נתיבי חיים

עמודים: 288
תאריך הוצאה לאור: 09-2021

חיים קוזוכוביץ, עובד סוציאלי, נכה בכיסא גלגלים, חושף בפני הקורא את סיפור שבעים שנות חייו.

הספר מכיל מאתיים ושלושים תמונות ומסמכים ומגולל בכנות ובגילוי לב יוצאי דופן רגעים קשים ומאתגרים, כמו גם חוויות מסעירות ומפתיעות בישראל ומחוצה לה, המותירות את הקורא פעור פה.

הספר נע בין האישי לאוניברסלי, וכל אדם — גם אם איננו נכה — יוכל למצוא בו את עצמו.

הכותב חולק מניסיונו המקצועי העשיר ומנקודת מבטו הייחודית ומציג לקורא תובנות משמעותיות שאליהן הגיע בכל הקשור להסתכלות על החיים ולבחירות שאדם יכול לעשות כדי לשפר את איכות חייו ואת חיי זולתו.

הספר שופך אור על צדדים פחות מוכרים של חיים עם נכות ויכול לסייע לנכים ולמשפחותיהם ברמה הרגשית והמעשית.

מעל לכול ימצא הקורא בספר זה מסר מעצים ומחזק לאנשים הרבים החווים קשיים בחייהם.

ההורים ושנות ילדותי

אבי מנחם קוזוכוביץ ז"ל נולד בשנת 1915 בפולין בכפר ושמו אוסטרוב מזובייצק. מלחמת העולם השנייה תפסה אותו כשהיה בחור צעיר, ומשהגרמנים כבשו את פולין הוא ברח, כמו בני משפחה רבים ויהודים אחרים מן הכפר, חצה את הגבול הרוסי והתגלגל עד סיביר, שם שהה במשך חמש שנים בתנאים קשים מאוד ובקור של חמישים מעלות מתחת לאפס. אבי מיעט כל השנים לדבר על הקורות אותו בתקופה ההיא, אולם נהג לומר שהוא אינו מסוגל מאז לאכול פטריות כי הן מזכירות לו את הפטריות שקטף ביערות סיביר כדי לשרוד.

במלחמה נהרגו שבעים מבני משפחת אבי שחיו באותו כפר, ביניהם הוריו ושתי אחיותיו עם ילדיהן. אח אחד היגר לארה"ב עוד לפני המלחמה, ואחות אחת, נשואה עם ילדה, היגרה לשם לאחר המלחמה. בתום המלחמה אבי אמר: "לאחר כל מה שעברתי אני נוסע רק הביתה" ועלה לארץ ישראל. הוא הגיע לקיבוץ טירת צבי, שם גרה בזמנו בת־דודתו שרה הרשברג עם בעלה מוטל. שם גם הכיר את אמי ומאוחר יותר התחתן איתה.

אימא אסתר ז"ל לבית פישהיימר נולדה בברלין, גרמניה, בשנת 1927 להורים אמידים. במשפחה היו שלוש אחיות ושני אחים. אבי–אימי סחר בקרקעות ובדירות בגרמניה ובאוסטריה. הכול התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד, בהיותו בן שלושים ושש, קיבל שבץ לב ברחוב והותיר אחריו אלמנה וחמישה יתומים. בתקופה ההיא כבר צעדו הנאצים ברחובות, ואימי זכרה זאת מצוין. בשלב זה החליטה המשפחה לנטוש הכול ועלתה לארץ באונייה 'גלילאה'. הילדים פוזרו במוסדות חרדיים בירושלים — הבנים הגיעו ל'דיסקין' והבנות ל'בית היתומות'.

סבתי בת־שבע נותרה בחוסר כול וחייתה בעוני אצל הוריה הזקנים בירושלים. הייתה זו בעבורם תקופה קשה מאוד. בגיל שבע־עשרה עזבה אימי את המוסד והגיעה לקיבוץ טירת צבי. היא נהגה לומר ששנותיה בחברת הנוער של הקיבוץ היו היפות ביותר בחייה. לימים היא התחתנה עם נפתלי פרידלנדר, חלוץ שהגיע מהונגריה ונמנה עם מייסדי הקיבוץ, ונולד להם בן ושמו יחיאל. הקיבוץ שכן קרוב לגבול הירדני, מוקף ערבים, ובמלחמת השחרור ביצע האויב תקיפה גדולה על הקיבוץ, שבה נהרג חבר אחד בלבד — נפתלי הי"ד. אחי היה אז בן חודשים אחדים.

