לרקוד מחדש

סטפני לונדון / לרקוד מחדש

פרולוג

חם. קולני. דחוס.

רחבת הריקודים בבר של אתר הנופש 'ויפינג ריף' היתה הדרך המושלמת להסיר מעליך בניעור את יום העבודה, ומבחינת שנטל טרנר זה היה המקום המושלם כדי לתרגל את הצעדים שלה. היא הניעה את ירכיה בהתאם לקצב הדופק של המוזיקה, ידיה גורפות את שערה ומרחיקות ממצחה קווצות לחות. טיפת זיעה זלגה במורד גבה, אך היא סירבה לעצור. בשעת חצות זו הלילה היה עדיין בחיתוליו, והיא תרקוד עד שרגליה יקרסו.

היא לקחה פסק זמן קצר מתוכנית חייה כדי לתפוס קצת שמש בזמן שהיא מרוויחה מעט כסף באיי ויטסאנדיי המרהיבים. אך ברגע שהיא תסיים, היא תחזור ליבשת ותקרע את התחת כדי להבטיח לעצמה מקום בלהקת מחול עכשווי. היא חייכה לעצמה. החיים הצפויים לה היו בוהקים וגדושים בהזדמנויות.

הלילה רוב צוות העובדים לא הגיע. מכיוון שהחבר של שנטל לא היה רקדן גדול, הוא עמד ליד הבר, לוגם משקה ומפטפט עם עובד אחר באתר הנופש. לא נורא – קצב המוזיקה שזרם בגופה היה בן-הלוויה היחיד הדרוש לה. שמלתה השחורה נצמדה אל עורה הלח. מספר הנופשים גדל בגלל העונה, ופירוש הדבר היה שרחבת הריקודים היתה אפילו דחוסה מתמיד.

"בנות יפות לא אמורות לרקוד לבד."

קול נמוך וגברי רעם סמוך לאוזנה, והניחוח של רסס אוקיינוס ושל שעוות גלשנים בריח קוקוס הגיע לנחיריה, שולח חץ של חום אל בטנה.

היא תזהה את הריח הזה בכל מקום. יד נחה בקלילות על ירכה, אך היא לא עצרה את הנענוע העדין של האגן שלה עד שהמוזיקה האטה.

"אל תבזבז את משפטי החיזור שלך עלי, ברודי." היא פנתה והשתחררה מאחיזתו. "יש המון נשים אחרות שהגיעו לכאן לבלות שיתפעלו משיטות הפיתוי החנטרישיות שלך."

"חנטרישיות?" הוא לחץ את ידו אל חזהו השרירי. "את אישה קשה, שנטל."

כתפיו הרחבות השזופות נמתחו מתחת לחולצה שחורה רפויה, קעקוע מבצבץ דרך מפתח הצוואר. קעקוע נוסף של עוגן התפרש על החלק הפנימי של אמתו. הוא לטש בה עיניים, שערו הפרוע המולבן משמש צונח סביב פניו המהממות ועיניו הירוקות הבהירות.

הוא מחוץ לתחום, שנטל. ממש מחוץ לתחום. אל תגעי בו... אפילו אל תחשבי על זה.

ברודי מיצ'ל פסע לפנים כדי לחמוק מזרועותיו המתנופפות של רקדן אחר, שככל הנראה צרך קצת יותר מדי מהקוקטיילים המיוחדים של אתר הנופש. ירכו נחבטה בירכה, וזרועותיהם התחככו כששנטל הוסיפה לרקוד. היא לא התכוונה להניח לברודי ולגופו המדהים למנוע ממנה לעשות חיים.

השיר התחלף והיא הניפה ידיה באוויר ונענעה שוב את ירכיה, נתקלת בברודי בעדינות. קצות אצבעותיו לפתו את ירכיה כאילו מגנט הצמיד אותן בכוח. כל נגיעה הציפה את עורקיה במודעות.

"את לא יכולה לרקוד ככה ולצפות שאני לא אצטרף."

הבל פיו היה חם לעומת אוזנה. כל גופה עקצץ כשהשפעות הקוקטיילים ששתתה לפני שעלתה על רחבת הריקודים התעצמו. האלכוהול חימם אותה והעניק לגפיה גמישות עצלה. בראש סחרחר היא ניסתה להשתחרר מלפיתתו אך מעדה כשרקדן אחר התנגש בה. היא נחבטה בחוזקה בברודי, ידיה משוטחות על חזהו הקשה כאבן. הוא הדיף ריח נעים. כל כך. נעים.

בניגוד לשיקול דעתה היא העבירה את כפות ידיה על חזהו מעלה ומטה, מנענעת את ירכיה ומטילה את ראשה לאחור. המוזיקה זרמה בה, הבס הכבד רועם בחזה. סביר להניח שאסור היה לה לשתות כל כך הרבה בלו הוואיינס – כל הרום והבלו קירסאו טשטשו את ראשה.

"אני יכולה לרקוד איך שבא לי," אמרה וזקרה את סנטרה במרדנות. "מר חנטריש."

"את תשלמי על זה." הוא חייך כשפיתל את זרועו סביב מותניה והצמיד אותה אליו עוד יותר. "יש הבדל בין להיות מקסים לחנטריש, את יודעת."

