ז'אנר: פרוזה עמודים: 318 הוצאה לאור: תכלת / סטימצקי תאריך יצאה לאור: 2018 החברים של אמא הציעו לה להיעזר בפסיכולוג, כדי לברר מה היא באמת מרגישה לגבי פונדקאות. אבא שמע את זה וכמעט התעלף. פסיכולוג? לא בבית ספרו. ללכת למישהו שמשלמים לו כסף כדי לדבר איתו? הרי אפשר לדבר אל הקירות כאן בבית, ללא כל עלות! אבא שלו עומד בראש משרד פרסום ומכור לאימוני כושר, אמא שלו היא עורכת דין ותולעת ספרים. יש להם בית יפה ברמת אביב והם בונים בית עוד יותר יפה באפקה. מכל מיני סיבות, קוֹל הוא בן יחיד. גם כי אמא שלו בכלל לא בטוחה שהיא רוצה ילד נוסף, וגם כי במשך שנים היא לא הצליחה להיכנס להריון. ואז מישהו מעלה את רעיון הפונדקאות והבית יוצא מדעתו. את התהליך הזה מתעד קוֹל ביומן אישי שמותר לכתוב בו הכול. גם מה שאסור. גם מה שחייב להישאר בחדרי חדרים, גם דברים שמוטב שלא ייוודעו מחוץ לגבולות הבית. התוצאה היא טקסט פרוע וחסר עכבות, חף מכל מוסכמה חברתית, טאבו או נימוסים סבירים. "שלי מהבטן" הוא הרומן השני של אודליה אלטמן-שטרן, עורכת דין במקצועה ואמא לבן ולבת, שנולדה כתוצאה מהליך פונדקאות.
אמא שלי לא סובלת ילדים. זה בגלל הרקע התעסוקתי שלה. כשלמדה בבית הספר התיכון, אמא עבדה מדי חופש כמדריכה מן המניין בקייטנות הקאנטרי קלאב של תל אביב, ששכן פעם בצומת גלילות. הקאנטרי הזה כבר נסגר ומגדלים גבוהים פרחו על חורבותיו.
אבל פעם זה היה קאנטרי מאוד נחשב, ולעבוד שם כמדריכים בקייטנה היה פחות או יותר הדרך היחידה של אמא ושל החבר'ה שלה להציב את כף רגלם הבלתי אצילית בעליל על הדשא המטופח. בימי ראשון בערב נערכה ישיבה של צוות המדריכים עם מנהלי הקייטנה, ולאחריה המדריכים היו מתפלחים לרחצה לילית בבריכה. אמא מספרת שהלכו שם סרטים, ואני חושב שזה מין ביטוי כזה, ושהיא לא מתכוונת להקרנה של סרטי קולנוע.
את מדריכי הקייטנה אפשר היה לזהות על פי הקריסה המוחלטת של מיתרי הקול שלהם, תוצאה בלתי נמנעת של הצעקות האינסופיות על החניכים. לא מדובר בצרידות סקסית אלא באובדן טוטאלי של היכולת להפיק ולו צליל אחד מהגרון. עושים אה-אה-אה ואין קול.
ילדי הקייטנה חולקו לקבוצות, שנקראו בשמות של מדינות. קבוצת הילדים שאמא שלי הדריכה, קבוצת פינלנד, זכתה כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, בתואר הקבוצה המצטיינת. זה לא טריוויאלי בכלל, כי החניכים של אמא היו בגיל של טרום-טרום-גן. הם היו כל כך קטנים ופצפונים, שעדיין לא לקחו חלק בשום מסגרת חינוכית, ואמא שלי והבריכה של הקייטנה היו טבילת האש הראשונה שלהם הרחק מהסינר של אמא שלהם.
בעוד שכל קבוצות החניכים, שכבר ראו קצת עולם, כלומר הלכו לפחות לטרום-חובה, היו מקבלות שעה ביום בבריכה האולימפית הענקית, המפוקחת על ידי צוות של מצילים מורשים, הרי שקבוצת החניכים הדרדסים של אמא היתה מוגבלת לבריכת הפעוטות הרדודה, ובה מים בגובה הברכיים והרכב של עשרה אחוז מים ותשעים אחוז דמעות ופיפי.
