דף הבית > אהובותיו של טייס
אהובותיו של טייס
הוצאה: גל ברקן - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 318

אהובותיו של טייס

         
תקציר

מי הוא רוני גלעד?
רוני גלעד הוא טייס, אוהב נשים מושבע, אדם שרעיונותיו וכתיבתו הקדימו את זמנם בעשרות שנים.
רוני גלעד הוא האיש שנשים אהבו לאהוב. 
רוני גלעד הוא תעלומה.
הסיפור הבלתי ייאמן של הספר הזה, והדרך שבה הגיע לראות אור, מאפילים כמעט על התוכן שלו.
הסיפור האמיתי מתחיל עם האיש שהשאיר צרור דפים במעטפה חומה, אי שם בשנות השמונים של המאה העשרים, אצל רות ירדני כץ, עורכת לשונית, שילם על העריכה ונפטר בטרם הושלמה. הוא ממשיך עם יהודית הרפז, צלמת, וחברתה הקרובה של רות, ש"ירשה" את צרור הדפים לאחר מותה של רות, ועם גל ברקן, סופרת ועורכת, שנדלקה על הסיפור ונרתמה להוצאת הספר לאור.
הוא מסתיים בכך שאת, או אתה, מחזיקים את הספר בידיכם.
סיפורי האהבה של שלוש עשרה נשים לאותו גבר, בתקופות שונות של חייו, יקחו אתכם למסע במדינת ישראל הצעירה והתמימה, ולעיתים מחוצה לה. הם מסופרים אמנם בשפה של התקופה, אך מביאים אירוטיקה שהקדימה את זמנה בשלושה או ארבעה עשורים, כזו שלא תשאיר אתכם אדישים.

פרק ראשון

פרולוג

בקיץ 2016 הכירה יהודית הרפז, צלמת, את רות ירדני כץ, סופרת ועורכת. היה זה בנה של רותי שערך את ההיכרות. “אתן תתאהבו אחת בשניה!” הוא אמר, וצדק. הן נפגשו במטבח של רותי, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. מאותה שניה שתי הנשים היו בלתי נפרדות, קשר יומיומי, שיחות של שעות ובילויים משותפים.
הן עוד לא ידעו, אבל זה עתיד היה להיות רומן קצר מאד.
לאחר זמן מה הגתה יהודית רעיון — שתי הנשים יסעו יחד בדרכים, יפגשו אנשים מעניינים, יהודית תצלם אותם ורותי תכתוב, וכך נולדה הקבוצה בפייסבוק שנקראת “עם רותי ויהודית בדרכים”. רותי, אישה עם סיפור חיים עשיר ומעניין, גררה את יהודית בכל קצווי ארץ, הכירה לה אנשים ופינות חמד, ויהודית לא שבעה מלראות, להכיר, לטעום ולצלם.
באחד מהערבים הניחה רותי על שולחן המטבח תיקיה חומה פשוטה, ובה צרור דפים עבה, וסיפרה ליהודית את הסיפור הבלתי ייאמן של הספר הזה, שעוד לא נולד.
בסוף שנות השמונים התגוררה רותי ברובע היהודי בירושלים. כבר אז היתה ידועה ככותבת ועורכת. באחד מימי החורף הגשומים נשמעה דפיקה על דלתה. בפתח עמד גבר נאה, שהגיש לה תיקיה חומה פשוטה ובה צרור דפים עבה. זה ספר שהוא כתב, כך סיפר לה, וביקש ממנה לערוך אותו.
רותי ביקשה לעיין בחומר לפני שתענה לו, והוא השאיר לה את התיקיה.
כשהתחילה לקרוא הסתבר לה שמדובר בחומר עסיסי למדי... סיפורים אירוטיים מעברו של הגבר ההוא, טייס במקצועו, שנשזרו לסיפור אחד.
בכל זאת החליטה לקחת על עצמה את המטלה, והתקשרה לבשר זאת למחבר. הם סיכמו על שכר הטרחה שלה, והוא ביקש ממנה לבוא לביתו לקבל את הכסף.
כאשר הגיעה רותי לאחר זמן מה לביתו של המחבר, גם הוא ברובע היהודי, פתחה לה אשתו את הדלת. כשרותי הציגה את עצמה האשה הנהנה קצרות, נכנסה לרגע וחזרה עם מעטפה מלאה בשטרות. היא לא הזמינה את רותי להיכנס ולא קראה לבעלה, אבל מבעד לדלת הפתוחה נדמה היה לרותי שהיא רואה גבר יושב בסלון על כורסה, מחובר לבלון חמצן.
כעבור מספר ימים ראתה רותי מודעת אבל — הטייס נפטר.
אף אחד לא בא לבקש ממנה את הספר.
רותי ערכה את הספר, בעיקר לשונית, תיקנה טעויות גסות וצמצמה רווחי שורות, אבל הימים הפכו לשנים, שהפכו לעשרות שנים, וצרור הדפים נשאר אצלה. חלומה היה להוציא אותו כספר.
בשנת 2017 התחילה רותי לחוש ברע, ועד מהרה התברר — היא חולה בסרטן ריאות סופני. שתי הנשים המשיכו לטייל עד שלא עמדו לרותי כוחותיה. בטיול האחרון היא שאלה את יהודית: “עם מי תטיילי עכשיו?” ויהודית ענתה לה: “איתך. תמיד!”
בדצמבר 2017 נפטרה רותי ירדני כץ, והשאירה אחריה את אהוביה המומים ודואבים.
כשהגיע הזמן לחלק את חפציה, וילדיה שאלו את חברתה הטובה יהודית מה היא רוצה, מה יזכיר לה את רותי וישמח אותה ביותר, היא ענתה: “אני רוצה את הספר.”
יהודית שמה לעצמה כמטרה להגשים את חלומה של חברתה האהובה, ולהוציא את הספר לאור.
אבל מה לצלמת ולהוצאת ספרים?
למזלה של יהודית, היתה לה חברה אחת בפייסבוק שזה בדיוק היה עיסוקה, ויותר מזה, האהבה שלה.
וכך קרה שבערב סתווי אחד בשנת 2018 ישבו במטבח אחר שתי נשים — יהודית הרפז וגל ברקן, סופרת ועורכת, ורקמו ביניהן את הפיכת החלום למציאות, והרי הוא לפניכם.

