על הסכין

עמודים: 306 תאריך יצאה לאור: 10-2021 "היסטוריה מרתקת אל מול ידע עכשווי. על הסכין הוא ספר אמיץ, מעמיק ולגמרי מדמם", הסאנדיי טיימס "תיאור מפעים של ניתוחים יוצאי דופן לאורך ההיסטוריה. כתוב בצלילות, נקרא בנשימה אחת", פבלישרז וויקלי כיצד הציתה החלטה אחת בזמן ניתוח חירום שלל תיאוריות קונספירציה סביב הירצחו של הנשיא קנדי? * האם היה ניתן למנוע את מותו של אמן האשליות הארי הודיני? * מהי תרומתה האדירה של המלכה ויקטוריה לעולם הכירורגיה? * וכיצד הצליח אלברט איינשטיין לחיות הרבה יותר שנים מכפי שחזו לו רופאיו? אילו היינו נקלעים לזירת ניתוחים במאה השמונה-עשרה היינו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו. הצרחות בוודאי היו איומות ונוראות, דם ניתז לכל עבר והריח מצריבת הגדם של איבר כרות (ללא הרדמה, כמובן) היה עושה לנו סחרחורת. זאת ועוד: חלק ניכר מאותם חולים אומללים לא שרדו ומתו על שולחן הניתוחים או זמן קצר לאחר מכן. כיום חדרי הניתוח הם מקומות שקטים המדיפים ריחות של חומרי חיטוי. ועדיין, נשאלות השאלות: מה קורה לגוף בשעת הניתוח, וכיצד הוא מגיב על פגיעתם של סכין, בקטריה, תא סרטני או קליע? מהי הסיבה לרוב הניתוחים שכולנו מכירים ומי חשב עליהם לראשונה? המנתח ארנולד ואן דה לאר בוחן בספר מבריק זה את הסיפורים הגדולים של עולם הכירורגיה, החל במאות שנים של הקזות דם מיותרות וכלה בסיפורי מקרה של מטופלים מפורסמים, מנתחים ידועי שם ובעיקר – ניתוחים יוצאי דופן, שדרכם הוא משרטט, באזמל חד ובהומור דק, את ההיסטוריה של עולם הכירורגיה.

פתח דבר

הריפוי כמלאכת כפיים:
מרפאים ומנתחים
לילה אחד בשנת 1537, אחרי יום ארוך של לחימה בקרב טורינו, נדדה שנתו של הרופא הצבאי הצרפתי הצעיר אַמבּרוֹאַז פּארֶה. הוא היה מוטרד מאוד. שדה הקרב היה זרוע חיילים פצועים שנפגעו מירי רובי אַרקֶבּוּס ומוּסקֶט, פצעים מן הסוג שפארה לא טיפל בהם מעולם. הוא קרא בספר אחד שיש לצקת שמן רותח על הפצעים כדי לנטרל את השפעתו הרעילה של אבק השריפה. כל היום יצק פארה את הנוזל המבעבע על הפצעים המדממים, ואלה רחשו כמו נתחי בשר במחבת. אבל הפצועים היו רבים, ועד מהרה התרוקנה קלחת השמן. בהיעדר שמן נאלץ פארה לשכך את כאביהם של הפצועים הסובלים במשחה של שמן ורדים, חלמוני ביצים ושרף עצים. כל הלילה שמע את זעקות הפצועים הנאבקים במוות ותלה את האשם בעצמו. אבל למחרת בבוקר התברר לו, למרבה פליאתו, שהפצועים הצורחים הם דווקא אלה שטופלו בשמן רותח. מאז לא השתמש עוד פארה בשמן רותח ולימים היה למנתח בעל שם. זה היה הצעד הראשון לקראת הכירורגיה המודרנית.

