תא לחץ

עמודים: 418 תאריך יצאה לאור: 12-2019 בחורה צעירה נהרגת בתאונת דרכים. הנהג הדורס יוצא מרכבו, מלטף את פניה, מוודא את מותה ונוסע משם. זמן קצר לאחר מכן, צעירה נוספת, שיצאה גם היא לריצה לילית, נפגעת בתאונת דרכים ונעלמת מהזירה כאילו בלעה אותה האדמה. הימים הראשונים, הקריטיים, חולפים. חודשים עוברים, ואין אפילו קצה חוט שיוביל לפתרון. ואז, בבת אחת, מכה הפסיכופת שוב בשרשרת מקרי חטיפה מצמררים, שמכניסים מדינה שלמה לסחרור. המשטרה חסרת אונים. כל מה שנותר לעשות הוא להמתין לצעד הבא של החוטף. דפנה דגן, חוקרת מז"פ צעירה ומוכשרת, מעורבת בחקירה מראשיתה. היא משוקעת בה כל כולה, אך יש לה עוד חקירה, פרטית, שהיא מנסה לפצח: סיוט חוזר שמלווה אותה כבר שנים וטורד את לילותיה. המלחמה של דפנה מתנהלת בשתי חזיתות – מול החוטף במציאות ומול הרוצח שתוקף אותה בחלום, עד שהקרב מאיים לגרור אותה לתהום. תא לחץ הוא מותחן פסיכולוגי עוצר נשימה שנוגע במחוזות האימה הגדולים ביותר. מבעד לעלילה שלא מפסיקה להפתיע מתגלים הגבולות הפרומים והמסוכנים ביותר של הנפש האנושית. תא לחץ הוא ספרו השלישי של ניר חצרוני. קדמו לו "שלוש מעטפות" ו"הוראות אחרונות", שתורגמו לארבע שפות, ומעובדים בימים אלה לסדרת טלוויזיה.

1.
פעם היא היתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן ונשאר רק שלה והיא רצה מהר, בלי שנאלצה לעקוף אנשים שהלכו לאט, או סתם ישבו מתחת לשמשיות עם הילדים, זורעים על דרכה מוקשים של צעצועי פלסטיק צבעוניים. בחורף היא יכולה לרוץ על קו המים, כפות רגליה משאירות עקבות מהירות כשהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה, כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפייה של הקומקום הרותח, כמו שהוא היה עושה לה כשהיתה קטנה.
דפנה!
תמיד זה קרה אם היא לא היתה מתנהגת יפה, והיא אף פעם לא התנהגה יפה, או לפחות רוב הזמן, ככה הוא היה אומר. אם היתה יודעת איך מתנהגים יפה היא היתה עושה את זה, ואז היו פחות סימנים על היד שלה ועל הגוף שלה ועל הנפש שלה.
דפנה, בואי לכאן!
היא ניסתה, כשהיתה ממש קטנה, בכל כוחה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם הסטירות והאגרופים היו מגיעים, ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה שזה יקרה ויעבור כבר. עדיף לפוצץ את המצב במהירות, לקבל את העונש ולגמור עם זה.
צעדים כבדים
דלת החדר שלה נפתחת
יד גדולה תופסת מפרק יד קטן ומושכת בכוח
גלי הים משמיעים מימינה את הרחש שלהם וטיפות הגשם מתופפות על החול. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן, רותחים במאה מעלות וקופאים באפס, והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה.
האדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון המכסה אותה, מנסה שוב, כמו בכל חורף, להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים, שזורמים בתעלות ניקוז שנשפכות אל הים.
קר בחוץ אבל הגוף שלה חם, והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנות שמלטפות את החול, מתעלמת מהאבנים הקטנות שדוקרות את רגליה היחפות.
הכול אפור. דהוי. גם הכאב.

חלק 1
השומרת

אוגוסט 2016

2.
"אל תילחמי בזה."
הוא רכן מעליה. שביל דק של דם זלג מהאוזן שלה, מטפטף על הכביש, יוצר שלולית אדומה מבריקה על האספלט השחור.
"אל תפחדי."
היא שכבה, עיניה פקוחות. היא ניסתה להגיד משהו אבל השפתיים שלה לא נעו.
"עוד מעט זה ייגמר."
כף רגלה הימנית רעדה בתוך נעל התעמלות לבנה עם לוגו של נייק, ואז הפסיקה. הוא קירב את האוזן שלו לפה שלה ולא חש הבל אוויר.