מבוא

רוני:

נשאלתי מדוע זה כל כך התעקשתי לפרסם את קובץ הסיפורים המובא לפניכם.
כל כך הרבה דברים כבר פורסמו על האהבה ועל חוויותיה, הרוחניות והגשמיות. מה יש לי לספר, שאיננו ידוע כבר לכל?
תשובתי היא, שגם אם יכתבו אין ספור סיפורים על האהבה, בכל אחד יהיה המשהו המיוחד שלו. בספר שלפניכם, שהוא בעצם סיפור אחד בשמונה עשר פרקים, יש משהו המייחד אותו מכל שאר הספרים שאני מכיר. בהמשך גם תבינו מדוע אני חושב כך.
הדחף שהביא אותי לקבץ את הסיפורים לספר, מקורו במטען רגשי אדיר שפרפר בתוכי ולא נתן לי מנוח. זמן רב נאבקתי בדחף אך לבסוף החלטתי שאני בכל זאת רוצה לממש אותו.
הספר שלפניכם נכתב כדי לתאר אירועים שקרו, ולא פרוזה ספרותית.
לפיכך, אם התיאורים לפעמים חורגים מאלה שאתם רגילים להם בספרות היפה, אל נא תכעסו עליי. החלטתי לא לצנזר את זכרונותיי, ואני מתוודה שמאוד נהניתי לתת דרור למילים הקשורות באברי המין ופעולותיהם. ומאחר והמין חוגג בסיפורנו, וכמו כל דבר הניתן במנות גדושות, ואפילו הטוב מכולם, נוצר שובע, שאני מבקש להימנע ממנו, אני ממליץ לקרוא בכל פעם רק סיפור אחד.
התוצאה לפניכם ולשיפוטכם.
מאחר ונושא הספר, כפי שכבר אמרתי קודם, הוא אהבה ומין, אך לא תמיד באותה מתכונת שמרבית הציבור רגיל אליה, יהיו בוודאי ביניכם כאלה אשר לא יראו בעין יפה את המסופר. לאלה אין לי אלא לומר בצער: הניחו נא את הספר ואל תתחילו אפילו לעיין בו.
ומדוע מצטער אני על כך? כי חבל לי על אלה שסוגרים עיניהם לגבי הנעשה סביבם, ומתעלמים ממהלך החיים הסואנים סביבם. נכון, שהסיפורים אינם “מוסריים” תמיד, ויש בהם גם “בגידות”, “ניאוף”, “מעשי סדום ועמורה”, אך אם תצליחו להתעלות מעט ולהתרחק קמעה, ולראות את הסיפורים בפרספקטיבה נכונה, יתברר לכם כי בסך הכל ישנם כאן סיפורי אהבה ואהבים בין בני אדם שהשתוקקו זה לזה, נזקקו זה לזה, ונתנו לטבע לעשות את שלו.
ה”בגידות”, ה”ניאוף” וכל השאר שזורים בחיי בני אדם מאז קיומם עלי אדמות. חלק בלתי מבוטל מהם “חוטאים” בם, ואני נמנה בעוונותיי על החלק הזה.
ככל שאנו מתבגרים, משתנה גם הפרספקטיבה שלנו לגבי החיים. אנו מגלים שדברים שייחסנו להם משמעויות מוגדרות, במבט מרוחק נראים אחרת.
כשהיינו צעירים הייתה לנו אידיליה שזוג מאוהב כל מעייניו הם רק זה בזו. מרביתנו גם נהגנו כך, ומן הראוי לחנך את הדור הצעיר לאור אותה אידיליה. אבל אידיליה לחוד ומציאות לחוד.
בני האדם ניחנו במתנה הנפלאה של היכולת לאהוב ולהיות נאהבים, אבל בגלל האופי השונה שלהם, ישנם הבדלים ניכרים ביניהם בציפיות ממתנה מופלאה זאת. מרבית אי ההבנות בין בני אדם בנושאי המין והאהבה נובעת מהשוני הזה.
צריך היה אולי ללמד את בני האדם, כבר מילדותם, התיחסות יותר טבעית לאהבה ומין, הבנה עמוקה יותר של ההבדלים הרבים והתייחסות אליהם.
אולם בינתיים אין בנו הסכמה מה נכון ומה לא, וכך אנו גדלים, כשאנו לומדים על אהבה ומין מתוך ניסיוננו האישי ומתוך ספרים וסרטים, שמרביתם אינם משקפים כלל את המציאות.
הסיפורים שלפניכם אינם דרך חיים שאני מבקש להטיף אליה, אלא קטעים בחיי, שלובים בחייהן של הנשים; נשים צעירות ונשים בשלות, חלקן עם ניסיון מועט באהבה ואחרות עם מטען נכבד.
תוכלו למצוא סיפורים על נשים שחיפשו את האהבה הגדולה, ומצאו רק אירוע מיני חפוז, סיפורים על אהבות שהתלקחו בשלהבת אדירה ואשר דעכו לאחר זמן קצר, אך גם סיפורים על אהבות עמוקות ומתמשכות, סיפורים שהמגע המיני הוא עיקרם, וסיפורים שההתקשרות הנפשית האירה כשמש על יחסי הקירבה.
כל האירועים המסופרים בספר קרו, ברובם בישראל וחלקם בחו”ל, בין השנים 1952-1975, אבל נערכו בהם שינויים כאלה שימנעו את חשיפת הנשים וחשיפתי שלי.