הניתוחים התפתחו בדרך טבעית למדי, שכן מאז החלו בני אדם להתהלך על פני הארץ הם סבלו מפגעים וממחלות ונזקקו לריפוי ב"עבודת ידיים". המרפא המשתמש בידיו נקרא באנגלית chirurgeon, מן המילה היוונית "כירוּרגיה" — שילוב של המילים "יד" (kheir) ו"עבודה" (ergon). אבותינו חיו חיים קשים — נלחמו, צדו, נדדו, חיטטו באדמה כדי למצוא שורשים, נפלו מעצים, נמלטו מפני טורפים — ולכן נחשפו לסכנות פציעה רבות מספור. מכאן שהטיפול בפצעים אינו רק ההליך הבסיסי ביותר של הכירורגיה, אלא גם הראשון שבהם. ההיגיון מחייב לרחוץ במים פצע מזוהם, ללחוץ על פצע מדמם ולחבוש פצע גלוי. כל אדם שנוכח לדעת שאחרי הטיפול הזה הפצע מתרפא יעשה זאת שוב בפעם הבאה שייפצע. אבל בימי הביניים האפילה המסורת על ההיגיון. במקום להתבונן בתוצאות מעשיהם, נהגו אנשי ימי הביניים לפי מה שכתב מלומד נודע בספר עתיק. הפצעים לא נוקו אלא נחרכו בברזל מלובן או בשמן רותח ונחבשו בפיסת אריג מזוהמת. רק אחרי ימי הביניים, בלילה טרוף השינה ההוא בטורינו, גבר ההיגיון על המסורת והכירורגיה יצאה לדרך חדשה, המבוססת על הניסוי.

אבל נחזור אל ההתחלות. מתי החלו אבותינו לראשונה לטפל בזיהומים, כגון פצעים מוגלתיים ומורסות, על ידי חיתוך הפצע ופתיחתו? ניקוז מוגלה הוא ההליך הניתוחי הבסיסי השני. כל מה שנחוץ לו הוא כלי חד כלשהו, כגון קוץ של עץ שיטה, שבר צור, ראש חץ, פגיון ארד או סכין פלדה. כך נכנסה סכין המנתחים אל הכירורגיה, ועד היום האימרה הלטינית העתיקה, "במקום שיש מוגלה, סלק אותה" (ubi pus, ibi evacua), תלויה מעל מיטותיהם של המנתחים.

ההליך הבסיסי השלישי של המנתחים הוא הטיפול בשברים. בני אדם נמלטו מזאבים, צדו ממותות, מעדו על סלעים ושורשי עצים — החיים הפרהיסטוריים בוודאי זימנו שפע של הזדמנויות לשבירת עצמות. האם היה בימים ההם מישהו שהיה לו השכל ליישר עצם שבורה, כל כמה שהדבר מכאיב לבעליו? על כל פנים זה לא היה דבר שכל אדם יכול לעשות. נדרש אומץ כדי לעשות זאת, וחשוב מזה, הפצוע היה חייב להרשות זאת. רק אדם בעל אומץ לב, סמכות וניסיון, שידע להראות גם אהדה והשתתפות, יכול לזכות באמון שכזה. והיה עליו להיות מיומן מאוד במלאכתו. כאן נכנס לתמונה האיש שיודע לרפא בידיו, המנתח.

טיפול חירום עודנו חלק חשוב בעבודתו של המנתח. הוא מטפל בפציעות ובאובדן חמור של דם, דואג שהמטופל יוכל לנשום ומייצב את מצבו. כל אלה הם עדיין משימות יסוד של רופאים במחלקות החירום של בתי החולים. הבסיס הזה ברור ומוצק. הטיפול בפצעים, במורסות ובשברים וטיפול חירום באדם שנקלע למצב קיצוני של מצוקה מניב מטופלים אסירי תודה.

אבל המעבר אל השלב הבא, ביצוע ניתוחים בבני אדם, הוא עניין אחר לחלוטין. כאן אין המנתח מרפא פצע אלא יוצר פצע חדש. מנתח נבון (ומטופל נבון) ישקלו היטב את הסיכונים. האם ניתוח כזה מצליח בדרך כלל או נכשל? מהן החלופות? מה יקרה למטופל אם המנתח לא יעשה דבר? מה יקרה למנתח אם הניתוח ייכשל? כאן מדובר תמיד בחיפוש אחר שיווי משקל בין המאמץ לעשות ככל האפשר ובין הניסיון שלא לגרום נזק. ובכל זאת... הקונסול הרומי מַריוּס ביקש ממנתח שיסיר את הדליות שלו. הוא שרד והמשיך לשלוט עוד שנים רבות. המנתח ג'ון רֶנבּי חשב שכדאי לנתח את הבקע הטבורי של קרוליין מלכת אנגליה, והיא מתה בייסורים. רופאו של מריוס ננזף קשות ולא הורשה לנתח את הדליות ברגלו השנייה, ואילו רנבי קיבל תואר אבירות על שירותיו לבית המלוכה. יש הפתעות במקצוע הזה.

