה טרו גדל. אביו החורג ואֶחיו למחצה התקרבו בהתמדה למספר הזה. נוסף על בקר, התפרנסה משפחתו של טרו ממגוון גידולים חקלאיים, ויבול הטבק, העגבניות והקפה שלה היה הגדול ביותר במדינה. סבא רבא שלו עבד עם ססיל רוֹדְז האגדי — איל מכרות, פוליטיקאי וסמל לאימפריאליזם הבריטי — וצבר אדמות, כסף וכוח בשלהי המאה התשע־עשרה, לפני שסבו של טרו נטל את המושכות.

סבו, הקולונל, ירש מאביו עסק משגשג, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה העסק התרחב בקצב מסחרר ומשפחת וולס הפכה לאחת המשפחות העשירות ביותר במדינה. הקולונל מעולם לא הבין את רצונו של טרו לברוח מניהול העסק — שאז כבר היה אימפריה עסקית של ממש — ומחיי מותרות. לפני מותו, כשטרו היה בן עשרים ושש, הוא ביקר פעם בפארק שבו טרו עבד. הזקן אמנם לא ישן במחנה המדריכים, אלא בלודג' המרכזי, אבל נדהם כשראה את המקום שבו טרו התגורר. הוא סקר מקום שבוודאי נראה בעיניו כמו צריף, ללא איטום או טלפון. עששית נפט האירה את המקום וגנרטור קטן סיפק חשמל למקרר קטן. ההבדל בין המקום הזה לבין הבית שבו טרו גדל היה עצום, אבל התנאים הצנועים הספיקו לו בהחלט, במיוחד עם רדת הערב, כשבשמים הופיעו המוני כוכבים. למעשה זה היה שיפור לעומת כמה מקומות עבודה קודמים שהיו לו. בשניים מהם הוא ישן באוהל. פה היו לפחות מים זורמים ומקלחת — שבמידה מסוימת נחשבה בגדר מותרות בעיניו, אף שמדובר היה במקלחת משותפת.

הבוקר סחב טרו את הגיטרה שלו בתיק הנשיאה החבול שלה, קופסת אוכל, תרמוס, כמה ציורים שצייר לבן שלו, אנדרו, ותרמיל גב שבו היו בגדים להחלפה, כלי רחצה, בלוק ציור, עפרונות צבעוניים, עפרונות פחם והדרכון שלו. הוא אמנם ייסע לשבוע, אבל הוא לא חשב שיצטרך יותר מזה.

הטנדר שלו חנה מתחת לעץ בָּאוֹבַּבּ. כמה מהמדריכים האחרים אהבו את הפירות בעלי הקליפה היבשה והציפה הגבישית שאותה היו מוסיפים לדייסה שלהם בבוקר, אבל טרו אף פעם לא למד לאהוב את הטעם שלהם. הוא השליך את התרמיל על המושב הקדמי ואז הציץ בארגז הטנדר כדי לוודא שאין בו שום דבר שמישהו עלול לגנוב. הוא אמנם נהג להשאיר את הטנדר בחווה של משפחתו, אבל היו בה יותר משלוש מאות פועלים שעבדו בשדות, וכולם הרוויחו מעט מאוד כסף. כלי עבודה יקרים היו נעלמים אפילו תחת ההשגחה הקפדנית של בני משפחתו.

הוא התיישב במושב הנהג והרכיב את משקפי השמש שלו. לפני שסובב את המפתח הוא בדק שלא שכח שום דבר. הוא לא לקח איתו הרבה דברים. נוסף לתרמיל ולגיטרה הוא לקח גם את המכתב והתמונה שנשלחו אליו מאמריקה, את כרטיסי הטיסה ואת הארנק שלו. על המעמד מאחוריו נח רובה טעון, למקרה שתהיה תקלה בטנדר והוא ייאלץ לשוטט בבוש — שעדיין היה אחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם, במיוחד בלילה, אפילו לאדם מנוסה כמוהו. בתא הכפפות היו מצפן ופנס. הוא וידא שהאוהל שלו מקופל מתחת למושב, למקרה חירום. הוא היה קומפקטי מספיק כדי להיכנס לארגז הטנדר, ואף על פי שהוא לא ממש יועיל להרחקת חיות טרף, זה היה עדיף על פני שינה על האדמה. בסדר גמור, הוא חשב לעצמו. הוא היה מוכן.