פרק 1

המסיבה

מוזר הוא, שכמו בהיווצרות חיים חדשים, בהם מפגש מקרי של זרע וביצית קטנטנים מצמיח אדם שלם, כך יכול לקרות גם באירועים אחרים בחיינו, שאירוע מקרי לכאורה יביא לצמיחתו של דבר שאיש לא שיער.
כל הספר שלפניכם, על כל סיפוריו, התחיל בעצם משיחה בטלה במסיבת חנוכה אצל רחל. ישבתי בחברת טרה, חברתי הקרובה ביותר, עורכת דין פקחית ויפה, שאף כי היתה במחצית שנות הארבעים שלה, נראתה צעירה מכפי גילה, עם גוף חטוב וספורטיבי, שיער שחור כעורב המונח בגלים על כתפיה, ועינים ירוקות בוהקות.
שתינו היינו עייפות במקצת משעת הריקודים הסוערים שעברה עלינו, ולפיכך ישבנו והתבוננו ברוקדים.
רחל עשתה מאמץ גדול באירגון המסיבה, והזמינה מספר גדול של אורחים, שחלקם היו חברים ומכרים שלי ושל חברותיי. כל הקהל הגדול הזה היה מפוזר בחדר האורחים הגדול, במטבח הצמוד אליו ובמרפסת הענקית, שבחזית חדר האורחים. חלקם רקדו לצלילי המוסיקה, שבקעה ממערכת משוכללת רבת עוצמה, אחרים עמדו סביב שולחן הכיבוד העמוס לעייפה, ואילו היתר ישבו בצד בהרכבים שונים, עסוקים בשיחה, בסיפור בדיחות או בהסתכלות בנעשה.
תוך שאנו מתבוננות ברוקדים, הופיעה לפתע גילה, גם היא חברה קרובה מאוד, פניה זעופות במקצת, והתיישבה לידינו. גילה היתה בלונדינית, עם גוף מלא, שתמיד עשה רושם כאילו עומד לפרוץ ממלבושיה הדקים והחושפניים. אף היא היתה יפה, ועל אף גודלה המרשים היו לה פני ילדה חייכניים. עיניה הכחולות והגדולות בהקו בעליזות מתמדת, ויצרו רושם של תמימות אינסופית. איזו אשליה.
היא פנתה אלינו ופלטה: “ככל שאני אוהבת גברים, יש ביניהם כאלה המסוגלים להוציא אותי מדעתי. עמדתי עם הגב לקבוצה ההיא של גברים, שעומדים ליד שולחן האוכל, ושמעתי אותם מנתחים את הנשים שבמסיבה. זה לכשעצמו אולי לא כל כך נורא, אבל צורת ההתבטאות שלהם: ‘את זאת הייתי דופק’, ‘ההיא לא שווה זין’, ‘תראו את הזונה הזו’...
חשבתי לעצמי: מה לעזאזל הם חושבים לעצמם, שהם כן שווים דפיקה? וכאשר הסתכלתי לעברם, וראיתי שעם שלושה מהם היה לי העונג המפוקפק לשכב, והם באמת לא היו שווים דפיקה, ממש עלה לי לחץ הדם.”
טרה חייכה אל גילה ואמרה: “חבל להתרגז. ידוע לנו שיש גברים כאלה, שבדיבורים גסים מחפים על בעיות שיש להם.”
“זה עדיין לא מצדיק בעיניי צורת דיבור זולה כזו, ובמיוחד לא מאנשים ממעמד חברתי כמו שלהם.”
“את יודעת יפה שלא כולם כאלה, ויש רבים שלא יעלה בדעתם לדבר כך,” השבתי לה.
“יש לי הרושם שאלה במיעוט, קרי. במיוחד אחרי שראיתי מי היו בקבוצה הזו.”
“איך זה ששכבת עם שלושה מהם, אם הם גסי רוח כאלה?” הקשיתי.
“זה חמור הרבה יותר,” ענתה גילה, “ספרתי בתוך קהל האורחים שבעה גברים ששכבתי עימם.”
“כולל או לא כולל את בעלך?” הקניטה אותה טרה.
גילה לא נשמעה נפגעת. “אותו שכחתי, בעצם,” השיבה בחיוך. “והוא היחידי מכולם שמתנהג כגבר אמיתי.”
“אז מה דחף אותך לזרועות גסי הרוח?”
“אולי הייתי צריכה להיוולד גבר. כשאני רואה זכר שמדליק אותי, אני מתמקדת בדבר אחד, והוא להכניס אותו למיטה. ההנאה שלי מהזר שבזרועותיי, ההופך לחתול הממלא אחר כל משאלותיי, לא ניתנת כלל לתיאור. אבל אומר לכם עוד משהו. הבחנתי גם בין האורחות בכמה שיכולות בקלות להתחרות בי במספר הגברים ששכבו עימם, שלא לדבר על הגברים ורשימות הנשים שלהם. מעניין כיצד היו מגיבים כולם לו היו שומעים כאן את סיפורי האהבהבים שלהם ושל נשותיהם. מדהים לחשוב כמה בגידות יש בקהל הזה.”
“מפליא אותי שאת מכנה את מעשיהם בגידות,” אמרה טרה. “שמעתי פעם ממך הסבר מפורט וממצה שמעט ‘ניאוף’ לא צריך להיחשב כבגידה, שזה צורך חיוני ליצירת איזון בחיים לכל בן אדם בריא בנפשו ובגופו, הרוצה למצות את חייו במלואם.”
“אני עדיין חושבת כך, ומתנצלת על השימוש במילה המכוערת הזאת,” השיבה גילה. “אבל מעבר לסמנטיקה, מעניין אותי כמה מפגשים חדשים או מתחדשים נרקמים ברגע זה בין הרוקדים. הבה נביט בהם, בדרך ריקודם, וננסה לנחש מי ייפגשו במיטה זו או אחרת בימים הקרובים.”
שלושתנו היינו במצב רוח שובבי, ובמשך זמן מה העלינו השערות בקשר לזיווגים עתידיים. תוך כדי כך פרצנו מדי פעם בצחוק, כשהצעות שונות נראו לנו מגוחכות.
רחל, בעלת הבית, שהבחינה בצחוקנו, פנתה אלינו בשאלה אם אנחנו מוכנות לשתף אותה. גילה סיפרה לה בקיצור על תוכן שיחתנו. רחל חייכה אמנם, אך לפני שעזבה אותנו אמרה: “מעניין מה רוני היה אומר לכן על העיסוק הזה שלכן.”
רחל עזבה, מותירה אותנו המומות.
רוני נהרג חמש שנים קודם לכן, ואף כי היה ידיד קרוב לשלושתנו, לא הרבינו לדבר עליו. כל אחת שמרה לעצמה את זכרו, ואת זכר מערכת היחסים שהיתה לה עימו.
העלאת זכרו על ידי רחל שינתה את האווירה. הסתכלנו זו בזו מבלי לדבר עד שגילה, שקשה מאוד להעכיר את רוחה, התפרצה: “מה אתן יושבות כגמלים? רחל צודקת. אין לי ספק שלא היה מרוצה, אבל הוא איננו, ואנו נהנות להיות מעט חטטניות. חבל רק שמאז השתנו הדברים כל כך, ופסקו המסיבות והמפגשים הפרועים, שכה נהנינו מהם.”
“את שוכחת שמעבר לכך שרוני איננו, גם הגיל עושה את שלו, וגם צרכים משתנים,” אמרתי חרש.
“לא הצורך הזה, על כל פנים לא אצלי,” אמרה גילה. “אבל, אף כי היו לי מאז כמה וכמה הרפתקאות, עליי להודות שלא פעם חשבתי על כך שחבל שכל הגברים לא למדו לאהוב אצלך, כמו רוני.”
“תודה על המחמאה,” עניתי, “אבל לא רק הטכניקה ייחדה אותו, אלא היכולת שלו לאהוב בצורה אמיתית. גם אם זו היתה אהבה לשעה, ידע להעניק לבת הזוג תחושה שהיא בשבילו עולם ומלואו, וכך גם הרגיש. אלולא כן, שום לימוד לא היה עוזר.”
“מדי פעם, כשאני מהרהרת בתקופה העליזה של הימים ההם, עליי להודות שאני די מתגעגעת אליהם,” אמרה גילה.
“אך אל לנו לשכוח שבעצם היה לנו מזל גדול, שאף פעם לא נפגענו מכל ההוללות שלנו, ולא חלינו בשום מחלה,” אמרתי.
תוך שאנו שטופות בנוסטלגיה, הצעתי להן להיפגש בקרוב בביתי ולהעלות יחד זכרונות. מעבר לכך, אמרתי להן, יש ברצוני לדון עימן במשהו שהעסיק את מחשבותיי זה זמן רב.
מדי פעם, בדרך כלל כשבעלינו היו טרודים בעיסוקים אחרים, אהבתי לבלות ערב שקט עם שתי חברותיי, טרה וגילה. בערב כזה היינו מאזינות לפעמים למוסיקה, משחקות ב”שבץ נא” או “רמי אבנים” או משוחחות על כוס תה או קפה.
באותו היום באו אלי חברותיי בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ולאחר ששיחקנו “שבץ נא”, וטרה, כרגיל, זכתה במירב הנקודות, עברנו למטבח והכנתי לנו ארוחת ערב. בזמן הארוחה העלינו זכרונות מארוחות משותפות אחרות, ארוחות בהן לא תמיד היו האורחים לבושים לגמרי, אם בכלל. נזכרנו בחוויות אינטימיות שחווינו ביחד, עם רוני ועם אחרים.
אם בתחילה נראה לי המעמד מוזר במקצת, כי אף פעם לא דיברנו בינינו בצורה כזו, הרי ככל שחלף הזמן נפתחנו יותר, וסיפרנו גם על חוויות אישיות שחווינו עם רוני.
לבסוף, לא יכולתי להתאפק: “משהו מעיק עליי זה מכבר, ואני רוצה להתייעץ עימכן בקשר לכך. עברו חמש שנים מאז נהרג רוני, ואף כי היה ידיד קרוב לשלושתנו, ויחד עברנו חוויות נפלאות, לא סיפרנו זו לזו על הקשר האישי שהיה לכל אחת מאיתנו עימו, ומשום מה לא היינו גלויות מספיק בקשר אליו. והנה היום חרגנו ממנהגנו, וגילינו אחת לשניה דברים שלא ידענו כלל קודם לכן. הייתי מאוד רוצה לשמוע מכן את הסיפור המלא על מה שהיה לכן עם רוני, ואגלה לכן עוד סוד קטן, יש לי עניין לשמוע גם סיפורים מנשים אחרות שהיו קשורות עימו.”
“אל תגידי שאת רוצה לבקר את אישתו,” אמרה גילה בלגלוג.
“לא ולא. אתן יודעות היטב שהיא תמיד היתה ועדיין הננה טאבו עבורנו, ומחוץ למסגרת שלנו. אבל יש אחרות.”
“את מתכוונת לנשים שבאו לאורגיות שרוני ואני השתתפנו בהן?”
“לאו דווקא, היו לו יחסים עם כמה וכמה נוספות.”
“ומניין לך זאת?”
“על חלק מהן סיפר לי, ולגבי אחרות גיליתי מתוך פנקס קטן עם שמות, תאריכים וכתובות, שרוני השאיר בביתי. כנראה שמר אותו כדי לברך אותן לימי הולדתן או לצורך אחר. יש שם גם מספרי טלפון, ואני רוצה לנסות ליצור קשר עימן.”
“לא מתאים לרוני להשאיר פנקס כזה...” אמרה טרה.
“נכון,” עניתי. “אבל מאחר והוא כתוב בקוד, לא יכול איש לנחש את תוכנו. מאחר וקוד זה הומצא על ידי שנינו, לא היתה לי בעיה לפענח את הכתוב.”
“ומה תגידי להן? שאת רוצה לחקור אותן בקשר ליחסיהן עם רוני? אני כבר רואה כיצד דלתות מוטחות בפניך, ואולי גם מוענקות לך כמה סטירות לחי, ולדעתי בצדק. מי אנו שזכאיות לחדור לפרטיותן של נשים שאין לנו שום קשר אליהן?” אמרה טרה בשלווה.
“הנה, נתת בעצמך את התשובה. יש קשר שמעניק לנו לפחות את הזכות לנסות, והקשר הוא רוני. כפי שאני מתארת לעצמי את המפגש איתן, יש לי יסוד ברור להניח כי אכן יאותו לשתף איתנו פעולה. מה גם שבדעתי להציע להן לפרסם את הסיפורים לזכרו של רוני.”
“האם ירדת מהפסים?” התפרצה גילה. “מי תסכים לפרסם את סיפורי אהבהביה ברבים? אני מבטיחה לך שלא תמצאי בארץ משוגעת אחת שתסכים לשתף.”
“להיפך, אם אצליח לשכנע אתכן ואותן שפרסום הסיפורים לא יחשוף אף אחת, תוכל כל אחת לספר את סיפורה מבלי כל חשש.”
“ואת רוצה ללכת מאחת לשניה, כדי לשכנע אותן להסכים לתכנית המטורפת שלך?” צחקה גילה.
“לא בדיוק. אני רוצה לנסות ולהזמין אותן למפגש משותף, להדהים אותן בעובדה שכולן שכבו עם אותו הגבר, ולנצל את התדהמה כדי לשכנען לפתוח את סגור ליבן.”