פצעים, שברים, זיהומים מוגלתיים וניתוחים משאירים צלקות, ואילו מחלות כגון הצטננות, שלשול ומיגרנה עשויות להיעלם בלי להשאיר עקבות. ההבדל הזה בא לידי ביטוי בשני הפעלים שאנו משתמשים בהם כדי להביע את החזרה לבריאות. כשמדובר בניתוחים, פצעים, חבלות ושברים הפועל הוא "להירפא", ואילו במחלות אנו משתמשים ב"להבריא". כלומר, בהכללה אנו אומרים שהמנתח מרפא ואילו הרופא מבריא.1 זה זמן רב שהמנתחים הם גם רופאים, אבל הם מתרכזים בבעיות רפואיות שאפשר לטפל בהן באמצעים ניתוחיים — מיעוט מכל החוליים שאדם עלול ללקות בהם. רוב המחלות והתלונות הרפואיות אינן מצריכות כלל התערבות של מנתח. שירותיהם של המנתחים במאה השש־עשרה היו ישירים ומוגבלים כל כך עד שהם יכלו לספקם, כמו סוחרים פשוטים, בבתי מלאכה פשוטים. באמסטרדם היו המנתחים חסרי חשיבות כל כך בין שאר האומנים עד שהגילדה שלהם היתה משותפת להם ולשלושה בעלי מלאכה אחרים — עושי המחליקיים, יצרני הקבקבים והסַפּרים.

כמעט עד אמצע המאה השמונה־עשרה היו הפצעים, הזיהומים והשברים חלק הארי מן התחום המצומצם של המפגעים שמנתחים טיפלו בהם. לרשימה הזאת יש להוסיף את הסרתם או צריבתם של תפיחות וגידולים לא מובָנים, וכמובן הקזת דם — הטיפול הרפואי הפופולרי ביותר, שלאמיתו של דבר לא היה טיפול כלל אלא דעה קדומה. בסך הכול מדובר בעסק פשוט ומשעמם. אילו הייתי מנתח באותה תקופה בוודאי הייתי נהנה ממקצועי פחות משאני נהנה ממנו היום.

ככל שהתרחב הידע והניסיון הצטבר, גדל גם מגוון המפגעים שהיה אפשר לטפל בהם בעזרת ניתוח. ההליכה הזקופה היא המקור לרבות מן התלונות האופייניות שבני אדם סובלים מהן. הצעד הראשון שעשו אבות־אבותינו על שתי רגליים לפני כארבעה מיליון שנה הביא עמו שורה של ליקויים רפואיים שרבים מהם מטופלים בניתוחים. דליות, בקעים במפשעה, טחורים, שיבושים באספקת הדם לרגליים (צליעה לסירוגין), שחיקת מפרקים במותניים ובברכיים (דלקת מפרקים ניוונית), בקעים בעמוד השדרה (פריצות דיסק), צרבות, קרעי סהרון בברכיים, כל אלה נגרמים בגלל ההליכה על שתיים.

שתי מחלות שמעסיקות חלק ניכר מזמנם של המנתחים בימינו לא היו בגדר סכנה חמורה לחיי אדם עד לפני זמן קצר. הסרטן וטרשת העורקים חדרו לחיינו במאתיים השנים האחרונות, בשל אורח חיים שמתאפיין בתזונה עשירה בקלוריות ובצריכת טבק. יתר על כן, המחלות האלה אופייניות לשלב מאוחר בחיים, ולכן בדורות קודמים הלכו רוב בני האדם לעולמם לפני שהספיקו לחלות בסרטן או ללקות בעורקים סתומים.

