קלפים במנזר | ביבוקס

גיורא
בשעות הצהריים גיורא יוצא מביתו במושב, הפעם לא בבגדי העבודה הכחולים שהוא רגיל ללבוש בכל בוקר בדרכו לחממת הפרחים, אלא בבגדים שהוא שומר לאירועים חגיגיים.

מניח בבגאז' את התיק שהכין מראש, מתיישב, מתניע את הרכב ושם פעמיו לירושלים. בכניסה לעיר מזדקפים לעיניו בהדר הרי הבירה, הוא חולף בקלות על שרשרת ההרים, על פני בנייני האומה, ממשיך לאורך גן סאקר, פונה שמאלה לכיוון כיכר צרפת, ומאט על מנת להביט בטחנת הקמח. עתה הוא בלב ליבה של שכונת רחביה. הרכב נע באיטיות לאורך רחוב שמואל הנגיד. מלפניו מתנוסס מגדל השמירה הישן שמעליו תלוי פעמון המנזר. "יופי, הגענו," הוא מכריז ועוצר את הרכב. הצצה מהירה בשעון: ארבע אחר הצהריים. מצוין.

אל המפגש הגיע בדרך מקרית ולא מתוכננת. קרובת משפחה, שתמכה בו בשנות מחלתה של אשתו, סיפרה על מרכז טיפולי שמקיים מפגשים ייחודיים לפנויים ופנויות. "הם טובים," אמרה, "זו מסגרת שאני ממליצה לנסות," והוסיפה, "הגיע הזמן שיראו אותך, די להתחבא בחממות שלך."

חמש שנים חלפו מאז התאלמן, חמש שנים של הסתגרות, חמש שנים שבהן לא יכול אפילו לחשוב על קשר חדש, חמש שנים שבהן היה עסוק באיסוף השברים שלו, של ילדיו, של משפחתו. את מרב זמנו השקיע בעבודה בחממות במשק הקטן שלו.

המפגש הראשון עם רוחמה היה בתל אביב. היא לחצה את ידו בחום, הזמינה אותו להיכנס פנימה למשרד והובילה אותו אל שולחן משרדים מפואר. הוא הרשים אותה: גבר בן חמישים, מיושב, רציני, בעל פנים נעימות, ידיים רחבות ומוצקות, אצבעות חטובות וקצרות כמו של איכר. רוחמה פתחה קלסר שהיה מונח על שולחן והוציאה כמה דפים מהודקים. הוא הציץ וקרא את הכותרת הראשית בעמוד הראשון: "קבוצת פנויים פנויות במנזר בירושלים", ובסוגריים: "תקנון זמני". רוחמה שלפה דף אחד. "זה שאלון ראשוני, בוא תמלא אותו בפרטים האישיים שלך." גיורא החל למלא את השאלון.

"נראה לי שאתה מתאים להוביל את מרתון הפנויים-פנויות, למרות חוסר ניסיונך. אתה גבר נבון, אינטליגנטי ומלא מוטיבציה, הייתי רוצה שנבדוק את האפשרות הזו לעומק."

גיורא הופתע מעט, הוא לא היה מוכן לזה. נראה לו מתיש ומבהיל לקחת על עצמו אחריות כזו על אנשים שאינו מכיר. רוחמה קלטה את ההססנות ומיהרה להוסיף, "מובן שאהיה שם ואעזור לך לאורך כל הדרך. בקבוצת המשתתפים אתה תקבל תפקיד מרכזי – תהיה אחראי ללוח הזמנים ולהתנהלות הקבוצה. תהיה משתתף-מנחה.

"זוהי גישה שונה מהדרך המקובלת של הנחיית קבוצות. תיווך ללא סיוע מקצועי של גורם חיצוני. כך יש סיכוי רב יותר לדינמיקה פורייה ופתוחה בין האנשים..."