קשה עד בלתי אפשרי לטבוע בבריכה קטנטנה כזו. אף על פי כן אולצה אמא, על פי חוקי הקייטנה הקפדניים, לשהות בעצמה בתוך הבריכה במשך מלוא השעה שהוקצבה לרחצת הדרדסים. החניכים הזאטוטים היו נתלים על אמא כמו קישוטים על עץ חג המולד ומושכים לה בביקיני.
הדרך לקאנטרי קלאב עברה בחולות תל ברוך. אמא היתה המדריכה האחראית לאוטובוס ההסעות של הקייטנה ביחד עם המחסנאי, מין בחור מפוקפק עם פה מלוכלך, מעשן כבד מגיל שבע. בהנהלת הקייטנה הבוגרת היו כמה מנהלים, שאחרי שההורים מסרו להם את הצ'קים שוב לא נראו בשטח אף פעם. ההנהלה הבוגרת הבינה כבר ביום הראשון שיש לבחור הזה פה מלוכלך מכדי שישמש מדריך לילדים רכים, ושעדיף שישמיע את פניני חוכמתו רק לכדורים מתנפחים וללחמניות עם שוקולד. לפיכך הוא מונה למחסנאי של הקייטנה. אבל במהלך הנסיעות לקייטנה וממנה באוטובוס ההסעות היה למחסנאי קהל גדול, שבוי אך אוהד, של ילדים אמיתיים, והוא לא העלה כלל על דעתו לסכור את פיו. הבחור נהג להוציא את ראשו מחלון האוטובוס העמוס בילדים, לנופף לנשים שעמדו בבגדים מינימליים בשולי הדרך ולצעוק להן:
"הלו! הלו! כמה זה בתחת?"
ארבעים ילדים חמודים בגילאי גן וטרום-גן היו מוציאים את ידיהם וראשיהם מחלונות האוטובוס הנוסע, ללא ספק תוך סכנת נפשות, וצועקים אחריו במקהלה:
"הלו! הלו! כמה זה בפה?"
אמא היתה מתרוצצת באוטובוס הלוך ושוב ומנסה, ללא הצלחה ניכרת, להושיב את החניכים הנלהבים בחזרה במקומותיהם כדי למנוע אסון. בימי שישי בצהריים, כשהיו מחלקים לקייטנים ארטיקים נמסים ומטפטפים לפני העלייה לאוטובוס, התפקיד הזה שלה היה הכי פחות נעים.
אמנם אף אחד לא רוצה לראות ילד קטן עף החוצה דרך חלון של אוטובוס נוסע, אבל באופן טבעי, האינסטינקט שמורה לנו להציל את חייו של ילד נחלש בהדרגה ככל שהילד השרוי במצוקה דביק ומטונף יותר.
אם אתם שואלים אותי, הסיבה לחוסר הרצון של אמא להביא לעולם ילדים משלה היא שהיו לה חמישה-עשר זאטוטים בהשגחתה למשך כל החופש הגדול, וזה חיסל אצלה את החשק לילדים.
המשפחה שלי קטנה וקומפקטית, וכוללת ילד, אמא ואבא. הרכב דומה לזה של המשפחה הגרעינית הרוסית, המונה ילד, אמא וסבתא. ההבדל היחיד הוא שבמקום סבתא יש לנו אבא. וממש במקרה, לאבא שלי יש בדיחה קבועה כזו, ובכלל לא מצחיקה, שבה הוא דורש ממני בתוקף לכנות אותו סבתא.
"אני אוהבת אותך:
הכי בעולם
והכי בחיים
עד השמים
ועד אלוהים."
ככה אמא אומרת לי תמיד. מה זה אומרת? צועקת! ובדרך כלל תוך כדי מעיכה שוברת צלעות על תקן של חיבוק אימהי. יותר ממה שהעגל רוצה חיבוק, הפרה רוצה לחבק. חיבוקים קולניים. פיכס. אני כבר לא מרשה מחוות כאלה מחוץ לקירות הבית שומרי הסוד. בטח לא בסביבת בית הספר.
אמא שלי אוהבת אותי כל כך, שהיא מתגעגעת אלי אפילו כשאני ממש לידה. אין כמו אמא. לא בכדי כשאנחנו חשים פחד, כולנו צועקים אמא'לה ולא קוראים בשמו של שום קרוב משפחה אחר. אף אחד לא נבהל מרעש פתאומי או מכלב אימתני וצועק: סבתא! גם אם אבא שלו דורש ממנו לכנות אותו סבתא בתור שם חיבה.