מזג האוויר כבר היה חם ובתוך הרכב היה חם עוד יותר. כדי להתקרר הוא ייעזר בשיטת "שניים־שלושים ושניים": שני חלונות פתוחים בנסיעה של שלושים ושניים קילומטר בשעה. זה לא ממש יעזור, אבל הוא התרגל לחום מזמן. הוא הפשיל את שרוולי חולצת הכפתורים החומה הבהירה שלו. הוא לבש את מכנסי הטיולים הרגילים שלו, שנהיו רכים ונוחים יותר עם השנים. האורחים שבילו ליד הבריכה בלודג' המרכזי בטח לבשו בגדי ים ונעלו כפכפים, אבל הוא אף פעם לא הרגיש בנוח בלבוש הזה. הנעליים הגבוהות ומכנסי הבד הצילו את חייו פעם, כשנתקל בנחש ממבה שחור זועם. אילו לא לבש בגדים מתאימים, הארס היה הורג אותו בתוך פחות מחצי שעה.

הוא הציץ בשעונו. השעה היתה קצת אחרי שבע וציפו לו עוד יומיים ארוכים. הוא הניע את הרכב, נסע לאחור ופנה לעבר השער ואז יצא מהרכב, פתח את השער, דחף את הטנדר החוצה וסגר את השער מאחוריו. הדבר האחרון שחסר למדריכים האחרים הוא לחזור למחנה ולגלות שלהקה של אריות נכנסה למקום. זה כבר קרה בעבר. לא במחנה הזה אלא במחנה אחר שבו עבד, בחלקה הדרומי־מזרחי של המדינה. זה היה יום כאוטי. אף אחד לא ידע מה לעשות חוץ מלחכות עד שהאריות יחליטו כמה זמן הם מתכוונים להישאר שם. למרבה המזל האריות עזבו את המחנה מאוחר יותר באותו אחר צהריים כדי לצאת לציד, אבל מאז טרו הקפיד לוודא שהשער סגור, אפילו כשהוא לא נהג. כמה מהמדריכים היו חדשים והוא לא רצה לקחת סיכונים.

הוא התרווח במושב ושילב להילוך ראשון. הוא רצה שהנסיעה תהיה כמה שיותר חלקה. הוא נסע מאה ושישים קילומטר בשטח הפארק בשבילי חצץ מחורצים ורצופי מהמורות, שהתפתלו בהמשך בין כמה כפרים קטנים. החלק הזה יימשך עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, אבל הוא היה רגיל לנסיעה. הוא הביט בנופי מולדתו והניח למחשבותיו לנדוד.

השמש התנוצצה מבעד לענני נוצה ששטו מעל צמרות העצים, והאירה כחל לילכי שהגיח מבין ענפי העץ משמאלו. שני חזירי יבלות חצו את הכביש מולו וחלפו בדרכם על פני משפחת בבונים. הוא ראה את בעלי החיים האלה אלפי פעמים ולמרות זאת עדיין השתאה לנוכח יכולתם לשרוד למרות הטורפים הרבים המקיפים אותם. הוא ידע שלטבע יש פוליסת ביטוח משל עצמו. בעלי החיים שנמצאים נמוך יותר בשרשרת המזון העמידו יותר צאצאים. היריון של נקבות זברה, למשל, נמשך כשנה. אצל לביאות, לעומת זאת, רק אחת מתוך אלף הזדווגויות מניבה ולד שיצליח לשרוד עד גיל שנה. זה היה איזון אבולוציוני במיטבו, ואף על פי שהוא ראה את זה מדי יום, זה עדיין הדהים אותו.

פעמים רבות אורחים היו שואלים אותו על הדברים הכי מסעירים שראה במהלך עבודתו כמדריך. הוא היה מספר להם איך הרגיש כשקרנף שחור הסתער לעברו, או על הפעם שבה ראה ג'ירפה מקפצת ומתפרעת עד שהוולד שלה הגיח לבסוף לאוויר העולם בפראות שהפתיעה אותו. הוא ראה גור יגואר מטפס על עץ כשבפיו לפות חזיר יבלות שהיה כמעט כפול ממנו בגודלו, ואחריו דולקת להקת צבועים נוהמים שהריחו את הטרף. פעם אחת הוא עקב אחרי כלב בר שננטש על ידי בני מינו וחבר ללהקת תנים — אותה להקה שאת חבריה נהג לצוד. היו לו אינספור סיפורים.

