דף הבית > לבבות שבירים 3 - אמיתות שבירות
לבבות שבירים 3 - אמיתות שבירות
הוצאה: אליטה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 324
ניתן לרכישה גם במארז מארז לבבות שבירים מארז לבבות שבירים

לבבות שבירים 3 - אמיתות שבירות

         
תקציר

* אהבה בתקופת משבר * גיבור חזק וחם * גיבורה מעוררת הערצה *

ג'קס

אחרי התמודדות לא פשוטה עם השדים שחיים בתוכי, אני רוצה לזכות בליבה של לקסי מחדש. אני מתכוון לעשות כל מה שיידרש כדי לגרום לזה לקרות, אבל לחיים יש הפתעות שתופסות אותי לא מוכן. האם אי פעם אמצא מחדש את הדרך אל ליבה? האם היא בכלל תיתן לי להתקרב?

לקסי

אחרי האופן האכזרי שבו ג'קס שבר את ליבי, אין לי כל כוונה לתת לו סיכוי נוסף, אבל ברגע שאני רואה אותו שוב אחרי חודשים בנפרד כל הרגשות הישנים שבים ומכים בי ללא רחמים. אני יודעת שהדבר האחרון שאני צריכה זה לחזור לזרועותיו של הגבר שעזב אותי אבל זה לא אומר שהלב שלי מסכים איתי.

אמיתות שבירות מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי שעוסק באהבה גדולה מהחיים המנסה לשרוד בתקופה של מים סוערים. זה הספר השלישי בסדרת לבבות שבירים והמשך ישיר של הספר שקרים שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות וחלקים שבירים, ראו אור בהוצאת אליטה.

פרק ראשון

פתח דבר


ג'קס
לפני ארבע שנים
“מה הדבר הראשון שנעשה כשנצא מכאן?" דמיאן שואל. הוא יושב לצידי ב'האמר' הנוסע במורד דרך מתפתלת וצרה.

“לאכול הרבה פיצה. אני מתגעגע לחתיכת פיצה טובה בסגנון של ניו יורק." אני מיטלטל מצד לצד על המושב ונאחז בשוליו רק כדי שלא אתגלגל אל מחוץ לרכב.

“כן, זה טוב, החרא הזה." הוא רוכן קדימה ומביט בי, “אבל אשמח ללכת על סטייק טוב מ'דונטלו'. אתה זוכר כמה הוא טוב?"

“בטח שאני זוכר, אבל אתה יודע מה טוב יותר?"

הוא מסתכל עליי. “מה?"

“כוּס."

הוא מניד בראשו ומגלגל עיניים. “ברור שתגיד את זה."

“טוב, אתה יודע שזה נכון, אם אי פעם הזדיינת. מתי הייתה הפעם האחרונה? לפני חמש שנים?" אני מגחך. אני אוהב לעצבן אותו מדי פעם. זה כנראה לא היה כזה מזמן, אני בטוח שעברה שנה.

“לך תזדיין, מנוול."

“אתה מפסיד, גבר. כוס נחמד והדוק זה כל מה שאני צריך כדי ליהנות כמו שצריך." אני משעין את ראשי על גב המושב ועוצם את עיניי, נזכר איך זה להרגיש מגע של אישה.

“לא היית לפני חודש עם הג'ינג'ית ההיא מהבסיס?"

אני פוקח את עיניי ומרים גבה. “בדיוק. זה היה לפני חודש. הכי הרבה שעברתי בלי סקס זה חודשיים, וזה שיא אחד שאין לי שום עניין לשבור."

הוא מגחך. “אתה לא ייאמן. במקום לדאוג לתדירות שבה אתה מזדיין, בוא נתמקד בשאלה איך אנחנו יוצאים מכאן."

“תפסיק לדאוג כל־כך הרבה." אני מותח את רגליי, זרועותיי שלובות על חזי. “יצאנו משם מהר ככל שיכולנו, הצלנו את הנכס ועכשיו אנחנו כמעט בבית."

“אנחנו אף פעם לא בטוחים עד שאנחנו על אדמה שלנו, תזכור את זה."