"אתה חושב שאתה מקסים?" התגרתה בו כשהיא מתעלמת מהמתח המתגבר שגרם למרכז גופה לפעום ללא רחם. זה היה האלכוהול – הוא תמיד עורר בה חרמנות. לא היה לזה שום קשר לברודי.

"במקרה, אני באמת חושב שאני מקסים."

שפתיו ליטפו את אוזנה, וכל חיכוך של ירכיו העביר צמרמורות בגבה.

"וגם קיבלתי לזה אישור מספר פעמים."

"באמת כמה נשים נתנו לזה אישור?" היא כבשה חיוך, סקרנית לדעת כמה כיבושים היו לו. לברודי יצא שם כזה, ועל אף שהיא שנאה להודות בכך, שנטל הבינה למה.

זה לא רק מפני שהיו לו פנים משגעות וגוף שנראה כאילו מקומו בפרסומת להלבשה תחתונה לגברים. בחורים מדליקים היו בכמויות באתר הנופש. ברודי התברך במשהו נוסף: חוש הומור חצוף בשילוב עם היכולת המולדת לגרום לאנשים להרגיש בנוח בחברתו. אנשים התרפסו בפניו.

"אני לא מזיין ורץ לספר לחבר'ה."

"בחייך – אני אפילו אתן לך לעגל את המספר למאה הקרובה." היא נסוגה כדי להביט בעיניו שעה שציירה צלב על לבה באצבע אחת.

הוא תפס את מפרק ידה ומשך את היד אל מאחורי גבו כך שאילץ אותה לקרב את פניה אל פניו. "אני לא נורא כמו שאת חושבת, גברת מושלמת קטנה."

"קשה לי מאוד להאמין לזה."

המוזיקה התחלפה לשיר איטי ומעורר, וברודי דחק את ירכו בין ירכיה. התנשפות חמקה מבין שפתיה כשגופה נצמד לגופו. כדאי לה לעצור עכשיו. זו ממש טעות. אך ההרגשה היתה טובה מכפי שיכלה להיות לגבי כל דבר אחר באותו רגע. טובה יותר ממרטיני שוקולד וממסיבת פיז'מות... אפילו טובה יותר מריקוד על במה. המהום של עונג הדהד בגרונה.

"אני משוכנעת שאתה אפילו נורא יותר."

"הא!" ידו עלתה לחפון את צד לסתה. "את רוצה לדעת בוודאות, נכון?"

גופה זעק בהסכמה ונשימתה נעתקה כשפניו ריחפו קרוב לפניה. ריח הרום המתוק על שפתיו נמהל בגבריות ארצית והשפיע עליה בעוצמה עזה מספיק כדי שברכיה יקרסו.

ההכרה חבטה בה, ולסתה נשמטה כשהיא נרתעה לאחור. עיניו שיקפו אותו זעזוע. המציאות נחתה על שניהם. זה היה מעבר להתגרות קטנה ובלתי מזיקה – למעשה, זה בכלל לא הרגיש בלתי מזיק.

איך היא יכלה להתאהב בברודי? הוא היה בטלן – גבר כריזמטי אבל עצל שפילס את דרכו בחיים בעזרת דיבורים במקום לעבוד קשה כדי להשיג את מבוקשו. הוא היה ההפך שלה – בחור שכל כך לא התאים לה עד שזה היה כמעט קומי. עם זאת, התחושה של ידיו על פניה, ההתחככות של האגן שלו בשלה והלחישה של הבל פיו על לחייה היו הדבר המשכר ביותר שחוותה מימיה.

אוי לא! זה לא קורה... זה לא קורה.

"את מרגישה את זה, נכון?" דאגה חצתה את פניו וידיו הרפו ממנה במהירות כאילו נגע בקומקום רותח. "אל תשקרי לי, שנטל."

"אני – "

תשובתה נקטעה כשמשהו הבזיק בזווית עינה. סקוט.

"מה קורה כאן לעזאזל?" שאג. לחייו היו סמוקות ופיו קבוע בקו קודר.

"זה שום דבר, בנאדם." ברודי הרים את ידיו בכניעה ופסע לאחור.

הוא היה גדול יותר מסקוט, אך הוא לא היה לוחם. האשמה שבעיניו שיקפה את ההרגשה בלבה של שנטל. איך היא יכלה לעשות את זה? איך היא יכלה להתאהב בחבר הכי טוב של החבר שלה?

"זה לא נראה לי כמו שום דבר. אתה נמרחת עליה!"

"זה שום דבר, סקוט," אמרה שנטל ולפתה את זרועו. אך הוא התנער ממנה. "סתם רקדנו."

"הא!" צחוקו היה בעל צליל חד – צחוק חף מכל הומור. "תגידי לי שאת לא מרגישה כלום אל ברודי. כי זה בהחלט לא נראה כמו ריקוד אפלטוני בין ידידים."

היא ניסתה למצוא את המילים כדי להסביר את הרגשתה אך לא יכלה. היא עצמה עיניים ולחצה את כף ידה אל מצחה. היא פקחה אותן בזמן כדי לראות את אגרופו של סקוט נשלח אל פניו של ברודי.

"לא!"

