חלק ראשון:
פרקי חיים א׳
1.
הגר:
וגם בלילה הזה, כמו בלילות רבים אחרים בשנים האחרונות, התעוררתי בבהלה למלט עצמי מחלום בלהות חוזר שבו שב ונשנה באוזניי קול מוכר, מוכר מדי, של צעדים נחפזים ובעת ובעונה אחת נוכחות כמעט מוחשית של אבי בתוך החדר. שוב אותה חריקת סוליות מגפי עור על אבני חצץ, שנדמתה לי מוכרת כל כך משמיעה חוזרת ונשנית. אשר לאבי, אף שהייתי מודעת לחלוטין בעודי חולמת שהוא נטש אותי באופן כה חד ופתאומי מזה זמן רב, הִנה שבה וחזרה בחלומי אותה תחושה ברורה של נוכחותו הגשמית בחדר.
וכמו בכל אחד ואחד מאותם חלומות רעים, היה משרה עליי תחושת קור, ריחוק וניכור, ניכור עד כדי כאב. ותמיד נדמה היה לי כממתין לשאלה הגורלית, שהתעוררותי הפתאומית מחלומי לא הותירה בידי זמן להציגה בפניו ולגלות את פתרונה, אף שבכל פעם ממש עמדתי לעשות זאת. וכמו בכל אחת מהפעמים בצאתי מהחלום, גם בפעם הזאת מצאתי עצמי נשטפת כולי בתחושת ייאוש וחוסר אונים גמור, על כי חרף מאמציי הנואשים להיאחז בקוריו הנמוגים במהירות, נותרתי נטולת מושג באשר לעצם מהותה של השאלה שכבר עמדה על קצה לשוני.
*
את כל שעות אחר הצוהריים והערב של יום האתמול ביליתי בחברתו של רמי. על שפת הים, בבית הקפה האהוב עליי, הנטוע על החוף. והוא, את כל הדרך מירושלים עשה על מנת לפגוש אותי. אהבתי את זה. עתה, עם הכביש הרב־מסלולי, אם אין פקקים אפשר בהחלט לעשותה בפחות משעה. אף ששעון החורף עוד טרם נגזר עלינו, הורגשה כבר היטב התקצרותו של היום. אך דווקא שעה שרמי הגיע, הכתה שמש לוהטת וטורדנית על ראשינו.
יום קודם לכן אירע פיגוע רב־נפגעים בירושלים. ואולי, במקרה או שלא במקרה, דווקא כשהייתי אמורה לפגוש את רמי.
בתנועה אופיינית לירושלמים היורדים לתל אביב, מחה את אגלי הזיעה שניגרו על מצחו, תוך שהוא משלח אליי מבט של טרוניה, כאילו אני אחראית לשמש הקופחת וללחות התל אביבית.
"חם אצלכם בשפלה," היו המילים הראשונות שהואיל להוציא.
רמי... יובלות שאני מכירה אותו. אפשר לומר שהוא חברי הטוב ביותר, מבין השלושה או הארבעה שלהם אני מצמידה את התואר הזה. הידידות בינינו היא מהסוג המתמשך והיפה, שמשייכים לאפלטון. יאמרו מה שיאמרו, חברות אמיתית על טוהרת האפלטוניות בין המינים, היא אחרי הכול חיזיון נדיר למדי.
שנינו היינו בגילאי העשרים - הוא מעט פחות, אני מעט יותר - שעה שהכרנו או נכון יותר לומר נתקלנו זה בזה בעת השירות הצבאי. אין זמן טוב מזה כדי להניח בו אבן פינה לידידות אמיתית, איתנה ובת קיימא, מושתתת היטב על חוויות משותפות, עוצמתיות, מכוננות.
שם, היה כמעט בלתי נמנע שייקשרו לא פעם קשרים איתנים, שאותם היה הֶמפרי בּוגַרט בחיוכו המסתורי אולי מכנה תחילתה של ידידות מופלאה. שם - בנוף ההוא של המשרדים המעופשים אפורי הארונות, של האיקליפטוסים החיוורים, של האבנים המשוחות בסיד ושל הריח האופייני והכבד של המדים - באווירה הזאת נולדה הידידות האמיצה בין רמי לביני.
לא פעם נקשרו קשרים, חלקם חפים מתמימות וחלקם אף מעבר לזה, בין קצינים בדרגות שונות ובין חיילות. בעיקר בדרגות הביניים. במקרה שלנו בעלת הדרגות הייתי דווקא אני. כן, דווקא אני, הבחורה, האישה הצעירה, ולא הוא, האיש, הזכר הדומיננטי כביכול. ליתר דיוק, הייתי אז בדרגת סגן, ולקראת הסוף, בתמורה לחתימה על שנת שירות נוספת, מצאתי את עצמי נושאת פס שלישי על הכתף. כמובן שהדבר ליטף לי את האגו, בעיקר בהתחלה, לשמוע את הצירוף בעל הצלצול הנעים "סרן מירה" (אז עוד הייתי מירה) או לצפות על פני הניירת בהצמדת הדרגה החדשה לשמי. "סרן מירה נבון" ואפילו מלבב עוד יותר היה לשמוע את אלה שהתחכמו ובחצי חיוך פנו אליי כ"קפטֶן נבון".
לימים היה רמי לחובש קרבי. את שלושת הפסים שלו היה עליו לתפור בעצמו על שרוול חולצתו המהוהה בין המרפק והכתף, וזאת אחרי ימים שהצמידם באמצעות סיכת ביטחון.