אני עוצם את עיניי שוב, לא מעוניין בפסימיות שלו. הוא עושה את זה בכל פעם, ואין לי מצב רוח לשמוע את זה היום. התחת שלי מתכוון להישאר חיובי ויהי מה. זאת המשימה האחרונה שיש לדמיאן, לגייב ולי. אחרי שנסיים אותה, סיימנו עם הצבא ועם כוח דלתא. למרבה הצער, במקום שהמשימה הזאת תארך חודשיים לכל היותר, היא ארכה שלושה חודשים, והכול בגלל מידע מודיעיני מחורבן שהתקבל ממקור שחשבנו שאנחנו יכולים לסמוך עליו.

אנחנו משתוקקים לחזור הביתה. נשלחנו למשימה אחר משימה בשבעת החודשים האחרונים, עם הפסקות קטנות בין לבין, כך שיהיה נחמד להירגע מכל החרא הזה. לתמיד.

אני כבר גמור מבחינה מנטלית. אני רוצה עכשיו לעשות דברים אחרים בחיים שלי. אני לא בטוח עדיין מה הם הדברים האלה, אבל יש זמן לברר. הקדשתי שמונה שנים לצבא.

התגייסתי כשהייתי רק בן שמונה־עשרה, כך ששילמתי את חובי לארצי. לעזאזל, אולי אפילו אצליח למצוא בחורה ולהחזיק איתה מעמד במשך יותר מכמה חודשים.

אחרי שהחברה הראשונה שלי ואני נפרדנו כשהתגייסתי, הקפדתי ליצור רק קשרים קלילים. מה הטעם להתקשר למישהי כשלא אהיה בסביבה מספיק זמן? אף אישה לא רוצה חבר במשרה חלקית, ואני לא יכול להאשים אותן. לא כל אחת בנויה לסוג כזה של חיים. עכשיו, כשאני משתחרר, יהיה קל יותר, אוכל למצוא את האישה הנכונה.

“אנחנו אמורים להגיע אל המקום בעוד עשרים דקות," דמיאן אומר, קוטע את מחשבותיי.

אני מעיף אליו מבט ומבחין בהבעת פניו המתוחה. “אנחנו נוציא את הנכס מכאן בשלום וברגע שנהיה כולנו בבית לתמיד, נלך להשתכר בטירוף. אתה נראה כמו מישהו שזקוק לזה."

הוא מתעלם ממני ומביט ברגליו. ככה דמיאן בנוי, הוא לא מסוגל להירגע אף פעם. אני לא יודע למה הוא כזה מתוח. חילוץ הנכס התבצע בלי שום בעיה, בשבילנו, בכל אופן. אני לא יכול להגיד איך זה היה בשביל הבחורים האחרים. להוציא אותו חי זו משימה קריטית. יש לו מידע בעל ערך רב על כמה יעדים בדרג גבוה, ולכן יש מחיר על ראשו. יש לנו שלושה טנדרים בסך הכול בשיירה שלו, והוא נוסע ב'האמר' שמאחורינו עם גייב, עם אחי, ג'ייס, ועוד כמה אנשים מהצוות. הוא בידיים טובות.

אני עדיין לא מאמין שג'ייס התגייס לפני שנתיים, כשמלאו לו שמונה־עשרה. ההורים שלי התחננו בפניו לא להתגייס, אבל הוא רצה להיות בכוח דלתא, כמוני. הילד הזה עקשן בדיוק כמוני. שמרתי עליו כמיטב יכולתי כשהוא הוצב כאן, באפגניסטן. לדברי תת־האלוף שלו הוא מסתדר יפה, ומדורג מעל לכל החיילים האחרים. זו הסיבה העיקרית לכך שהוא בחר בו בעצמו למשימת החילוץ הזאת.

כוח דלתא והסי־איי־איי שילבו כוחות עם צוות מיוחד מהצבא כדי לבצע את המשימה הזאת, וכל אחד מאנשי הצוות נבחר במיוחד. אני גאה באחי הצעיר על כך שהוא כאן, ואני שונא את זה שלא אוכל לשמור עליו כשאחזור הביתה.

לפתע, ה'האמר' נעצר בפתאומיות וזורק אותי בחזרה אל ההווה. מה, לעזאזל?

“היי, קונור, מה קורה?" אני שואל את הנהג. גם קונור מדלתא. רק שלושתנו ברכב הזה ואני בתפקיד המפקד.