שנה לאחר מכן עמדתי בקצהו של חדר הענקי במלון מפואר, מעבירה את מבטי בסקירה אחרונה, לראות אם נשכח פרט כלשהו בהכנות לארוחת הצהרים החגיגית שעמדה להיערך כעבור שעה קלה. המראה המלבב גרם לי סיפוק רב.
מנהל המלון, ידיד ותיק, העמיד לרשותי את סוויטת הכלולות המפוארות ביותר של מלונו, שכללה, מלבד חדר שינה ייחודי, גם סלון ענקי, שהפך למסעדה רומנטית עבור המפגש שלי. ולא די בכך, אלא שמהשעות המוקדמות של הבוקר עמלו עובדיו להפוך את החדר למקום מיוחד במינו. הם העלו עציצים עם שתילי עצים צעירים, ואגרטלים עם פרחים מרהיבים, שהפכו את הסלון לגן פורח. הם ריכזו מספר רב של שולחנות לשולחן אחד גדול, שסביבו עמדו להסב עוד מעט עשרים ושמונה נשים, שבדרך אירונית היה להן משהו מאוד משותף.
השולחן הגדול כוסה במפה אדומה, קושט באגרטלי פרחים, ומערכת כלים מרהיבה עם כוסות נוצצות הפכו אותו ממש ליצירת אומנות. מימיי לא ראיתי הידור כזה.
ליד מקומה של כל אורחת הונחה תוכניה מודפסת באותיות מוזהבות, עם סרט משי דק סביבה. בחלק הפנימי של התוכניה היה מודפס התפריט בן שבע המנות, ובעמוד השני הודפסה ברכה:

