מתחת לעור

מתחת לעור הוא סיפור אוטוביוגרפי, הנוגע לליבם של אלו שאיבדו את קרוביהם.

הספר קולח ומרתק, ושופך אור על היתמות ועל החיים לצידה.

יעל מניחה את ליבה על הנייר, ומזמינה את הקוראים, למסע משותף של ריפוי הלב.

אף אחד לא באמת משתתף בצערי... מה זה אומר בכלל? איך אפשר לגלות אמפתיה? אנשים נכנסו ויצאו, אבל כל מה שעניין אותי היה לברוח החוצה, רק כדי לא להיות בתוך כל הבלגן הזה... המרפסת הייתה המקום החם מבחינתי בשבעה. ישבתי בחוץ, עישנתי מלא, צחוקים של החיים. אני חושבת שצחקתי בשבעה כמו שלא צחקתי כל החיים - קוראים לזה 'הדחקה'? אני זוכרת שביקשתי מחברות שיביאו כיסאות, כי לא היו לי מספיק כיסאות בבית. מי בכלל רוצה לארח כל כך הרבה אנשים? אנשים באים גם בשעות הזויות כמו תשע בערב או שבע בבוקר. תנו לבן אדם להתעורר.

אם אני באבל, אז אסור לי לשתות קפה של בוקר? אני גיליתי שאפשר לרשום על מודעות אבל שעות ביקור ולאפשר לעצמי סיאסטה של אבלים. זה גאוני! אני לדאבוני בזבזתי את כל האופציות שלי לשבעות, לפחות בינתיים. אבל בפעם הבאה, בטוח אתחם בזמנים את כל הטררם הזה, כי לא על כולם בא לי בשבעה. אם מדגדג לכם המצפון ואתם מתחרטים על הזמן שלא ניצלתם או שאתם מנסים לתקן טעויות מהעבר, שבעה זה בטח לא הזמן והמקום לעשות את זה. אני יכולה להגיד שהייתי מוקפת באהבה, בחברים ובמשפחה שלא זזו ממני ברגעים הכי קשים. אולי יש משהו נכון במנהג הקדום הזה. אף אחד לא סיפר לי שהאבל האמיתי מתחיל בכלל אחרי השבעה. היה "פסטי-אבל", כל אחד בא עם התובנות שלו בנושא, ואמרות סתמיות כאלה של "לאט-לאט" ו"יהיה בסדר". איך יהיה בסדר כשאימא שלי מתה? היא עוד חמה בסדינים.

***

בשעה חמש לפנות בוקר, התעוררתי בתחושת אי - נוחות במיטה, בבהלה תהומית והרגשה של 'איבדתי את המפתחות שלי'. עשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהאיטלקי, נו, בית חולים, הוספיס, מקום כזה שנכנסים ולא יוצאים ממנו, שהודיע לי שאימא שלי נפטרה. לא בכיתי. הייתי עסוקה בלארגן את ההפקה המוגזמת הזאת. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהודיעו לי שאימא נפטרה הוא ספונג'ה. הרמתי את כל הכיסאות ושטפתי את הרצפה בעצבים. ביקשתי מחברה שתאסוף אותי, ויאללה טלפונים. נכון עושים הזמנות לחתונה בסמסים? למה אי אפשר לשלוח הזמנה לשבעה גם בהודעה? איך פותחים את יום שני בבוקר עם שיחה נוראית שכזאת? "יש לי חדשות לא טובות", "איפה אני תופסת אותך?"

אני כל כך שמחה שנפטרתי מכיסאות "כתר" בחיים שלי. אני מקווה לא להיתקל בתופעה הזאת שוב. אני מעדיפה לשבת על הדשא.