הוא תהה אם אפשר לחוות את אותה נסיעת שטח פעמיים. התשובה היתה כן ולא. אדם יכול לשהות באותו לודג', לעבוד עם אותו מדריך, לצאת באותה השעה ולנסוע באותם שבילים,  באותו מזג אוויר ובאותה עונה, אבל בעלי החיים תמיד היו במקומות שונים ועשו דברים שונים. הם ניגשו שוב ושוב למקווי מים,  התבוננו והקשיבו, אכלו, ישנו והזדווגו. כולם רק ניסו לשרוד עוד יום.

בשולי הדרך הוא ראה עדר של אימפלות. מדריכים היו מתבדחים ואומרים שהאנטילופות האלה הן המקדונלד'ס של הבוש: מזון מהיר בשפע. כל טורף ניזון מהן, ולאורחים כבר נמאס לצלם אותן אחרי נסיעת השטח הראשונה בפארק. אבל טרו האט את הרכב והסתכל עליהן מזנקות מעל עץ שקרס בזו אחר זו בתנועה חיננית להפליא כמו מתוך ריקוד. הן מיוחדות בדרכן, הוא חשב לעצמו, בדיוק כמו חמשת הגדולים: אריה, נמר, קרנף, פיל ותאו מים, ואפילו כמו שבעת הגדולים, שבהם נכללו גם צ'יטות וצבועים. אלה היו בעלי החיים שהאורחים הכי רצו לראות — נסיעת השטח שעוררה את ההתרגשות הגדולה ביותר. העניין הוא שקל למדי להבחין באריות, לפחות כשהשמש זורחת. אריות ישנים בין שמונה־עשרה לעשרים שעות ביום, ואפשר לראות אותם רובצים בצל. לעומת זאת, נדיר לראות אריה בתנועה בשעות היום. בעבר הוא עבד בלודג'ים שהציעו נסיעות שטח בשעות הערב. חלקן היו מסמרות שיער ורבות מהן היו מעוורות — מאות תאואים, גנו או זברות שנסו בבהלה מפני אריות היו מפריחים ענני אבק שהגבילו את הראייה למרחק סנטימטרים ספורים ואילצו את טרו לעצור את הג'יפ. בשני מקרים הוא הבין שהרכב שלו לכוד בין להקת אריות לבין הטרף שלהם, והאדרנלין בגופו הרקיע שחקים.

הדרך הלכה ונעשתה משובשת, וטרו האט עוד יותר את מהירות נסיעתו ותמרן את הרכב בין המהמורות. הוא נסע לבּוּלָאוָואיוֹ — העיר השנייה בגודלה במדינה, שבה גרו קים, אשתו לשעבר, ובנם אנדרו. גם הוא קנה שם בית אחרי הגירושים. בדיעבד היה לו ברור שהוא וקים לא התאימו זה לזה. הם נפגשו לפני עשר שנים בבר בהארארה, כשטרו היה בין עבודות. לאחר מכן קים אמרה לו שהוא נראה לה אקזוטי. העובדה הזו ושם המשפחה שלו הספיקו כדי שתפתח בו עניין. היא היתה יפהפייה וצעירה ממנו בשמונה שנים, ושידרה ביטחון עצמי ונינוחות ששבו את לבו. העניינים התפתחו משם, והם מצאו את עצמם מבלים זמן רב יחד בששת השבועות שלאחר מכן. ואז הבוש שוב קרא לטרו והוא רצה להיפרד ממנה. אבל היא אמרה לו שהיא בהיריון. הם התחתנו, טרו מצא עבודה בהוואנגה בגלל הקרבה היחסית של הפארק לבולאוואיו, וכעבור זמן קצר נולד אנדרו.