הוא העביר אצבע באיטיות מקו השיער שלה לאורך האף, פה פתוח במקצת, האצבע דילגה משפה עליונה לתחתונה, סנטר, צוואר, חזה, בטן משופשפת מהפגיעה עם שריטות החוצות אותה לרוחב באזור הטבור, מכוסות בנקודות דם קטנות. פירסינג של עלה תלתן כסוף.
הוא נגע שוב בקצה האף שלה.
"זהו, נגמר. את רואה? זה היה מהיר."
הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד. זכריה פרק י"א פסוק ט'. אחת־עשרה תשע. Nine Eleven.
הוא הזדקף והחל להתרחק ממנה.
טוב, בקצב הזה יידרשו לו שנים. ללא ספק הוא צריך לשפר את הפקת הלקחים. הוא לא משקיע מספיק במעגל הזה ויש לשנות מעט את סדרי העדיפויות. כל כך הרבה דברים לעשות. כל כך הרבה פרטים. החיים הם רצף הפעולות שאתה מבצע בזמן המוגבל שניתן לך. אנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי לעשות שום דבר משמעותי. בלי לנעוץ מסמר ביקום. הוא נשם עמוק ושאף לתוכו את ניחוחות הפרחים שבחצרות הבתים הפרטיים לאורך הרחוב המתעקל, את ריח הבושם, הזיעה והדם על הטרנינג של זו ששכבה על הכביש, את צחנת הפרווה של הכלב שרבץ בחצר של הבית הקרוב. אוויר הקיץ הלח רטט מסביבו. האדמה והצמחים זעו ונשמו. האנשים המטומטמים בבתים הקטנים שקועים בשינה בבורגנות הקופסתית שלהם. מנוע הרכב שלו פעל בטורים נמוכים והשמיע טרטור מאומץ מעט יותר כשמדחס המזגן נכנס לפעולה.
הוא התיישב ברכב שהדלת שלו המתינה לו פתוחה, סגר אותה ונסע.

3.
דפנה ישנה בתחתונים בלבד. בדירת שלושת החדרים ששכרה יחד עם אנה היה מזגן ישן רק בסלון, וגם הוא שבק חיים לפני כמה ימים. כשהתקשרה לבעלי הדירה התברר לה שהם בטיול גמלאים מאורגן בסין. "נטפל בזה מיד כשנחזור בעוד חמישה שבועות," הם עדכנו לפני שניתקו את השיחה.
המאוורר שקנתה דאג לפזר את הלחות בצורה שווה בחדר וצינן קצת את הגב שלה, כשעזר לזיעה להתאדות בקצב מהיר יותר. קצב התאדות נוזל תלוי בסוג שלו, בטמפרטורה, בשטח הפנים ובזרימת האוויר מעליו. בתנאים זהים, אצטון יתאדה מהר יותר מבנזין, שיתאדה מהר יותר מכלורופורם. היא זכרה בעל פה את טבלת מקדמי הקצב של התאדות נוזלים.
היא חלמה את אותו הסיוט, שהופיע שוב ושוב מאז שהיא זוכרת את עצמה. העיניים שלה זזו מתחת לעפעפיים הסגורים והזיעה שעל הגב שלה, המורכבת ממים בתוספת נתרן, מגנזיום, אשלגן וסידן, התנדפה לחלל החדר, התערבבה בלחות הכללית של הדירה ודרך החלונות הפתוחים גם עם העיר תל אביב כולה. נמאס. כשלמדה ביולוגיה מולקולרית היא היתה ממציאה לעצמה ראשי תיבות כדי לזכור את אוסף הכימיקלים המתרוצצים בגוף האנושי. זיעה זה בעיקר נמא"ס: נתרן. מגנזיום. אשלגן. סידן.
היא הסתובבה שמאלה וישנה על הצד בתנוחה עוברית, חושפת כתם זיעה על הסדין. לפעמים ניתן להשתמש בזיעה לזיהוי פלילי. זיעה יכולה להכיל גם כמויות זעירות של אבץ, נחושת, ברזל, כרום, ניקל ועופרת, ואצל כל אחד המינון שונה. נוזלי הגוף, תאי העור, טביעות האצבע, שערות. מהרגע שאנחנו נולדים מהגוף שהנביט אותנו תשעה חודשים ועד לרגע שבו אנו נרקבים והופכים להרכבים כימיים אחרים, לאחר שני מיליארד וחצי פעימות לב, אנחנו מפזרים בלי הפסקה שאריות של עצמנו בכל מקום שבו אנו עוברים. "דרך הלבנים הצהובות" היא קראה לזה, למרות שהיא לא מרגישה כמו דורותי אלא קרובה יותר לאלפבה, המכשפה הרעה.
