מארז המשפיעניות המלא
החיים שלי מושלמים. בערך. תלוי את מי שואלים.
שמי הוא מלאני קרלסן, ואני משפיענית אופנה עם מותג מצליח, לו"ז צפוף ותמונה מתוקתקת לכל רגע.
במטרה לשמור על רלוונטיות המותג שלי, אני מגיעה אל אזור כפרי בקנדה, שם אני נתקלת באוון ויילר – דייג קשוח וממורמר, בעלים ומנהל של אכסניה מתפוררת העומדת בלב ליבו של מאבק ירושה משפחתית.
לאחר תאונת שיט מביכה להפליא, אני הופכת לארוסה הפיקטיבית שלו מול משפחתו המוזרה והלוחצת.
זוגיות מזויפת למשך שבוע בתמורה לתוכן עבור דף האינסטגרם שלי.
נשמע כמו עסקה משתלמת, נכון?
מה כבר יכול להשתבש?
אלא שזה לא מרגיש כמו העמדת פנים.
לא כשהוא מסתכל עליי כאילו הוא רואה אותי באמת, לא כשהלב שלי מתחיל לדפוק חזק גם כשהמצלמה לא פועלת ולא כשאני חווה רגשות שמערערים את כל מה שחשבתי שאני יודעת על אהבה.
מיום ליום נערמות שאלות שאני לא מצליחה להשתיק – מה נשאר ממני כשאני לא מנסה להרשים אף אחד? האם כדאי לי לחזור אל עולמי המושלם או שאנסה לתת סיכוי לאהבה אמיתית שלא מתחבאת מאחורי פילטרים?
אחלו לי בהצלחה. אני כנראה אצטרך את זה.
אהבה בלי פילטרים מאת סופרת רבי־המכר איימי לי הוא קומדיה רומנטית חכמה, מצחיקה ומלאה ברגשות.
זהו הספר השלישי בסדרת המשפיעניות. קדמו לו הספרים אהבה מסט ראשון ואקס על הכוונת, אשר זכו לביקורות נלהבות. כל ספר מתייחס לזוג אחר וניתן לקריאה בפני עצמו.
אם הייתי דמות בסרט אימה קלאסי, הייתי הראשונה למות. זה נשמע קודר, אבל תקשיבו לי רגע.
קודם כול, חסרה לי הסיבולת הנחוצה לרוץ למרחקים ארוכים בלי להיתפס. אין לי שום חוש כיוון, עד למצב שבו אני הולכת לאיבוד באופן קבוע בחניון של בניין הדירות שלי. אני נמצאת לבד באופן יום־יומי, ובכך משאירה לרוצח מספיק זמן לתקוף כשאני פגיעה. וכשאני מוצאת את עצמי במצבים של לחץ רציני, אני נוטה להחליט החלטות פזיזות וחסרות מחשבה.
וכהוכחה, רודפים אחריי ברגעים אלו ממש, והאינסטינקט הראשון שלי הוא לכלוא את עצמי בתוך המעלית הקטנה בבניין הדירות שלי. טעות של טירונית.
"מלאני! מלאנייייי, חכי לי!" קול מחריש אוזניים ומוכר מדי צועק.
אני לוחצת בהיסטריה על כפתור הסגור לא פחות מאחת־עשרה פעמים, והלב שלי פועם בחוזקה בתוך החזה. דמיינו סצנה מסרט אימה שבה האישה מתחבאת בתוך ארון כשהרוצח שוקל את המהלך הבא שלו, מתנשפת בכבדות בצד השני של הדלת.
וכשקליק־קלאק של צעדים על רצפת השיש הולכים ומתקרבים בצורה מסוכנת, דלתות המעלית מתחילות להיסגר. תודה לאל.
רק עוד סנטימטר.
חצי סנטימטר.
ואז הן נעצרות.
מילימטר מסגירה מוחלטת, הדלתות נפתחות מחדש בפתאומיות כמו שריטה על תקליט. כל הגוף שלי מתקפל לתוך עצמו, נואש למצוא מחסה כמו צב בתוך השריון שלו שמתחמק מהמציאות. במחשבה שנייה, צבים לא זכו במתנת המהירות. ולנוכח החיוך המוטרף של הרודף שלי, אני צריכה לרוץ, או לפחות לנסות.
יש מי שיגיד שאני קצת דרמטית. אתם מבינים, הרודף שלי הוא לא באמת רוצח סדרתי מטורף שמנופף בגרזן ורוצה לבתר אותי לחתיכות קטנטנות. הרודף שלי הוא בסך הכול השכן המתבגר שלי — איאן מונטגומרי.
"מלאני. את נראית הורסת."