קים אמנם ידעה במה טרו עובד, אבל הניחה שכשהילד שלהם ייוולד, הוא ימצא עבודה אחרת, שלא תאלץ אותו לעזוב את הבית לשבועות ארוכים. אבל הוא המשיך להדריך, קים פגשה מישהו אחר בסופו של דבר, והנישואים שלהם נגמרו פחות מחמש שנים אחרי שהתחילו. לא נשארה ביניהם שום טינה, להפך: מאז הגירושים חל שיפור במערכת היחסים שלהם. בכל פעם שהוא בא לקחת את אנדרו הוא היה נשאר לדבר קצת עם קים על ההתפתחויות החדשות בחייהם, כמו שני חברים ותיקים. היא התחתנה שוב, ולה ולבעלה, קן, נולדה בת. בביקור האחרון שלו היא סיפרה לטרו שהיא שוב בהיריון. קן עבד באגף הכספים של אייר זימבבואה. הוא לבש חליפה לעבודה ותמיד חזר הביתה בזמן לארוחת הערב. זה מה שקים רצתה, וטרו שמח בשמחתה.

ובאשר לאנדרו...

בנו בן העשר היה הדבר הטוב היחיד שהולידו הנישואים. רצה הגורל וטרו חלה בחצבת כשאנדרו היה בן כמה חודשים ונותר עקר, אבל הוא אף פעם לא הרגיש צורך להביא עוד ילד לעולם. אנדרו הספיק לו, ובשבילו תכנן טרו לעצור בבולאוואיו במקום לנסוע היישר לחווה. אנדרו — ששערו היה בלונדיני ועיניו חומות — דמה לאמו, ועל קירות הבקתה של טרו היו תלויים עשרות ציורים שלו. עם השנים הוא הוסיף תמונות — כמעט בכל ביקור קים היתה מושיטה לטרו מעטפה מלאה בתמונות — גרסאות שונות של הבן שלו מתערבבות יחד והופכות למשהו חדש לגמרי. לפחות פעם בשבוע טרו היה מצייר משהו שראה בבוש — בדרך כלל בעל חיים כלשהו — אבל בפעמים אחרות הוא היה מצייר את שניהם, מנסה להנציח זיכרון כלשהו מהביקור הקודם שלו. האיזון בין העבודה למשפחה היה אתגר בשבילו. במשך שישה שבועות, בזמן שעבד במחנה, המשמורת היתה בידיה של קים ולטרו לא היה שום חלק בחיים של הבן שלו: הוא לא דיבר איתו בטלפון, לא ביקר אותו, לא לקח אותו למשחקי כדורגל ספונטניים וגם לא לאכול גלידה. ואז המשמורת היתה עוברת לשבועיים לידיו של טרו, והוא היה נכנס לתפקיד של אבא במשרה מלאה. אנדרו גר אז בבית שלו בבולאוואיו, וטרו היה מסיע אותו לבית הספר ואוסף אותו ממנו, אורז לו ארוחת צהריים, מכין ארוחת ערב ועוזר לו בשיעורי הבית. בסופי השבוע אנדרו החליט מה יעשו, ובכל אחד מאותם רגעים טרו היה מלא השתאות לנוכח אהבתו הגדולה לבן שלו, גם אם לא תמיד היה שם כדי להראות לו אותה.

מימינו הוא ראה שני בזים חגים בשמים. הם בטח מחפשים שאריות שהשאירו הצבועים אתמול בלילה, או אולי חיה שמתה מוקדם יותר בבוקר. לאחרונה התקשו בעלי חיים רבים לשרוד. בצורת נוספת פקדה את המדינה, ומקווי המים באזור הזה של הפארק התייבשו. זה לא היה מפתיע. בבוצואנה, ששכנה לא הרחק משם, ממערב, השתרע מדבר קָלָהארי רחב הידיים — ביתם של בני שבט הסאן האגדיים. שפתם נחשבה לאחת השפות העתיקות ביותר והיתה עשירה בקולות נקישה ובצקצוקים שנשמעו לזרים כמעט חייזריים. אף על פי שרכושם היה דל ביותר, הם צחקו והתבדחו יותר מכל קבוצת אנשים שפגש בחייו, אבל הוא תהה כמה זמן עוד יוכלו להמשיך לנהל אורח חיים כזה. המודרניות הלכה וחלחלה לאזור, ועל פי השמועות ממשלת בוצואנה עמדה לחייב את כל ילדי המדינה — לרבות ילדי שבט הסאן — להתחנך בבתי ספר. הוא הניח שזה יביא בסופו של דבר לקִצה של תרבות בת אלפי שנים.

