שפוי בדמשק

בימים אלו ראה אור הספר "שפוי בדמשק" המגולל את סיפורו המרתק והמצמרר של אמנון שרון, קצין צה"ל שנשבה במלחמת יום הכיפורים ונכלא בכלא הסורי בדמשק במשך כ-8 חודשים. בספרו מספר המחבר על הסבל והעינויים שעבר בחקירות הקשות והאכזריות בכלא הסורי. כמו כן מתאר את התנהלות המלחמה כפי שחווה, מתוך שדה הקרב ואת התנהגותם החפוזה של המפקדים שניהלו אותה, תוך שהוא מנתץ מיתוסים שרווחו בה. בד בבד נחשף גם סיפורה המופלא והבלתי ידוע של "חטיבת מילואים 179" ופלוגת הטנקים עליה פיקד שהייתה הראשונה לעלות ולבלום את הכוחות הסוריים ברמת הגולן ושרבים מהם שילמו בחייהם, וכעת הוא משמש כפה להם ולמשפחותיהם. הספר "שפוי בדמשק" הוא מסמך ייחודי ובלתי נשכח על נחישות וכוח רצון לעמוד מול אויב ולהצליח להודפו, גם אם מדובר במחיר היקר מכל – החיים.

על המחבר:

אלוף משנה במיל' אמנון שרון יליד 1947 שימש בצה"ל בתפקידים בכירים. בין תפקידיו היה הראשון שביצע את הניסויים המבצעיים על טנק "המרכבה" שחלקים נכבדים ממנו בנויים על-פי מידות גופו ואותו ראה כבר ב"התגלות" שחווה בכלא הסורי.כיום אמנון שרון הוא הבעלים של שני מפעלים לייצור מיטות ומזרנים עבים במיוחד, כדי שיהוו במובן מסוים פיצוי על התנאים הקשים בצינוק כשנאלץ לישון על רצפה קרה שאבני חצץ ושברי זכוכיות שהיו בה נעצו ופצעו כל חלק בגופו.

אמנון שרון מאמין כי החשיפה של חוויותיו האישיות ושל עמידותו הנחושה בתלאות השבי מהווה שיעור מאלף לאחרים ודרך לשאוב ממנה כוח ואמונה כי ניתן ואפשר להתמודד עם מצבים קשים ולשרוד.

מבוא

מאז ומתמיד היו החיים בעיניי ערך עליון. גם בסוריה, בעינויים הקשים ביותר, דמיינתי לעצמי שאני עומד על פי תהום עמוקה, נאחז בקצות אצבעותיי, מנסה להתרומם וצועק "אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות." בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה הצלחתי לצאת מן התהום, ולמרות המשא הכבד של הפגיעות בגוף ובנפש אני רואה תמיד את האור שבקצה המנהרה. בהרצאות שאני עורך ביחידות צבא, בבתי ספר, בחוגי בית ובפני קהל מכל מגוון האוכלוסייה, אני מדגיש את ההבדל בין "מקווה" לבין "מאמין". בעיניי ה"מקווה" הוא פסימיסט כי הוא רואה שחורות, ובשל חוסר ביטחונו הוא מקווה לטוב. לעומתו ה"מאמין" הוא אופטימיסט, הוא רואה את האור ואת הטוב שאפשר להפיק מכל רע.

בכלא למדתי להאמין באלוהים, באלוהים הנמצא בלבו של כל אדם הרוצה לקבלו, כי מי שעוזר לעצמו – אלוהים עוזר לו.

לילה אחד, בשנתי העמוקה, חלמתי

שאני מטייל לאורך החוף,

אלוהים פוסע לצדי

ואנו משוחחים להנאתנו בלי סוף.

ואז בשמים הופיעו תמונות חיי

שלווים ורגועים הם היו

ושני זוגות עקבות בחול

בכל תמונה נראו.

ולפתע הבחנתי כי בתקופות סערה וקושי

ברגעים האומללים ביותר בחיי

הופיע טבוע בחול

רק זוג עקבות אחד – עקבותיי.

"אלוהים, הבטחת שאם בדרכך אבחר,

עמדי תצעד גם בטוב וגם ברע,

ומדוע עזבתני

כשהייתי בצרה?"

"בני היקר," אלוהים לי לחש,

"כשסבלת ונדכאת, תמיד ראיתיך

וזוג העקבות בחול – שלי היו

כי בזרועותיי נשאתיך."

["עקבות בחול" משוכתב על ידי ניצנה רוטנברג על פי סיפור עממי]