"היי, איאן." אני מצליחה להעלות חיוך מתוק ובוחנת את חולצת הכפתורים שלו עם השרוולים הקצרים. היא תלויה ברישול על גופו הגמיש בניגוד מוחלט למכנסי החאקי המקומטים, שקצרים בשני סנטימטרים מאז פרץ הגדילה שלו בחורף האחרון.
גבר במכנסי ריצה צמודים מנצל את ההשתהות וממהר להיכנס מאחורי איאן לפני שהדלתות נסגרות וכולאות אותנו בפנים.
"הצבע של הגופייה ממש מבליט את השיזוף שלך," איאן אומר, ומבטו משתהה קרוב בצורה מסוכנת למחשוף שלי. לשם ההגינות, החזה שלי נמצא בגובה העיניים שלו כי הוא בגובה מטר וחמישים בערך.
אני משיבה במלמול, "תודה." ומושכת קווצת שיער עבה ומניחה אותה מעל החזה שלי כמו שמיכה מגינה לפני שאני זזה ימינה, עם שקית אוכל יווני שבדיוק קניתי תחובה מתחת לזרועי.
איאן לא מבזבז זמן ופולש לחלל הריק. "וגם אהבתי את התצלום שלך בביקיני מאותו יום." להבות בוערות בלחיי כשהאצן יורה לעברי מבט מאשים מעבר לכתף הבשרנית שלו.
איאן מדבר על הפוסט האחרון שלי — סדרת תמונות החוף שבהן ניסיתי לתעל את הסקס־אפיל הגולמי של דניאל קרייג בסרט קזינו רויאל. במיוחד הסצנה ההיא בהילוך איטי שבה הוא יוצא בצורה מפתה מהמים, וטיפות של לחות נוצצות על גופו החטוב וחסר השיער באופן מחשיד. מתברר שבשונה מג'יימס בונד, לי יש כריזמה של תפוח אדמה.
"רק שיהיה ברור, אני לא שלחתי לילד הזה תמונה שלי בביקיני," אני מבהירה לחלק האחורי בקרקפת המבריקה של האצן. וזו האמת. הילד עוקב מקרוב אחר הרשתות החברתיות שלי.
איאן זועף. "אני לא ילד. אני מתבגר."
"רק עכשיו מלאו לך אחת־עשרה שנים," אני מזכירה לו.
סמכו עליי, אני בדרך כלל לא מתייחסת בצורה מזלזלת כזו לילדים. אבל למקרה שזה לא ברור, איאן מפתח הידלקות לא בריאה כלפיי מאז שנה שעברה, כשאבא שלו — הגבר השווה עם השיער הכסוף — והוא עברו לגור בדירה לידי. במקום לבלות את ימיו במשחקי וידאו ואכילת חטיפי גבינה משקית כמו רוב הבנים בגילו, הוא מעדיף להמציא דרכים חדשות ומטרידות להתוודות על אהבתו אליי (כולל לארוב לי במסדרונות ולכתוב שירי הַיְקוּ רומנטיים לכבודי).
ברור שכבר הסברתי לו בנחישות אך בנימוס שאני מבוגרת מדי בשבילו (פרה־היסטורית כמעט) ושהחיזורים שלו ממש לא הולמים, אבל איאן עדיין לא קיבל את זה. או זה או שהעוצמה של אהבה חד־צדדית מייסרת מעיבה על שיקול דעתו.
אני לא יכולה שלא לרחם עליו. מעולם לא ראיתי אותו עם ילד אחר בגילו, ובגלל זה אני מנסה להיות נחמדה אליו למרות ההתנהגות הבוטה והמטרידה שלו. לצערי, ככל שאני נחמדה יותר, הוא נהיה חצוף יותר.
איאן רוכן לעברי ומרחרח בדרמטיות את האוכל היווני שלי. "מממ... איזה ריח טוב. זה רק בשבילך?"
"כן, ארוחת ערב לאחד," אני אומרת בגאווה, ומנדנדת את שקית האוכל בעדינות ובאהבה, מלטפת אותה כאילו היא תינוק שרק נולד.
"וואו. גריק און וילס זו המסעדה הכי אהובה עליי," הוא מודיע, והגבות העבות שלו קופצות כשהאצן יוצא מהמעלית בקומה השישית. "וארוחת ערב לאחד נשמע כמו שפל המדרגה."
לעזאזל, הילד הזה חסר רחמים לחלוטין. אני מהדקת את האחיזה בשקית האוכל שלי ומרימה כתפיים במגננה. "טוב שלא נסחפת, איאן. זה ממש לא שפל המדרגה."