דחייה היתה תחושה קשה מספיק לאדם הממוצע, ולרקדן היא היתה תחושה קבועה. המשפט "תודה אבל לא תודה" שנאמר בחצי פה אחרי מבחן במה כושל? כן, היא חוותה כאלה. סיקור שלילי במדור האמנות של עיתון מקומי? בלתי נמנע. קהל חסר התלהבות? לא נעים, אבל זה קורה לפחות פעם אחת בקריירה של כל רקדן.

אמרו לשנטל טרנר שזה הולך ונעשה קל יותר, אבל בזה הרגע לא היה לה קל להחזיק את סנטרה זקוף ולמנוע את הרעד בשפתיה. כשעמדה במרכז הבמה תחת אור הזרקורים הבוהק, היא העבירה את משקלה מרגל יחפה אחת לרעותה. הקטיפה הדהויה של מושבי התיאטרון נראתה לפניה כמו ים אדום, שעה שאורות הבמה גרמו לכתמים לרצד בעיניה.

הבמה היתה המקום האהוב עליה בעולם כולו, אבל היום הבמה היתה כמו ייצוג חזותי לכישלון שלה.

"אני חושש שהסגנון שלך זה לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים," אמר הבמאי בעודו משתעשע טלפון שלו. "הוא מאוד..."

הוא הביט בשותפו והם נענעו בראשיהם.

"מסורתי," הציע בחיוך עדין. "אנחנו מחפשים רקדנים עם סגנון יותר מודרני ומחוספס בשביל המופע הזה."

שנטל שקלה להתווכח – לומר לו שהיא יכולה ללמוד, שהיא יכולה לשנות את הסגנון שלה. אך המחשבה שהם יאמרו לה לא מחדש היוותה גורם מרתיע.

"תודה, בכל אופן."

לפחות הוקצה לה תפקיד הסולו האחרון של היום, כך שלא נותר במקום אף אחד אחר כדי לחזות בדחייה שספגה. היא עצרה לרגע כדי לתחוב את רגליה לזוג סניקרס וללבוש סווצ'ר מעל הגופייה והמכנסיים הקצרים שלה.

המקום האחרון אמר לה שהיא אבסטרקטית מדי. עכשיו היא מסורתית מדי. היא נשכה את שפתה התחתונה כדי לעצור את מחאתה. עדיף לקבל פידבק מאשר לא לשמוע כלום, למרות הסתירה המעצבנת. חוץ מזה זה לא מקצועי להתווכח עם במאים – והיא היתה לכל הפחות מקצועית. מקצוענית שלא הצליחה לאחרונה להשיג שום עבודה ראויה לשמה...

זה היה מבחן הבמה הרביעי שבו נכשלה בתוך חודש. אפילו לא שביב של עניין. הם התבוננו בה בפני פוקר, הפידבק שלהם נמסר ביעילות ניתוחית. הסיבות השתנו, אך התוצאות היו זהות. היא ידעה שהריקוד שלה טוב יותר מזה.

לפחות פעם הוא היה...

הסניקרס שלה גרסו את החצץ במגרש החניה של התיאטרון כשפסעה אל המכונית הישנה החבוטה שלה. היה לה מזל שהגרוטאה עדיין נסעה; היו לרכב כתמי חלודה, והצבע האדום התקלף מכל עבר. המכונית היתה ישנה כל כך עד שהיה בה נגן קלטות, ותיבת ההילוכים תמיד נתקעה בהילוך שני. אך המכונית מן הסתם היתה הדבר הכי אמין בחייה, מכיוון שנראה שכל הזמן שהיא השקיעה בלימודי המחול שלה לא השתלם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלה שנראה מדולדל עד כדי פחד.

אין ספק שבעלה לשעבר, דרק, ישמח לדעת את זה.

אוף – היא לא מתכוונת לחשוב על חולה השליטה הנפוח הזה או על האסון של נישואיה.

היא החליקה אל מושב הנהג והציצה בטלפון שלה. סמס מאמה איחל לה בהצלחה במבחן הבמה. היא התכווצה; זו בסך הכול הזדמנות נוספת להוכיח שהיא בזבזה את כל מה שאמה הקריבה למען הריקוד שלה.

שנטל הביטה בעצמה במראת התשקיף וחשקה שפתיים. היא לא תניח לזה להביס אותה. זה מכשול, אבל רק שולי. בהזדמנויות רבות אמרו לה שהיא רקדנית מחוננת. היא אפילו צולמה לסרט תיעודי שעוסק בריקוד עכשווי לפני מספר שנים. היא תצליח להתקבל לאחת הלהקות הללו, גם אם זה ידרוש כל טיפת נחישות שקיימת בה.

למרות האישור החיובי, הספקות הזדחלו לתוכה ופילסו את דרכם אל לבה ואל ריאותיה ובטנה. מדוע הכול מסובך כל כך עכשיו?

פאניקה עלתה בחזה שלה, בועת החרדה מתנפחת ומקשה עליה לנשום. היא עצמה עיניים והכריחה את עצמה לנשום עמוק כדי להירגע. פאניקה לא תעזור. למרבה המזל, היא הצליחה לבסוף להשיג עבודת ריקוד קצרת טווח במועדון קטן מחוץ לסידני. העבודה לא היתה יוקרתית. אבל זה לא חייב להיות לנצח.

