תקציר
עמודים: 275
שנת הוצאה לאור: 2019
נהיד, ישראלית ממוצא איראני, גרושה יפהפייה, נאלצת לבצע פיגוע בכור הגרעיני הישראלי. מי שאמור לעצור אותה הוא גיא, סוכן מוסד, שנמצא במצב נפשי מורכב, אשר גורם לו להטיל ספק ביכולותיו. הוא נקרא לקחת חלק בחקירת הפרצה באבטחת הכור הגרעיני. כישלון שלו, יחרוץ את גורלם של אלפי אנשים למוות. האם יוכל לתפקד ברגעי המשבר?
בפעולת החבלה המתוכננת, נהיד פועלת לא רק מול כוחות הביטחון הישראלים, אלא גם מול הרצון של מפעילה להחמיר את הפיגוע ומול הגורל שמביא את ילדיה להיות קורבנות להחלטתה לפעול כך או אחרת.
השעון מתקתק, האם נהיד תצליח להתגבר על שדים מן העבר או שתיכנע לכוחות שלוחצים עליה? האם תימנע את הפיגוע ותציל את בנה או שתבצע אותו ותציל את בתה? והשאלה החשובה ביותר, האם גיא יצליח לעצור את הפיגוע ההמוני בזמן או שהמפעיל יוציא את תכניתו השטנית אל הפועל?
פרק ראשון
הלנה 27 דצמבר 2014
עשרים דקות אחרי שהעליתי את התמונה לפייסבוק, ידעתי שמשהו קרה. כתבתי: "חוגגים את סוף השנה ויומולדת 20 לאיתן." צירפתי גם תמונות, של החברים ושל איתן ואביו והנחתי את הטלפון בתיק. כששמעתי את צליל התגובה הצצתי בסקרנות בצג. מי כבר יכול להגיב? הרי כל המכרים שלנו פה, במסיבה.
התחושה הייתה כמעט כמו לחיות במדבר. מזג האוויר נראה מושלם, ובדיוק כשאני מצליחה לשכוח את סופת החול האחרונה, מגיעה אחת חדשה שמשאירה אותי ללא יכולת לנשום. תגובה לתמונות שפרסמתי הייתה אחת מהדרכים שלו ליצור קשר, ולמרות שהיא נחשבת כבטוחה, נדיר שהשתמש בה. הצצתי שוב בתגובה. "גם סבתא מוסרת ד"ש" הוא כתב. למרות הפרופיל המזויף אין ספק שזה הוא, כפי שאין ספק שיש בדבריו איום מרומז. לא שמעתי ממנו כבר חודשים ארוכים ופתאום, קשר ישיר.
המוסיקה הייתה קצבית ומעוררת, השולחנות עמוסי מזון ומשקאות והאנשים שהתרוצצו היו נאים. כולם, הצעירים והמבוגרים, הגברים והנשים, צחקו ונהנו. כולם מלבדי שכבר לא יכולתי עוד לחייך כי ידעתי שמשהו קרה. רגע קודם הייתי אמא מאושרת שמחבקת באושר את בנה הנאה, ועכשיו הכל השתנה. כנראה כי רגע קודם הייתי אישה נורמטיבית, גרושה שחוגגת עם חברים ועכשיו שבתי להיות כלי בידיו.
הימים בהם חשבתי שהוא הדבר הטוב ביותר בחיי חלפו מזמן. היום אני יודעת שהוא היה מניפולטור אכזרי אז ונותר כזה גם היום. הפחד מפניו הייתה דרכו לשלוט בי, אבל מה שמפחיד אותך בגיל הנעורים ומקרוב נראה קצת פחות מפחיד בשנות הארבעים ובמרחק אלפי קילומטרים. מרגע שהתרחקתי ממנו וההשפעה הישירה שלו עלי החלה להתעמעם הוא מצא דרכים אחרות להשאיר אותי בעמדת חולשה. בשנים האחרונות הבנתי שהוא אסטרטג מבריק שמשתמש באכזריות באותה קלות שבה הוא משתמש בחיבוק חם וחיוך. הצצתי בשעון היד בהפגנתיות והודעתי לגרוש שלי שישב לצדי שאני חייבת לחזור הביתה.
