מפכ"ל בחזית ערכים במבחן

עמודים: 398 תאריך יצאה לאור: 09-2020 כשרוני אלשיך קיבל על עצמו את תפקיד מפכ"ל המשטרה, הוא לא ידע שהוא עומד בפני קדנציה שלא היתה כמוה. שלוש השנים (2018-2015) שבהן כיהן כמפכ"ל היו אינטנסיביות מאוד, לא רק עבורו אלא עבור מדינה שלמה, ובמרכזן אירוע תקדימי: הגשת שלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אירוע שגליו עדיין מתנפצים בתוך החברה הישראלית.   אלשיך, ששירת 27 שנה בשב"כ, חבוי בצללים, מצא את עצמו בבת אחת לא רק חשוף מעצם תפקידו החדש, אלא גם בעין הסערה.   אך מאחורי הכותרות הסנסציוניות, באותן שלוש שנים יזם אלשיך והניע שינויים מרחיקי לכת במשטרה: סידור מחדש של גופי המטה הארצי; רפורמת אמו"ן, ששינתה את תפיסת השיטור (בעקבותיה קיבל בשנת 2019 את פרס נשיא האגודה הישראלית לקרימינולוגיה); רפורמת הרצף המודיעיני, שהשביחה את המלחמה בפשיעה; מהפכה טכנולוגית רוחבית; טיפול עומק בנורמות ובערכים ועוד.   הספר מפכ"ל בחזית – ערכים במבחן הוא שילוב של שניים: אלשיך פורש בו את משנתו הערכית, הניהולית והמנהיגותית, אך זו ארוגה בביוגרפיה של מי ששירת שמונה שנים בצה"ל וכמעט שלושה עשורים בשב"כ, ומשובצת באירועים שליוו את כהונתו במשטרה, שאין אזרח במדינת ישראל שלא נחשף אליהם. ספרו של אלשיך, מי שהיה במוקד העשייה ובחזית הציבורית, עשוי לתרום להבנה מהי משטרה, מיקומה ומכלול תפקידיה, ולתרום לתיעוד האירועים ההיסטוריים מזווית נדירה.  

2
איך מתחילים?
"ראש הממשלה לא מאשר חודש חפיפה! מספיקים שבועיים!" בישר לי השר גלעד ארדן, ואני סיננתי לעצמי: "אז שהוא יהיה המפכ"ל..."

התקשרתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי לשוחח עמו. הבהרתי לנתניהו שמבחינתי, תהיה זו לא פחות מחוצפה לפקד על ארגון לאחר שבועיים של חפיפה, כלומר לפקד על ארגון מבלי להכיר את מפקדיו. זאת ועוד, נטילת הפיקוד על הארגון משמעותה אחריות על הפעלת הכוח, בשיא גל הטרור ב־2015, שכונה "אינתיפאדת הסכינים". המשמעות היא: קשב אפסי לקידום תוכניות אסטרטגיות. "יש דרך ארוכה אך קצרה ויש קצרה אך ארוכה," הטעמתי וכנראה שכנעתי, או שמא הוא הבחין בנחישותי ופשוט ויתר. בפועל "גנבתי" עוד כשבועיים וחצי לאור פציעתי — שבר חמור בקרסול שמאל שחייב ניתוח, כתוצאה מנפילה קשה ומיותרת יום לפני טקס המינוי. אך בהתארגנות לתפקיד לא ידעתי כמובן על הפציעה הצפויה, כך שבניתי את עצמי לחודש של הכנות.

לכתוב "צפוף"
בחודש אחד אין יום מיותר לבזבז. איך נערכים?

לפני כשני עשורים, באחד מימי השישי, בעודי מטפל בנתח בשר במטבח, שמעתי קריאה לעזרה מסלון הבית של אחד מבני שהיה עסוק במילוי תשבץ:

"אבא! מילה נרדפת למתנה?"

"דורון," עניתי.

"אבל יש לי רק שתי משבצות!" הוא הקשה.

"אז תכתוב צפוף..." עניתי.

גם הפעם היה ברור לי שעלי "לכתוב צפוף מאוד". ראשית, נדרשתי לימי חפיפה חפוזה בשירות, כדי להכניס בחזרה לתפקיד את קודמי, נדב ארגמן, לימים ראש השירות. את הלילות ניצלתי ללמידה עצמית בקריאה. כאן עמדו לרשותי שני מוקדי מידע.