עבודה קטנה תכניס לה מספיק כסף כדי לעבור את השבועות הבאים – והעבודה כללה מגורים במקום. היא תתקן את המצב הזה. ויהי מה.

היא אגרפה את ידיה והרפתה אותן לסירוגין – טכניקה שהיא למדה פעם כדי לעזור להרגיע את שריריה כל אימת שהפאניקה השתלטה עליה. זו נעשתה טכניקה שעליה הסתמכה יותר ויותר. למרבה המזל, התקפי החרדה דמו עכשיו פחות לנחשולים ויותר לתנועת המים בבריכה אחרי שמישהו קפץ לתוכם. זה לא היה אידיאלי, אך היא תוכל להתמודד עם זה.

צעדים קטנים... כל התקדמות זעירה נחשבת.

היא הדפה את המחשבות הקודרות, יצאה ממגרש החניה ותחבה את הטלפון שלה למעמד שלו הצמוד אל החלון. כמו לפי סימן, הטלפון שלה התעורר לחיים בזמזום כשעל הצג פניה המחייכות של חברתה הוותיקה וילה. שנטל התמהמהה לפני שענתה. לא היה לה חשק לדבר, אך ציפתה לה נסיעה בת שעתיים כדי להגיע לעבודת החלטורה שלה, והמוזיקה תצליח לבדר אותה רק לזמן מוגבל.

חוץ מזה, מאז גירושיה התחוור לשנטל שחברות אמיתיות היו נדירות, לכן היא החליטה לעשות מאמץ רב יותר כדי לשמור על קשר עם וילה. התעלמות מהטלפון שלה עכשיו תהיה מנוגדת להחלטה זו.

היא נגעה במסך הטלפון שלה וגייסה את קולה העליז ביותר. "היי, וילה."

"מה שלום הרקדנית האהובה עלינו?"

ברכתה התוססת של וילה שטפה את שנטל בגל של נוסטלגיה.

"כובשת את עולם האמנות בסערה, אני מקווה?"

שנטל הכריחה את עצמה לצחוק. "כן, משהו כזה. זה תהליך איטי, אבל אני עובדת על זה."

"את תגיעי לשם. אני יודעת את זה. הפעם ההיא שראיתי אותך רוקדת בבית האופרה של סידני היתה מדהימה. כולנו כל כך גאים בך על זה שאת מנסה להגשים את החלום שלך."

בטנה של שנטל התהפכה. היא ידעה שלא כל האנשים שאליהם וילה התייחסה יהיו גאים בה – במיוחד משום שהריקוד שלה הוא שגרם לקבוצה שלהם להתפרק לפני שמונה שנים.

חוץ מזה, הם ראו רק את מה שהיא רצתה שיראו. אם מאמינים לכל מה שמופיע בדפי המדיה החברתית שלה ובאתר האינטרנט שלה, אז היא חיה את החלום היצירתי. מה שהם לא ידעו היה ששנטל הסתירה את כל החלקים האפלים וחסרי החן שבהם התביישה: גירושיה המכוערים, חשבון הבנק המרוקן, הסיבות שהיא לקחה על עצמה חלטורה זניחה בחוף כשהיא אמורה להשקיע מאמצים בהתקבלות ללהקת מחול ראויה...

"תודה, וילה. מה שלום האח הזה שלך? הוא עדיין בחוץ לארץ?" היא קיוותה ששינוי הנושא לא מורגש מדי.

"לוק סימס לי היום. הוא עובד על איזו עסקה גדולה, אבל עושה רושם שהוא יחזור הביתה בקרוב." וילה נאנחה. "אולי בסוף נצליח לאחד שוב את כל החבורה."

"כל החבורה" היתה הצוות המגובש שנוצר כשכולם עבדו יחד באתר הנופש הקסום ויפינג ריף באיי ויטסאנדיי. האם זה באמת היה לפני שמונה שנים? היא עדיין זכרה את זה בבירור כאילו זה היה אתמול. האוקיינוס היה כה כחול עד שהוא נראה שלא מהעולם הזה, החול היה כמעט לבן טהור, והיא נהנתה מכל רגע... עד שהיא דפקה הכול.

"אולי," אמרה שנטל.

"אני חושבת שאולי אפילו נצליח להפגיש חלק מהקבוצה הלילה." שתיקה מלאת משמעות השתררה מעבר לקו. "אם את פנויה, נשמח לראות אותך."

"מצטערת, וילה, למען האמת אני עובדת הלילה."

שנטל בדקה את השילוט בכביש ועלתה על המחלף המוביל אל מחוץ לעיר. סידני נצנצה במראת התשקיף שלה כשהיא האיצה בדרכה.

"אוה? איפה שהוא קרוב?"

"אני חוששת שלא. אני נוסעת לניוקאסל הפעם."

"אה, הבנתי. מקום שאני מכירה?"

"לא סביר, קוראים לו ניין איסט. זה תיאטרון קטן – אינטימי מאוד."

היא אילצה את עצמה להישאר נלהבת כשבעצם רצתה למצוא אי בודד ולהסתתר בו עד שכישרון הריקוד שלה יחזור אליה. רק אלוהים יודע למה היא אמרה לווילה את שם המקום. היא התפללה שחברתה לא תבדוק עליו באינטרנט.