חן חן על היענותך, והשתתפותך באירוע המיוחד שלי
שלך, קרי

ימים רבים עמלנו שלושתנו; טרה, גילה ואני, על ההכנות לארוחה הזו. החשיבות שייחסנו לאירוע, והרצון הבלתי מתפשר להצליח, גרמו לנו לדקדק בכל פרט ופרט בהכנות.
הבעיה הראשונה שעמדה בפנינו היתה איתור הנשים שאותן רצינו להזמין לארוחה. היתה לנו רשימה של כארבעים וחמישה שמות, אך הרשימה הזו לא היתה מעודכנת ביותר, והשקענו מאמץ רב בעבודות בילוש כדי להגיע לכתובות של המוזמנות שלנו. התוצאה היתה שלושים ושמונה כתובות מעודכנות.
האמת היא, שחששנו שהרבה תסרבנה לבוא, על סמך הזמנתנו הסתמית. לא רצינו לפרט את סיבת ההזמנה, אלא לגלות זאת להן לאחר הארוחה. אך להפתעתנו הנעימה, מתוך שלושים ושמונה פניות, נעתרו לנו עשרים וחמש נשים, אשר אישרו את השתתפותן.
היתה גם בעיה של זיהוי האורחות בבואן. את מרביתן לא ראינו מעולם. בעיה זו נפתרה בצורה אלגנטית מאוד ואפילו לא כל כך יקרה. הזמנו אצל צורף סיכות כסף מוזהבות, עם שמותיהן הפרטיים של כל המוזמנות, ובהזמנה שנשלחה לכל אחת, צירפנו את הסיכה הנושאת את שמה של המוזמנת, ובקשה שתענוד את הסיכה בבואה.
והנה, הגיעה השעה הגדולה. לצורך קבלת האורחות התחלקנו במשימות. אני קיבלתי אותן בכניסה. זיהיתי אותן בקלות הודות לסיכות שענדו לפי בקשתנו. לאחר שברכתי אותן בלבביות, ולאחר שהצגתי עצמי, הפניתי אותן לטרה, שבעזרת מלצרית הגישה להן קוקטייל פירות מעודן עם מעט אלכוהול. עם הכוס ביד הופנתה כל אורחת, בעזרתה של גילה, למקומה ליד השולחן.
הסתרתי את התרגשותי. הנה אני עומדת מול כל הנשים האלו, שסודן אינו סוד עבורי, מריחה את בושמן, חשה במגען כשאני מקפידה ללחוץ את ידה של כל אחת ואחת, לחיצה שמגעה מעביר בגופי זרם כאילו חיבקתיה.
מרביתן הופיעו לבושות במיטב בגדיהן, וגם חברותיי לא פיגרו אחריהן. טרה הופיעה לארוחה לבושה בחליפת מכנסים לבנה וצמודה, שהחמיאה לחיטובי גופה השזוף. גם גילה הופיעה במיטבה. בשמלה הדקה שלבשה, שחשפה את כתפיה היפות והבליטה את חזה המלא, נצמדה למותניה הצרים והתעגלה על אגנה הנשי, נראתה גילה כאמזונה מהממת.
האורחות היו דייקניות, ועד מהרה היה הסלון מלא בנשים, עדיין נבוכות מעט, מאחר ומרביתן לא הכירו זו את זו, אך המשקאות שחולקו להן עשו את שלהם, ועד מהרה קלחה שיחה משוחררת בין כל האורחות.
סקרתי אותן במבטי, נזכרת במה שידעתי עליהן. היתה שם שירה, אישה בשנות השלושים לחייה, גבוהת קומה, מלאה וחטובה, ששערה הכבד והשחור היה מגולגל בצמה סביב ראשה. פניה העדינים ועיניה האפורות, המוצלות בריסים ארוכים וכהים, הדגישו את יופייה האצילי. לכאורה נראתה כאישה שלווה ומאוזנת, אולם אלה שהכירוה באמת ידעו לספר שהרפקתנות מסוכנת היתה בשבילה כאוויר לנשימה. שירה, שהדחף שלה להתחכך בעולם הדממה והמוות העסיק אותה בפרהפסיכולוגיה, בטלפתיה ובנסיונות תקשורת עם עולם המתים, רוותה עינוגים אירוטיים מסיכון חייה. היא אהבה לצלול ולצנוח. היא היא היתה נשואה ארבע פעמים, אך שום בעל לא החזיק מעמד אצלה. אף אחד לא יכול היה להסתגל לתחביביה המסוכנים.
היתה רבקה, כבת חמישים, אך נראית כאילו היא באמצע שנות השלושים שלה, קומתה ממוצעת, שערה חום נוטה לאדמדם, פניה נעימות ומחייכות, וגופה, שהיה נתון בתוך שמלה צמודה, שנראתה כיצוקה על גופה, נראה מרשים, גמיש ומעורר כמיהה. לרבקה היתה חיבה יתרה לנערים צעירים, ורבים מהם לא נשארו אדישים כלפיה. לא מעט מהם היו חבים לה את הרפתקאתם המינית הראשונה, חוויה שהכניסה אותם ברגל ימין לעולם האהבים. גם נשים חיבבה רבקה, אך יותר מהכל אהבה התעלסויות קבוצתיות.
את האישה שנכנסה אחריהן לא יכולתי לזהות, בתחילה כי לא הבחנתי בסיכתה. חשבתי שלא ענדה אותה וכבר רציתי לשאול אותה מדוע, כאשר הבחנתי שהיא הצמידה אותה לצוארון שמלתה המוגבה. היתה זו דומיניק, שתחביבה היה אומנויות קרב סיניות ויפניות, ראשה המתולתל מסופר קצר, ולה זוג עיניים שחורות הנוצצות בחדווה מתוך פניה היפים, ששריטה עמוקה מעיבה עליהן. היה לה הילוך גמיש ועצל, כשל פנתרה, שהסתיר את יכולתה המדהימה לעבור בחטף ממצב של חתלתול מנומנם למצב של נמרה זועפת. היא הפיקה הנאה חושנית עילאית מאימוני הקראטה שלה, ולא הפסיקה אותם גם בהיותה במיטה, מתעלסת באהבים. אך אל נא תחשבו שהיתה מכה את בני זוגה, להיפך. משגל עימה היתה חוויה אירוטית עדינה ביותר, מתמשכת ומתגלגלת כמו תרגיל קאטה איטי של הקארטה.
אחריה הופיעה מונה. זו היתה אישה מיוחדת במינה. במקצועה היתה מנהלת חשבונות מצליחה, פיקחית כמו שד, אך בחייה הפרטיים היו לה בעיות, שגם בפקחותה היו לה קשיים להתמודד עימהן. בעלה התגלה כנוכל, שעסקיו המפוקפקים אילצוהו לנטוש את הארץ, ומונה נשארה עם שלוש בנות וחובות עד מעל לראש. לא אישה כמונה תתייאש, ואכן הצליחה להיחלץ מן הסבך שבעלה השאיר, אולם “ירושה קטנה” נשארה לה ממנו, וזו תשוקה לעשן מדי פעם סיגריית חשיש. כשהיתה רוצה להתעלס באהבים ולהשקיע את כל חושיה במעשה האהבה, הייתה זקוקה למעט סם, שהיה עוזר לה להתגבר על מעצורים, והיה הופך אותה מאשף מספרים קריר וענייני, לאישה חושנית ולוהטת.