אבל אפריקה השתנתה ללא הרף. הוא נולד ברודזיה — קולוניה של האימפריה הבריטית. הוא ראה את ההתקוממות שפרצה במדינה ועדיין היה נער כשהיא התפצלה בסופו של דבר לשתי מדינות: זימבבואה וזמביה. כמו בדרום אפריקה — שרוב העולם הנאור החרים בשל מדיניות האפרטהייד — גם בזימבבואה התרכז רוב העושר בידי אחוז קטן מאוד של האוכלוסייה, שרובם היו לבנים. טרו לא חשב שהמצב יישאר כך לנצח, אבל פוליטיקה ואי שוויון חברתי היו שני נושאים שעליהם הוא כבר לא דיבר עם בני משפחתו. הם הרי היו חלק מאותה קבוצה שנהנתה מזכויות יתר, וכמו כל הקבוצות הללו, גם הם היו סבורים שהעושר וזכויות היתר שלהם מגיעים להם על אף האכזריות שננקטה כדי להשיג אותם.

טרו הגיע לבסוף לפאתי השמורה וחלף על פני כפר קטן שבו התגוררו כמאה אנשים. כמו מחנה המדריכים, גם הכפר הזה היה מוקף גדר שנועדה לשמור על ביטחונם של האנשים ושל בעלי החיים. הוא הרים את התרמוס שלו, שתה ממנו והשעין את מרפקו על החלון. הוא חלף על פני אישה שרכבה על אופניים שעליהם הועמסו ארגזי ירקות, ואז על פני גבר שכנראה היה בדרכו לכפר הקרוב, במרחק של כעשרה קילומטרים משם. טרו האט ואז עצר את הרכב. האיש התקרב לטנדר לאיטו ונכנס אליו. טרו דיבר את שפתו של האיש ברמה שאפשרה לו לפתח שיחה. הוא ידע די טוב שש שפות, שתיים מהן שבטיות. ארבע השפות האחרות היו אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית. זה היה אחד הכישורים שקסמו לבעלי הלודג'ים ששכרו את שירותיו.

לאחר זמן־מה הוא הוריד את האיש, המשיך בנסיעה והגיע סוף־סוף לכביש סלול. כעבור זמן קצר הוא עצר בשולי הכביש ואכל ארוחת צהריים בארגז הטנדר שלו בצלו של עץ שיטה. השמש עמדה גבוה בשמים, העולם סביבו היה שקט ושום בעלי חיים לא נראו באזור.

אחרי ארוחת הצהריים הוא המשיך בנסיעה מהירה יותר. הכפרים התחלפו בסופו של דבר בעיירות קטנות ואז בעיירות גדולות יותר, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות הוא הגיע לפאתי בולאוואיו. הוא כתב לקים מכתב שבו הודיע לה מתי יגיע, אבל הדואר בזימבבואה היה בלתי צפוי לפעמים. מכתבים בדרך כלל הגיעו ליעדם, אבל לא היתה דרך לדעת אם יגיעו בזמן או לא.

הוא פנה לרחוב של קים והחנה את הטנדר שלו מאחורי המכונית שלה בשביל הגישה. הוא ניגש לדלת ודפק עליה, וכעבור רגעים ספורים היא פתחה אותה. ניכר היה שהיא מצפה לו. הם התחבקו, וטרו שמע את הקול של הבן שלו. אנדרו ירד במדרגות וזינק לזרועותיו של טרו. טרו ידע שיום יבוא ואנדרו ירגיש שהוא גדול מדי להפגנות חיבה כאלה, ולכן הוא הידק את חיבוקו ותהה אם יש משהו שיוכל אי פעם לגרום לו אושר גדול יותר מזה.

"אמא אמרה לי שאתה נוסע לאמריקה," אמר לו אנדרו מאוחר יותר באותו ערב. הם ישבו בחזית הבית, על חומה נמוכה שחצצה בין ביתה של קים לבית השכן.