“אני לא יודע, גבר. איזה ילד והכלב שלו עומדים באמצע הרחוב."

דמיאן ואני מסתכלים מהמושב הקדמי אל הרחוב. ילד קטן כורע על ברכיו ומטלטל כלב, אומר משהו שאני לא יכול לשמוע. אני מצליח לראות את הילד רק מהצד. הוא נראה נסער ומנגב את דמעותיו בגב כף ידו. “תן לי לבדוק מה קורה," אני אומר.

“אני אבוא איתך," אומר דמיאן.

“אהיה בסדר, גבר."

“אני בא. אתה יודע בדיוק כמוני שאסור אף פעם לסמוך על הרחובות האלה. אשמור כשאתה תסלק את הילד ואת הכלב מהכביש."

“בסדר, בוא נלך."

אנחנו פותחים את הדלת וקופצים החוצה. הכורכר הסלעי נמחץ מתחת לנעליי כשאנחנו מתקרבים לאט אל הילד. הוא מרים את מבטו, דמעות ממלאות את עיניו.

אני מזהה אותו. הוא ילד שלמדתי להכיר כשהייתי מוצב כאן. הוא בן תשע, בלתי מזיק, שגר עם סבא שלו. אני נותן לו לפעמים ממתקים, ובימים שקטים אנחנו בועטים קצת בכדור. “היי, אזאר, אתה בסדר?" אני משתתק כשאני רואה את הכלב שלו. “מה קרה לכלב שלך?" אני מחבב מאוד את הילד. קשה לי לראות אותו עצוב.

“נפצע," הוא אומר, קולו מלא צער, “ילד הכה את בהיג' באלת בייסבול."

הוא מחקה חבטה בעזרת זרועותיו ועיני הפחם שלו נוצצות בדמעות. הכלב מייבב כשהוא שומע את שמו. אני חושק שיניים. מתחשק לי למצוא את חתיכת החרא שפוגע בחיה.

אזאר אוהב את הכלב שלו ואני לא יודע איך הוא יתגבר אם הכלב ימות, מה שקרוב לוודאי שיקרה, על פי המראה שלו. עיני הלברדור השחורות כמעט נטולות חיים והוא בקושי נושם. “אנחנו צריכים להוציא אותו מהרחוב. בסדר, חבר?"

הוא מהנהן. “בבקשה, תעזור."

אני מתכופף ומרים את הכלב המסכן. “בוא ניקח אותו לבית שלך ואולי סבא שלך יתקשר לרופא?" לעזאזל, אני אפילו לא יודע איפה נמצא הווטרינר הקרוב או אם יש להם אחד כזה בכפר.

“כן." עיניו מתחננות.

“תחזור מהר, ג'קס," דמיאן מזהיר, “אנחנו חייבים לזוז."

“אחזור בעוד כמה דקות." אני לא יכול להשאיר אותם בצד הכביש כמו זבל. הבית שלו ממש קרוב, אחזור תוך עשר דקות. אנחנו רצים לאורך הרחוב, ואפילו עם המשקל המשולב של הנשק האישי שלי והכלב, אנחנו מגיעים לשם תוך זמן קצר.

אזאר פותח את הדלת הכחולה של הבית, שנראה יותר כמו בקתה. הגג עשוי מעץ שבקושי מצליח להחזיק את בית הלבנים. אני נכנס וממהר לשים את הכלב על השטיח החום בסלון הזעיר. אני מסתכל סביב ושואל, “איפה סבא שלך?"

“בחנות. הוא יחזור בקרוב."

“או־קיי. תישאר כאן ותשמור על הכלב עד שהוא יחזור, מבין?"

“כן." הוא מהנהן נמרצות.

“אני צריך ללכת עכשיו. תנעל את הדלת." אני דואג מפני שהוא נשאר לבד. האזור הזה לא הכי בטוח. הוא משתתק פתאום. עיניו מבזיקות לעיניי ואימה ממלאת אותן. החזה שלו עולה ויורד במהירות.

גבותיי מתקרבות זו לזו ואני מרגיש איך משקולת כבדה צונחת בתוך בטני. הדופק שלי זועק בתוך גרוני. משהו לא בסדר.