במאה התשע־עשרה החלו בני האדם פתאום לחיות חיים ארוכים יותר. העלייה בתוחלת החיים נבעה מהתפתחות ראויה לציון בעולם המערבי, שנודעת לה חשיבות רבה לרפואה יותר מכל המצאה גדולה ויותר מכל מנתח מפורסם: בני אדם החלו לתת את דעתם על ההיגיינה. הדבר הזה חולל תמורה קיצונית בכירורגיה. קשה להבין למה נדרש זמן רב כל כך עד שנוצרה הזיקה הזאת בין ההיגיינה לכירורגיה. אילו היינו נקלעים לזירת ניתוחים במאה השמונה־עשרה היינו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו. הצרחות בוודאי היו איומות ונוראות, דם ניתז לכל עבר והסירחון מצריבת אזור הגדם של איבר קטוע היה גורם לנו בחילה. היינו מרגישים כמו בסרט אימה.

קבקבים, כובע ומסכה
מנתחים בני ימינו מחליפים את בגדיהם דרך קבע. לצורך הניתוח הם לובשים מדי מנתחים — חולצה עליונה ומכנסיים נקיים, תכולים או ירוקים, נועלים קבקבים לבנים וחובשים כובע. בחדר הניתוח הם עוטים גם מסכה, לובשים בגד עליון המכונה חלוק מנתחים, וידיהם נתונות בכפפות גומי סטריליות. בסוף המאה התשע־עשרה, כשהתברר שחיידקים עלולים להתפשט באמצעות טיפות זעירות של רוק המרחפות בחלל האוויר, החליט המנתח יוהן פון מיקוּליץ' מבּרֶסלָאוּ להמעיט בדיבור ככל האפשר בזמן הניתוח ואף לעטות מסכה על פיו. ייתכן שמסכות הבד שעטו המנתחים הגברים באותה תקופה נועדו לכסות את זקניהם, כמו שכובעי המגן של המנתחים בימינו מכסים את שיער הראש. על כל פנים, כמו שכתב מיקוּליץ'־רַדֶצקי בכתב העת Centralblatt für Chirurgie בשנת 1897, המנתחים התרגלו למסכות עד מהרה, והיה קל לנשום מבעדן "כמו שגבירה ברחוב נושמת מבעד לצעיפה". בגלל מגפת האיידס החלו מנתחים רבים להרכיב משקפיים אטומים לנתז. אלה עלולים להקשות על המנתח מפני שהם מתכסים באד אם המסכה אינה הדוקה היטב על לחייו ואפו. גם משקפיים מגדילים נמצאים בשימוש בחדרי ניתוח לצורך ביצוע פעולות מדויקות, לפעמים בתוספת פנס מהודק למצח. האבזר המסורבל ביותר בלבושם של המנתחים הוא אפוד העופרת הכבד שנלבש מתחת לחלוק בניתוחים המצריכים שימוש בקרני רנטגן.

חדרי ניתוח בימינו הם מקומות שקטים המדיפים ריחות של חומרי חיטוי. כדי לסלק דם ונוזלים אחרים נעזרים לפעמים במכשירי שאיבה. רחש הרקע היחיד הוא הלמות לבו של המנותח המורדם הבוקע מהמוניטור. לפעמים יש גם מוזיקה, אבל אנשי הצוות רשאים לדבר זה עם זה כרצונם. ועם זה, ההבדל הממשי בין הניתוחים כיום ובעבר הוא הבדל דק הרבה יותר, שהמבקר מן החוץ אינו חש בו בנקל. ההבדל הוא הסטריליות, שמושגת באמצעות כללים נוקשים ומחמירים המעמידים את הבסיס לכל הרפואה בימינו.

בעולם הניתוח המילה "סטרילי" פירושה "נקי לחלוטין מחיידקים". המדים, הכפפות, כלי הניתוח וכל ציוד אחר — כולם סטריליים. מניחים אותם לשעות אחדות בתוך אַקטָר (או אוֹטוקלַב) — מין סיר לחץ, ושם הם טובלים בתוך קיטור לוהט או מופגזים בקרני גמא כדי להשמיד את כל החיידקים. בעת הניתוח ננקטים אמצעים כמעט דרקוניים כדי ליצור סביבה סטרילית סביב הפצע, ואיש בתוך הסביבה הזאת אינו רשאי לגעת בשום אדם או חפץ שמחוצה לה. כל מי שנמנה עם צוות הניתוח סטרילי גם הוא, ופירוש הדבר שאין אפילו בקטריה אחת על בגדיו ועל כפפותיו. כדי לשמר את הסטריליות הזאת, על כל משתתף בניתוח לפעול לפי נוהל מחמיר כשהוא לובש את החלוק והכפפות וכשהוא מתנועע סביב המטופל — עליו לשמור תמיד את ידיו מעל גובה המותניים, להסתכל בכל מי שהוא עובר לידו, להסב את כל גופו כשהוא קושר את שרוכי חלוקו ולעולם לא להפנות את גבו אל המטופל. כדי לצמצם עוד יותר את מספר החיידקים בזירת הניתוח כל המשתתפים חובשים כובעי מגן ועוטים מסכות, מספר הנוכחים בזירה נמוך ככל האפשר, ודלת חדר הניתוח סגורה כל העת.