הראשון, עוזר המפכ"ל היוצא, נצ"מ (דאז) חיים בלומנפלד, שהגיע למשרדי עם תיק עב כרס ובו מסמכים שחשב כי כדאי שאקרא. לא נתתי לו שום הכוונה מראש. הוא עשה כהבנתו ועד היום אני חייב לו תודה עצומה. כל מסמך שבחר היה "בינגו!". היו שם כמובן מסמכי יסוד של המשטרה, מבנים ארגוניים וכו', אך היו שם גם תחקירים מרכזיים, שהקריאה בהם עשתה לי סדר בשולחן; לעתים מתוך חידוד מסקנות התחקיר, לעתים בשל מה שנראה לי חסר במסקנותיו.

זכורני, למשל, שמיד כאשר קראתי את התחקיר הראשון רשמתי לעצמי: פו"ש!!! (פיקוד ושליטה — עם שלושה סימני קריאה). משקראתי את התחקיר הבא, מחקתי את המילה פו"ש וכתבתי אותה גדולה כפליים... שוב בצירוף כמה סימני קריאה. אין לי ספק שתחקירים אלה היוו עבורי מפת דרכים חשובה להתמצאות בקרב הבעיות הדורשות טיפול במהירות האפשרית.

זכור לי במיוחד הדוח של ועדת הבדיקה לרצח שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים ביולי 2015. היה זה אירוע "טרי",3 שאך הסתיימה בדיקתו. קראתי שוב ושוב את המסקנות והרגשתי ש"העיקר חסר מן הספר". רשמתי לעצמי: שיטור מוכוון מודיעין. במעלה הדרך יהיה זה פרק ברפורמת "הרצף המודיעיני" שהובלנו במשטרה. האירוע הזכיר לי לא מעט את לקחי מלחמת לבנון השנייה. הררי מודיעין "שכבו" באמ"ן, אך לא שירתו את הכוחות המתמרנים, שהיו ממודרים מחומר מודיעיני רגיש. כמו בצה"ל, אין זה לקח טקטי או תקלה נקודתית שמחייבים צעדים פיקודיים, זהו לקח המחייב שידוד מערכות — שינוי עמוק של תפיסות יסוד ותהליכי עבודה ארגוניים, כדי להביא לכך שהמודיעין ישרת לא רק את החקירות אלא גם את השיטור.

הגורם השני שהיה לי לעזר רב היה האוניברסיטה העברית, שבה למדתי בעבר את כל הידוע לי בקרימינולוגיה. פניתי למכון לקרימינולוגיה, לידידי ראש המכון פרופ' באדי חסיסי ולעמיתו ד"ר (תנ"צ בדימוס) סיימון פרי, וביקשתי "יישור קו" עדכני של מאמרים המייצגים את חזית המחקר מאז 2010, אז בערך הפסקתי לקרוא בצורה שוטפת מאמרים בנושא.

סיימון הבהיר לי כי בקשתי אינה ריאלית והציע לשלוח לי מצגת עם הממצאים המחקריים העדכניים. שמחתי מאוד. נשלחה לי מצגת "קצרצרה" של כמה מאות שקפים, שתועלתה היתה מרובה. סימנתי לעצמי את העוגנים הקרימינולוגיים המרכזיים — פרקטיקות שיטור שקיבלו תוקף מחקרי בספרות — שבעתיד, לכשאחשף למה שנעשה במשטרה בפועל, אוכל להשוותם למציאות ולייצר מכך תפיסה אינטגרטיבית.

עם שני "עמודי תווך" אלה (התחקירים וממצאי המחקר העדכניים) הגעתי בפועל לחודש ה"חפיפה", או נכון יותר חודש הלמידה.

היה ברור לי כי הארגון, שנעדר מפכ"ל כבר כחצי שנה, מחכה למוצא פי במהירות, כך שאם בכוונתי להיכנס "בסערה", עלי להתגבש לרעיון מסדר תוך עשרה ימים עד שבועיים, ולהשאיר לי את יתר הזמן להכנות לכניסה לתפקיד בפועל, להיכרות מעמיקה עם בכירי המשטרה ועוד.

איך עושים את זה בשבועיים?

כאן נכנסו לתמונה חברים קרובים, שהעלו את הרעיון לגבש "בורד" מייעץ: הוא יורכב מהחברים הקרובים ומאנשי מקצוע, שמולם ואיתם אוכל לעמת ולחדד את רעיונותי המתגבשים. הסכמתי, ובתנאי שכולם יהיו אנשי אמון שלי, או ישירות של חברי ה"בורד". הדיסקרטיות היתה חשובה לי מאוד.