כשאמא מחבקת אותי חזק מדי, ואני מוחה כנגדה, היא אומרת לי: "תלמד כבר מעכשיו, אדוני: אהבה זה כואב."
"למה?" אני שואל אותה. "למה את אוהבת אותי כל כך?"
"כי אתה שלי. רק שלי. אתה יצאת מהבטן שלי. ויש לי גם הוכחה. הצלקת הנוגדת ביקיני הזאת בשיפולי הבטן."
"לא נכון!" הוא מתערב מעבר לעיתון. "הוא" זה אבא שלי. זה שדורש שאכנה אותו סבתא. אבא סמוי מן העין. מאחורי העיתון מציצה רק תספורת הקוצים הקבועה שלו. אבא לא מסוגל לקרוא ולהקשיב בעת ובעונה אחת, כי הוא לא אישה, אבל אולי הוא בכלל לא קורא בעיתון אלא סתם מסתתר מאחוריו, כמגן מפני קשר עין ושיחות חולין וכסגולה נגד משימות תחזוקה ביתיות.
"אתה שלי," הוא טוען לעומתי מאחורי מחסה העיתון. "רק שלי. אתה יצאת מהתחת שלי."
אמא מחמיצה פנים כאילו שתתה בזה הרגע מיץ סחוט מלימון שלם. כזה הוא טעמו של ה"אתה יצאת מהתחת שלי" בפיה.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לדבר ככה לידו?" היא מסננת (לזה, אגב, קוראים שאלה רטורית).
"מה אתה רוצה, שהוא יחזור על החוכמה הזו באוזני אחרים?" (גם לזה).
אז אבא אמר לידי "תחת". נו, שיהיה. זו לא מילה גרועה כל כך. אני שוקל להרגיע את אמא ולומר לה שכבר שמעתי את המילה הזו בעבר, אפילו ממנה עצמה, כשסיפרה לי סיפור על הדוד שלי, "קוצים". קוצים הוא האח הקטן שלה. קטן זה רק מבחינת הסדר הכרונולוגי שבו הם יצאו מהתחת של אבא שלהם. מבחינה פיזית האח הקטן הזה בנוי לתלפיות, והוא הרבה-הרבה יותר גדול מאמא, גם בגובה וגם ברוחב.
אני המצאתי את השם הזה, קוצים. זה היה חיוני להמציא לו כינוי, כדי להבחין בינו ובין אבא, כי לשניהם יש אותו השם. פעם קוצים בא אלינו הביתה, באמצע הלילה – כראוי לדוד שחי באמריקה, לפי שעון אחר, ונישק אותי על הלחי נשיקה שורטנית, ואז אמרתי: "איה, גם לך יש קוצים." ומאז ועד היום הכינוי קוצים תפס ודבק בו.
אמא סיפרה לי שפעם אחת, בשעת ארוחת צהריים משפחתית בבית ילדותה, קוצים צייר ציור על דף נייר, שאותו פרש על ספסל הישיבה שליד שולחן האוכל המשפחתי. הציור השתרע ברובו על הנייר, ובחלקו גלש גם אל הספסל. בשלב מסוים קוצים הלך להביא עוד צבע גואש עליז (ילדים קטנים תמיד מציירים בצבעים עליזים, ואם לא – זה סימן רע). בהיעדרו של קוצים סבתא שלי לא שמה לב והתיישבה לו על הפיקאסו. הוא חזר עם הצבע החדש ורצה להמשיך במלאכה.
"אמא," הוא אמר לה (הוא הדוד שלי, אז סבתא שלי היא אמא שלו, זו מתמטיקה בסיסית), "תזיזי את הישבן."
סבתא לא שמעה את הבקשה המנומסת של קוצים ולא זזה מעל הציור. היא היתה שקועה בשיחה ובאכילה.
"אמא," הוא ניסה שוב בתחינה, "תזיזי את הטוסיק!"
אין תגובה. היא עדיין מדברת ואוכלת. הוא חשב רגע, צבר כעס ותסכול, הניח שתי ידיים קטנות מאוגרפות על המותניים וצווח כמו כרוכיה:
"אמא, תזיזי את התחת!!!"
זזה. בטח שזזה. בחיים אתה צריך לפעמים להיות בוטה כדי להשיג את מבוקשך.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