"תראי, וילה, אני אצטרך לחתוך את השיחה. אני בנסיעה ואני זקוקה למלוא הריכוז כדי להתמודד עם הנהגים המטורפים האלה של סידני."

וילה גיחכה. "לפעמים אני שוכחת שלא גדלת בעיר. אני מקווה שנצליח להיפגש בקרוב."

התקווה שבקולה עוררה צביטת אשמה בבטנה של שנטל. היא לא רצתה לראות את הקבוצה. ליתר דיוק, היא לא רצתה שהם יראו שחייה לא תואמים את מצג השווא שלה.

"כן, אני מקווה."

אין כמו להיות מוקף בחברים כשאוויר הים מלטף את עורך ומשקה קר בידך. תוסיפו לזה את אורות העיר שמרצדים על המים ואת הנוף של גשר הנמל של סידני לעומת שמיים אפלים, ואתם מקבלים ערב כמעט מושלם.

ברודי מיצ'ל נשען בגבו על מעקה היאכטה שלו וסקר את הקבוצה שלפניו. השמפניה זרמה כמים, מוזיקה נישאה באוויר והקבוצה צחקה והעלתה זיכרונות תוססים מתקופת עבודתם באתר הנופש ויפינג ריף. זמן רב חלף, אבל ברודי חייך מהמחשבה שהקבוצה היתה עכשיו לא פחות תוססת מכפי שהיתה כשכולם היו ילדים רענני פנים, שיכורים מהחופש ומהיופי של החיים באתר הנופש.

"היי, גבר." סקוט נייט צנח לצדו עם בירה ביד. "אתה לא שותה הלילה?"

"אני מנסה להתנהג יפה לשם שינוי." ברודי חייך חיוך רחב והרים את בקבוק המים שלו בהצדעה. "אני מתאמן לחצי מרתון."

"באמת?" סקוט זקף גבה.

ברודי דחף את חברו וצחק. "כן, באמת."

למרות רצונו לכעוס על הספקנות שגילו חבריו בנוגע למסוגלותו לרוץ חצי מרתון, אפשר לומר שהוא הבין אותם. ריצה תחרותית הצריכה הקפדה על שגרה והתמדה שלא היו הסגנון של ברודי. הוא היה טיפוס נינוח: הוא חי על גלים, חול ונערות בביקיני. התנזרות מאלכוהול וקימה עם שחר לאימונים... לא כל כך.

"אתה מוכרח להודות שזה לא משתלב עם סגנון החיים של שיט יאכטות." סקוט החווה על הנוף הסובב אותם.

הסירה היתה מחזה מלבב – פאר במלוא מובן המילה, החל בעיצוב הפנים הקלאסי וכלה באמנות האיכותית שבחוץ על הסיפון.

החיים במשפחה גדולה פירושם היה שהקניות השבועיות במכולת של משפחת מיצ'ל היו צריכים להספיק לפיות רבים, ותיקי בית-ספר תמיד עברו מילד לילד. הם לא היו עניים, אך ברודי מעולם לא נחשף לפינוקים כמו יאכטות. עכשיו הוא היה הבעלים של עסק לחכירת יאכטות והיו לו כמה סירות שרשומות על שמו.

"למען האמת, לא חשבתי על הרעיון לבד," הודה ברודי כשלגם מהמים שלו. "יש בחור במרינה בבית, והוא כל הזמן ניג'ס לי להתחיל לרוץ. הוא התערב איתי על מאה דולר שאני לא אוכל להתאמן למרוץ."

"אז התחלת עם חצי מרתון?" סקוט נענע בראשו וצחק. "למה לא ניסית להתחיל עם ריצה נינוחה של עשרה קילומטר?"

ברודי משך בכתפיו וחייך אל חברו. "אם אני עומד לבזבז שעות שינה מצוינות, עדיף כבר שזה יהיה בשביל משהו גדול."

"כך אומר הבחור שפעם העדיף לישון ולא לשפוט בתחרות ביקיני."

"וזכה להצטער על זה."

סקוט שילב את אצבעותיו מאחורי ראשו ונשען בגבו על מעקה הסירה. "אלה היו ימים."

"אתה נראה כאילו אתה חי עכשיו את החלום." ברודי התאמץ להרחיק את נימת הקנאה מקולו.

חיוך איטי התפשט על פניו של סקוט כשארוסתו, קייט, נופפה אליו מרחבת הריקודים המאולתרת כשהיא מטלטלת את ירכיה מול וילה, איימי וחברתה של איימי – ג'סיקה. הבנות צחקו ורקדו עם שמפניה ביד. בדיוק כמו בימים הטובים.

"נכון." סקוט הנהן ברצינות.

בדיוק כשברודי עמד לשנות את נושא השיחה, וילה התנתקה מהקבוצה והצטרפה אל הבחורים. היא צנחה לצד ברודי והטילה את זרועה סביב כתפיו כשהיא מחבקת אותו כמו אחות ומסיטה את שערה הכהה מפניה.

"אני כל כך שמחה שחזרת לסידני," אמרה וילה.

"ואיפה הגבר שלך הלילה?" שאל ברודי.