אי אפשר לנתק את בקשתי זו לדיסקרטיות מאחד הנושאים המרכזיים שעיצבו את "חרדותי" לקראת התפקיד החדש: השקיפות המיידית לציבור. רוב שנותי צמחתי בשב"כ, ארגון הרחוק מאור הזרקורים לטוב ולרע. הציבור לא שותף לשינויים המתרחשים בו, לא יודע מה חושבים אנשיו על המינויים המתבצעים בו. הציבור איננו יודע מי עומד מאחורי הצלחותיו ובמרבית המקרים, גם לא מי מאחורי כישלונותיו...

שינויים ארגוניים, תפיסות חדשות ועוד, מהווים בשב"כ אתגר פנימי. יש כמובן צורך לנהל שינוי, להתמודד עם התנגדויות, לגייס סוכני שינוי בארגון ועוד, אולם הסביבה החיצונית איננה חלק מן השיח. הבנתי שבמשטרה החוויה תהיה שונה לחלוטין; מרגע ההכרזה על שינוי כלשהו אדרש להתמודד עם דעת הקהל. הבנתי שאינני בנוי לעשות זאת לפני שאני מגובש בעצמי. לא ממש התחשק לי להסביר "הגיגים גולמיים" שטרם החלטתי שהם באמת חלק מדרכי. למותר לציין כי בעוד שתוכניותי לפיקוד על השב"כ היו סדורות, כאן נדרשתי לזמן, ולו קצר, כדי להתגבש ולהתוות את דרכי.

תרבות הקשר עם התקשורת במשטרה היתה מוכרת לי לעומק, והיה ברור לי שעלי לטפל בה כחלק מתוכנית הפעולה שלי, אך נכון לאותה העת, התרבות הזו היתה מבחינתי נתון קיים, לכן שמחתי כמוצא שלל רב על ההצעה לחשוב בתוך "חממה סגורה".

גיבשנו במהירות צוות מייעץ: גמלאי בכיר של השירות, גמלאי בכיר של המשטרה שהוא קרוב משפחתי, חברים קרובים שעוסקים בניהול במגזר הפרטי ויועצים מקצועיים מתחומים שונים. ללא ספק, אני חייב לצוות לפחות את הביטחון בדרך שבה בחרתי לצעוד. חמוש בביטחון זה, הצגתי את הדברים בפני מפקדי הארגון במעלה הדרך. במפגשינו ה"סודיים", כשלושה ימים בין מפגש למפגש, התגבשתי בעיבוד הפערים והמענים, קיבלתי משוב, התחדדתי וכאמור, התחזקתי בדרך המורכבת שבה בחרתי.

העיסוק המאתגר ביותר היה ניתוח המצב הערכי במשטרה, בעיקר לאור תחושת המשבר בשורותיה בעקבות "פרשת הניצבים", ובשל החשש לגבש תמונה מעוותת בהשפעת השיח הציבורי.

החלטתי לקצר טווחים כדי לנסות ולייצר אינטגרציה גם בין התחומים הערכי והמקצועי כבר בהצגת הרעיון המסדר. פניתי למעגל חברי וביקשתי שיצביעו על חברים שלהם, אך ורק קרובים, מהמשטרה, בכל דרגה שהיא, הנתפסים על ידם אישית כערכיים. את כולם (ונוספים בשיטת "חבר מביא חבר") פגשתי בעודי אזרח. הפגישות נערכו בביתי ובהמשך, כשעיתונאים וצלמים כבר רחרחו בסביבה, עברו לבית של אֵם נַהָגי. ותוך כמה ימים גיבשתי תמונה ברורה על האתגרים הערכיים שלפתחי.

התמונה שגיבשתי מפגישות אלה ומהפגישות הפורמליות עם הקצונה הבכירה, המידע הקרימינולוגי והמסמכים הרבים שקראתי, היו התשתית לשאלות שהכנתי לקראת הפגישות הבאות. וכמובן, הם היו חומר הגלם באמצעותו הצגתי תמונת מצב וכיווני פעולה לפורום החיצוני שהקמתי.