היא לא כיוונה השכמה להיום בבוקר. אתמול יצאה מהמעבדה רק באחת־עשרה בלילה, ואחרי שעה וחצי של נסיעה מהמטה הארצי בירושלים עד הדירה המתפוררת ברחוב הנביאים היא צנחה ישר למיטה.
הטלפון הנייד שלה צלצל.
עדיין חצי ישנה, בטוחה שזו ההשכמה שכיוונה לעצמה, היא שלחה יד והשתיקה אותו. אבל אחרי כמה שניות הוא צלצל שוב. היא הביטה במסך. שמו של ראש הצוות שלה התנוסס ליד השעה חמש וחצי.
"נתן?"
"דפי, אל תגיעי היום למטה הארצי."
"אתה מלאך. אני חוזרת לישון."
"אני מתכוון שאת צריכה לקום עכשיו ולהגיע לקריית אונו."
"חמש וחצי בבוקר."
"פגע וברח, בחורה צעירה הרוגה."
"שיט." היא שפשפה את עיניה.
"יש לך את הערכה באוטו?"
"כן. איפה זה?"
"טרומפלדור 25. קריית אונו."
"אני מקווה שאני אגיע לשם לפני שהם יזהמו את כל הזירה. אתה בדרך?"
"כן, מתלבש ויוצא מירושלים עוד כמה דקות. שעה ומשהו אני אגיע, תלוי בפקקים."
"אוקיי."
"דפנה."
"מה?"
"תסתכלי עם עיניים של ילד. מה שונה? מה קורה מסביב ברחוב? מה נמצא שם שנראה כאילו..."
"הוא לא שייך, מה לא מתאים. אני כבר זזה."
היא התיישבה במיטה והתמתחה תוך כדי פיהוק, ומיד אחר כך כבר עמדה באמבטיה מתחת לזרם של מים קרים. היא חייבת להתעורר. היא צריכה להיות חדה. אסור לפספס שום פרט. דרך הלבנים הצהובות עוברת הפעם בטרומפלדור 25 בקריית אונו בשעת בוקר מוקדמת, והיא תתחיל ללכת בה עוד מעט.
היא יצאה מהמקלחת, עטפה את עצמה במגבת אחת ובשנייה ניגבה את הראש, רעמת שיער חום וארוך שנטה לצאת משליטה. מהמראה הביטו בה שתי עיניים ירוקות. גבות כהות. גם הצלקות שם מולה כשהן לא מכוסות בחולצה. כמו תמיד. היא העבירה עליהן את קצות אצבעותיה לפני שהתלבשה.
ללא הפקקים האינסופיים של תל אביב, ששמורים לשעות מאוחרות יותר, תוך רבע שעה היא הגיעה לסוף הירידה, לפני שטרומפלדור מתעקל ימינה. היא חנתה אחרי ניידת מהבהבת, שחסמה את הכביש ואת חבורת הסקרנים שיצאו עם כוסות קפה מהווילות משני צדיו. בהמשך הרחוב, רכב משטרה נוסף חסם את הזירה מהצד השני ומנע מאזרחים להיכנס גם משם. בין שתי החסימות עמד אמבולנס של מד"א, ושני פרמדיקים בחולצות לבנות עם פס אדום בקצה השרוול עמלו על קיפול ציוד ההחייאה.
היא עזבה את הרכב שלה, השאירה את הדלת פתוחה, וצעדה לעבר המחסום.
"מה קורה?" שוטר סיור עייף קידם את פניה בעיניים אדומות, "למי את שייכת?"
היא שלפה מהארנק את תעודת השוטרת שלה. "מז"פ. מי היה פה בזירה חוץ מכם? רק מי שאני רואה כאן, או שהיו פה עוד שוטרים שנסעו כבר? אמבולנס אחר שהיה פה ונסע?"
הוא לקח את התעודה, הסתכל בתמונה והעלה את מבטו לעברה. "לא. רק אנחנו," הוא החזיר לה את התעודה, "הגענו לפני חצי שעה יחד עם האמבולנס. כשהם ראו שאין מה לעשות סגרנו את הרחוב."
"אני אביא את הציוד מהאוטו."