"עובד." היא שרבבה שפתיים ברוגז. "אבל הוא הבטיח להיות כאן בפעם הבאה. למעשה, אני חושבת שהוא התאכזב קצת על שפספס את החוויה על היאכטה."

ברודי גיחך. "זו בהחלט חוויה. הלקוחות שלי משלמים הון כדי לשוט בסירה הזאת, והיא פשוט יפהפייה. שווה כל אגורה."

פרינסס 56 בהחלט היתה ראויה לשמה, ואף שהיא היתה הוותיקה מבין היאכטות שבבעלות החברה שלו, היא הזדקנה בחן כמו כוכבנית של מסך הכסף. הוא ליטף את המעקה בחיבה.

"תנחש עם מי דיברתי היום אחר הצהריים," אמרה וילה כשהיא קוטעת את מחשבותיו עם חיוך תמים מעושה.

ברודי זקף גבה. "עם מי?"

"שנטל."

די היה לו לשמוע את שמה כדי שזרימת דמו תתגבר. שנטל טרנר היתה הבחורה היחידה שהצליחה להחזיק אי פעם בתשומת לבו למשך יותר מחמש דקות. היא היתה מסמר המסיבה במהלך שהותם באיי ויטסאנדיי, והיה לה כוח מגנטי שמשך אליה אנשים כמו זבובים לדבש. ובחיי, איך שהוא נשאב! הבעיה היחידה היתה שהיא היתה אז הבחורה של סקוט. הוא התקרב אליה יותר מדי, שיחק באש, וזכה על כך בפנס בעין. נורא מכך, הוא איבד את חברו למשך קרוב לשמונה שנים כתוצאה מהתקרית.

עיניו של ברודי נשלחו אל סקוט, אך לא היה שום מתח בפניו. סקוט היה עסוק מדי בנעיצת מבטי תאווה בקייט מכדי להיות מוטרד מדבריה של וילה.

"יש לה הופעה הלילה," המשיכה וילה. "לא רחוק מכאן, בהמשך החוף."

ברודי בלע את רוקו. הדבר האחרון שהוא צריך זה לראות את שנטל טרנר רוקדת. די היה בתנועותיה כדי להפיל גברים בוגרים על הברכיים, ולו היתה חולשה מיוחדת לבחורות שידעו איך להתנועע.

"אנחנו יכולים לשוט לשם – אם אנחנו כבר על הסירה." וילה חייכה ודחקה בו במרפקה.

"איך את יודעת איפה היא מופיעה?" שאל ולקח לגימה נוספת מהמים שלו כדי להקל על היובש בפיו.

"היא סיפרה לי."

"אני לא יודע אם כדאי..." ברודי הכריח את עצמו לנשום לאט וניסה לחסום את התמונות של הכמעט-נשיקה שלו עם שנטל.

זו היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה – אף שהיו לילות אחדים שבהם הוא היה בבית לבד והוא צפה בהופעות שלה באינטרנט. הוא לא ידע איך המפגש איתה פנים אל פנים ישפיע על נחישותו להשאיר את העבר מאחוריו.

כשאישה אמרה לגבר שדלוק עליה "בוא נישאר חברים", היה עליו לכבד את המצב, ובחורות שהגיעו לשלב כזה אף פעם לא יצאו ממנו. אך נראה שעם שנטל הוא איבד שליטה על היכולת שלו לחשוב בהיגיון.

"כדאי לנו ללכת," אמר סקוט וטפח על כתפו של ברודי כאילו רצה להבטיח לו מחדש שלא נותרה בו טינה בעקבות אותו לילה. "אני בטוח שהיא תשמח על העידוד."

באותה שעה איימי, ג'סיקה וקייט כבר הצטרפו אליהם כדי להצטייד במשקאות חדשים. סקוט, הג'נטלמן הנצחי, נטל את בקבוק היין היבש המשובח ומילא את הכוסות של כולן.

"בדיוק שקלנו לשוט קצת לאורך החוף," אמר סקוט. "לשנטל יש הופעה."

"אוה, אנחנו בהחלט צריכים ללכת!" אמרה איימי, והבנות האחרות הנהנו בהסכמה.

כל העיניים ננעצו בו בציפייה. הוא יכול להתמודד עם איחוד פשוט. נכון...?

"למה לא?" אמר ודחף את עצמו מכיסאו לעמידה.

כשששנטל נכנסה למגרש החניה של המקום שצוין באישור האי-מייל שלה, לבה צנח. העבודה נסגרה בדקה התשעים – הם פנו אליה, עם שבחים על גזירי העיתונות שסיקרו את הופעותיה שהוצגו באתר האינטרנט שלה ועם הצעה לעבוד מספר לילות בשבוע במהלך החודש הבא.

מבט מרפרף באתר האינטרנט שלהם לא סיפק לה מידע רב: נראה שהם באמת שילבו ריקודים ומוזיקה, כולל לילה של מיקרופון פתוח אחת לשבוע. לא בדיוק אידיאלי, אבל היא היתה נואשת. לכן היא נענתה להצעה וחזרה להתמקד במבחני הבמה שלה בלי להקדיש לעבודה מחשבה נוספת.