לארוחת ערב לאחד יש יתרונות משלה. אף אחד לא מפריע לזֵן שלי כשהוא לועס את הבשר שלו בקולי קולות באוזניי, או מסתער כדי לגנוב את הביס הכי טעים ששמרתי לסוף.
איאן יורה לעברי מבט צידי שיפוטי. "אף אחד לא אוהב להיות לבד. ואת נמצאת לבד בכל לילה מאז שנפרדת מרונאן — זה שהיה אובססיבי לסחר בביטקוין."
רונאן היה הבחור האחרון שיצאתי איתו. הוא תמיד לחץ עליי לחלוק את הארוחה שלי איתו כי הוא לא הצליח לבחור רק דבר אחד מהתפריט.
אני יודעת מה אתם חושבים, לחלוק אוכל זה לא כזה גרוע. זה רומנטי, אפילו. אבל לאחר תקופת ילדות קשוחה שבה הלכתי לישון רוב הזמן על קיבה ריקה, לחלוק אוכל לא מעורר בי תחושה נעימה וחמימה במיוחד.
ואם הרצאות כאלה ואחרות על מטבעות קריפטו וההרגל המגונה של לחלוק אוכל לא כיווצו את הליבידו שלי מספיק, לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את העניינים מייד כשהוא הציע שניקח את הקשר בינינו לשלב הבא ונעבור לגור יחד, ארבעה חודשים בלבד אחרי שהתחלנו לצאת.
אני מצטמררת, לא מצליחה להדחיק את הדחף שעולה לי להצדיק את הבחירות שלי בחיים. "אני לא לבד. יש לי חברות." אני ממקדת את המבט המתגונן שלי על הכפתורים במעלית. רק עוד כמה קומות עד החופש המתוק. "שתי חברות. קריסטל וטארה," אני מפרטת. כשאני אומרת את זה בקול, רק שתי חברות נשמע די טרגי למישהי עם חצי מיליון עוקבים ברשתות החברתיות.
איאן ממשיך, אדיש לחלוטין לחיי החברה העלובים שלי. "אני הולך להקראת שירה הערב אם את רוצה להצטרף."
"איאן, אתה שוב מתנהג לא לעניין," אני מזהירה, ומקפצת על קצות הבהונות כשאנחנו מגיעים סוף־סוף לקומה שלנו.
"מצטער, אבא שלי אומר שאני צריך להרגיע קצת." הוא רץ ומנסה לעמוד בקצב שלי כשאנחנו צועדים במורד המסדרון לעבר הדירות שלנו.
"אבא שלך צודק," אני אומרת ומוציאה את המפתחות שלי מהכיס. "אין בנות או בנים חמודים בגילך שאתה יכול להשתוקק אליהם במקום?"
הוא משפיל את עיניו לקרסוליים חסרי הגרביים שלו. "לא כאלה שמוכנים לדבר איתי. קֵנַה פאלמר אומרת שאני ילד מוזר."
"דבר ראשון, קנה פאלמר נשמעת כמו פרחחית עלובה. בעוד עשרים שנה היא תתחרט על זה כשאתה תהיה יזם הייטק מיליארדר עם מטוס פרטי שמעוצב כולו בשחור מבפנים. ודבר שני, אתה לא..." אני נושכת את השפה ומנסה למצוא את הדרך הכי עדינה להעביר את הנקודה שלי. "טוב, אתה קצת מוזר. אולי קצת... עוצמתי. נלהב מדי."
הוא משחק עם הצווארון בחולצה המכופתרת שלו. "עוצמתי ונלהב מדי זה לא דבר טוב?"
"תן לי לנסח את זה ככה, הלב שלך נמצא בסיכון גבוה להיות משופד על מנגל בוער אם תמשיך להתנהג ככה בחטיבת הביניים. וגם אם אתה שואל אותי, אהבה היא נטל שצריך להימנע ממנו בכל מחיר," אני מזהירה. "להתראות, איאן."
לשבריר שנייה הוא מטה את הסנטר שלו וחושב. "'לבבות נועדו להישבר', אמר אוסקר ויילד הגדול."
"אני אוהבת להיות לבד. עם הלב שלי שלם," אני קוראת דרך החריץ בדלת לפני שאני סוגרת אותה לגמרי.
אני חוזרת על המילים כשאני מסתובבת לדירה הריקה שלי.
אני אוהבת להיות לבד.
ככל שאומר את זה יותר, כך זה יהיה נכון יותר.
אולי איאן צדק. ארוחת הערב היוונית שלי לאחד נראית מדכאת על שולחן חדר האוכל המיועד לשנים־עשר איש.
הייתי משוכנעת שהשולחן הענקי הזה יהיה הכרחי לכל ערבי היין ובשרים שאארח. בחיים לא דמיינתי שהוא יהיה ריק תשעים אחוז מהזמן.