אני מוכרח לצאת מפה, עכשיו.

אני מביט אליו מעבר לכתפי, מצמצם את עיניי כשאני צועד לעבר הדלת. ידי נוגעת בידית בדיוק כששפתו התחתונה רועדת והוא מתחיל להתרחק ממני באיטיות.

“אני מצטער!" הוא צועק.

“על מה?"

שני פיצוצים מרעידים את הבית מתחת לכפות רגלינו. “מה, לעזאזל, עשית!" אני צועק כשהוא בורח החוצה מהחדר. במקום לרדוף אחריו ולדרוש תשובות, אני מזנק החוצה משם ולעבר קולות חילופי הירי.

רגליי כבדות כמו עופרת ואיכשהו הדרך ארוכה יותר עכשיו. אני יודע שהלב שלי עדיין פועם, אבל אני לא מצליח לשמוע אותו בתוך רעש הקליעים והפיצוצים.

כשאני מתקרב לכלי הרכב, תוקף את נחיריי ריח חריף וכבד של עשן.

ה'האמר' שבתוכו ישב הנכס עולה בלהבות. עננים אפורים וכבדים של עשן עולים אל השמיים, מחניקים את האוויר מעל הלהבות הכתומות, כאילו מגינים עליהן, מאפשרים להן לזלול את כל מה שבדרכן. קשה לראות משהו מעבר לאש.

אני ממהר לעבר הטנדר שבו היה אחי. “ג'ייס! גייב!" אני צועק, “פאק!" אני משתעל קשות, מכסה את אפי בכף ידי ומרגיש שריאותיי בוערות מהעשן הכבד שאופף אותי.

כשאני עוקף את הטנדר, אני רואה את דמיאן גורר את גייב הרחק מההרס. הוא גונח כשמושכים אותו. רגל אחת שלו חרוכה לגמרי, הבשר נחשף והיא מכוסה בדם, אבל לפחות הוא חי כרגע. אנשי צוות נוספים מוטלים על הקרקע, חלקם מתים בבירור, חלקם בקושי נושמים.

איפה ג'ייס, לעזאזל? הוא עדיין בתוך הטנדר?

לעזאזל, אני מקווה שלא!

אני מתעלם מהאש שבוערת בפנים ומנסה לבעוט בדלת ולפתוח אותה בעזרת נעלי, החום העז של הלהבות האדומות־צהובות זוחל על רגלי. שיט! אין טעם, הדבר הארור לא זז. “ג'ייס, אתה שומע אותי?" אני קורא, אבל התשובה היחידה שאני מקבל היא הפצפוץ הקולני של האש כשהיא מזנקת, לוהטת, מעל הטנדר.

“לא, לא, לא!" אני מתרוצץ לכל עבר ומחפש אותו, אבל הוא לא נמצא בין הגופות.

אני מוצא את קונור מוטל על הקרקע כשאני עושה את דרכי אל דמיאן. אני רוכן מעליו ובודק דופק. יש עוד רמז למשהו שם. אני תופס ברגליו וגורר אותו על העפר לעבר שולי הדרך המכוסים עשב, רחוק מכלי הרכב, אל המקום שאליו דמיאן לקח את גייב.

“הזעקת צוות פינוי?" אני צועק מעל הרעש אל דמיאן כשאני מגיע אליו.

“כן, הם יגיעו בעוד עשר דקות!" הוא צועק.

“איפה ג'ייס? מה קרה?"

“ג'ייס נמצא מאחורי הסלע." הוא מחווה בראשו אל הסלע שמאחורינו. “הוא נפגע קשה." האוויר אוזל מריאותיי וגרוני מתכווץ, אבל אני ממשיך לנוע. “זו הייתה מלכודת," דמיאן אומר בחירוק שיניים ומניח בעדינות את גייב על העשב. “אחרי שהלכת הגיע טנדר במהירות. ג'ייס וגייב קפצו מהרכב כדי לפקוח עין ולפני שהספקנו אפילו לירות, הנהג הפעיל שתי פצצות. ואז פתאום כדורים התחילו לעוף באוויר מכיוון פסגת ההר." הוא מצביע למעלה. “היו לפחות עשרה אנשים שם למעלה. הם טמנו לנו מארב. ירינו כמה שיכולנו, וכשהם ראו שאנחנו גמורים, הם ברחו."