שניהם שתקו. גיורא הנהן בכובד ראש, ורוחמה פנתה לעסוק בעניינים הטכניים, הבטיחה לתת לו חומר קריאה, ואם צריך גם אוזן קשבת ושיחות מקדימות. באותו רגע נכנסה המזכירה ובידה מגש עם שני ספלי קפה רותח. גיורא חשב שהקפה הגיע בדיוק בזמן, כל כך נזקק לקפה. רוחמה המשיכה ופרשה בפניו את התוכנית המפורטת שכבר הגתה עם הצוות, כולל הצוות הטכני, האחראי לתפעול האירוע. "הם כבר כמעט סגרו הכול עם המנזר, יש בו אגפים ואולמות המיועדים לכינוסים ולאורחים ללינה, נביא לשם קייטרינג שיוגש באולם המיועד לכך לאורך כל שלושת ימי הסדנה. יהיו גם קפה, עוגות ועוגיות וסעודת ערב שבת חגיגית. העסק שלנו מציע לפנויים ופנויות מרחבי הארץ מרתונים סביב נושא מסוים. זה מודל ייחודי שאנחנו פיתחנו בהשראת עבודות קבוצתיות שהעתקנו מהאנגלים," סיפרה לגיורא. "המטרה לרכך את הדינמיקה, להימנע ממילים ומפעילות שנתפסות כמעוררות קושי והסתייגות מבחינת הקהל. אנחנו חושבים שהכוח של האירוע הוא במפגש הבלתי אמצעי והאינטנסיבי בין המשתתפים במשחק הקלפים, כשהציר המרכזי הוא חוויה משותפת של משחק, המהווה מכנה משותף רחב ולא מאיים."

גיורא מבולבל מכל המידע שהיה עליו לקלוט בזמן קצר, ועם זאת חש שזו הזדמנות להשתתף באופן פעיל בפעילות של פנויים ופנויות. ידע כי הגיע הזמן לעורר מחדש את הגעגוע למגע נשי. גיורא מחליט לקחת את האתגר בשתי ידיים, במחשבה שחוויה כזו אולי תחולל שינוי בחייו, תרחיק אותו מעיסוקיו הטריוויאליים, תוסיף עניין, עומק, חדות ופרספקטיבה על החיים.

כעת השעה ארבע - ה"מאני-טיים". הוא מחנה את רכבו בחנייה, יוצא מהרכב, נעמד ומשתהה מול הבניין, שנראה מבחוץ כמו מצודה מלכותית, עשוי כפאזל שהוטלא במהלך מאות שנים. הגג לא שופץ כהלכה, נראה כאילו עוד רגע יתפוררו חלקיו, או שמא בכוונת מכוון נותר כפי שהוא עוד מתקופת בנייתו בזמן הטורקים. נעמד על הסף ומסתכל סביבו, משתהה בעיניו על השעונים והאורלוגינים העתיקים ניצבים בכל פינות האולם בגדלים ובצורות שונות, קוצבים את הזמן בתקתוקיהם הנשמעים גם מחוץ למנזר. כמה נזירות חולפות על פניו, משמרות בקפידה על דממה ששוררת במקום. הוא יורד למרתף, ליבו פועם מהתרגשות. בדרכו למטה פוגש חמישה אנשי תחזוקה שהקדימו להגיע לסדר את המקום. מתארגנים להעלות שולחנות וכיסאות למעלה.

רוחמה מבחינה בו ומחייכת, מציגה אותו לשאר הצוות, לוחצת את ידו. גיורא מניח בצד את המזוודה ומצטרף אל צוות התפעול העמל על הכנת המרחב. עדיף מבחינתו להעביר את הזמן בעשייה מאשר לשקוע בחששות ובמחשבות על ניהול הקבוצה שלקח על עצמו. ברקע נשמע ללא הרף קולה של רוחמה, מאיצה בעובדים ומזכירה שנותרו רק שעתיים עד למפגש. הוא מנקה את האולם הרחב, מעביר מטלית לחה על הכיסאות ועל השולחן המרכזי, עוזר לסחוב את מכל הקפה לפינת הכיבוד.

