נשמה ללא אמונה

"ראנלדי כאן!"
צמרמורת של ציפייה עברה אצל עובדי הקבלה של המלון המפואר – זה התחיל בהנהון אזהרה משומר הסף לשוער,שבתורו סימן לעובדי הקבלה – וקייטלין הבחינה שכולם הזדקפו מעט יותר, ידיהם התקינו עניבות או השטיחו שיער, כשלימוזינה מבהיקה נעצרה בחוץ.
"השאלה היא" – גלין, המנהל, מצמץ בעצבנות והסיט תלתל ממצחו – "מי מהם?"
עבור קייטלין התשובה הייתה יותר רלוונטית מכפי שגלין יוכל להבין.
לכאורה, לקייטלין, שהתלוותה לצוות העובדים כדי לצבור ניסיון לא היה אמור להיות חשוב כלל מי מהתאומים ראנלדי החתיכים הגיע זה עתה – אחרי הכול, שניהם היו אגדה.
לאזרו ולוקה ראנלדי ניהלו שניהם את רשת המלונות המפוארים והבינלאומיים – וביחד עם אחותם היו היורשים להון העצום שאביהם צבר והותיר אחריו אחרי מותו בשנה שעברה.
האם זה מרשים? כן. ראוי לפרסום? לא.
אלא אם כן, כמובן, העושר העצום נחת בחיקם של שני תאומים זהים מהממים. לא אחד, אלא שני אבות טיפוס מושלמים, שהגיעו לכותרות באופן קבוע בגלל חיי חוג הסילון הנהנתנים שלהם. מאז שאביהם מת, ואחותם התחתנה והתיישבה שם, הזוג המהמם התבסס פחות או יותר במלבורן – שני רודפי נשים, שלא התנצלו ובהחלט לא הציעו כל הסברים! רק בשבוע הקודם, לוקה הגיע לעיתונים בגלל קטטה בקזינו, וקייטלין נזכרה שהיו לאחרונה כמה אירועים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.
גבר בחליפה כהה יצא מהלימוזינה, וקייטלין מצאה את עצמה עוצרת את נשימתה.
"מי מהם הוא?" היא לחשה.
"אני לא בטוח עדיין…" גלין הרהר. "שניהם זהים, שניהם אלילים…"
קייטלין קיוותה שזה היה לאזרו.
לא בגלל שהוא נחשב בעל העוצמה הרבה יותר, המנהיג האמיתי של השניים, אלא בגלל סיבה שגלין לעולם לא היה מאמין בה.
כשראתה את סנדלי הרצועות שהופיעו על הקרקע ליד דלת המכונית, קייטלין לעסה את שפתה, ותהתה מה לכל הרוחות תעשה אם תיתקל ברוקסן – תהתה איך צוות המלון יגיב אם יידעו את האמת המוזרה…
לוקה ראנלדי יצא עם בת דודתה.
"זה לאזרו," גלין אישר כשהגבר הלבוש בחליפה נכנס דרך הדלתות המסתובבות, בלי לחכות לאישה שאיתו.
"איך אתה יודע?" קייטלין הקדירה מצחה. "חשבתי שאמרת שהם זהים…"
"לאזרו לא מחכה לאף אחד…" גלין לחש בזהירות לפני שהלך קדימה כדי לפגוש בבוס שלו.
"אפילו לא לאישה יפה!"
היא ראתה אותו קודם – ראתה אותו בעיתונים, התצלום שלו היה על שער מגזין העסקים שקראה בשביל הקורס שלה – אבל דבר לא הכין את קייטלין להשפעה שלו, בשר ודם ומקרוב. הוא היתמר מעל למטר שמונים, ומההליכה שלו אפשר היה לראות שהמקום בבעלותו – ולא רק באופן מילולי. הוא הקרין ביטחון עצמי ויהירות, וכשהלך לעבר דלפק הקבלה קייטלין קלטה שהוא לא היה רק מהמם – הוא היה ממש יפהפה. שערו השחור היה ארוך מכפי שהיה בתמונות, כשתלתל כהה נופל על מצחו, ואשר לעיניים הללו… קייטלין ממש נאנחה. היו להן ריסים עבים והן היו שחורות כלילה ומסוכנות כמוהו. כשמבטו פגש בשלה, הוא היה משועמם, לגמרי לא מתעניין והוא מיהר להסיט אותו הצידה. אבל, בשביל קייטלין זה היה כאילו דמותו נחקקה במוחה, והוקפאה כך שתוכל לבחון אותה שוב בהמשך – תראה שוב את האף הרומאי הישר, תראה מקרוב את עורו השחום ואת הפה המלא הזועף, אבל הראוי כל כך לנשיקות.
היא הבינה שהיא נועצת עיניים, ממש בוהה בו, כך שהיא קרעה ממנו את מבטה והסתכלה על האישה שנכנסה אחריו. עכשיו היא ישבה על אחת מספות הקטיפה שבלובי וחיכתה לאדונה – וקייטלין לא הצליחה להימנע מחיוך אירוני קטן שעלה על שפתיה.
אף על פי שזו לא הייתה רוקסן, זו בהחלט הייתה יכולה להיות היא.
היפהפייה השחרחורת שהתלוותה אל לאזרו בהחלט לא כיוונה אל המראה הטבעי כשהתאפרה. שיער כהה ומבהיק התפזר על כתפיים, שהיו שזופות בצורה כה אחידה עד שהיה ברור שזו תוצאה של שעות ארוכות על מיטת שיזוף ביחד עם שיזוף התזה על בסיס קבוע.
"ברוך הבא, אדוני." לאזרו התעלם מידו המושטת של גלין.
"מה המצב?" לאזרו לא החזיר ברכה, עיניו הוצרו כשסרק את אזור הקבלה. "בעיות כלשהן?"
