דף הבית > ארבע אפס ארבע
ארבע אפס ארבע
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת עזרה עצמית ופסיכולוגיה
מספר עמודים: 2018

ארבע אפס ארבע

         
תקציר

תאיה, צעירה המתמחה בפסיכולוגיה חברתית, מקבלת את תפקיד חייה – קב"נית ב-8200. אלא שאז מגיעה אליה יובל, חיילת באחת היחידות הסודיות ביותר בצבא שלא יכולה לספר לה כלום – אפילו לא למה היא מתעלפת כל הזמן.

למרות התנגדותם של מפקדיה, תאיה צוללת לתעלומה שאסור לחקור, תעלומה המלמדת אותה על המתרחש מאחורי הקלעים של הבסיס היוקרתי, על החיילים שבו וגם לא מעט על עצמה. משרתים כאן רק הצעירים הטובים והראויים ביותר, חוד החנית הישראלי. מה כבר יכול לקרות?

בעולם של היום, שבו כולם נושאים עיניים אל בועת ההייטק וחולמים להיות חלק ממנה, הספר חושף נקודת מבט חדשה וכואבת על 8200, המקום שבו מתעצבים טובי המוחות העתידיים של עולם ההייטק. הוא נוגע בתרבות הארגונית שלו, ביחסים בין חייליו, ובאנשים ההולכים לאיבוד מאחורי מקלדות ומספרים.

יערה לב היא בוגרת 8200, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב דרך תוכנית המצטיינים הבין-תחומית על שם עדי לאוטמן; בוגרת סדנאות הכתיבה של דרור משעני, נעם חורב וד"ר אמיר חרש. זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

ההסבר הפשוט ביותר

"אני מאבחנת. זה כמו בלש, אבל לא בדיוק."

"את מאבחנת אנשים?"

"לא. יותר מִסְפָּרִים."

"מה הכוונה?"

"את חדשה כאן, נכון?"

בחדר שבו תאיה יושבת התפקידים לרוב הפוכים: היא שואלת את השאלות — והאדם שמולה צריך לענות. כך היא יכולה לדלות רמזים, להצביע על פערים ולהציף את התעלומה האמיתית אל פני השטח. אבל הפעם החיילת שישבה מולה צדקה: היא חדשה כאן, אף על פי שהיא הייתה אמורה להיות בבסיס הזה כבר לפני שנים. כל התפקידים שעליהם קראה בסוף השבוע האחרון, כל הדרגות והסמלים — את אלה ציפתה לפגוש כבר מזמן, כמו כל בני השמונה־עשרה בישראל. אבל לאדון הזמן חוקים משלו, ורק עכשיו הוא העניק לה הזדמנות, הפעם בתפקיד קב"נית. והאמת? לא בכל יום מתמחה בפסיכולוגיה, כמוה, מקבלת הזדמנות להתמחות כקב"נית, ועוד במקום כל כך… פואטי.

באותו בוקר היא הגיעה לבסיס גלילות בשעה שמונה בדיוק. על רקע הדשא המפורסם, עם השלט 8200, תאיה בלטה בחולצה לבנה מכופתרת ובמכנסי חאקי מגוהצים, ונהנתה מבוקר של שמש. היא הידקה את צמתה החומה ולבשה חיוך שמוכן לפנות לשלום לכל מי שתפגוש בדרכה, אבל להפתעתה מצאה בסיס שומם: החניה הייתה פנויה, הש"ג היה ריק מחיילים, ולא היה מי שיוכל לכוון אותה למדור בריאות הנפש. רק חייל שבוז אחד בתורנות רס"ר גמגם לה: "מה? בריאות נפש… אה, נראה לי איפשהו שמאלה אחרי חדר האוכל," והמשיך לגרף את העלים סביב השלט "נשקייה". היא הודתה לו והחליטה לנסות למצוא את הדרך בעצמה. חייל כזה הוא בטח לא חלק מאותו "חוד החנית" של המודיעין הישראלי. אז איפה כל אותם טובי המוחות? איפה כל האלחוטנים, התצפיתנים, כותבי החומרה והתוכנה, המב"רים והקב"רים שעליהם שמעה?