כמה דקות לפני שש בערב גיורא וצוות ההפקה בניהולה של רוחמה גומרים לסדר את האולם.

נעמה
נעמה מושיטה רגל ימין עם כניסתה לאולם, אולי זה מה שיביא לה מזל. ההיאחזות באמונה טפלה אינה מתאימה לה על-פי-רוב, אבל הפעם היא מתעקשת להשתמש בה, אם לא תועיל בוודאי שלא תזיק. מתברר שהגיעה ראשונה. נוזפת בעצמה על שמיהרה להקדים את כולם מתוך הרגל לרצות מעל ומעבר למה שנחוץ.

נשימותיה מהירות מרוב התרגשות, נכנסת בציפייה ונעמדת במרכז אולם רחב ידיים הנראה כמו ארמון אגדי מסיפורי עם נשכחים: התקרה גבוהה מעוטרת בציורים ססגוניים, תגליפי עץ של אלות חושניות תלויים על הקירות, נברשת בוהקת במרכז, ומתחת מקובעים אשנבי חלונות, שדרכם מסתננים אורות נוגים של השמש השוקעת.

במרכז האולם ניצב שולחן גדול ממדים, עשוי משיש גרניט מלוטש ומבהיק. מעבירה מבט על מעגל הכיסאות המסודרים זה לצד זה, וסופרת שמונה-עשר מושבים, בדיוק כפי שנכתב בעדכון שקיבלה באימייל האחרון מאנשי ההפקה, עם חתימתה האישית של רוחמה. מראה החלל הגדול שואב אותה לתוך ריק, בעוד רגע הוא יתמלא זרים שיתיישבו כל אחד במקומו כמו בסחרחרה, והיא תסתובב ביניהם ותנסה לשאוב מהם את סיפורי חייהם פיסות-פיסות. היא מקווה בכל ליבה כי יימצאו לה בסוף השבוע הזה חברה טובה או בן זוג, סוף סוף, והוא או היא או שניהם יחלקו עמה את מסתרי העולמות שבה. כל כך הרבה שנים היא לבד, שקועה עד צווארה בשממת הזמן שיצרה בלי כוונה. היא פוסעת באיטיות לעבר אחד הכיסאות, מתרווחת במקומה ומציגה את עצמה בהתלהבות בפני שני חברים נוספים שנכנסים דקות מספר אחריה. הם מזדהים בשמותיהם, גיל ועידן, ומתיישבים.

אין ביניהם חילופי מילים או מבטים, נמנעים מלהישיר אליה מבטים בוהים בחלל. נעמה מקטלגת אותם מיד כזוג תאומים זהים, הן על-פי חזותם והן על-פי שפת הגוף שלהם. תחילה מתמקדת בגיל, סורקת אותו מלמעלה למטה, מסכמת לעצמה שהוא כמו אחיו הבוגר מעט של שכנו. לעיניו מוצמדים משקפי ראייה כהים ועבים, ופניו מלאות פצעונים וחרושים חטטים. כעבור כמה דקות של בהייה הוא מתכופף לעבר ילקוט תחת רגליו, שולף נגן מוזיקה ותוקע באוזניו זוג אוזניות משוכללות ומנתק מגע מהסובבים אותו. עוברת לסרוק את עידן, המגלגל ללא הרף עיניים לעבר החלון.