"השעה מאוחרת ומחר צפוי לי יום עמוס בעבודה." קיוויתי שנימת קולי הסגירה את צערי הכנה. באמת רציתי להישאר, אבל החובה קראה לי להתייצב מול המחשב.
"אני אלך לישון אצל אבא," בני גחן לעברי ונשק ללחיי, "מחר אני יוצא לבסיס ואם אני יוצא צפונה מתל אביב, אני יכול לישון עוד שעה לפחות..." הוא כבר היה גבוה ממני ביותר מעשרים סנטימטרים ובמבנה גופו ונועם הליכותיו, הזכיר לי יותר ויותר את אבי.
"תשמור על עצמך," החלקתי לכיסו שטר של מאתיים שקלים ובטרם ימחה, הסברתי, "שלא יעלה בדעתך לקחת טרמפים. קח מונית ותחזור הביתה בשלום."
התיישבתי ברכב, נשמתי עמוק והצצתי בשעון. בישראל החדשות מושמעות בכל שעה עגולה. השעה הייתה שתי דקות לאחת עשרה בלילה. הדלקתי את הרדיו והקשבתי. בדיוק במועד התחילה הקריינית לדבר. בחדשות סיפרו שבת 11 נפגעה מבקבוק תבערה שנזרק על רכב בשומרון. מאז שהפכתי לאם, חדשות כאלה זיעזעו אותי. ריחמתי על הילדה המסכנה שחייה בסכנה ועל ההורים. קיוויתי בשבילם שלא יאבדו אותה. המהדורה המשיכה לספר על התפתחות בפרשת השוחד באחת מהמפלגות. הקריינית סיימה את החדשות עם הידיעה שבצפון ובמרכז התחיל לרדת גשם. חדשות כאלו היו סימן טוב לגביי. לא היה אירוע הרה גורל מעבר לגבולות. אז למה הוא יצר קשר? התנעתי את הרכב ונסעתי הביתה. משהו בכל זאת קרה.
כל הדרך חזר עברי והיכה בי. בשלב כלשהו של היחסים שלנו הבנתי שהוא לא איש חזק כפי שחשבתי כשהכרתי אותו. אבל הוא גם לא איש של חולשות. הוא אמנם נוטה להתרכך מול יופי נשי עד כדי שיסכן את מעמדו, אבל התרככות היא לא חולשה. בדיעבד אני מבינה שבזכות המראה של אמי ושלי הוא ניאות להציל אותנו – להגן על אמי ולגדל אותי. כשהייתי ילדה בזכות המראה שלי השגתי ממנו הטבות קטנות ביקורים של אמא, ספרים מערביים שהפכו לאסורים, הקלות במשמעת. כשגדלתי, זה כבר הפך לסיפור אחר. היופי הפך לסיוט האישי שלי.
פחות משעה מהרגע שיצאתי מהמסיבה, כבר עמדתי מול המראה וניקיתי את האיפור מפניי. האם ניסיתי לדחות את הרגע שבו אתקשר איתו? הקדשתי עוד דקת מחשבה לגרוש שלי. שאלתי את עצמי אם אי פעם הייתי מאוהבת בו או שהוא היה רק משימה שהיה עלי למלא. פקודה שדודי הטיל עלי. "תתערי בחיים בישראל. תלמדי באוניברסיטה. תתגוררי במקום מסוים. תעבדי במקום שאורה לך ו... תקימי משפחה." אלא שבשביל להקים משפחה הייתי צריכה להתייחד עם גבר ולהתאחד איתו ואילו אני, בשלב ההוא עדיין לא אספתי את כל הרסיסים של לבי השבור מאובדן אהבת חיי. אולי הגרוש שלי היה משימה, אבל בני היה הפרס על ביצועה. הייתי גאה ביכולת שלנו לגשר על התחושות הרעות רק כדי לשמח את בננו.