"נכון, אבל לא להרבה זמן. אני אחזור בשבוע הבא."

"אני לא רוצה שתיסע."

טרו כרך את זרועו סביב כתפיו של בנו. "אני יודע. גם אני אתגעגע אליך."

"אז למה אתה נוסע?"

זו היתה שאלת השאלות. למה אחרי כל כך הרבה זמן הגיעו המכתב וכרטיס טיסה?

"אני נוסע לבקר את אבא שלי," ענה טרו לבסוף.

אנדרו צמצם את עיניו. שערו הבלונדיני בהק באור הירח.

"את סבא רוֹדְני?"

"לא," אמר טרו. "אני נוסע לבקר את האבא הביולוגי שלי. אף פעם לא פגשתי אותו."

"אתה רוצה לפגוש אותו?"

כן, חשב טרו, ואז, לא, לא ממש. "אני לא יודע," הוא הודה לבסוף.

"אז למה אתה נוסע?"

"כי הוא כתב לי במכתב שלו שהוא גוסס," אמר טרו.

אחרי שנפרד מאנדרו נסע טרו לבית שלו. הוא נכנס, פתח את החלונות כדי לאוורר את המקום, הוציא את הגיטרה שלו וניגן ושר במשך שעה. לאחר מכן הוא הלך לישון סוף־סוף.

הוא יצא מהבית מוקדם למחרת בבוקר. הכבישים שהובילו לבירה — בניגוד לשבילים בפארק — היו סלולים ברובם, אבל הנסיעה אליה בכל זאת לקחה כמעט יום שלם. טרו הגיע לאחר רדת הערב וראה אורות בוהקים שבקעו מהאחוזה שאביו החורג, רודני, בנה מחדש אחרי השריפה. בקרבת מקום היו שלושה בתים נוספים, שני הבתים שבהם גרו אחיו החורגים ובית גדול יותר שבו התגורר פעם הקולונל. מבחינה טכנית טרו היה הבעלים של הבית הגדול, אבל הוא עשה את דרכו אל מבנה קטן יותר דמוי בקתה ליד הגדר. בעבר הרחוק התגוררו בבית החד־קומתי השף ואשתו. טרו שיפץ את המקום בתחילת שנות העשרה שלו. כשהקולונל היה בחיים הוא דאג לכך שינקו את הבית בקביעות, אבל כיום זה כבר לא קרה. המקום היה מלא אבק, ולפני שטרו נכנס למיטה הוא ניער את הסדינים כדי לסלק עכבישים וחיפושיות. זה לא הפריע לו יותר מדי. הוא ישן במקומות גרועים בהרבה אינספור פעמים.

בבוקר הוא התחמק מבני משפחתו וביקש ממנהל העבודה, טֶנגְוֶוה, להסיע אותו לנמל התעופה. טנגווה היה גבר אפור שיער, רזה ושרירי, שידע להפיח חיים באדמה גם בתנאים הקשים ביותר. ששת ילדיו עבדו בחווה ואשתו, אָנוּנָה, בישלה את הארוחות של רודני. אחרי מותה של אמו הרגיש טרו קרוב יותר לטנגווה ואנונה מאשר לקולונל, והם היו שני האנשים היחידים בחווה שאליהם התגעגע.

הכבישים בהארארה היו עמוסים במכוניות, משאיות, עגלות, אופניים והולכי רגל. נמל התעופה היה כאוטי עוד יותר. אחרי הצ'ק־אין עלה טרו לטיסה שתיקח אותו קודם לאמסטרדם ואז לניו יורק ולשרלוט ולבסוף לווילמינגטון, קרוליינה הצפונית.

עם כל עצירות הביניים עברו קרוב לעשרים ואחת שעות עד שדרך לראשונה בחייו על אדמת ארצות הברית. כשהגיע למסוע איסוף הכבודה בווילמינגטון הוא ראה גבר מחזיק שלט שעליו נכתב שמו מעל שמה של חברה להשכרת לימוזינות. הנהג הופתע לראות שאין לו מזוודות והציע לקחת ממנו את תיק הגיטרה ואת תרמיל הגב שלו. טרו הניד את ראשו. הם יצאו החוצה ועשו את דרכם למכונית, וטרו הרגיש שהחולצה שלו נדבקת לגבו באוויר הלח.