בכל מקרה, על התפקיד של החיילת שישבה מולה היא לא שמעה בשום מקום.

***

מוקדם יותר באותו יום, אחרי כמה שעות וכמה דפיקות על דלתות לא נכונות, תאיה מצאה את המשרד שיועד לה. היא שקעה בקריאה של התיק הראשון שקיבלה:

סמלת יובל קרני, מ.א. 8408577, דפ"ר 90, קב"א 56. תאריך גיוס: 01.03.2017. גויסה לתפקיד מאבחנת במדור 404. סיימה את ההכשרה המקצועית בהצלחה. אין רקע של בעיות בריאותיות או נפשיות. אין רקע של מחלות גנטיות או נפשיות במשפחה.

סיבת ההפניה: החיילת הופנתה למרפאה לבריאות הנפש בעקבות שורה של התעלפויות. בדיקות דם, MRI ושדה ראייה שוללות…

דלת המשרד נפתחה בהיסוס. השעה הייתה עשר ושלוש דקות, וחיילת רזה נכנסה והתנצלה על האיחור. "פשוט שאר החיילים בצוות הגיעו רק עכשיו," הסבירה החיילת שהציגה את עצמה בשם יובל, "והיו כמה עניינים דחופים מהסופ"ש לטפל בהם. מישהו היה צריך להסביר למב"רים שהם… שהכול בסדר בעצם. בקיצור, סליחה."

תאיה חייכה וסימנה ליובל להיכנס. איפה יותם עכשיו, שיגיד לה שהיא לא צריכה להשקיע מזמנה וללמוד על המב"רים ועל שאר התפקידים בחיל המודיעין? יותם, בן־הזוג שלה, היה מהאנשים שהאמינו שבחיים אין בלגנים גדולים, שבסוף הפתרון הוא תמיד ההסבר הפשוט ביותר. לכן תאיה — כמו כל מי שמחפש הסבר מורכב יותר — סתם אוהבת לעבוד קשה. אבל היא האמינה שלעולם יש חוקים אחרים.

יובל התיישבה על הכורסה האדומה המרופטת שליד דלת המשרד והכניסה את חולצת הא' לתוך המכנסיים. מכנסי המדים שלה היו גדולים עליה והחולצה המגוהצת בלעה את קו גופה. על כיס החולצה הייתה סיכה אחת כחולה־לבנה שהוסתרה על ידי צמה חומה, ארוכה ומהודקת. היא נראתה כמו ילדה טובה שנכנסה למשרד הלא נכון. תאיה התיקה את מבטה לקרני שמש שחדרו דרך החלון הקטן שמעל יובל והאירו את הפוסטר של ירושלים התלוי על הקיר הסמוך. חלון, תמונה, שתי כורסאות אדומות ושולחן. זה מה שהקצו לה למשרד. מחר היא תבקש להחליף את הכורסה הישנה שהוקצתה למטופלים — שאולי פעם הייתה כורסה לתפארת, אבל היום כל שנותר ממנה הוא כיסוי אדום מתפורר שחושף את הספוג הצהוב שתחתיו ומלכלך את הרצפה מסביב, כאילו נועדה לכך שישבו עליה לזמן קצר בלבד, וימהרו ללכת. היא שמעה שגם כורסה כזאת נחשבת למותרות בבסיסים, אבל לא יזיק לנסות לבקש.

"מה שלומך, יובל?" פתחה, "הבנתי שהופנית אליי דרך המפקד שלך. את רוצה לספר לי מה מביא אותך לכאן?"