זיהיתי גם את נטע, רופאת הנשים, אישה מלאת גוף, מלאת חיים, מרתקת ומושכת, וכולה מקרינה את המושג “הרבה”. כל דבר בה היה יותר מאשר אצל אחרות. עיניה הגדולות והכהות, שפתיה המלאות והחושניות, חזה השופע, ישבנה העגול, וכל חלק אחר ממנה. הכל ביחד היווה אישה מושכת ונאה ביותר. שמץ של מבטא אמריקאי עוד דבק בה מלימודיה בארה”ב, ותהיתי האם עוד דברים מחייה שם נדדו עמה לחייה החדשים בארץ.
לידה היתה דינה, צעירה כבת שלושים, בעלת שיער ערמוני שופע ועיניים ירוקות. נראה היה שגאוותה של דינה היה חזה השופע והזקוף, שהיה גלוי בנדיבות, וחשף עור חלק ושחום, שריתק אליו אפילו מבטים מקנאים של נשים.
האישה שמאחוריהן היתה טיפוס הפוך לגמרי. בלונדינית דקת גיזרה וקטנת קומה, חזה קטן אך מחוטב יפה, מותניה הצרים מבליטים ישבן קטן ומעוגל. בפניה נצצו בשובבות זוג עיניים ענקיות ותכולות. היתה זו נדין, שרק אחרי שני בעלים גילתה את תענוגות המין האוראלי.
בלונדינית נוספת היתה נורית. המיוחד בה היה שנראתה כאילו הורכבה משתי נשים. חלק גופה העליון היה דק גזרה, עם חזה קטן ופנים נאות ועדינות, שפה קטן ומחוטב בעל שפתיים משורבבות היה גולת הכותרת שלהן. לעומת זאת היה לה אגן ירכיים מלא ומעוגל, שמעולם לא ידע שובע, ומעולם לא החמיץ הזדמנות לכלוא בין ירכיו גבר מיוחם. מעניין שאישיותה היתה דומה למבנה גופה. בחיי היום יום היתה אישה קרירה ומאופקת, אך בהגיע עת דודים היתה הופכת לנקבה מיוחמת ולוהטת, ששום מעשה אהבים לא היה טאבו בשבילה.
גם שולמית ועלמה היו מיוחדות. שתיהן כבר התקרבו לשישים, ואולי למעלה מזה, אך גילן לא ניכר כלל עליהן. שתיהן נראו צעירות בהרבה, ובהחלט היו נשים נחשקות. הופעתן הבטוחה הקרינה הרבה ניסיון מיני, אם כי יתכן שרק דמיוני ראה אותן כך, דמיון שהיה מושפע מהסיפורים ששמעתי על עלילותיהן במיטה.
היתה שם חברתנו רחל, המוסיקאית היפהפיה, חובבת האורגיות, שחייה התחילו בשוליים עד שהפכה לאשת חברה מצליחה. היתה מירי, קצינת חיל האוויר, עליזה, קצינת המשטרה הקשוחה, נועה, המורה, סימונה, מימי...
והיו עוד ועוד.
חשתי רעד קל בברכיי. תהיתי אם סוף המסיבה יהיה כפי שציפיתי, או יסתיים בשערוריה. היה לי ברור שאסור לי לאבד את השליטה על הקהל שלי, אך מצד שני לא רציתי לוותר על מתיחת אורחותיי עד לסף פיצוץ, לפני שאחשוף בפניהן את הפתעתי.
ניגשתי למקומי ליד השולחן, ביקשתי את הקשבת המוזמנות ואמרתי: “ברוכות הבאות למסיבה שלנו. לא תהיה זו מליצה לומר שזה אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי להיות פה עימכן, ואני מקווה שאצליח, עד סוף המסיבה, להעביר תחושה זו גם אליכן. אין לי ספק שכולכן סקרניות לדעת איזה שיגעון נכנס בנו, לערוך כנס כה גדול לנשים שאיננו מכירות, ושאינן מכירות גם זו את זו. ובכן, מסתבר שישנו קשר הדוק למדי, הקושר יחד את כל הנוכחות פה, ומסיבה זו שלנו נועדה לקרב אתכן מעט זו לזו עם גילוי קשר זה. אולם, לפני שניכנס ממש לפרטים, אנא הרשינה לי להזמין את המנה הראשונה, שאחריה יהיה קל יותר להקשיב.”
מבלי להמתין לתשובה, סימנתי לצוות להתחיל במנה הראשונה, ועד מהרה נשמעו שקשוק צלחות, פעפוע של משקאות ודיבורים עליזים של הסועדות.
מעודדת ממצב הרוח הטוב ששרר סביב השולחן בתום המנה הראשונה, סימנתי לצוות ההגשה למלא את כוסותיהן של האורחות ביין לבן צונן, וכשמלאו הכוסות קמתי ממקומי ואמרתי: “ברשותכן, מבקשת אני להרים כוס לזכרו של אדם יקר לי ביותר, שהלך לעולמו לפני שש שנים, איש שמילא חלק חשוב ביותר בחיי, ועד היום אני מתקשה לעכל את העובדה שהוא איננו עוד. לפני כעשר שנים, ברגע של בדיחות דעת, סיכם עימי שאם אחד מאיתנו ימות, יערוך הנשאר מסיבה עליזה לזכרו של המת, ולא אזכרה מדכאת וסנטימנטלית. לצורך זה הפקיד בבנק קרן מיוחדת, וכסף זה כיסה את הוצאות המסיבה שלנו היום. אנא, שתו עימי לגימה לזכרו!”
יכולתי לחוש באי נוחות ומבוכה של אורחותיי, אך טרה וגילה, שישבו ביניהן, קמו ממקומן, נושאות כוסותיהן כלפי מעלה, ובעקבותיהן קמו גם כל השאר.
“לזכר כל השעות הנפלאות שהעניק איש זה שלי...”
לאחר שלגמתי מכוסי סימנתי להן לשבת.
“אני מבינה היטב את הרגשת האי נוחות שלכן,” אמרתי, “אך תנו לי לשפר הרגשה זו. אם תסתכלו סביב, אחת בפני רעותה, תראו כאן נשים, שכל אחת היא עולם בפני עצמו, אך כמו ביקום, מסתבר שגם כאן יש קווים משותפים לעולמות האלה. אחד מהם היא העובדה שכל אחת ואחת מאיתנו בתקופה זו או אחרת בחייה ידעה לחרוג מהמסגרות המקובלות, וליטול לעצמה תוספות, שאינן הולכות תמיד בכפיפה אחת עם המוסכמות. אף אחת מכן לא הוזמנה היום באקראי. היתה לי סיבה להזמין כל אחת מכן. אני מבטיחה לספק את סקרנות כולכן במהלך הארוחה, אבל כל דבר בעיתו, אז הבה נחסל עוד מנה, ואז אמשיך בסיפורי.”
המשכתי לדבר לסירוגין במשך כל הארוחה, המתח הלך וגבר, אף אחת לא הבינה למה אני חותרת, ולקראת סוף הארוחה הרגשתי שמיציתי את כל משאבי ה”סחור סחור” שלי.