אל האולם הרחב מצטרף גיורא בחיוך, מזמין את נעמה ואת שני הבחורים להתכבד בשתייה החמה, מוסיף מילות התנצלות: "ייקח עוד זמן, אני רואה, בשעה שש כבר לא נתחיל, לצערי, יש איחור, אז אתם מוזמנים לשתות, חברים." נעמה מסובבת אליו את ראשה ומודה לו, סורקת אותו בעיניה מלמעלה עד למטה, עוברת על גופו ועל בגדיו שנראים לה מיושנים, פשוטים ואינם מתאימים כלל למפגש פנויים-פנויות. ממשיכה, נעצרת בעיניו הבהירות, מתמקדת בהן. מבטן ממזג חום, תמימות ויושר. היא מנסה לנחש מהיכן הגיע לכאן ובן כמה הוא. הכתפיים רחבות והגוף נראה מוצק ושמור היטב, היא לא נותנת לו יותר מחמישים. מעניין כמה ילדים יש לו, אם בכלל. היא מתעשתת, נבוכה מלטישת העיניים הארוכה, שומעת בעורפה את אִמה, הנוזפת בה דרך קבע, "בחייך נעמה, זה ממש לא מנומס ככה, לא מנומס לנעוץ מבטים!" שנים שהיא שבויה בתוך הדרמה שמתנהלת בתוכה, במאבק קולני ומתיש בין שני קולות: הדחף העז לבחון כל דבר וכל אדם, מול המאמץ לתקן את חוסר הטקט הזה ולהשתיק את גערותיה של אִמה.

ההתרגשות והסקרנות מורטות את עצביה. סבלנות אינה אחת מהתכונות שניחנה בהן. היא מגיבה למציאות תמיד בצייתנות, מגיעה בזמן ומחכה כשצריך, וגם אם בתוכה בוערים המעיים והיא רוצה לצעוק, היא תתאפק ולא תגיד דבר. נעמה אינה ניגשת אל שולחן הקפה, יושבת בעמדת צפייה. גם גיל ועידן אינם נענים להצעה של גיורא, כאילו נדבקו למושב.

דלת המנזר נפתחת ונסגרת, חריקתה מפירה שוב ושוב את השקט. משתתפים אחרים מסתננים פנימה בזה אחר זה וממלאים את המקום בקולות מהוססים ובברכות שלום מאופקות.

עיניו של גיורא נודדות מהאחד לשני. הוא מסתובב במרכז האולם, מציג את עצמו ומברך כל אחד לשלום. כך כנראה נראה מפגש ראשוני בין אנשים זרים, מהרהרת נעמה. לאיש עדיין אין גישה לעולמו של האחר, כולם עדיין מגששים בהיסוס במרחב, דוממים, האווירה מתוחה ומביכה, ורק ההליכה וגרירת הכיסאות נשמעות במקום. היא כבר רוצה להתחיל, בזעקה אבודה היא קוראת בתוכה שיראו אותה, בבקשה, שהבילוי המשותף ייגע בה, שבתוך צרור האינטימיות שהיא מדמיינת לעצמה תהיה ההתוודעות זה אל זה נהירה ופשוטה, ושגם אם לא ייפלו בסופו של האירוע איש בזרועות האחר, תימצא הדרך להפיג את הזרות. שום עין אינה מופנית אליה, הכול עסוקים בהתארגנות. הבנות מניחות את התיקים על הכיסאות, מיישרות את בגדיהן ומתיישבות. ליבה דוהר והולם בקרבה, מחטטת במוחה ומנסה למצוא את המילים הנכונות להיכרות. הראשונה שהיא קולטת את שמה מתיישבת לימינהּ. נעמה מפנה אליה מבט וקוראת את השם על דש חולצתה. "נעים מאוד, שוש, אני נעמה." שוש מהנהנת הנהון קריר, ונעמה כבר מצטערת שבכלל פנתה אליה. לו רק ידעה טוב יותר לכזב בהתלהבותה. אולי עוד תלמד לשחק את הבלתי מושגת, אולי אז תפנה אליה הגברת האנטיפתית ראשונה.