"בכלל לא," המנהל שלו הרגיע.
"האם לוקה הגיע?"
"עדיין לא," גלין אמר, ובחר לא להזכיר את שיחת הטלפון השתויה שקיבל קודם, שבה נדרש לפנות איכשהו את החדר הטוב ביותר במלון ולהכין אותו לבואו של לוקה.
"איך החתונה?"
"מצוין," גלין התלהב, אבל כשמבטו הבוער של לאזרו נפל על פניו הוא הסמיק קמעה. "ובכן, יש בעיה קטנטנה, אבל אנחנו מטפלים בה עכשיו."
לאזרו הרים גבה שחורה, ואף על פי שלא אמר מילה, התנועה הזעירה העידה בבירור שרצה מידע נוסף.
"אביה של הכלה, מר דלטון – "
"גאס דלטון הוא חבר אישי קרוב שלי," לאזרו קטע אותו, ואף על פי שהאנגלית שלו הייתה מצוינת, לקולו העמוק, עם המבטא הכבד, היה גוון קל של אזהרה.
גבותיה של קייטלין התרוממו קמעה – אחרי הכול אם הוא כזה חבר טוב, איך יתכן שלאזרו לא נכח בחתונה? היא לא אמרה את זה, כמובן, אבל או שלאזרו היה קורא מחשבות מיומן או שהרגיש את הבריזה שנשבה מגבותיה המתרוממות, כי כאילו ענה למחשבתה, הוא זיכה אותה במבט קצרצר.
"אין מספיק לילות שבת בשנה כדי שאשתתף בכל חתונה שאליה אני מוזמן אבל – בהינתן שמר דלטון בחר במלון שלי ובזה שהוא חבר – אני כמובן אכנס ואשתה משהו. כמובן, קיוויתי לשמוע שאין בעיות…"
"כמעט." גלין בלע.
"אז?"
"ובכן, הוא ביקש שהבר יישאר פתוח למשך שעה נוספת. כמובן שאנחנו שמחים ללכת לקראתו – הבעיה היא רק שהמשיכה בכרטיס האשראי שלו לא אושרה. הייתי בדיוק בדרכי להחליף אתו מילה דיסקרטית."
"תעלי את הפרטים שלו." הוא נקש באצבעותיו לכיוון הכללי של קייטלין, ואף על פי שהעלתה את הפרטים האישיים של האורחים במשך מרבית הלילה, המיומנות שכמעט השתלטה עליה מעולם לא נבחנה תחת תנאים כה מלחיצים.
"אר, קייטלין נמצאת כאן רק כחלק מהמתלמדות, אדוני," גלין אמר, ומיהר אל המחשב. מבט אפל אחד מצדו של לאזרו עצר אותו במקומו. "היא לומדת מלונאות, ו – "
"ממתי סטודנטית מתלמדת נשארת עד חצות בשבת?" לאזרו קטע את דבריו, ונעץ מבט בתג השם שלה, הנמיך את עיניו אל נעלי הזמש עם עקבי הסטילטו ואז טיפס למעלה בעצלתיים – קולט את החצאית הכחולה-כהה והזולה למדי שלה ואת החולצה הלבנה שהרכיבו את המדים שלה. לגמרי בלי למהר, בעוד גלין ממשיך לקשקש בעצבנות, הוא בחן את פניה, נעץ מבט בעיניה הכחולות ועשה דברים מוזרים לבטן שלה.
"קייטלין רצתה מאוד לחוות ערב עמוס של שבת…"
כמה הצטערה שלא קיבלה התראה – הצטערה שלא היה לה זמן למהר לשירותים ולסרק מחדש את שערה הבלונדיני הכבד. היא יכלה להרגיש שהפקעת הצרפתית מתפרקת מול עיניו. וייחלה שהפה שעליו התבונן עכשיו היה מכוסה בשפתון.
"והיא טיפלה באורחים?"
"כן," גלין אמר בקול חורק. "תחת פיקוח צמוד, כמובן."
"היא העלתה פרטים של אורחים משלמים?"
"אה, כן…" גלין הנהן. "אבל כפי שאמרתי רק תחת השגחה." מה שלא היה ממש נכון – גלין יצא להפסקות עישון רבות. ועם זאת, היא בוודאי לא תגיד את זה ללאזרו.
"אם היא טובה מספיק עבור אורחיי," לאזרו ענה, כקדוש מעונה, "אז היא מספיק טובה בשבילי."
אם הוא שוב ידבר עליה בגוף שלישי, קייטלין החליטה, אז היא תשמיע באוזניו את דעתה.
כשעיניו הכהות נחו עליה, קייטלין התחרטה.
אולי היא לא תגיד משהו. ובכל זאת היא יכולה לחשוב כך – אולי הוא נפלא למראה, אבל הוא היה יצור שוביניסטי, יהיר ושנוא. מסמיקה מתערובת של עצבים ומבוכה, היא מחקה את שגיאת ההדפסה שלה. אחרי רגע ארוך מאוד, הפרטים של גאס דלטון הבזיקו לבסוף על המסך.
כרגע!
"החשבון שלו," לאזרו רטן, והיה ברור שציפה שעם כמה קליקים מהירים היא תעלה את הדף הרצוי. אבל חוסר הסבלנות שלו רק בלבל אותה יותר.
הסמן התנודד על המסך כשהוא הופיע לפתע מאחוריה, ועמד מעליה, ידו באוויר כדי לקחת את העכבר – ולמעשה לבטל את המאמצים שעשתה. היא הייתה אמורה לצעוד לאחור – אלא שהוא עמד מאחריה. היא הייתה אמורה להזיז את ידה ולהניח לו להחליפה – אלא שידו הייתה מעל ידה.