לאחר הארוחה פונה השולחן ומערכת הקפה הוצבה עליו, עם דברי מאפה ושפע פירות. בתיאום מראש, עזב הצוות את החדר, והותיר אותי לבד עם אורחותיי.
התבוננתי בהן. היינו ציבור מגוון של נשים. טיפוסים שונים, גילאים שונים ומידות שונות. לצעירה שביננו בודאי לא מלאו עדיין שלושים שנה, ואילו המבוגרת עברה כבר את שנת השישים שלה. היו בנו קטנות קומה, והיו תמירות, היו כהות שיער והיו בהירות, דקות גזרה ומלאות, עשרים ושמונה נשים, עשרים ושמונה עולמות שונים, ובכל זאת היה משהו אחד משותף לכולנו.
אף על פי שאת מרבית האורחות ראיתי בפעם הראשונה בחיי, הכרתי כל אחת ואחת מהן, ולא התביישתי להשתעשע בדמיוני ולראות אותן, לא לבושות בהידור כפי שבאו, אלא עירומות, בזרועות מאהבן. תהיתי מה חשו, מה הרגישו בשעת התעלסותן, אך תהיתי עוד יותר אם תיאותנה לספר לי על כך, שהרי בעצם לשם כך הזמנתי אותן.
“אורחות יקרות,” פתחתי, “הבה ואניח את כל הקלפים על השולחן. לא יהיה זה הוגן להשאיר אתכן במתח יותר מדי. כפי שאמרתי קודם, כנס זה הוא האירוע המסעיר ביותר בחיי, ויש בדעתי להעביר גם לכן תחושה זו שלי. אולם כדי שתבינו מה כה מיוחד בו, הרשו לי להקדים ולספר לכן מעט על הרקע לאירוע הזה.
היום לפני שלושים שנה פגשתי נער. פגישה זו הפכה למסכת מופלאה של מערכת יחסים אינטימית ונהדרת, שנקטעה לצערי לפני שש שנים, כאשר מצא את מותו בתאונה. במשך עשרים וארבע שנים היה הנער חברי וידידי הקרוב ביותר, והוא היה גם מאהבי. הוא היה בעצם כמעט הכל בשבילי. אני מדגישה את הכמעט, כי להצעתו לשאת אותי לאישה סירבתי. אין לי ספק שהיתה זו החלטה נבונה, כי בדיעבד, כאשר אני משחזרת בדמיוני את כל השנים שעברו עלינו, אני משוכנעת שלו נעתרתי להינשא לו, לא הייתי זוכה למערכת יחסים כה מיוחדת, ושגרת נישואין לא היתה מאפשרת את אשר חווינו ביחד.
היום אני חיה עם בעלי הרביעי חיי אושר, ואין ספק שלו פגשתי בעל זה לראשונה לא הייתי צריכה להחליף אותם מספר רב כל כך של פעמים, אך אל נא תחשבו שהסיפור הוא כה פשוט. במשך השנים היו לי עוד מאהבים, וגם את אהובי עודדתי להרפתקאות עם נשים אחרות. אמנם נישא לאישה מקסימה וגידל משפחה נהדרת, אך חיידק ההרפתקנות שדבק בו ממני גרם לו לקיים יחסים עם מספר לא קטן של נשים.
וכך, במשך השנים, קיים קשרים עם עשרות נשים. עם חלקן היו אלה קשרים קצרים וחולפים, עם אחרות ממושכים למדי.
זה שנים רבות מקננת בתוכי התשוקה להעלות על הכתב את הרפתקאות אהבתי עם אותו גבר מופלא שלי. כשהעליתי את מחשבתי זו לפניו, לפני שנים מספר, דחה אותה בהחלטיות, בטענה שהנזק שיגרם מסיפוק שאיפתי יהיה גדול בהרבה מההנאה של הגשמתה.
היום הוא איננו כאן עוד, ואני משוכנעת שלא אגרום כל נזק אם אכן אגשים את תשוקתי הישנה.
אך מה הקשר של חיי האהבה שלי ושל אהובי אליכן?
ובכן, מסתבר שגם לכל אחת מכן היתה איזו הרפתקה בחייה, קטנה או גדולה. למעשה, יש ביניכם נשים שבעות הרפתקאות לא פחות ממני. מה דעתכן על כך שבספר שלי ישובצו גם סיפורי הרפתקאותיכן?
כאן קמה נורית, הבלונדינית, ואמרה בקול קר ובשאט נפש: “אני לא מאמינה למשמע אוזניי. גברתי הנכבדה! אני חושבת בכנות שאת ירדת מהפסים. לזכותך אומר שהמסיבה הזאת היתה חוויה גסטרונומית בלתי רגילה, אך כיצד זה, לכל השדים והרוחות, העזת להאמין, ולו לשניה אחת, שאת יכולה להצליח בתעלול נבזי כזה? אינני יודעת מנין שאבת את האינפורמציה המפוקפקת שלך, אך בלי כל קשר אם היא נכונה או לא, כיצד זה העזת לחשוב שתמצאי ולו משתפת פעולה אחת בינינו?”
לא הגבתי עדיין, והבטתי בשלווה סביב, ממתינה לנשים נוספות שתאמרנה את דברן. ואכן, שואבת עידוד מדבריה של נורית, קמה עתה שירלי, אישה מרשימה, פניה הבהירות, הנאות והחייכניות, הביעו עתה כעס רב. “גם אני נדהמת לנוכח החוצפה שלך. האם באמת חשבת שבעזרת ארוחה וסיכה מזויפת תצליחי לסחוט מאיתנו סיפורים עסיסיים, שמי יודע מה את רוצה לעשות בהם? האם את מתכננת איזו סחיטה קטנה? האם אין את חושבת שמה שעשית זו שערוריה מדרגה ראשונה?”
“אני חושבת שזה מעשה פרוורטי לעולל לנו דבר כזה!” אמרה שולמית, השופטת המבוגרת, השחרחורת והמתולתלת, כשעיניה בוהקות. “הייתי אולי מבינה לו פנית אלינו אחת אחת. יתכן והיית מוצאת בינינו שותפות לתעלול שלך. אך להכפיש את כולנו יחד בפרהסיה זו בבירור סטיה מגעילה.”
מעודדות מחברותיהן, קמו עוד שתי נשים כדי להטיח בי את כעסן, אך בקצה השולחן נשמע קול שליו: “רק רגע בבקשה! הרשו לי לומר משהו!”
השלווה והתקיפות בהן נאמרו הדברים גרמו באחת להרגעת הרוחות. הייתה זו דומיניק.
“יש לי הרושם שהמארחת שלנו עדיין לא אמרה את כל שיש לה לומר. אם תרגענה כולכן, ותתנה לה להשלים את כל סיפורה, נוכל אחר כך להחליט מה לעשות. אין לי ספק שבידיה של קרי אינפורמציה על כל אחת מאיתנו, ואין זה משנה אם המידע נכון או כוזב, נראה לי שכדאי לנו לברר מה היא מתכוונת לעשות בו. אנא, קרי,” פנתה אליי, “למה בעצם הבאת אותנו לכאן? מה יכול להיות כל כך מרתק עבורך בסיפורים שלנו? האם חיי המין שלנו הם באמת כה מרתקים לגבייך, ומנין שאבת את הידיעות שלך עלינו? כדי לדעת את פרטי החיים שלנו היית צריכה להעסיק חברת בלשים לאורך שנים, ואינני חושבת שעשית זאת. אנא, חיסכי מאיתנו את המתח, וגלי את הקלפים שלך.”