הם השתמשו בחיבה שלי כלפי הילד כדי לגרום לנו לעצור. סמכו על זה שאעזור לו. פאק! מה עשיתי? הכול באשמתי. אני הרגתי אותם! למה עזרתי לילד הארור? הייתי צריך לדעת שאסור לסמוך על אף אחד.

אני מניח לקונור, ואז אני רואה את ג'ייס. לא! אני רץ לעברו, נופל על ברכיי לידו. כשעיניי קולטות את הנזק החמור שנגרם לגופו, ריאותיי וליבי מתכווצים בכאב. אני מסיט את מבטי. אני לא מצליח לנשום. אני אוסף אוויר לתוך ריאותיי, אבל זה לא מועיל. אני שומע זמזום חזק באוזניי וראשי מתערפל. אני עומד להתעלף. פאק.

דמעות צורבות את עיניי כשאני מביט בו. אחת מרגליו חסרה מתחת לברך, הז'קט הצבאי שלו קשור סביבה. הרגל האחרת שלו שרופה קשות ומכנסיו דבוקים לעורו, כאילו נמסו לתוכו. חולצת הטי שמתחת למדים שלו כבר לא לבנה, אלא שחורה כפחם.

עיניו מעפעפות כשהוא מנסה לדבר. “לא הצלחתי — “ הוא משתעל ודם זולג מזוויות פיו, מקשה עליו לסיים את דבריו.

“זה בסדר, אל תגיד כלום," אני אומר ומנסה לנחם אותו, אבל הוא מניד בראשו בעדינות ורוצה להמשיך. אני מרים את חולצתו כדי לבדוק את הפציעות. לא! שתי חתיכות זכוכית מזדקרות מתוך בטנו. אין סיכוי שאוכל להוציא אותן בלי לפגוע בו יותר. לעזאזל, איפה מסוקי החילוץ? אין לו הרבה זמן!

“ניסיתי להציל אותו, את הנכס, אבל הפצצה התפוצצה לפני שהספקתי." הוא משתעל עוד דם.

אני חושק שיניים, מדכא את הרגש שמחניק לי את הגרון. אני עומד לאבד את אחי ואין שום דבר שאני יכול לעשות לגבי זה. הכאב מפלח אותי, מכריע אותי, אבל כל מה שאני מפגין בפניו זה חוסן. הוא צריך אותי עכשיו, ברגעיו האחרונים. לא אתפרק. “אני יודע שעשית כל מה שיכולת. אני גאה לקרוא לך אחי. תמיד הייתי גאה."

“אתה חושב שאני כבר טוב יותר ממך?" הוא משתנק כשהוא צוחק.

“היית רוצה. ייקח לך זמן להגיע לרמה הזאת."

שתיקה ארוכה. הוא מביט בי דרך עיניים עצומות למחצה. “אני עומד למות, ג'קס. אני — “ הוא משתנק מהדם שזורם מפיו, “אני יודע את זה. תגיד להם שאני מצטער." הוא משתעל בפראות. “אני... אני אוהב אותם."

“בחייך, תפסיק לדבר ככה. אתה תגיד להם בעצמך, חמור שכמוך."

“תבטיח שתגיד."

“אתה תהיה בסדר, גבר, רק תחזיק מעמד. העזרה מגיעה." קולי רועד. לראות אותו ככה זה שובר את הלב.

“תבטיח."

“אני מבטיח, אני אגיד להם. אני אוהב אותך." השרירים בסנטרי רועדים. דמעות צורבות בתוך עיניי והן חמות כמו האש סביבנו.

“גם אני."

“אל תדבר יותר. זה בסדר. אני יודע." הקירות שעוזרים לי להחזיק מעמד מתחילים לקרוס כמו אבני דומינו. דמעות זולגות על פניי. אני לא מצליח להשתלט עליהן. גופי רועד. אני לא מצליח לעצור את הרגשות שפורצים ממני.

אני לא יכול לאבד את אחי. אני לא יכול לספר להורים שלי שלקחתי מהם את הבן שלהם. “אני כאן ואני לא הולך לשום מקום," אני אומר כשחייו הולכים וחומקים אט־אט. עפעפיו נעצמים והנשימות שלו נעשות קטנות יותר ויותר, שקטות יותר ויותר עד שהן נעלמות לנצח.