לאחר כעשרה ימים, משרעיונותי עברו בשלום את ה"בורד", התחלתי לגבש תוכנית התנעה למהלכים שתכננתי. בראשם הצבתי את התוכנית לרפורמת האמו"ן (שאז עוד כונתה זמנית "רעיון מסדר"), רפורמה שכשבוע לאחר כניסתי לתפקיד נלמדה בסדנת מפקדי תחנות בראשותי ובהשתתפות כל שרשרת הפיקוד שמעליהם.

לצורך האמור, עדיין כאזרח, סומנו על ידי עוזרי הזמני, נצ"מ בלומנפלד, שמונה מפקדי תחנות "מדגימים" (של תחנות השונות זו מזו ככל שניתן), כדי שאוכל ללמדם את "התורה" ויוכלו לבצע ניתוח פרטני על התחנה שלהם ולהוביל חשיבה עם מת"חים נוספים כבר בסדנה. עצם המפגש עם מפקדי התחנות אפשר לי תהליך עמוק של למידה, של הבנה מה המרחק שעלי לצלוח, מה מלהיב אותם ומה מרתיע, ועוד. היתה זו קבוצת מיקוד חשובה ביותר, שאפשרה לי, בין השאר, ללטש את המסרים, את הדוגמאות, לקרב אותם לעולם התוכן המשטרתי הקיים וכמובן, לגייס את מפקדי התחנות כסוכני שינוי.

לצד ה"עשה", לא פחות חשוב היה ה"לא תעשה". כמות הפניות בבקשה לפגוש את המפכ"ל המיועד היתה בלתי נגמרת, ואיתה תועפות של עצות לגבי מה אני "חייב" לעשות (כולל ההצעה לנסוע בדחיפות, כרגע, לרודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, ולשוחח עמו...).

מחד, חשוב היה לעמוד כחומה בצורה ולהגן על "החודש הקדוש", כדי לאפשר את הלמידה ואת הכניסה לתפקיד. מאידך, אסור היה לפספס הזדמנות הקשורה לרעיונות המתגבשים. הרוב המכריע של הפניות נדחו למועד מאוחר יותר, כשהארגון כבר יצא לדרך. רק שתיים או שלוש פניות עברו את מבחן הרלוונטיות. אחת מהן הניבה ערך רב מאוד: היא עסקה באופן ממוקד ביחסי המפכ"ל־שר ובקונפליקט המובנה שלהם, ובדיעבד הכינה אותי ל"שדה המוקשים" בצורה טובה.

היו גם "הפרעות" שלא ניתן היה להתעלם מהן בחודש הלמידה (פרשת ריטמן, למשל), אך אתייחס אליהן בפרק נפרד.

עיון ב"תשבץ" בדיעבד
בשלהי תפקידי, בתהליך "ניקוי השולחן" תוך עלעול במסמכים ישנים, הגעתי בשיטוטי למסמך שהפיץ נצ"מ חיים בלומנפלד, המסכם את דברי בכנס הקצינים הבכירים ב־6 בדצמבר 2015, שפתח את כהונתי. קראתיו שוב ושוב ומצאתי באופן שהפתיע גם אותי (ולא רק את סביבתי בלשכה) עד כמה התמונה שהצגתי בכנס, והשתקפה מכלי שני בסיכום של חיים, מייצגת נאמנה את המהלכים שננקטו בפועל בארגון. הדבר מצביע לכאורה על כך שהדרך שבה בחרתי ללמידה מהירה ולגיבוש כיווני פעולה בלוחות זמנים בלתי אפשריים (לא מומלץ לנסות בבית...) — כנראה הוכיחה את עצמה.

אינני זוכר חוויית כניסה לתפקיד כה מהירה מן העבר, בוודאי לא כשמדובר בארגון אחר ובתחום חדש (לשם דוגמה, לרשות יוחנן דנינו, קודמי בתפקיד, עמדו חמישה חודשים וחצי!). למרות זאת, מצאתי שכל מה שחוויתי לאורך הקריירה שלי בתחום של "כניסה לתפקיד" (ובשב"כ מדובר בסדנת "כניסה לתפקיד" רצינית ומעמיקה) היה רלוונטי גם כאן, ומדובר כנראה בניסיון מצטבר ובמיומנות נרכשת. על כך תודתי לכל מי שלמדתי ממנו, בצה"ל ובשב"כ.

3 אירע בחלון הזמן שבו לא היה מפכ"ל למשטרה. מי שטיפל פיקודית במסקנות הוועדה היה ממלא מקום המפכ"ל, ניצב בנצי סאו.