גם בשבעה שלי היו בורקסים קרים ומעופשים. גבינה, פטריות, לא בטוחה לגבי תפוח אדמה. אבל אם יש דבר אחד שאני בטוחה לגביו הוא שלא רציתי לאכול בורקס בשבעה שלי. אחרי שאימא נפטרה בכלל לא רציתי לאכול, ואחרי שאבא נפטר רציתי לאכול הכול.... אני זוכרת שאנשים לא ידעו מה להביא, ומהמבוכה, הביאו שלושים שרוולים של כוסות חד-פעמיות, חמש צנצנות של קפה נמס ארבעה ק"ג של סוכר לבן, שלוש חבילות של צלחות חד-פעמיות, שתי עוגות הבית בטעם שוקולד תפוז וחבילה אחת של ופל לימון. תרמתי הכול, מה יש לי לעשות עם נס קפה של גרושות? גם ככה מר לי על הנשמה. אני זוכרת שהסתכלתי על המבקרים מהצד, לראות כמה הם מרגישים בנוח להתנפל על האוכל. חלקם הרגישו ממש בבית, ולקחו עוגה, וגם דחקתי בהם לקחת עוד חבילה הביתה, כי לא מספיק שאני בדיכאון אני צריכה גם להיראות כמו מקרר? כל בוקר, הייתי צריכה לפתוח מחדש את המשמרת, לבדוק שיש מספיק כוסות לשתייה חמה על השולחן, למלא מים בקומקום ולזרוק את הזבל. אני יודעת שאני צריכה לשבת על הרצפה, לא להתקלח, ועוד מנהגים מוזרים, אבל אני התקלחתי כל בוקר, ואפילו צחצחתי שיניים. גם היום, אחרי שההורים נפטרו אני ממשיכה לצחצח שיניים כל בוקר וגם כל ערב. אני בטוחה שזה מה שההורים שלי היו רוצים בשבילי - הבל פה רענן ועוגיות שוקולד צ'יפס, מהסוג הטעים. באותה תקופה אסור היה לי לבשל, ובאמת שהמשפחה והחברים הקרובים "פוצצו" את המקרר שלי באוכל טעים. לפעמים קשה להבדיל בין שולחן יום הולדת לשולחן של שבעה, זה מרגיש ונראה אותו הדבר: ההבדל היחיד הוא הזיקוקים על העוגה. בשבעה הבאה, שתבוא עליי לטובה, אפסיק להתאבל ואתחיל לחגוג! יהיה קייטרינג, מלא בשר, אה, רגע, גם בשר אסור לאכול בשבעה, למה אסור לאכול סטייק עסיסי, אבל בורקס כן?

לגמרי הרגשתי הנסיכה של השבעה, רק לשבוע אחד, כל העיניים עליי, הייתי במרכז העניינים, אני חושבת שמלכת אנגליה לא קיבלה מימיה כל כך הרבה תשומת לב. אני זוכרת שלא היה לי נוח עם כל תשומת הלב הזאת… זה הרגיש כמו קבלת אורחים בכניסה לחתונות, חיוכים מזויפים ולחיצות ידיים מזיעות. רק חסר לי שהייתי פותחת דוכן מגנטים עם הדודה והדוד, בר אקטיבי ובועות סבון. אני חושבת שהיה לי יותר נעים אם היו לי בועות סבון בשבעה. הן תמיד גורמות לי להרגיש כמו נסיכה, כי אני צריכה לכווץ את השפתיים בעדינות ולנשוף ברכות, כמו שרק נסיכות יודעות. המעבר החד בין תחילת השבעה ליום שאחרי הוא כמו הצפצוף באוזניים ששומעים אחרי מסיבה רועשת, צליל חד, ארוך וחזק שלא נותן לך לישון, צליל שמשאיר אותך עם מחשבות מעורפלות ואגרוף בבטן. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי נסיכה, מאז שההורים שלי נפטרו, וקשה לי להיזכר. יש לי יום הולדת בקרוב, זה יום שבו אמורים להרגיש הכי מלכותיים. זה יום שתמיד קצת צורם לי בלב כמו כווייה מִתֶה רותח שנשארת על הנשמה, אפילו כמה ימים אחרי השלוק הנוראי. אני חושבת שהקושי האמיתי שלי הוא לייצר לעצמי "רגעי נסיכה", בגלל שזו תחושה שכל כך קשה לייצר, כל רגע מלכותי הופך ליקר ערך.