האמצעים האלה הניבו תוצאות שאין עליהן עוררין. בעבר היה הדבר נחשב לרגיל אם מוגלה היתה מצטברת בפצע אחרי הניתוח. כל מנתח ראוי לשמו ידע זאת, וזאת הסיבה שהמנתחים היו משאירים את הפצעים פתוחים ומאפשרים למוגלה לצאת בקלות. רק בזכות הסטריליות אפשר היה למנוע את הזיהומים האלה ולסגור את הפצע מיד בתום הניתוח. ההיגיינה אפוא אינה היסוד החדש היחיד בניתוחים; גם תפירת הפצעים היא התפתחות חדשה יחסית.

מי נעשה מנתח? מה הדבר שגורם לבני אדם לרצות לחתוך את גופם של אחרים, גם אם אלה אינם חשים בכך באותו הרגע? איך יכול אדם לישון בשלווה בשעה שחולה שניתח נאבק על חייו? איך מתמודדים עם המצב שבו מנותח מת בעקבות הניתוח, גם אם המנתח לא עשה שום טעויות? האם מנתחים הם מטורפים, מבריקים, חסרי מצפון, גיבורים או רברבנים? עבודתו של המנתח כרוכה במתח רב. מקצוע המנתח הוא נפלא, אבל האחריות הכרוכה בו היא נטל כבד.

המנתחים נעשים חלק בלתי נפרד מן הטיפול בחוליהם. אחרי הכול, ידיהם ומיומנותם הם הכלים שבאמצעותם נעשה הטיפול. וכשמתעוררים קשיים על המנתח להיות בטוח בעצמו. עליו לשאול את עצמו אם הם נובעים מהתערבותו שלו בטיפול או מגורמים אחרים. לעולם אין לדעת איך תתפתח תלונה רפואית כלשהי, ויהיה הטיפול בה טוב ככל שיהיה. בעיות עלולות להתעורר במהלך המחלה עצמה, אבל המנתח חייב למצוא להן צידוק, יותר מרופא רגיל, שאינו מפעיל את ידיו כדי להשפיע על מהלך המחלה. על המנתח לשאול את עצמו אם עשה כמיטב יכולתו ואם פעל נכון. רוב המנתחים מסתירים את הספק המתמיד הזה מאחורי חזות של ביטחון עצמי, ולכן דבקה במנתחים תדמית של כול־יכולים שדבר אינו יכול לפגוע בהם. אבל אפילו אצל המנתח הבטוח ביותר בעצמו מדובר במראית עין בלבד, שמטרתה להקל עליו לשאת באחריות ולהתמודד עם רגשי האשמה הכמוסים. בואו נעשה את העבודה וזהו, זה המוטו שלהם.

לכל מנתח יש מטופלים שמתו תחת סכינו או אחרי הניתוח שלו, אף על פי שלא עשה שום טעות. עליו להתגבר ולהמשיך הלאה, מפני שתמיד יש עוד חולה הממתין לטיפול. הדבר דומה לנהג קטר שדרס מישהו שעמד על המסילה, ולא היה יכול לעשות דבר כדי למנוע את התאונה. הרכבות חייבות להמשיך לנוע. מותו של מטופל הוא מאורע דרמטי, ועל כמה מן המיתות האלה קל להתגבר יותר מאחרות, תלוי בנסיבות ובסיבות שהצריכו את הניתוח. אם אדם חולה בסרטן או עבר תאונה קשה אין ברירה אלא לנתח. בניתוחי בחירה, במקרים שבהם היתה גם אפשרות טיפול שאינה כירורגית, או אם המטופל היה ילד, קשה יותר למצוא צידוקים למותו.