היא הסתובבה בלי להמתין לתשובתו והוציאה מתא המטען של הרכב מזוודת מתכת גדולה, עם מדבקה של "FORENSICS" באותיות אדומות על רקע לבן, שקיבלה פעם בקורס חוקרי זירה. היא פתחה אותה והוציאה מצלמת רפלקס דיגיטלית שאליה מחובר פלאש גדול, וניגשה חזרה אל השוטר.
"תרים אחורה את הרגל."
השוטר הצעיר הופתע. "את לא הולכת לגופה?"
"היא לא תברח. אתם, לעומת זאת, מסתובבים מסביבה ומשאירים טביעות נעליים."
הוא נעתר, והיא צילמה את סוליות הנעליים שלו, ואחר כך גם את אלה של כל שאר האנשים שהסתובבו בשטח. הפלאש הבזיק אור לבן חזק אל מול הזריחה הרכה, הכתומה־ורודה, משמיע צפצוף דק כשהוא נטען מחדש בין צילום לצילום. היא צילמה את הצמיגים של שתי ניידות המשטרה ושל האמבולנס, גם את החריצים וגם את צד הצמיג שעליו רשומים פרטי היצרן והמודל.
כשמתרחשת בלימת פתע, קל לאסוף ראיות מהכביש. הצמיגים מתחממים בזמן הבלימה ומותירים טביעת צמיג שחורה שרופה, שאין בעיה לצלם. אבל לא היתה כאן אחת כזו. היא התבוננה היטב מסביב. אין סימני עצירת חירום. אין הסטת הגה מהירה הצידה, אין סימני פגיעה או צבע זר שהועבר למכוניות החונות בשני צדי הכביש. נהג הרכב שהרג את הבחורה לא ראה אותה בכלל. אולי שיכור או תחת השפעת סמים. אין גם רסיסי זכוכית, רק גוף שבור שוכב על הכביש. דפנה עצמה עיניים, שאפה עמוקות, שחררה את האוויר באיטיות ורק אז ניגשה לגופה.
בחורה צעירה בחולצת טריקו ומכנסי טרנינג בצבע תכלת, עם פסים שחורים בצדדים. הגוף שרוע על הכביש, רק הראש על המדרכה. כנראה הנפילה הסתיימה בפגיעה של בסיס הגולגולת בקצה אבן השפה. חוסר מזל — פלאש — הרגליים מסובבות במנח לא טבעי, הבטן חשופה עם שריטות ושפשופים, מנוקדים בטיפות דם קטנות — פלאש — הראש מוטה אחורה ושלולית קטנה של דם לידו, צמודה לאבן השפה — פלאש — יותר טוב ככה. הבזק של כאב ומוות מהיר זו שלולית דם קטנה. הלב מפסיק לפעום ולא מזרים דם החוצה מהגוף דרך וריד או עורק קרועים. כאב ארוך ולב פועם זו שלולית גדולה. היא נראית בת עשרים בערך. אפילו פחות. קו דק של דם כהה משורטט מהאוזן שלה, עד השיער שחלקו ספוג בדם, עוד קו דק של דם מזווית הפה יורד לאורך הלחי — פלאש — הפנים מופנות לעבר השמים, תלתלים שחורים, עיניים חומות פקוחות, פה פתוח במקצת, ובשלולית הדם שלצדו חצי טביעת נעל. של מי? הסוליות של השוטרים והפרמדיקים שהיא צילמה היו נקיות מדם — פלאש־פלאש־פלאש.
היא הוציאה מהמזוודה שלה בקבוק לומינול וריססה על הכביש ועל המדרכה בסמוך לגופה, ואז הביטה דרך פילטר UV. סדרה קצרה של טביעות נעל זוהרות בתכלת, מהגופה לעבר הכביש. ארבעה צעדים, זה הכול, שנגמרו במקום שבו עמד רכב. הוא פגע בה, החרא, נסע רברס, עצר, ניגש אליה לראות את מידת הנזק, הלך ארבעה צעדים בחזרה לרכב שלו ונסע משם. טביעות קצה הנעל בדם על הכביש לא מרוחות, הוא לא רץ כמו מישהו שנכנס לפאניקה ונמלט. הוא עמד מעל הגופה, בחן אותה והסתלק. בקור רוח. היא ריססה עוד, אבל לא מצאה סימני דם נוספים בסביבה.
"חרא."
"מה אמרת?"
"חתיכת חרא מזדיין. הוא עמד מעליה, ראה אותה מתה לו מול העיניים, הלך בסבבה לרכב שלו ונסע. אפילו לא מיהר."
"אולי היא?"
"מה?"
"יכול להיות שזו נהגת."
"לא לפי הגודל של טביעת הנעל."