הנסיעה היתה שגרתית, אבל העולם שנשקף אליו מבעד לחלונות המכונית נראה לו זר לחלוטין. נדמה היה שהנוף — מישור ירוק ושופע — משתרע לכל עבר. הוא ראה עצי דקל שצמחו בין עצי אלון ואורנים ודשא בצבע אבני ברקת. וילמינגטון היתה עיר חוף קטנה שבה היו מגוון רשתות מסחריות ובתי עסק מקומיים שהתחלפו בסופו של דבר באזור היסטורי עם בתים שנראו בני כמה מאות שנים לפחות. הנהג שלו הצביע על נהר קֵייפּ פִיר, שבמימיו המלוחים נצפו סירות דיג רבות. על הכבישים הוא ראה מכוניות, רכבי שטח ומיניוואנים, ואף אחד מהם לא נסע על שני נתיבים ולא עקף עגלות ובעלי חיים כמו בבולאוואיו. אף אחד לא רכב על אופניים או הלך ברגל, וכמעט כל אדם שצעד על המדרכות בעיר היה לבן. העולם שהשאיר מאחור נראה לו כמו חלום רחוק.

כעבור שעה חצתה המכונית גשר צף והנהג הוריד את טרו ליד בית בן שלוש קומות שניצב לצד דיונה נמוכה במקום בשם סנסט ביץ' — אי שנמצא ליד הגבול עם קרוליינה הדרומית. לקח לו רגע להבין שכל הקומה התחתונה הורכבה מחניות סגורות. המבנה כולו נראה כמעט מגוחך לעומת הבית השכן, שהיה קטן ממנו בהרבה ובחזיתו ניצב שלט למכירה. הוא תהה אם הנהג טעה, אבל הנהג הסתכל שוב על הכתובת ואמר לו שהוא במקום הנכון. המכונית התרחקה, והוא שמע את השאגה הקצובה של הגלים שהתנפצו אל החוף. הוא ניסה להיזכר בפעם האחרונה שבה שמע את הקול הזה. זה בטח היה לפני עשור לפחות, חשב טרו כשעלה במדרגות לקומה השנייה.

הנהג נתן לו מעטפה שהכילה מפתח, והוא פתח את דלת הכניסה ונכנס לחדר רחב ידיים וספון עץ שרצפתו עשויה עץ אורן. בית החוף המעוצב נראה כמו בית מתמונה במגזין. כל כרית נוי וכל שמיכה סודרו בזווית מושלמת ובטוב טעם. מבעד לחלונות גדולים נשקפה מרפסת אחורית מחופה עץ ומעבר לה דיונות ועשב שהשתרעו עד קו החוף. מהחדר הגדול הסתעף חדר אוכל מרווח ובמטבח המעוצב היו ארונות בהתאמה אישית, משטחי שיש ומכשירי חשמל יוקרתיים.

על השיש היה פתק שבו נכתב שהמקרר והמזווה מלאים באוכל ובשתייה ושאם ירצה ללכת למקום כלשהו הוא יכול להתקשר לחברת הלימוזינות. אם ירצה ליהנות מפעילויות ימיות הוא יוכל למצוא גלשן וציוד דיג בחניה הסגורה. בפתק נכתב שאביו של טרו יגיע ביום שבת אחר הצהריים. הוא התנצל על כך שלא יוכל להגיע מוקדם יותר, אבל לא סיפק הסברים. טרו הניח את הפתק בצד ולפתע תהה אם גם אביו מרגיש רגשות מעורבים לגבי הפגישה שלהם, ואז שאל את עצמו למה, אם כך, הוא בכלל שלח לו את כרטיס הטיסה. בקרוב הוא יגלה את התשובה.

זה היה יום שלישי בערב, ולטרו יהיו כמה ימים לעצמו. הוא לא ציפה לזה, אבל לא היו לו הרבה ברירות בשלב זה. הוא התחיל להסתובב בבית, לחקור את השטח. חדר השינה המרכזי היה ממוקם בהמשך המסדרון, לא רחוק מהמטבח. שם הוא השאיר את החפצים שלו. בקומה העליונה היו חדרי שינה נוספים וחדרי אמבטיה — שכולם נראו מצוחצחים, כאילו לא נעשה בהם שימוש. בחדר האמבטיה הראשי הוא מצא מגבות נקיות, סבון רחצה, שמפו ומרכך שיער. הוא החליט שמגיעה לו מקלחת ממושכת במיוחד והשתהה מתחת לזרם המים.