יובל סיפרה שהתעלפה בבסיס כמה וכמה פעמים. אחרי שלא מצאו דבר בבדיקות הרפואיות המפקד שלה החליט לנסות לבחון כיוונים אחרים, "אז הוא שלח אותי לכאן," אמרה, "אבל זה בטח סתם כסת"ח. זאת אומרת, הם סתם מגינים על עצמם," מיהרה להסביר, "אני לא יודעת אם את מכירה את הביטוי…"

תאיה סימנה ליובל שזה בסדר. יותם דאג לספר לה טוב־טוב על יכולתו הגדולה ביותר של צה"ל: "לא מודיעין, לא לוחמה — כיסוי תחת." הוא מעולם לא חיבב את הצבא.

"ומה איתך?" תאיה שאלה, "את חושבת שזה נכון ששלחו אותך לפה?" אחרי כל כך הרבה בדיקות וניסיונות, יובל כבר לא חשבה שמשהו יעזור. היא בעיקר התעייפה. "זה סתם, זה יעבור," השיבה.

אלה היו ימים חמים, והיא שאלה את יובל אם היא מקפידה לשתות מים בבסיס. "אני לא התייבשתי, אם זה מה שאת שואלת," ענתה בקול מאוכזב. תאיה הסבירה שזו הסיבה הנפוצה ביותר להתעלפויות חיילים בקיץ, הרי בכל שנה הופיעו בחדשות שלל כותרות כמו "חייל התייבש ומת בסיור בסדרת חינוך בירושלים", "חייל התמוטט בריצת בוקר", "חיילים התעלפו ונאומים נמשכו" — ותאיה הופתעה מדוע האירועים חוזרים על עצמם בכל פעם מחדש. אחד מחבריה בממד"ה ערך בעבר מחקר בנושא תחת הכותרת "איך מונעים התייבשות בצה"ל?" אבל פרט להמלצה לא לבצע פעילויות בעצימות גבוהה בשעות עומס חום כבד, המחקר לא כלל פתרונות חדשים. ההצעות הנוספות של אותו חוקר לא אושרו לפרסום.

"זה גם מה שחשבו במרפאה. אבל בגלל שזו הסיבה הנפוצה ביותר לא הופך אותה לנכונה במקרה שלי," הוסיפה יובל.

"וזה משהו שקורה לעוד מישהו אצלכם במדור? אולי משהו שקשור בעבודה שלכם?" שאלה, אבל יובל הנידה ראשה לשלילה, "יש עוד יובל בצוות, בן, והוא חולה לפעמים, אבל לא נראה לי שזה קשור," סיפרה, ותאיה חשבה כמה מורכב ומבלבל זה כשיש שני אנשים שחולקים את אותו השם. "יובל אומר שזה בגלל האוכל פה, או שבגלל שהוא האחרון מהקורס שלו אז כל המחלות מתנקזות אליו," היא חייכה, "ולפי הסיפורים, גם המפקד שלי התעלף פעם אחת בקורס שלו…" אמרה אבל מיהרה להוסיף שבמקרה שלו באמת היה מדובר בהתייבשות. בכל מקרה, אין אצלם הרבה חיילים, ככה שקשה לומר מה "נורמלי" ומה "יוצא מהכלל".

ויובל צדקה. לפי אברם, המרצה של תאיה לסטטיסטיקה בתואר בפסיכולוגיה, אי אפשר ללמוד ממספר מצומצם של אנשים על תופעה בעולם, "ולכן חשוב שפסיכולוגים ילמדו סטטיסטיקה!" היה צועק ברחבי אולם בר־שירה. "אפילו סטודנטים שהחוג השני שלהם הוא סטטיסטיקה לא מקבלים אצלנו פטור," הצהיר. במדור של יובל היו חמישה־עשר חיילים בלבד, מעט מדי בשביל הפקת תובנות סטטיסטיות.

"וכל החמישה־עשר… חוקרים מִסְפָּרִים?" תאיה שאלה, אבל יובל סירבה להרחיב והסבירה שאסור לה. לא עזרו הניסיונות לבקש מעט יותר, להרחיב במקומות המותרים — יובל התעקשה שהיא לא יכולה לדבר. היא רק השפילה את מבטה ונבלעה עוד קצת בתוך המדים.