אלא שהמקום לא נראה כמו הבר האלגנטי השקט שהופיע באתר האינטרנט שלהם. בראש ובראשונה, השלט היה מניאון אדום, ומספר גברים מחוספסים למראה הסתובבו בחזית, מעשנים. שנטל נשכה את שפתה. תחושת הבטן שלה אמרה לה להסתובב ולחזור הביתה – אבל איך היא יכולה לעשות את זה כשזו החלטורה היחידה שהצליחה להשיג זה שבועות? ליתר דיוק, חודשים.

היא יישרה את כתפיה באנחה. אל תהיי כזאת סנובית. את יודעת שתעשיית האמנות כוללת את כל הטיפוסים. סביר להניח שהם בכלל לא פושעים.

אך חרדתה התחזקה עם כל פסיעה לעבר הכניסה. היא משכה את תיקה גבוה יותר על כתפה ונאבקה בגל של שליליות. היא מוכרחה לבצע את העבודה הזאת. האקס שלה מכר סוף-סוף את הדירה – משמע, היא חייבת למצוא מקום מגורים אחר – והעבודה הזאת כללה מגורים במקום. כך הימים שלה יישארו פנויים כדי לתור אחר מבחני במה נוספים, וחוץ מזה היא היתה נואשת לכסף כרגע.

אחד מהגברים שרבץ בחזית הבר נעץ בה מבטים תאוותניים כשהיא חלפה על פניו בחופזה, ושנטל הצטערה שלא לבשה מכנסי ספורט ארוכים מעל מכנסוני הריקוד שלה. השמש החלה לשקוע במרחק, אך האוויר היה עדיין כבד וחם. היא התעלמה מהשריקות והמשיכה בדרכה אל הבר בראש זקוף.

הצחנה של אלכוהול זול הכתה בה מיד, הופכת את בטנה. במה ניצבה באמצע החדר ושלושה גברים בלבוש שחור התעסקו עם ציוד הסאונד. שנטל הביטה סביב ובחנה את המראה העלוב שצפוי להיות ביתה בחודש הבא. הסוליות של הסניקרס שלה השמיעו קול יניקה עם כל פסיעה שלה על השטיח המרופט הדהוי – כאילו שנות הזוהמה השאירו מאחור שכבה דביקה. אף שעישון נאסר זה מכבר בתוך ברים, ריח קל של עשן סיגריות מעופש עדיין עמד באוויר. חור קטן בגודל מגף נפער בטיח של קיר אחד ונורה סדוקה הבהבה ממעל.

מרנין.

היא התקרבה אל הבר וגייסה חיוך כשניסתה למשוך את תשומת לבו של הגבר המבוגר יותר שניגב כוסות יין ותלה אותן על מתלה מעל ראשו. "סליחה, אני כאן – "

"רקדניות עולות למעלה," אמר מבלי לשאת כלל את עיניו ממלאכתו.

"תודה," הפטירה כשסבה על עקביה ועשתה את דרכה אל המדרגות שבקצה הבר.

הקומה העליונה לא יכולה להיות גרועה יותר מהתחתונה. אולי הקומה התחתונה היתה רק בשביל להקות? אולי השטח של הרקדניות יהיה קצת יותר... היגייני?

שנטל טיפסה במדרגות האחרונות וניסתה בכל כוחה להיות חיובית. אבל הקומה העליונה לא היתה טובה יותר.

"אויש, לעזאזל!"

הבמה שבמרכז החדר היתה מצוידת בעמוד כסף גדול. הבמה עצמה היתה עגולה וכיסאות הקיפו אותה; וילון אדום דהוי נתלה מאחוריה עם רווח שאפשר לרקדניות לבצע את הכניסה ואת היציאה שלהן. זה היה מועדון חשפנות מחורבן!

"שנטל?"

קול צד את תשומת לבה. היא שקלה לשקר לרגע, אך הזיהוי בפניו של האיש אמר לה שהוא יודע בדיוק מי היא.

"היי."

"מפתח החדר שלך אצלי, אבל אין לי זמן להראות לך איפה הוא עכשיו." הוא סקר אותה במבטו מכף רגל ועד ראש, הקמטים בזוויות עיניו מעמיקים מעט. "פשוט תיגשי אל מאחורי הווילון ותתכונני עם הבחורות האחרות."

"אה... אני חושבת שנפלה איזו טעות. אני לא חשפנית."

"בטח שאת לא, חומד," אמר בגיחוך צרוד. "אני מבין את זה – את אמנית. רוב הבחורות טוענות שהן מממנות את לימודי האוניברסיטה שלהן, אבל מה שתגידו."

"אני רצינית. אני לא מתפשטת." היא נענעה בראשה ונאבקה בלחץ הגובר בחזה שלה.

"וטכנית אנחנו לא מועדון חשפנות. תחשבי על זה יותר כמו... בורלסקה." הוא דחף את מפתח החדר לידה. "את תשתלבי מצוין."

שנטל נשכה את שפתה. אולי זה לא יהיה גרוע כמו שנדמה לה.

אך למרות כל ניסיונות השכנוע העצמי שלה, תחושת הבטן שלה הפצירה בה לעזוב.

"אני באמת לא חושבת שזה יעבוד," אמרה והושיטה לו את המפתח.