מובן שגם ניסיונו האישי של המנתח קובע. חשוב אם הוא עשה ניתוח מסוים חמש פעמים או חמש מאות. לכל ניתוח יש עקומת למידה, ובפעמים הראשונות הסיכוי לסיבוכים גדול יותר. אבל הסיכון קטן ככל שהניסיון מצטבר והולך. כל מנתח חייב לעבור את עקומת הלמידה הזאת; אין דרך לעקוף אותה. אני תוהה אם המטופלים הראשונים שלי ידעו שאין לי ניסיון רב בימַי הראשונים בתור מנתח. שארל־פרנסואה פֶליקס דה טאסי שחי במאה השבע־עשרה לא היה מנתח טירון כלל, אבל מעולם לא עשה ניתוח לפתיחת פיסטולה בפי הטבעת כשפנה אליו לואי ה־14 בעניין זה. הוא ביקש מן המלך שהות של שישה חודשים, ובזמן הזה ניתח שבעים וחמישה בני אדם, ורק אחר כך העז לנסות את כוחו על המלך.

מנתח אף חייב להיות מסוגל לעבוד שעות על גבי שעות בלחץ זמן, בדרך כלל בעמידה ובלי הפסקות קבועות, לעשות משמרות לילה ואחר כך להמשיך בעבודה בבקרים, לכתוב מכתבי שחרור, להדריך מנתחים צעירים, לנהל את הצוות או את המחלקה שלו, להיות ידידותי, לבשר לבני אדם בשורות קשות, להפיח בהם תקווה, לתעד כל דבר שהוא אומר ועושה, להסביר כל מהלך כהלכה, ולעולם לא להשאיר את המטופל הבא בחדר ההמתנה זמן רב מדי.

למרבה המזל יש פיצוי על המגרעות והצדדים הנעימים פחות של העבודה בדמות הכרת הטובה של המטופלים ובני משפחותיהם, וההנאה העצומה שבניתוח מפצה על העבודה הקשה. מלאכת הניתוח מורכבת, אבל היא גם מהנה ביותר. רוב הדברים שהמנתח עושה הם בסיסיים למדי ונלמדים בגן הילדים, ומצריכים כישורים כגון חיתוך ותפירה ושמירה על סדר וניקיון. לולא שיחקתי בלֶגו בילדותי ולולא נהניתי מהרכבת דברים לא הייתי מתאים להיות מנתח. ויש עוד דבר שמוסיף הנאה לניתוח — החקירה הבלשית, איתורה והבנתה של התקלה אצל המטופל. החיפוש אחר הבעיה המסתתרת מתחת לפני השטח והדיון בפתרון הטוב ביותר עם עמיתים הם עיסוקים מבורכים.

לעתים מלאכת הניתוח נראית כמעשה קסמים למי שאינם קרובים לתחום הרפואה. האחריות, המיומנות והמומחיות של אדם עשויות להציל חיים. זאת הסיבה שהמנתחים זוכים פעמים רבות לכבוד רב, אפילו ליראת כבוד, ומוצגים כגיבורים המנסים להציל בסכיניהם את חיי המטופלים שלהם למרות כל הקשיים ותנאי העבודה המחפירים. אבל לא פעם התדמית הזאת מעוותת. יש גם מנתחים אדישים, תמימים, לא נקיים, מרושלים, תאבי בצע ורודפי תהילה.

בספר הזה אני שב ומספר כמה מן הסיפורים של מקצועי ומתבונן בכמה מטופלים מפורסמים, מנתחים ידועי שם וניתוחים יוצאי דופן. אין זה פשוט, מפני שהכירורגיה אינה עבודה מסעירה ומעניינת בלבד אלא גם תחום טכני עד מאוד. מלאכת הניתוח כרוכה בפרטים רבים ומורכבים הקשורים בתפקודו של גוף האדם, והעגה שלה כמעט חסרת פשר לבני אדם מן החוץ. קוראים שאין להם רקע ברפואה לא יבינו על מה מדובר, למשל, בביטוי "מפרצת בטנית חריפה של אבי העורקים" או "ניקוב המעי העקול" או "קיטוע בי־II". מונחים מתחום הכירורגיה צריכים אפוא הסבר כדי שכל קורא יוכל להבין את הסיפורים. מכאן שהסיפורים יעסקו לא רק בתולדות הניתוחים אלא גם בדרכי פעולתו של גופנו ומה יכול המנתח לעשות כדי לוודא שהוא מוסיף לפעול להלכה.