יהושע ברוכי ז"ל, גם הוא ממייסדי הקיבוץ וחבר טוב של המשפחה, שידך בין אימי לאבי, שכאמור גר גם הוא במשק, והשניים נישאו. בשנת 1950 הם עברו לירושלים, ושם נולדתי. הוריי סיפרו לי שבמוצאי חג ראשון של פסח היו להם כרטיסים להצגה. בדרך, כשעברו ליד בית חולים ביקור חולים, אמרה אימי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, שברצונה לעלות למחלקה רק כדי לוודא שהכול בסדר. אלא שאז נאמר לה "גברת, את לא הולכת לשום הצגה; את לפני לידה", וכך הגעתי לעולם.

בשנת 1952 עברו הוריי לקריית שמואל שליד חיפה, ושם גדלתי. אבי עבד קשה לפרנסת המשפחה. תחילה המשיך אבא לעבוד כנגר בטירת צבי ונעדר מהבית ימים ארוכים. הוא התקשה מאוד למצוא עבודה באזור מגורינו כיון שהיה לו פנקס הסתדרות כחול של הפועל המזרחי ולא פנקס אדום של ההסתדרות. בהמשך ד"ר יוסף בורג, שהיה אז מנהיג המפד"ל ושר הדואר, סידר לו עבודה כדוור בקריית מוצקין.

מטבע הדברים אימא הייתה זו שהתמודדה עם יחיאל ואיתי ועם כל הקשיים סביב המחלה שתקפה אותי בהיותי בן שלוש. אבא היה איש עבודה ומסור למשפחתו, אולם קשר אמיץ במיוחד התפתח כמובן ביני ובין אימא. אימא הייתה תמיד הדומיננטית מבין השניים, ואבא בדרך כלל החרה החזיק

אחריה.

מקומה של אימא הוא המשמעותי ביותר בחיי לאורך כל שנותיי, והוא שזור בהן מילדות מוקדמת עד לכתיבת שורות אלו. הקורא יוכל להבחין בכך בעת קריאת הספר, שבו כמעט אין פרק שבו אין אימא מוזכרת. אימא הייתה הדמות העוצמתית ביותר שהכרתי. לא אטעה אם אומר שכל מי שזכה להכיר אותה ולבוא עימה במגע בשנותיה הבוגרות חש אותה תחושה. יכול אני לומר בלב שלם שאני חב לה את חיי. ממש כך. לכל מה שהגעתי עם השנים — הגעתי בעיקר בזכותה, אולם חשוב לי לציין שהיו לכך גם מחירים וצדדים מורכבים, כפי שאפשר לגלות במקומות שונים בספר.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. שעות אחר הצהריים, שיחקתי עם חבר בביוב הפתוח שזרם ליד הבית (תופעה נפוצה באותה תקופה). למחרת בבוקר, לפתע פתאום, נהייתי משותק לגמרי, ללא יכולת להניע שום איבר בגופי. הייתה זו קוודריפלגיה (שיתוק בארבעת הגפיים) מלאה עם קשיי נשימה. אני זוכר זאת כאילו היה זה היום. בכיתי וחזרתי ואמרתי שאני לא רוצה למות. אימא הבטיחה לי ששנינו לא נמות, אך לצערי לא עמדה בהבטחתה ולימים הלכה לעולמה. מאוחר יותר שמעתי מאימא שהיא הבינה מיד שחליתי בשיתוק ילדים (פוליו מיוליטיס), מגפה שהייתה נפוצה באותה עת. אחד השכנים הזמין אמבולנס (מכשיר טלפון היה מצרך נדיר מאוד באותם ימים), וכך הגעתי לבית חולים רמב"ם.

אני זוכר שהכניסו אותי למכונה של ריאת ברזל, מפלצת ברזל מפחידה. שכבתי באולם גדול ובו חולים רבים ולידי שכבה אישה זקנה שנאנחה כל הזמן. לאחר מספר שבועות השתפרה יכולת הנשימה שלי, אף שהשיתוק המלא בכל גופי לא חלף. ד"ר לפמן, רופא אורתופד בכיר, שאימי הייתה איתו בקשר, אמר לה ש"דבר כזה אי אפשר להחזיק בבית" והמליץ להעביר אותי למוסד ברמות השבים שנקרא אז 'בית פיינסטון' והפך לימים ל'בית לווינשטיין' ברעננה. הייתי שם כחצי שנה ואני זוכר זאת כתקופה נוראית וטראומטית. היחס היה מחפיר, והטיפולים הכאיבו מאוד. חשתי בודד מול עולם עוין ואכזר. אימא הייתה מגיעה באוטובוסים פעמיים-שלוש בשבוע, ואני זוכר שתמיד בכיתי והתחננתי אליה "קחי אותי הביתה. אני מבטיח שאהיה ילד טוב". היום אני מבין שליבה נשבר נוכח המצב.