למרות העייפות התיישבתי מול המחשב שבפינת הסלון הצנוע שלי. התקשורת ביני לבין המפעיל שלי השתנתה במשך השנים ועם התקדמות הטכנולוגיה. השיטה שאימצנו הייתה דרך כתובת האתר. רשמתי אותה בשורה הריקה שלמעלה. ועל המסך הופיעה התמונה של העץ בשלכת. אתר לחובבי טבע, "מחבקי-עצים" הוא נהג לקרוא לו. את פניי קיבלה שורת צילומים של מחבקי עצים. בצ'טים המתינה לי הודעה פרטית.
"אני צריך הוכחה לשייכות שלך ל'ארגון' שלנו," הוא כתב לי. גם באתר הזניח הזה הוא היה זהיר.
"אני מחויבת בלב ונפש", עניתי ברוח האתר ולחצתי על כפתור השלח. מחר, ידעתי, אני אכנס שוב ואקבל תגובה. אולי מתישהו במהלך השבוע.
"זה כבר לא מספיק יותר!!!" הוא ענה מיד, כאילו המתין לי כבר שעות ליד המחשב.
הרגשתי שהגרון מתכווץ לי ואני לא מצליחה לנשום. רציתי לשאול אותו 'מה קרה?' או לפחות, 'הכל בסדר עם זארין ועם אמא שלי?' אבל ידעתי ששאלות מהסוג הזה מהוות הפרה בוטה של הוראות הבטיחות. במקום זה שאלתי: "אולי אני אוכל להיפגש איתך ועם שאר החברים בארגון ותסביר לי קצת יותר איזו הוכחה אתה מצפה ממני להביא?"
"בשמחה רבה," הוא ענה. "אמרת לי שאת מתכננת בשבוע הבא טיול לטורקיה, לאיסטנבול, אז תודיעי לי כשתגיעי, אני אוכל לקפוץ לעיר. גר לא רחוק משם."
לא תכננתי להגיע לאיסטנבול בשבוע הבא. גם לא בחודש הבא או בכלל ועכשיו ידעתי שאני חייבת להתייצב שם. גם הוא יגיע לשם מהעיר שלו שרחוקה משם אלפי קילומטרים. למה דווקא עכשיו?
"האם תביא חברים נוספים למפגש?" שאלתי מתוך תקווה שיענה 'כן' ויצרף את אמי ובתי, אותן לא ראיתי כבר למעלה משלוש שנים, או לפחות את פג'אם. אולי נצליח לגנוב לעצמנו רגע ולהתייחד. פג'אם... רק המחשבה על ההתייחדות איתו מילאה אותי בחום ובכוחות מחודשים לפעול כפי שיורו לי.
"לצערי, זה לא יתאפשר. אחד מהחברים נכנס בקרוב למוסד."
"מה??? מי??? מה קרה?!?!?" לא התאפקתי. רציתי לצרוח עליו וקיוויתי שסימני הקריאה הצליחו לבטא את שהרגשתי מבלי לחשוף את הבהלה שאחזה בי. לאיזה 'מוסד' הוא מתכוון, בית חולים או כלא?
"המצב לא קל. אני אספר לך כשניפגש." רציתי עוד מידע, אבל הסימן המהבהב שלי על המסך נותר ללא מענה. המפעיל שלי קרא לי להגיע לאיסטנבול בשבוע הבא. זה הדבר היחידי שידעתי.
גלשתי באתרי החדשות. האירועים האחרונים הצביעו על כך שיש התרחשות כלשהי ורציתי לדעת מה באמת קורה שם, רחוק. במשך השנים למדתי לקרוא מבין השורות חדשות מהבית האחר שלי. דברים שמפורסמים בכותרות ומצביעים לעין לא מיומנת על דבר אחד, מרמזים למעשה על דבר אחר.
עברתי מאתר חדשות אחד למשנהו, החדשה העיקרית שצדה את עיניי הייתה: "המנהיג שוהה בבית הקיץ שלו למשך שבועיים." מצד אחד אני קוראת על מנהיג שבתקופת חסד ושלווה מרשה לעצמו לצאת לחופשה של שבועיים במקום הכי שלו ורגוע במדינה, מצד שני אפשר להבין שהוא נמצא במעצר בית כשהוא מבודד ומורחק ממוקד העניינים. ואם הוא בצרות, מה זה אומר לגבי המפעיל שלי – איש סודו? איך זה ישפיע על מי שהשארתי מאחור?