לאחר שאני אוכלת ארוחת ערב על הספה במקום, אני מתחילה את השגרה הלילית הקדושה שלי:
שולחת לאחי הקטן, ג'וליאן, את ההודעה היומית כדי לבדוק מה שלומו.
עורכת לעצמי טיפול של טיפוח העור בחמישה שלבים.
שותה שלושה ספלים של תה לימון־ג'ינג'ר לניקוי רעלים.
שולחת מייל נוסף לרואה החשבון שלי ושואלת אם המספר בעל חמש הספרות שבחשבון החיסכון שלי הוא לא טעות הקלדה.
מטביעה את השקט המחניק עם שידור חוזר של סדרה ישנה, מכורבלת עמוק בשמיכת פרווה מלאכותית שמשוכה לי עד הסנטר.
עוברת על הודעות בחשבון שלי @MelanieInTheCity עד שהעפעפיים שלי כבדים מכדי להישאר ערה.
הלילה הזה הוא עוד ערב רגיל ושקט של הודעות פרטיות, למעט דרישה חדשה לגרביים המשומשות שלי, שנגרבו במשך שבוע שלם, בבקשה ותודה (כן, ההודעות הפרטיות שלי הן מקום מפחיד).
אבל בין כל הודעות הזבל והפרסומות לוויאגרה וטיסות בכדורים פורחים, מציץ לו מייל מכתובת שאני לא מזהה.
אל: melanieinthecity@xmail.com
מאת: marketing@seasideresorts.ca
הנושא: הזדמנות לשיתוף פעולה עם סיסייד ריזורטס
'מלאני אין דה סיטי' היקרה,
אני מקווה ששלומך טוב! שמי שונה ואני יוצרת איתך קשר מטעם סיסייד ריזורטס בנובה סקוטיה, על החוף המזרחי של קנדה.
אני רוצה לבדוק איתך אפשרות לשיתוף פעולה. מדובר בהזדמנות חד־פעמית שלדעתנו תהיה מושלמת עבורך. נשמח להציע לך חופשה חווייתית על חשבון החברה בתמורה ללוח זמנים מוסכם לפרסומים, נוסף לתוכן וידאו ברשתות החברתיות שלך.
אשמח לשוחח איתך בנושא, אם את מעוניינת. נוכל לארח אותך למשך שבוע שלם אצלנו בחודש הבא.
בברכה,
שונה
מנהלת שיווק
סיסייד ריזורטס
נובה סקוטיה
תמונות המקום באתר מציגות מבנה מרובע עם חזית מעצי ארז לבנים, המורכבת ממגוון לוחות עץ מחודשים שנחתכו בזוויות ישרות. החלק הפנימי אלגנטי וריצוף הפורצלן עדין ובצבע קונכייה. הארכיטקטורה המודרנית עומדת בניגוד לאבני הסלע המחוספסות שמקיפות את האתר כמו מבצר, מגינות עליו מהים הסוער שמתחת.
אני קוראת את המייל שלוש פעמים נוספות, המומה שהציעו לי הזדמנות כזו בכלל.
'התוכן שלך מיושן וקצת מוקפד מדי בשביל המותג המתקדם שלנו'. זה מה שאחד ממנהלי החברה ששיתפתי איתם פעולה אמר שהם זרקו אותי לאחר חמש שנים. וזו הייתה אחת מהחברות הרבות שהמשיכו הלאה לשדות ירוקים יותר, לטובת ילדים מתבגרים עם מראה צעיר יותר במכנסי טרנינג ובלי איפור מרוח מבכי בשידור חי ללא פילטרים.
אתם מבינים, בגילי הבשל (עשרים ותשע ולא דקה אחת יותר), אני בעצם ה'קריפט קיפר' — הזומבי מהסדרה הישנה אגדות מעולם המסתורין — בשנות אינטרנט, מדשדשת על סף החוסר רלוונטיות. ללא שיתופי פעולה חדשים ומרגשים, אני מאבדת עוקבים (ואת מקור ההכנסה היחיד שלי יחד איתם) בקצב מפחיד.
ההזדמנות הזו היא בטח סימן משמיים. סימן שלא נועדתי לכישלון ובדרך להיות תפרנית תוך שנה. שלא אצטרך למצוא עבודה אקראית כלשהי כדי לסגור את החודש ולחיות ממשכורת למשכורת שוב אי פעם. אם אאסוף מספיק תוכן חדש, אני יכולה לנצל את ההזדמנות להחיות מחדש את המותג שלי.
אולי טיול קטן בטבע הכפרי (עם טוויסט מפואר) זה בדיוק מה שאני צריכה.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
