ניצול בידי זר

היה זה לילה מלוכלך באזור הספר של חוף הזהב.
הוא לא התחיל ככזה, אבל סופות קיץ עזות לא היו בלתי שכיחות באזור הזה ואלו רצו על פני המדרון והפתיעו אפילו את שירות המטאורולוגיה. גשם ירד ומשבי רוח הכו בעוצמה במכוניתה של ברידג'יט. סרט הכביש הצר והמתפתל בינות לפסגות האפלות של עמק נומינבה נעלם תכופות כשמגבי השמשה הקדמית נעו הלוך ושוב, מגלים ומסתירים.
היא התארחה אצל חברה נשואה שיש לה חווה ושגידלה, מכל היצורים, למות. היה זה סוף שבוע מהנה. לחברתה יש תינוקת קטנה, בעל מסור, והחלקה המסוימת שלהם בעמק נומינבה הייתה נפלאה בכפריותה.
זו הייתה אמורה להיות נסיעה של שעה בלבד בחזרה אל חוף הזהב, אבל כשהחשכה גברה והסופה הכתה, כך או אחרת היא הלכה לאיבוד. כך או אחרת מצאה את עצמה על כביש צדדי, קצת יותר משביל, בדיוק כשהגשם הפך סוחף – כאילו שהשמים מעל נפתחו והיו נחושים להטביע את האזור.
אז הגיעה לעיקול אל גשר נגד פרות, או אל מה שפעם היה כזה גשר ועכשיו הפך לנהר שוצף שחצה את הדרך לשתיים. כמעט מאוחר מדי הבינה שאין לה ברירה אלא לעצור על המקום – ושזה כמעט היה הסוף שלה.
חלקה האחורי של מכוניתה נעה מצד לצד, והיא הרגישה את מי הפלג מושכים אותה, חזק יותר מאשר הבלמים או בלם היד. ברגע של מה שאולי היה המחשבה המהירה ביותר בחייה, זינקה החוצה מן המכונית בעוד היא נמשכה לאיטה אל מרכז הזרם, וניסתה בכל כוחה להגיע אל מקום מבטחים.
היא מצאה תלולית חצץ שתמכה בעץ גומי צעיר ונאחזה בו בעודה צופה מבוהלת וחסרת אונים. מכוניתה התיישרה, כשאפה מצביע במעלה הזרם ופנסיה מאירים את הסצנה, ואז צפה אחורנית במורד הזרם עד שנעלמה באופק.
"אני לא מאמינה," לחשה ברעד לעצמה. היא נדרכה כאשר מעל לרוח ולגשם המכה שמעה מנוע, והבינה שרכב מתקרב מהכיוון הנגדי – במהירות.
האם הם הכירו את הדרך? האם הם חשבו שמהירות תעביר אותם מעל לגשר? האם יש להם מכונית ארבע על ארבע? כל השאלות הללו חלפו במוחה, אבל ידעה שהיא לא יכולה לקחת סיכון. היא חייבת להזהיר אותם.
היא זנחה את העץ שלה ורצה לאמצע הדרך, קופצת מעלה-מטה ומנופפת בזרועותיה. היא לבשה חולצת כותנה משובחת באדום-לבן והיא התפללה שהיא תבלוט – אף שידעה שמכנסי השלוש-רבעים שלה בצבע בז' לא יבלטו; הם היו מכוסים בבוץ.
אולי שום דבר, חשבה מאוחר יותר, לא היה מונע את האסון שהתרחש לאחר מכן. הרכב הגיע מהר מדי. הוא אפילו לא עצר. אבל כשנכנס אל הזרם השוצף שמעל לגשר, בדיוק כפי שקרה למכונית שלה, החלק האחורי שלו נע מצד לצד, הזרם לקח אותו, וגם הוא נסחף בזווית מסוכנת.
ברידג'יט התכווצה והניחה יד על פיה, מפני שיכלה לראות פנים בחלון הרכב, חלקם של ילדים, ונשמעו קריאות של ילדים כשהחלונות הורדו וצעקה אחת חדה. ואז המכונית נעלמה מן העין.
היא יללה פעם אחת ואז הכריחה את עצמה לבחון את אפשרויותיה, אבל הן היו כל כך בודדות – למעשה לא היו לה אפשרויות, הגיעה למסקנה, חוץ מאשר לנסות להגיע אל המכונית ברגל. הטלפון הנייד שלה נשאר במעונית שלה…
אבל רכב אחר הופיע לפתע מעבר הסיבוב מאחוריה, וזה הצליח לעצור בלי להחליק, הרחק מן הזרם.
"הו, תודה לאל," התנשמה והחלה לרוץ לכיוונו, מחליקה וגולשת על הדרך הבוצית.
גבר יצא מהרכב לפני שהגיעה אליו, גבוה, בג'ינס ומגפיים ומעיל גשם.
הוא אמר את המילה הראשונה. "מה לעזאזל קורה כאן? מה את עושה בחוץ?"
ברידג'יט ניסתה להסדיר את נשימתה, אבל בסופו של דבר היה זה פרץ של רגשות מתנשם שיצא ממנה. היא סיימה כשאמרה בהתרגשות, "היו ילדים במכונית! אין להם סיכוי נגד זרם שיכול לסחוף מכונית. יש לך טלפון? שלי במכונית. אנחנו צריכים להודיע – "
הוא נד בראשו.