נעמה סוקרת את הגברת הבלתי נעימה שלצידה, בוחנת את חליפת המכנסיים הכהה בצבע ירוק שמונחת עליה, נטולת כל חן. מתוך שרוולי חולצתה מגיחות שתי זרועות משורגות ורידים כחולים. שְערה שחור כפחם, מסורק בקפידה ואסוף בקוקו מגולגל שנראה כמו רוגלך. מעניין אם הפה היבש הזה התנשק אי פעם נשיקה צרפתית, נעמה חושבת לעצמה, כזו רטובה עם הלשון, כמו שהיא עצמה משתוקקת כבר לחוש ולא רק לדמיין. הגוף הזה שלה, ששום דבר ייחודי אין בו, שאינו יפה מדי וגם אינו מכוער מדי, מעולם לא היה אובייקט לשום גבר, שום תשוקה לא הפכה אותו לנחשק, הגוף הזה לא מצא לעצמו מקום בליבו של איש, כאילו הוסט זמן רב מדי מייעודו ונדמה כי גופה נאבק בחוויית הקמילה, המאיימת לתקוע אותו עמוק עוד יותר בתוך מרתף. אפילו בצנונית הזאת אני מקנאה, נעמה מהרהרת בשוש היושבת לצידה. מתאים לה סיפור אהבה ותשוקה - הסיפור הנחשק ביותר בחייה שלה, להיות שייכת לגבר, לקרוע מתוכה את אדמת הבתולים הטורדת שבה.

נושאת את עיניה בתקווה לזוגיות שעוד תהיה לה, הזוגיות שבזכותה תאבד את תחושותיה המגושמות, את רגש הנחיתות. יש בה רצון לעשות טוב למישהו, להעניק לגבר את עצמה כשי רב ערך, בלא תמורה. היא מדמיינת שהוא יחבק אותה, שהיא תתגושש עם אהובה ולא תהיה בה התמרמרות, היא תיעשה רגועה בזרועות שיום אחד יעטפו אותה כמו תינוקת. בתקווה הזו מתרכזת הכמיהה האנושית שלה: מגע גבר שיגיע סוף סוף אל חייה.

דלת האולם עדיין נפתחת ונסגרת בכל רגע ואנשים נוספים נכנסים אל האולם. "נעים מאוד," היא פונה לבחור שמתקרב לכיסא הפנוי לידה, "שאול, אני רואה, היי שאול..." היא שומעת את שוש זועמת: "נו, באמת! עדיין לא התחיל המפגש!" קולה הזועם והרוגז מוציא לה את כל הרוח מהמפרשים, ומצב רוחה מתקדר.

הבאה שמתקרבת לכיסאות היא אישה כבדת משקל שנדחפת בקושי לתוך מושבה ומאלצת את שני היושבים לצידה להצטמצם. "רגינה", נעמה קוראת ומדמיינת אותה כמו פיל ענקי המנסה להידחק לתוך מקום צר.

רגינה מתמקמת בכיסאה ונאנחת חזק כל כך עד שהחזה הגדול שלה עולה ויורד מבעד למחשוף השמלה השחורה, כמו שני כדורים ענקיים. נעמה נאנחת בשתיקה ובמעט עצב על המאמץ שהשקיעה רגינה כדי להתיישב.

היא מניחה את עיניה על קורל, אישה צנומה הנראית בערך בת גילה, לא יותר משלושים וארבע, רזה ושברירית, כחושה ממש, שׂערה נטול כל ברק, הדבר היחיד שבולט בה הם שני אישונים חומים הניבטים מתוך שקערוריות נרפשות, אישון ימין מביט קדימה והשני מופנה מעלה. פזילה רצינית, מהרהרת נעמה, ממש לא נעים להביט אל הפנים של קורל. מה קרה, שקלה לשאול אותה, אין בעיר שלך רופאי עיניים שיוכלו בניתוח פשוט לתקן את מה שצריך? ולצד התהייה יש את אותה תהייה קבועה העולה בה לגבי כל אישה, האם הייתה לקורל אהבה אמיתית, האם חוותה זאת פעם, חוויה כזו המחוללת שינוי שופע ניצחון...?