ואז אני מתנפץ.

1


לקסי
ההווה
בעוד כמה שניות אגלה אם אני נושאת את התינוק של ג'קס, וכל אחת מהשניות האלה נמשכת כמו נצח. אני מעיפה מבט אל ליילה. עיניה עוברות ממני אל בדיקת ההיריון המונחת על הכיור שבחדר האמבטיה שלה. שפתה רועדת כשהיא מנסה להוציא את המילים.

“היא... היא... חיובית."

“אלוהים אדירים!" המילים נפלטות מפי ברעד ואני שומטת את ראשי לתוך כפות ידיי כשדמעות פורצות מעיניי. איך אני יכולה להיות אימא לבדי? איך אוכל להרשות לעצמי ילד עם המשכורת שלי? “אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה," אני מתייפחת.

“היי, היי, אני כאן," ליילה מרגיעה אותי ומתיישבת לידי על רצפת חדר האמבטיה, זרועותיה המרגיעות מקיפות אותי. “את לא לבד בזה. יש לך אותי. נצליח לפתור את זה יחד."

אני מחבקת אותה, טומנת את פניי בשקע צווארה, והדמעות מסרבות להפסיק.

“יהיה בסדר, את תראי. את פשוט בהלם עכשיו." היא מחליקה את כף ידה על גבי כדי לנחם אותי.

“למה אני תמיד נקלעת לכזה בלגן?" אני מתרחקת ממנה ומנגבת את עיניי בפראות. “איך אני תמיד בוחרת את הגבר הלא נכון? איידן בגד בי ממש לפני שהיינו אמורים להתחתן וג'קס לא רוצה להתחייב אי פעם, ותשכחי מלעשות איתי ילד!"

היא משחררת אנחה מאומצת. “זאת לא אשמתך. איידן היה מנוול. איזה בן אדם בוגד במישהי, ועוד שישה חודשים לפני החתונה? וג'קס, אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל הוא לא ראוי לך. יום אחד הוא יבין איזו טעות הוא עשה בכך שנתן לך ללכת, אבל עד כבר יהיה מאוחר מדי."

הדופק שלי פועם באוזניי כאשר ג'קס מוזכר. “איך אוכל לעמוד מולו במסיבת האירוסים שלך כשאני נושאת את הילד שלו?"

גבותיה מתקרבות זו אל זו. “את לא רוצה לספר לו?"

“אחרי כל מה שהוא אמר ביום שבו שבר לי את הלב? אחרי שאמר לי ישירות שהוא לא רוצה ילדים? את צוחקת? מובן שאני לא רוצה לספר לו! את היית מספרת לו אם היית במקומי?"

היא נושכת את שפתה התחתונה. “כן, אני מניחה שאת צודקת. אולי יש לי יותר אמון בו ממה שצריך." היא מניחה את ידה על ירכי. “בסופו של דבר, זו החלטה שלך. אעמוד לצידך, לא משנה מה."

אני נושמת עמוק, רועדת. “תודה." למרבה הצער, אני לא שותפה אפילו לקמצוץ קטן מהאמון שנראה שיש לה בג'קס. כל מה שהוא אמר לי בלילה ההוא, כולל זה שזיין איזו בחורה אקראית, הוא בלתי נסלח. הוא ידע שאיידן בגד בי, ועדיין עשה את זה, ואני מסרבת לאפשר למישהו שמסוגל לפגוע בי ככה להיכנס לחיי שוב. “תעשי לי טובה," אני אומרת לליילה, “אל תספרי על זה לדמיאן. אני לא יכולה להרשות לעצמי שג'קס יגלה."

היא מהנהנת. “מובן שלא. אל תדאגי."

אני סומכת על ליילה בכל דבר, ואני יודעת שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת. ובאשר אליי, אצטרך למצוא דרך ללמוד להסתדר עם החיים החדשים שלי, וזה כולל להשאיר את ג'קס באפלה, במקום שאליו הוא שייך.