"לאיזה מין בן אדם אין טלפון נייד בימינו?" שאלה ברידג'יט בזעף. היא כבר הרגישה מותשת לחלוטין.
"יש לי טלפון. אבל אין לי קליטה. האזור מבודד מדי."
"אז" – היא ניגבה את הגשם מעיניה – "שאני אסע עם המכונית שלך בחזרה להזעיק עזרה ואתה בינתיים תראה מה אתה יכול לעשות כאן?"
הוא נד בראשו.
היא קפצה מעלה-מטה בייאוש. "תפסיק לבטל את כל ההצעות שלי – למה לא?"
הזר בחן לרגע קצר את דמותה הספוגה והנרגשת. "אני לא" – התחיל.
"כן, אתה כן!"
"את לא תצליחי לעבור," אמר בדיוק. "יש מפולת סלעים וסחף על הכביש שני קילומטרים מכאן. זה קרה ממש אחרי שעברתי."
הוא עצר לפתוח את הבגאז' של הלנד רובר העתיק למדי שנהג בו. "אז אני אלך לראות מה אני יכול לעשות." הוא הוציא חבל, סכין בנדן עור שהצמיד לחגורתו, גרזן קטן ופנס עמיד למים.
"הו, תודה לאל – אני באה."
"לא. תישארי כאן."
"אדוני!"
הוא פנה אליה בחוסר סבלנות. "הדבר האחרון שאני צריך זה ילדה היסטרית שאני אצטרך לדאוג לה. יש לי רק אחד עמיד למים, ואני במקרה לובש אותו – "
"מה זה משנה?" קטעה אותו. "אני לא ממש יכולה להירטב יותר! ו" – ברידג'יט הזדקפה למלוא קומתה: מטר ושישים – "אני לא ילדה היסטרית! בוא נלך!"
האם היא נדונה לכישלון מלכתחילה, משימת החילוץ שלהם? היא תהתה לפעמים. הם בהחלט נתנו את כל מה שהיה להם. אבל הטיפוס מטה לאורך הנחל הגועש, בגשם השוצף, כששיחים ועצים קטנים מצליפים בהם במשבי הרוח הפתאומיים, לא רק שהיה איטי עד כדי כאב לב, הוא היה מתיש.
הוא גם היה מכאיב ופוצע ולאחר זמן לא רב, כשעדיין לא נראה סימן למכונית או ליושבים בתוכה, כל שריריה כאבו.
זה אולי מסביר מדוע החליקה לפתע ונתלתה על חתיכת גדר ישנה שעמדה על גדת הנחל. איכשהו החליק זיז לתוך חגורת מכנסיה והיא לא הצליחה לשחרר את עצמה, לא משנה כמה ניסתה.
"תורידי אותם!" צעק האיש, והאיר בפנסו מאחוריה. היא הסתכלה אחורנית מעבר לכתפה, וכמעט מתה כשהבחינה בקיר מים מלוכלכים שהתקדם לעברה.
היא לא חשבה על זה פעמיים. היא התפתלה מחוץ למכנסיה, אבל המים תפסו אותה והיא הייתה נשטפת במורד הזרם אלמלא קפץ השותף שלה לידה, הצליח לקשור את החבל סביב מותניה ואיכשהו חצי משך וחצי נשא אותה למקום בטוח יחסית.
"הו, תודה לך! קרוב לוודאי שהצלת את חיי," התנשמה.
הוא לא השיב לזה. "אנחנו חייבים לעלות גבוה יותר. תמשיכי ללכת," ציווה.
היא המשיכה. הם שניהם המשיכו – עד שהרגישה שריאותיה ולבה עומדים להתפוצץ והוא סוף סוף נעצר.
"הנה – לכאן," אמר והצביע בפנסו. "זה נראה כמו מערה."
זו הייתה מערה, עם קירות סלעיים, רצפת אדמה ושיחים עצומים ומטפטפים. ברידג'יט התמוטטה על הרצפה.
כשהתנשמויותיה שככו מעט, אמרה באירוניה, "נראה שהמצילים זקוקים להצלה."
"זה קורה לא מעט," השיב והניח את הפנס על מדף אבן.
ברידג'יט התיישבה ובחנה את סביבתה. היא לא ממש אהבה חללים קטנים, אבל המחשבה על מה שממתין בחוץ הטה את הכף לטובת קלאוסטרופוביה.
העובדה שהייתה חצי לבושה הכתה בה בפעם הראשונה. היא הביטה מטה אל רגליה החשופות ואז הבינה שחולצתה נקרעה ושניתן לראות מעט מחזיית המשי והתחרה הוורודה שלה. שגם היא הייתה קרועה ומלוכלכת בבוץ.
היא הרימה את מבטה וראתה את המחלץ שלה על ברכיו, מביט מטה לאורכה הנוטף והחצי מכוסה וניצוץ קטן של הערכה בעיניו הכחולות המדהימות – זו הייתה הפעם הראשונה שהבחינה בהן.