"את באמת היית צריכה לחשוב על זה לפני ששלחת בחזרה את החוזה עם החתימה שלך עליו." עיניו התקשו, שפתיים צרות מתכווצות לקו קשוח. "אבל אני יכול לבקש מעורך-הדין שלנו להסדיר את העניין, אם את עדיין חושבת שזה לא יעבוד."

האיום הכמעט לא מוסווה הגביר מעט את קצב לבה של שנטל. אין מצב שהיא תוכל להרשות לעצמה לשלם לעורך-דין אם הם יחליטו לתבוע אותה. איך היא יכלה לעשות טעות כה אדירה?

ראשה דפק, מעיד על מיגרנה שללא ספק תופיע בשלב כלשהו. איזה מין מועדון מחזיק בכלל בעורך-דין? הסוג המסוכן... הסוג שמספק הרבה עבודה לעורך-דין.

"בסדר." היא שמטה את ידה לצד גופה והתגברה על הרצון לסטור לבעל המועדון על פניו המקומטות והחלקלקות.

היא ילדה גדולה – היא מסוגלת להתמודד עם זה. חוץ מזה, היא התנסתה בלא מעט חלטורות של קידום מכירות בלבוש חלקי שעה שניסתה להתקבל לבית ספר למחול בפעם הראשונה. היא טופפה במכנסונים זעירים כדי למכור משקאות אנרגיה ואבזור למכוניות מירוץ יותר מפעם אחת. זה לא יהיה שונה כל כך... נכון?

היא עשתה את דרכה באנחה אל חדר ההלבשה שבו התכוננו הרקדניות האחרות. עדיין היתה לה הרגשה משונה וטורדנית שמשהו אינו כשורה... וזה לא היה רק שהיא מצאה את עצמה איכשהו במועדון חשפנות.

היא התרכזה רגע, מנתחת את התחושה. התחושה התחזקה מאז מבחן הבמה שלה – התעוררות עיקשת של חושיה שסירבה לגווע. היא הוציאה את האיפור שלה ושלפה מגבון פנים מתיקה. כשהעבירה את המטלית על פניה, היא חשבה על הבמאי. הוא נראה כל כך מוכר, והוא לא נראה מסוגל להסתכל לה בעיניים.

זיכרון התנפץ עליה בעוצמה כה רבה עד שהיא קפאה, ידה באוויר. תצלום ישן שצולם מספר שנים לפני שהיא התחילה לצאת עם דרק – שם היא ראתה את הפנים שלו קודם. הוא היה חבר של בעלה לשעבר, וזה לא יכול להיות צירוף מקרים.

זעם הציף אותה. בידיים רועדות היא פשפשה בתיק האיפור שלה אחר המייק-אפ. האקס החלקלק והלא יוצלח שלה העביר את השם שלה לבר המפוקפק הזה. הוא בטח חשב שהרעיון קורע.

אם אני אתקל אי פעם שוב בבן-זונה הנקמני הזה, אני אהרוג אותו!

כעבור שעה וחצי התכוננה שנטל לעלות על הבמה. היא התבוננה בעצמה במראה וקיוותה שתאורת הפלורסנט היא שגורמת לה להיראות לבנה כרוח רפאים וחולנית לא פחות. אך הניגוד המבהיל של חיוורונה לעומת איפור עיניה הכהה ושפתיה המבריקות ייראה נהדר תחת אורות הבמה. היא תיראה מפתה, מסתורית.

לא שמישהו מהלקוחות בבר כזה יתעניין ב"מסתוריות". לא, היא הניחה שזה מקום שבו "יותר זה יותר".

היא נאנחה, הסיטה את שערה מפניה והוסיפה עוד קצת תרסיס שיער מלפנים כדי שהוא לא ייפול לה לתוך העיניים. הרקדניות האחרות נראו ידידותיות, והיו באמת שתי אמניות מבצעות של בורלסקה – אף שהן לא נראו כאילו רקדו במיינסטרים. כשהיא שאלה אם כל הרקדניות מתפשטות, היא זכתה לקריצה ולהצצה בלתי צפויה על ה"מדבקות לכיסוי פטמות" של האישה המבוגרת יותר.

טוב, היא לא תפשוט את בגדיה – אף שהלבוש שלה גם ככה לא כיסה הרבה מגופה. היא השפילה מבט אל החלק העליון שנכרך סביב החזה ובית-הצלעות שלה ברצועות שחורות עבות ובמכנסונים התואמים שבקושי הגיעו אל ירכיה. היא הרגישה כה חשופה עד שיכלה באותה מידה להיות עירומה.

זה לא היה טבעי אצלה להיות לחוצה כל כך לפני עלייה לבמה. אך פרפרים הציפו את בטנה, וכל נשימה שלה היתה מחוספסת מקודמתה. היא הצמידה את קצות אצבעותיה לרקותיה ועצמה עיניים כשהיא מתרכזת בהסדרת נשימתה. אחרי מספר ניסיונות הואט קצב לבה, והאוויר נכנס לריאותיה ביתר קלות.

המופע שלה יהיה שונה – והיא לא תרקוד בשביל הקהל... היא תרקוד בשביל עצמה. היא המתינה בכניסה לבמה כשהיא נושמת עמוק, מחכה שהרקדנית שלפניה תסיים.

זה עכשיו או לעולם לא.

סטפני לונדון - לרקוד מחדש