יש מונחים שמצריכים הסבר נוסף. המילים "חיתוך" (incision) ו"קטיעה" או "כריתה" (resection) באות במקורן מלטינית, ואילו "טראומה" מקורה ביוונית ופירושה "פציעה" או "חבלה". טראומה עשויה להיות גם פסיכולוגית — פגיעה נפשית בעקבות חוויה קשה, למשל — אבל בכירורגיה משמעה נזק גופני. "התוויה" (indication) פירושה "הסיבה לניתוח", ואילו "סיבוך" הוא התפתחות לא רצויה או הרת אסון במהלך המחלה או בעקבות ניתוח. מושגים אחרים יבוארו בהקשרם.

הסיפורים המובאים בספר הזה אינם בגדר היסטוריה שלמה של הכירורגיה, אבל יש בהם כדי לתת התרשמות כללית על מה שהתחום הזה עסק בו בעבר ועדיין עוסק בו בהווה. מהו ניתוח? מה היה הניתוח בעבר? מה קורה בשעת ניתוח? מה נדרש כדי לעשות ניתוח? איך מגיב גוף האדם על פגיעתם של סכין, בקטריה, תא סרטני או קליע? מהם עקרונות ההלם, הסרטן, הדלקת, ריפוי הפצעים ותיקון השברים? מה אפשר ומה אי אפשר לתקן בניתוח? מה הסיבה לרוב הניתוחים השגורים ומי חשב עליהם? רוב הפרקים מתארים ניתוחים שנעשו לאישים מפורסמים ומכילים פרטים מעניינים. הידעתם, למשל, שאלברט איינשטיין חי זמן רב יותר משהיה סביר, והארי הוּדיני עשה את הופעתו האחרונה על הבימה כשהוא סובל מדלקת תוספתן חריפה, והקיסרית סיסי נדקרה כשהיתה בת שישים, וג'ון פ' קנדי ולי הארווי אוסוואלד נותחו בידי אותו מנתח, ואדם שחי באמסטרדם עקר אבן משלפוחית השתן שלו עצמו? האם ידעתם שבזמן ניתוח עובר בגופכם זרם חשמל, ומנתחים החלו לרחוץ את ידיהם לפני ניתוח רק לפני מאה וחמישים שנה?

מקצת הסיפורים יקרים ללבי יותר מאחרים. יאן דה דוֹט, האיש בעל האבן בשלפוחית, חביב עליי מפני שאני עצמי גר באמסטרדם, לא הרחק מן המקום שבו ניתח את עצמו. והסיפור על האפיפיורים הגרגרנים מעניין אותי מפני שאני מתמחה בניתוחים בבני אדם שלוקים בהשמנת יתר; והסיפור על השאה של פרס, משום שאני זכיתי לנתח את אלמנתו המקסימה; ועל פיטר סטַייוֶוסֶנט, מפני שכמה שנים עבדתי באי היפהפה סן מרטן שבים הקריבי; והסיפור על הניתוח מבעד לחור המנעול, מפני שהייתי נוכח כשהממונה עלי עשה את הניתוח המרוחק הראשון בהיסטוריה. ולבסוף, לפני זמן רב כתב מנתח אחר באמסטרדם ספר על העיסוק בכירורגיה. שמו היה ניקולס טוּלפּ, והוא מופיע בציורו המפורסם של רמברנדט, "השיעור באנטומיה של הדוקטור טוּלפּ". הפרק האחרון בספרו של טוּלפּ, Observationes Medicae ("הבחנות רפואיות"), עוסק בשימפנזה. הלכתי בעקבות בן עירי המפורסם וגם אני ייחדתי את הפרק האחרון בספרי לבעל חיים מיוחד.

ניקולס טוּלפּ הקדיש את ספרו לבנו. אני מקדיש את ספרי לילדַי, ויקטור וקים, שלצערי היה עלי לזנוח אותם פעמים רבות כל כך בערבים ובסופי שבוע כדי לעבוד בבית החולים.

ארנולד ואן דה לאר

אמסטרדם, 2014