המשכתי לחפש חדשות. "מדען גרעין נורה בראשו ממתנקש על אופנוע. המוסד הישראלי אחראי על החיסול..." האם זה עורר אותו להתקשר? הרי זו אינה ההתנקשות הראשונה. מה מיוחד במדען הזה? הקשרים המשפחתיים שלו? החשיבות שלו בארגון?
ידיעות רבות היו דווקא חיוביות ונגעו בשיחות שמתקיימות מול השטן הגדול – ארצות הברית ונגעו בצמצום תכנית הגרעין האיראני. הדגש שבהן היה על הוויתורים שארצות הברית עושה, על ההתקפלות שלה אל מול ההתעקשות של הנציגים האיראניים. שום מילה על כניעה או ויתורים מהצד האיראני. האם הוויתורים שלא מודים בהם, הם הסיבה להתקשרות הפתאומית הזו?
המשכתי לקרוא את הכותרות ברפרוף, מקווה למצוא את הידיעה שתדליק את כל הנורות האדומות, את זו שתשלים את הפאזל הפוליטי שמתרחש שם, ואז היא הופיעה: "אסירים פוליטיים שובתים רעב." הראש שלי התפוצץ ממחשבות. רק לפני שש שנים המצב שם היה דומה והפך במהירות לנפיץ. מהומות ברחובות, שביתות סטודנטים ומתוך המצב צץ מנהיג חדש וכריזמטי שסיכן את הממשל הקיים. האם צצה אופוזיציה חדשה לשלטון? ואם כן, האם היא מסכנת את בעלי המעמד הנוכחי, עד כדי כך שבני ובנות טיפוחיהם נמצאים בסכנה?
תכננתי את המשך צעדיי. כבר יש לי פה חיים שלמים, ממוקמת במקום שאליו כיוונו אותי החיים להגיע. לא החיים... הוא. הוא כיוון לכך כבר מילדותי. כמעט שלושים שנים שאני כאן, אני כבר לא מתעוררת מכוסה זיעה קרה מהמראות והחוויות אליהם נחשפתי בסיור השכנוע, ובכל זאת, הדברים לא זזים כפי שאמור היה להיות. אין פלא שהוא מצפה ממני ליותר, אבל למה דווקא עכשיו?
מעולם עוד לא קרה שיצאתי למפגש שכזה בהתראה כל כך קצרה, בדרך כלל ידעתי על כך חודשים מראש. הפעם לא עמדו בפני חודשים, אבל ההכנות היו צריכות להיות זהות. תחושת הדחיפות יצרה לחץ משל עצמה. כאילו משהו קרה שם ומישהו נמצא בסכנת חיים. מחר אני אודיע שאני יוצאת לחופשה, גם בעבודה, גם לילד שלי. היתרון הגדול בלהיות גרושה זה שאני לא צריכה להסתיר נסיעות שבהן אני נפגשת עם המפעיל או גונבת רגעים נדירים עם אמי או עם הבת שלי... בטח לא צריכה להסתיר מפניו מפגשים עם אהוב נעוריי. אני לא צריכה לחיות חיים כפולים ולדאוג בגלל כל משפט סתמי או זיכרון חולף. העייפות שהציפה אותי רק חצי שעה קודם, נעלמה. קמתי ממקומי, פתחתי את החלון והנחתי לאוויר הקר והצלול לחדור אל ריאותיי. פתחתי את הארון, לבשתי בגדי ריצה חמים ויצאתי אל האפילה שבחוץ. אהבתי לרוץ בשעות האלו שבהן יכולתי לנקות את המחשבות.
כל הלילה לא נרדמתי. דבר ראשון שעשיתי בבוקר היה להזמין כרטיס טיסה אל היעד שכפו עלי.
טיסה שאחריה ישתנו חיי.