איכשהו מלכתחילה משך את תשומת ליבי הרם הזה, רמי מהפלוגה המסייעת (זו של הקשוחים, כך לפחות טענו חייליה). רם ברגר, רמי בשביל החבר׳ה שמתוך נטייה אירונית ובהפוך־על־הפוך הדביקו לו גם את הכינוי "כּושי" על כי עורו היה בהיר ומנומש ושיערו בלונדיני ואף נוטה לאדמוני, ממש כשלי (כאילו היה אחי הקטן האמיתי בעוד זה שגדל איתי היה דווקא שחור־שיער כאבינו).
מעמדי כקצינה לא הרתיע אותו כלל. כלפי דרגות הקצונה שהחיילים היו מכנים בּרזֶלָנים - ההיררכיה הצבאית שאוחזת בגרונך מייד עם הגיוס כמו רֵיחם של המדים - היה רמי מפגין אדישות גמורה. היה לו חבר אחד בפלוגה, חבר קרוב, עמי קראו לו. ענק ממדים, ארון קיר של ממש. חברים מילדות הם היו. גן, בית ספר עממי. סיימו תיכון יחד והתגייסו באותו יום ובדרך נס
זכו להיות באותו הגדוד, באותה פלוגה. רמי ועמי. רעים להתרועע.
בנוסף, לרמי תמיד היה ספר בכיס הצד של מכנסי הדגמ״ח. לא נפרד ממנו גם באימונים. זאת כנראה הסיבה שבניגוד לאחרים לא הֵצר אותם ולא הצמידם להבליט את שרירי הרגליים כמצוות האופנה הצבאית של אותם ימים. בשעות המתות, שעוּן בגבו על גזע איקליפטוס או שרוע שלוב רגליים על מיטת שדה, היה שקוע בקריאה. כשמישהו מהחבר׳ה היה זורק לכיוונו "כושי! תזיז ת'עצמך לשקם!" תשובתו הקבועה הייתה סירוב ובקשה שיביאו לו תפוזים מוגז ובַּפלות, בלי שהואיל להרים את עיניו מדפי הספר. "אינטליגַנט" קראנו לו, רומנטיקן.
בדרכנו חזרה, עמוסים כל טוב כמסרבים להיפרד ממתיקות ילדותנו, רק זרוע כחושה עם יד פשוטת אצבעות גרומות מושטת לעברנו, ומבט חטוף אחד בעת מלמול מילת התודה.
את האורנג׳דה שלו היה לוגם בלגימות קטנות, אדישות, בלי שהפריע את קריאתו ותוך כדי לעיסת הוופלות, שביד מגששת היה דולה אחת אחת מאריזתן עד שכילה את כולן. ולמרות זאת נשאר רזה כמו מקל לאורך כל שנות השירות. הדבר לא מנע ממנו להתחיל לגדל כרס לקראת הארבעים, כמו מרבית הגברים שלנו.
אילולא הייתי עוברת באחד הימים, לבדי, ליד העץ המועדף עליו, בשעות הלוהטות של צוהרי היום, בחום יולי־אוגוסט, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת. רמי היה שקוע, כמובן, בתוך דפי ספר. לא יכולתי להתאפק ופלטתי: "אתה באמת קורא או עושה את עצמך?"
"נרקיס וגולדמוּנד," השיב בלי להרים את ראשו, ואחרי שהייה קצרה תהה לעברי, "קראת?"
לא, לא קראתי. ומשלא עניתי המשיך מייד: "מכירה את הרמן הֶסֶה?"
"כן, ברור," מיהרתי הפעם להשיב, "קראתי את סידְהַרטָא ואת זאב הערבות, אבל את זה שאתה קורא עכשיו טרם הספיקותי," הוספתי בבת־שחוק, וסוף־סוף עלה בידי להעלות על פניו האדישות מראה של חיוך.
לפתע, שלף עט ופנקס קטן מכיס חולצתו ורשם דבר־מה. "אני כותב לפניי משפטים שמוצאים חן בעיניי באופן מיוחד, כאלו שחשוב לי לזכור." אמר בתגובה להרמת הגבות המופתעת שלי. "תקשיבי לזה: 'הטעות החוזרת תמיד של בני האדם החושבים שהאושר טמון בהגשמת חלומותיהם, נגלתה אז לפניו במלוא עוזה'. יפה, לא?"
"זה מתוך הספר שאתה קורא?"
"לא, זה דווקא מטולסטוי, אנה קרנינה, אבל מצא חן בעיניי במיוחד כי נדמה לי שבאמת כולנו שוגים באשליה הזו."
"אתה יודע מה, גם אני האמנתי בזה." מיהרתי להודות. זכור לי שבאותו רגע חשבתי שהוא בוודאי היחיד מכל הגדוד ואולי מכל החטיבה שעורך לעצמו רשימות כאלה.
"אני אוהב ספרים על ימי הביניים. הם לא תמיד כל כך אפלים כמו שמלמדים בבית הספר. זה על נזיר שנוטש את המנזר והופך לרודף נשים. מתחיל לחיות חיי הוללות."
"אֲהָהּ... אני... אני יותר בענייני סרטים עכשיו."
"ראית את '400 המלקות'?" כמו ניסה לאתגר אותי.
"איך לא. ואת 'עד כלות הנשימה' ראית?" החזרתי לו, "השתגעתי על השחקן."
"אוקיי, אז אולי נלך לסרט יחד ערב אחד." הוא חזר ושקע בספרו.
שנינו, התברר, אהבנו סרטים של הגל החדש הצרפתי. ואכן הלכנו יחד באחד הערבים ל"ג'ול וג'ים". סרט על חברות, חברות מיוחדת, שרק המוות משחרר ממנה.
כך התחילה החברות שלנו, של רמי ושלי.
הנסיבות היו כאלה שלא התראינו במשך כשנתיים, רמי ואני. כן, שנתיים ימים. אבל שנתיים חולפות מהר, בגילנו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