זכור לי שפעם אחת, כאשר ירדה מהאוטובוס ואני המתנתי לה בחוץ, ראיתי שדלת האוטובוס נסגרה, והמעיל הירוק שלבשה נתפס בדלת. למזלה, היא רק שמה עליה את המעיל בעוד שידיה היו מחוץ לשרוול, וכך ניצלה. לאחר כחצי שנה במוסד אימא החליטה לקחת אותי הבייתה למרות הכול, והודיעה על כך לד"ר לפמן. אני זוכר היטב שסבתי בת־שבע, שגרה עם דודי ישראל ומשפחתו ממש לידינו, החזיקה אותי בידיה ושאלה את אימא שוב ושוב "מה קרה לילד? מה עשית לו? אני לא מבינה". סבתי לקחה את הדברים קשה מאוד, ומצבה הנפשי התערער.

באותו זמן התחלתי לעבור טיפולים אינטנסיביים לחיזוק השרירים. אימא הייתה משכיבה אותי על שולחן מתקפל באמצע החדר, ליד תנור נפט לחימום, ושמה עליי קומפרסים חמים (מגבות עם מים חמים) על כל הגוף. זכור לי שפעם אחת השולחן התהפך על התנור ובנס לא קרה לי דבר. גרנו אז בקומה שנייה, ובשל מצבי היה צורך לסחוב אותי על הידיים במדרגות. בשלב מסוים עברנו לדירה סמוכה בקומת קרקע עם חצר, שם התנאים היו הרבה יותר נוחים.

פעמיים בשבוע הייתה אימא לוקחת אותי בכיסא גלגלים לפיזיותרפיסטית פרטית בקריית ביאליק, מרחק הליכה של כמה קילומטרים, בשמש הקופחת בימי הקיץ ובגשם זלעפות בימי החורף. היא לא החסירה ולוּ פעם אחת, ואפילו בזמן מבצע סיני הייתה רצה איתי לטיפולים. כשאני חושב על זה היום אני מבין עד כמה הייתה אימא מחויבת כלפיי ללא סייג וממש הקריבה את עצמה למעני.

בכל אותה עת אחי יחיאל חי למעשה כ'ילד מפתח', כפי שכונה אז ילד שנשא על צווארו את מפתח הבית, וחזר לא אחת לבית ריק. אימא לא הייתה פנויה אליו ולא יכלה להקדיש לו את מלוא תשומת הלב. היא נעדרה רבות מהבית בשל הצרכים שלי, וגם כשהייתה בבית ליבה היה נתון אליי. יחיאל חש כמובן מקופח ומופלה, אף שגם נסיבות חייו לא היו פשוטות, והוא נאלץ להתמודד רגשית וחברתית עם עובדת היותו יתום מאב ביולוגי. יש לציין שבאותם ימים, שלא כמו היום, לא היה כל ייעוץ פסיכו־סוציאלי למשפחות במצבים כאלו. רק שנים מאוחר יותר הכירה אימי בטעויות שעשתה, מחוסר ידע כמובן ולא חלילה מתוך כוונה רעה, והדבר כאב לה מאוד, אך היה מאוחר מכדי לשנות זאת.

לימים סיפרה לי אימי שבתקופה ההיא היא גם נכנסה להיריון, אך בשל מצבי ובשל מחויבותה המלאה כלפיי עשתה הפלה ביודעה שלא תוכל לטפל בתינוק מבלי לפגוע בי. היא סיפרה זאת לאבי לאחר מעשה, והוא קיבל את זה קשה מאוד. כניצול שואה שאיבד את רוב משפחתו הוא ראה בכך רצח של ילד יהודי. אני יודע שאימי חיה עם רגשות אשם כלפי אבי בהקשר זה, וגם אני חש מידה של אשמה, כי בסופו של דבר הכול קרה בגללי, גם אם ללא כל כוונה רעה.

מד"ר לפמן נותרו לי זיכרונות נוספים. באותם ימים הוא נחשב לגדול האורתופדים שטיפלו בילדי הפוליו. כולם פחדו ממנו פחד מוות. הייתה לו ארשת פנים חמורה ומאיימת. הוא ראה את החולים שלו ברחוב החלוץ בחיפה, בקומה שנייה, ואימא הייתה נושאת אותי למרפאה על הידיים. לחיפה היינו נוסעים כמובן באוטובוסים. פעם אחת, באחד הביקורים אצלו, פניתי לאימא ואמרתי "אימא, ד"ר לפמן לא יודע אף פעם לצחוק?" ד"ר לפמן הישיר אליי מבט ואמר "בטח שאני יודע". ואני הוספתי "נו, אני רוצה לראות". מאז נהיינו ידידים בלב ובנפש, והוא תמיד האיר אליי פנים. כשהיינו מגיעים אליו הוא היה יורד וסוחב אותי על גבו לקומה השנייה. היום קשה לדמיין סיטואציה

כזאת.