לאחר שהפגישה הסתיימה, תאיה סיכמה את עיקרי הדברים:

החיילת סיפרה על התעלפויות, שללה אפשרות של התייבשות. כשנשאלה על התפקיד, סירבה להרחיב מטעמי סיווג.

ומה עכשיו? כיצד תוכל להוכיח את עצמה אם מכל המטופלים שהיו עשויים ליפול לידיה, הראשונה שבהם היא חיילת שלא יכולה לספר דבר? אם יעלה חשש שהיא אינה עושה את עבודתה היטב, או שזו הייתה טעות לבחור בה, היא עלולה לאבד את ההתמחות. ואף סטודנט במחלקה לפסיכולוגיה חברתית לא קיבל הזדמנות להתמחות כקב"ן מלבדה! רק היא — שסיימה את הלימודים בהצטיינות וצלחה כל מטלה שהטילו עליה — זכתה שימשכו אותה למערך הקב"נים של 8200. אבל היא צריכה להירגע ולהתמקד חזרה ביובל. זה טבעי, הזכירה לעצמה, היא בסך הכול מושפעת מנסיבות החיים שלה עצמה וחשוב שתהיה מודעת לכך. היא תמיד התבאסה כשהורו לה לעצור. הרי גם בלימודים אמרו לה לא פעם — לא, עד פה. כאן המחקר שלך נגמר.

אברם, למשל, שהנחה אותה בסמינר בשנה ג', חשב שהקשר שהיא מצאה בין מספר הפעמים שאדם חולם בהקיץ במהלך שיחה ובין כמות המידע שהוא זוכר מספיק דיו לצורכי הסמינר. "אבל אני רוצה לדעת איך זה עובד ומה מוביל למה — האם חלימה בהקיץ עוזרת לעיבוד המידע ולזיכרון, או שאולי אנשים עם זיכרון טוב פשוט זוכרים שהם חלמו בהקיץ בזמן שאחרים לא?" התעקשה, אבל אברם לא היה שותף להתלהבות שלה. "קשר לא מוכיח סיבתיות, תאיה! לא הקשבת לכלום בשיעורי סטטיסטיקה?" הוא נאנח, "אולי משתנה אחד מוביל לשני, אולי השני מוביל לראשון, ואולי אנשים שלובשים סקיני ג'ינס מזרימים יותר דם למוח ויכולים להתרכז ככה בשיחה טוב יותר, לכי תדעי. מצאת קשר — מזל טוב. המחקר שלך נגמר כאן."

שאר הסטודנטיות בתואר לא הבינו מדוע תאיה בחרה דווקא בסמינר זה ולא בהצעתן לבחור יחד בסמינר הקליל בנושא זיהוי פנים. הן הזכירו לה שלפי השמועה אברם עבד פעם בארגונים הכי סודיים של המדינה — המוסד, השב"כ, 8200, אבל מאז הוא עסוק בתאוריות שנשמעות כמו מדע בדיוני ומוציא את כל המרמור שלו על הציונים של הסטודנטים, ורק מעטים נרשמים לקורסים שהוא מעביר. אך דווקא המחשבה שעבד עם הצבא קסמה לה. היא גם לא הייתה טובה במיוחד בזיהוי פנים, אבל הזמן הוכיח אותה על טעותה — אברם היה נוקשה וחסר סבלנות ואפילו נעלם באמצע הקורס לכמה שבועות. היא שמעה שהוא טס לקפריסין, להתחתן עם ארז ישראלי, חוקר מוח מבטיח שתאיה הכירה את שמו מקורס המבוא לפסיכולוגיה, ונאלצה להסתפק בהקלטות השיעורים מהשנים הקודמות.

אבל התעקשותה נשאה פרי, והיא קיבלה אישור לחרוג ממגבלת ששת־אלפים המילים המותרות לסמינר ולהוסיף את דעתה במאמר הסופי תחת הכותרת "דיון". "אבל אם כבר השערה," אמר לה אברם המיואש, "תמיד תתחילי בהסבר הפשוט ביותר."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס88 ₪ 59 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 44 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 34 ₪
מודפס 68 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 82 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il