כשסיים הוא יצא אל מרפסת העץ האחורית כששערו עדיין רטוב. האוויר עדיין היה חמים אבל השמש כבר החלה לשקוע והשמים נצבעו באלפי גוונים של צהוב וכתום. כשצמצם את עיניו והשקיף למרחק הוא הצליח לראות להקת דולפינים משתעשעת בין הגלים. מעבר לשער נעול היו מדרגות שהובילו מטה אל שביל של לוחות עץ שנמתח מעל העשב. הוא ירד במדרגות, עשה את דרכו לדיונה האחרונה וגילה עוד מדרגות שהובילו אל החוף.

הוא לא ראה הרבה אנשים בסביבה. במרחק הוא ראה אישה שמאחוריה השתרך כלב קטן. בכיוון הנגדי כמה גולשים צפו על הגלשנים שלהם סמוך למזח שנמתח לתוך האוקיינוס כמו אצבע מושטת. הוא החל להתקדם לכיוון המזח, צעד על החול הדחוס שליד שפת המים וחשב שעד לא מזמן הוא לא שמע על סנסט ביץ'. הוא לא היה בטוח שבכלל חשב אי פעם על קרוליינה הצפונית. הוא ניסה, ללא הצלחה, להיזכר אם במהלך השנים פגש אורחים שהגיעו מפה. זה לא משנה, חשב לעצמו.

כשהגיע למזח הוא עלה במדרגות וצעד עד לקצה. הוא השעין את זרועותיו על המעקה והשקיף על המים שהשתרעו לכל מלוא העין. המראה של הים, גודלו העצום, היו כמעט בלתי נתפסים. זה הזכיר לו שיש שם עולם שלם שמחכה לו, והוא תהה אם יספיק אי פעם לגלות אותו. אולי כשאנדרו יגדל קצת הם ייסעו לטייל יחד.

הרוח הקלה התגברה והירח החל לעלות לאיטו בשמים הכחולים הכהים. הוא ראה בזה סימן לכך שמוטב שיחזור. הוא הניח שאביו הוא הבעלים של המקום. יכול להיות שזה בית להשכרה, אבל הרהיטים נראו יקרים מכדי להשכיר אותו לזרים. ואם הוא אכן  מוצע להשכרה, מדוע לא שיכן את טרו במלון? הוא שוב תהה  לגבי הסיבה לכך שיגיע רק ביום שבת. למה הוא דאג שטרו יגיע לכאן כל כך הרבה זמן מראש? אם האיש באמת גוסס, טרו הניח שהסיבה עשויה להיות רפואית, וזה אומר שגם ביום שבת הוא עלול לא להגיע.

אבל מה יקרה כשאבא שלו יגיע לבסוף? פגישה אחת לא תשנה את העובדה שהוא איש זר. למרות זאת טרו קיווה שהוא יוכל לענות לו על כמה שאלות. רק בגלל זה הוא החליט לבוא לפה.

הוא נכנס לבית והוציא סטייק מהמקרר. הוא נאלץ לפתוח כמה ארונות כדי למצוא מחבת מברזל יצוק, אבל התנור — אף על פי שהיה משוכלל מאוד — היה דומה לאלה שבבית. הוא מצא גם כמה קופסאות ממעדנייה בשם "מארי'ז" והוסיף סלט כרוב וסלט תפוחי אדמה לצלחת שלו. אחרי שאכל הוא שטף את הצלחת, את הכוס והסכו"ם ואז לקח את הגיטרה שלו וחזר למרפסת האחורית. הוא ניגן ושר לעצמו בשקט במשך שעה בזמן שכוכבים נופלים חלפו מעליו בשמים. הוא חשב על אנדרו וקים ועל אמו וסבו ולבסוף התעייף מספיק כדי ללכת לישון.

בבוקר הוא ביצע מ