עברו כמה ימים מאז נפגשתי פנים אל פנים עם בדיקת ההיריון החיובית שלי, ובכל יום הפאניקה הולכת וגוברת. אצבעותיי חופרות במיטת הבדיקות הירוקה, ליבי דוהר בקצב בלתי נשלט.

אני יושבת במשרדה של ד"ר באט, וחרדה מציפה אותי. אני כאן רק כדי שהיא תאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אני בהיריון. לא משנה כמה פעמים אמשיך להגיד לעצמי את זה, זה לא מפחית מההלם.

אין לי מושג מה אעשה. איך אוכל בכלל, עם המשכורת שלי, לאפשר לעצמי לקחת שמרטפית? ומה יקרה כשהתינוק יהיה חולה ואצטרך להיעדר מהעבודה? יפטרו אותי ושנינו נמצא את עצמנו ברחוב.

הפחד משתולל בתוכי כשאי־הוודאות מכה בי שוב. השאלות האלה המשיכו לרדוף אותי, ועדיין לא מצאתי תשובות. אולי אני צריכה לשקול לעבור בחזרה לפלורידה. שם לפחות המשפחה שלי תוכל לעזור.

אם כבר מדברים על המשפחה שלי, אני מפחדת לספר להם. אני צריכה את תמיכתם כרגע, ואם הם לא ייתנו לי אותה, אני לא בטוחה מה אעשה.

בדיוק אז ד"ר באט נכנסת, שערה הארוך והאדמוני כרוך בפקעת הדוקה. “היי, מה שלומנו היום?" היא שואלת בחיוך עליז. אני מרגישה בחילה כשאני יודעת שהיא עומדת להגיד לי משהו שללא ספק יהפוך את עולמי על פיו. באופן מטופש, אני עדיין מחזיקה בשבריר קטנטן של תקווה שאולי הבדיקה שעשיתי נתנה תוצאה שגויה. “אני בסדר, תודה."

“טוב לשמוע." היא מסתכלת על הטאבלט שבידיה, המכיל את ההיסטוריה הרפואית שלי. “אנחנו כאן כדי לאמת היריון, אני רואה."

“כן." ידיי רועדות ליד ירכיי כשרעד עובר על רגליי החשופות, המכוסות בכותונת בית חולים.

“בסדר. תשכבי ותניחי את הרגליים שלך כאן." היא מחווה לעבר המתקנים להגבהת הרגליים.

אני נשענת לאחור ומחליקה את גופי קדימה, מרימה את רגליי. הדופק שלי מגיע לאוזניי כשהיא לוקחת את המתמר ומגלגלת את הכיסא שלה ליד רגליי. אני עוצמת את עיניי ונושמת כמה נשימות עמוקות. מה שלא יהיה, יהיה בסדר. אני חזקה יותר ממה שאת חושבת.

“זה יהיה קצת קר."

עפעפיי נפקחים כשהיא מכניסה לתוכי את המתמר, ואז על המסך אני מתחילה לראות את מה שנראה כמו עיגול שחור מוקף באפור ובלבן.

“אז הדבר הזה שם," היא מצביעה על העיגול, “הוא הרחם שלך. זה ללא ספק מראה שאת בהיריון."

משקל כבד צונח על חזי והפאניקה לופתת את נשמתי. לא, אני לא חזקה בכלל. אני לא בנויה לזה!

לא מודעת לעינוי שאני חשה, הרופאה ממשיכה לבחון את המסך. “עדיין מוקדם מדי לראות שק היריון, אבל בואי נמשיך להסתכל." היא מזיזה את המתמר עוד קצת. “הנה זה, הדבר העגול האפור הקטן הזה הוא השק. הכול נראה כפי שצריך להיראות לשבוע החמישי."

היא מסירה את המתמר ומדפיסה כמה תמונות בזמן שאני ממשיכה לבהות במסך, לא מסוגלת לנתק את עיניי מהתמונה של מה שעתיד להיות ילדי. במקום כלשהו עמוק בפנים, מתחת לכל אי־האמון והדאגה, תחושה של מסירות מופיעה לה ומסרבת ללכת.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אליטה - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי70 ₪ 55 ₪
מודפס196 ₪ 70 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי35 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
עוד ספרים של ליליאן האריס
דיגיטלי140 ₪ 109 ₪
מודפס392 ₪ 159 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
דיגיטלי70 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il