הבטתי בפני אורחותיי ואמרתי: “הסיבה הפשוטה שאני חושבת שיש מקום לשבץ בספרי את סיפוריכן נובעת מן העובדה שאף על פי שכל אחת מאיתנו היא בעצם עולם אחר, ולכאורה שום קשר לא קיים בינינו, הרי במבט מעט מעמיק יתגלה לפתע משהו שבכל זאת מקשר את כולנו בקשר חזק למדי, קשר ההופך את כולנו לחבורה אחת, קשר המחבר את הסיפורים של כולנו. לא אמתח אתכן יתר על המידה. התשובה הפשוטה, הקשר העמוק בינינו, המכנה המשותף הקושר את כולנו כה חזק, היא העובדה שכולנו שכבנו עם אותו הגבר. כן, אורחות יקרות, לנער שסיפרתי עליו, לאיש שהיה אהובי, קראו רוני גלעד, וכל אחת מכן קיימה עימו יחסים.”
בחדר השתררה דממה מוחלטת. התדהמה של כל הנשים היתה כה גדולה, שאף אחת מהן לא יכלה להוציא הגה מפיה.
כשראיתי שאף אחת לא מתעתדת לדבר, המשכתי ואמרתי: “רוני נהרג לפני שש שנים, אך הוא חי וקיים עמוק בליבי, ואין יום שאינני נזכרת בו או מהרהרת בו. אחת המחשבות שמקננות בליבי ללא הרף היא המחשבה להנציח ידיד זה שלי, וכך עלה בי הרעיון לאסוף את סיפורי אהבותיו ולכנסם בספר. לרוני היה ארון קטן במחסן ביתי, בו שמר חפצים ומסמכים שלא יכול היה לשמור בביתו. אצלי, ידע, לא יגע איש בארון מלבדו. לאחר שנהרג פתחתי את הארון, כדי להשמיד את מה שחשבתי שרוני היה רוצה להשמיד, וכך נפל לידי פנקס קטן, שהיה חבוי היטב באחת המגרות. בפנקס זה מצאתי את כתובותיכן, ימי ההולדת שלכן ומשפטים סתומים, שהיו כנראה תזכורות לאירועים חשובים במהלך יחסיו עמכן. תחילה חשבתי לחבר את סיפורו של רוני על סמך המשפטים האלה, משפטים כגון ‘עץ הבלוט הגדול’, ‘האוניה הטבועה’, ‘השכנים של המרפסת’ ועוד, אך פתאום הבריק בי הרעיון לכנס את כל אותן נשים שאצליח ליצור עימן קשר, ולבקש מהן את הסיפורים האמיתיים. הרעיון הפך למציאות, ועזרו לי בכך גילה וטרה, שזה זמן רב הן נשות סודי, ואין לנו כמעט סודות אחת מהשניה. וכך, במשך למעלה משנה, נעזרות בפנקס הקטן של רוני, איתרנו אתכן. לפעמים זה היה קל, כי הכתובות לא השתנו, ולפעמים היתה דרושה ממש מלאכת בילוש. עמדנו במשימה בכבוד, עובדה שעשרים וחמש נשים יושבות עימנו כאן היום.”
“אני חושבת שאת השתגעת לחלוטין!” התפרצה מונה. “האם את מאמינה שיש כאן אפילו אישה אחת שתסכים לספר לך את סיפורה, ולהיחשף לעיני כל? אני מתארת לי שמרבית הנשים, היושבות כאן סביב, נשואות, ויש להן משפחה וחברים, שבלי שום ספק לא צריכים כלל לדעת על מעלליהן.”
“ומעבר לכך,” החרתה אחריה רבקה, “מדוע את חושבת שתמצאי כאן אוזן קשבת למבצע ווידויים? האם אינך חושבת שכל אחת מאיתנו היתה מעדיפה לשמור את חוויותיה לעצמה?”
“אני חושבת שכדאי בכל זאת להקשיב למארחת שלנו,” נכנסה לדבריה דינה. “לי, למשל, אין התנגדות לשמוע את סיפוריכן, ולהשמיע את שלי. ובאשר לכתיבת הספר, אם אף אחת לא תזוהה בשמה, גם לא ניתן יהיה להצמיד את הרפתקאתה אליה”.
שולמית קטעה את דבריה, ואמרה: “ילדתי, את נאיבית מאוד. במדינה קטנה כמו שלנו אין צורך בשמות. יהיו מספיק קוראים שיוכלו לזהות את גיבורות הסיפורים מתוך תוכן הסיפור, ואז, כמו אש בשדה קוצים, תתפשט השמועה מי הן הגיבורות האמיתיות.”
“כיצד זה העלית בדעתך שאנו נסכים לפרסום של הסיפורים הללו, שאנו נסתכן בפרסום שערורייתי, שיגרום לכך שלא נוכל להראות יותר את פנינו בשום מקום?” הוסיפה נועה, המורה.
“זו לא הבעיה,” עניתי. “לזה יש לי פיתרון מצוין. השאלה היא, אם אשכנע אתכן ששום סיפור לא יוכל להידבק לאף אחת מכן, האם תהיו מוכנות לספר את סיפוריכן?”
פירטתי באוזניהן את תוכניתי. היתה זו תכנית טובה, וככל שנפרשה בפניהן, כבשה אותן יותר. וכך, הצלחתי בסיומה של המסיבה לרתום רבות מהן למבצע הסיפורים.
המשכנו להיפגש במשך כשנה. מרבית הפגישות נערכו בביתי, ואחת אחת גוללו הנשים את סיפורי הרפתקאותיהן עם רוני, וככל שסופר יותר, כך נפתחו הלבבות יותר. סופרו סיפורים חושפניים ביותר, שבמהלך שמיעתם נדהמתי לא פעם מגילוי ליבן של המספרות.
הסתבר לי, שאף כי חשבתי שהכרתי את רוני היטב, פתאום, כשראיתי אותו גם דרך עיניהן של נשים אחרות, נתגלו בו פנים נוספים, שלא ידעתי על קיומם.
מתוך כל הסיפורים שסופרו לי, בחרתי רק כמה סיפורים של אותן נשים שרוני הביא משהו חיובי לחייהן, סיפורים של אהבה, אף כי לעיתים קצרה, של התחלות חדשות וגילויים מסעירים. מובן שהיו סיפורים של מפח נפש, של אכזבות ושל טינה, של הרפתקאות אהבים בלתי מוצלחות וכיוצא בזה, אך אני בחרתי ללקט את החוויות שנראו לי כמוצלחות דווקא, ומתוכן לבחור סיפורים שונים, מעניינים ומגוונים, כדי להנציח את אהובנו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של גל ברקן - הוצאה עצמית
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
קינדל 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il