דף הבית > ארוחת ערב בלתי נשכחת
ארוחת ערב בלתי נשכחת
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: כ200

ארוחת ערב בלתי נשכחת

         
תקציר

לילה אחד תחת הרקיע של יוון...

עם זר מסתורי, אבל ממש ממש סקסי!

 

מארני פורטר משתוקקת לאיזה פסק זמן מהשעות הארוכות באתר הנופש היוקרתי ביוון שבו היא עובדת כדי לתמוך באחותה. וייתכן שהיא מצאה את פסק הזמן הזה בחברתו של גבר בעל יופי הורס ‒ מבלי שתדע כי זהו לאונידס קאנונידו, איש העסקים המיליארדר!

לאון, הציני מטבעו, חושב שמוטב יהיה שלא להתקרב יותר מדי אל מארני התמימה, אבל כשמתברר שסינדרלה הקטנה שלו זקוקה לסיוע פיננסי דחוף, הוא מחליט להעלות הצעה. כזאת שתועיל לשניהם, שתכלול את בירור התשוקה הלא מרוסנת שמאיימת להעלות באש את כל המחסומים שלו...

פרק ראשון

1
זה כאב. זה ממש כאב.

מארני פתחה את פיה וצעקה, כמו שלא צעקה כבר הרבה מאוד שנים. היא זחלה החוצה מהמים, בביקיני הכתום המטופש שלה, וצנחה על החול הקשה כשהיא רועדת בלי שליטה, למרות החום של שמש שעת אחר הצוהריים המאוחרת.

בדיוק המזל שלה.

או שמא דווקא לא. אלא אם כן היא באמת מאמינה, בטיפשותה, שהגורל לא יהיה אכזרי מספיק כדי להפיל עליה משהו נוסף. כי ממתי הגורל נוהג בהגינות? הגינות זה מה שאנשים אחרים מקבלים. אנשים עם בתים והורים ואוכל בבטנם. אנשים שלא צריכים לחשוש, בגלל החריקה בגרם המדרגות.

בנשכה את שפתה, היא ניסתה להגבר על הכאב שתקף אותה מכל הכיוונים. בגלל שאחותה נמצאת הרי בבית הכלא, לא? היא מגשימה את הנבואות של כל אותם הורים מאמצים, במשך ילדותן, בעוד שמארני נמצאת לבדה באי היווני המרוחק הזה, שנראה לה פתאום כמו שדה קרב ולא כמו גן-העדן שהובטח לה.

היא הפנתה את ראשה ובחנה את כף הרגל ואת העקב שלה שהיה מאוד אדום ומלא נקודות שחורות. היא פלטה יבבה קטנה, ולא הבחינה כמעט בצל שחור, שהתנשא מעל בשרה הרועד.

"מה, לעזאזל, קרה לך?"

הקול היה עמוק. סמכותי. מארני הפנתה את סנטרה מעלה בחדות וראתה צללית של גבר חוסמת לה את השמש. היא הצרה את עיניה. פלג גופו העליון היה מכוסה טיפות של מים, שנצצו כמו יהלומים על השרירים החסונים, והוא גם התנשם – כאילו סיים בדיוק ריצה. באופן די מסיח דעת, ידו ריחפה מעל מפשעתו, והיא קלטה שהוא מסיים לרכוס זוג מכנסי ג'ינס משופשפים היטב.

ולמרות הכאב הפועם בעקבה, מארני חשה מהלומה של מודעות עזה, מפני שזה היה הוא. השחיין. הגבר שבו הבחינה לפני שננשכה – אם היא אכן ננשכה – ולא רק מפני שהוא היה הבן-אדם היחיד בחוף. איך אפשר היה לא להבחין ביופי הפראי, החייתי כמעט, בהגיעו על אופנוע ישן ורועש, אותו הציב על רצועת החול הרחבה?

מרותקת בצורה לגמרי לא אופיינית, היא התבוננה בו בעת שפשט את מכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו שלו, לפני שרץ אל תוך הים וצלל מתחת לקצף הגלים. הוא נע במין חן טבעי בעת שחתר ופילח את המים – אם כי התקדמותו הנחושה נראתה יותר מכאנית מאשר מלאה שמחת חיים.

"את בסדר?" הוא חקר, ונימה של בהילות נשמעה בקולו העשיר. "שמעתי אותך צועקת."

עכשיו, אחרי שעיניה התרגלו לאור, היא יכלה לראות אותו בצורה יותר ברורה, ולמרות שאלתו הידידותית, הבעת פניו הייתה קשה ופיו לא חייך. התווים המפוסלים של פניו היו מקובעים, כאילו חושלו מגוש של מתכת קשה. רק עיניו נראו מלאות חיים בסרקן אותה, והיא הצטערה על כך שלבשה את הביקיני הזה, שחברה לעבודה השאילה לה לפני צאתה מלונדון, יותר בתור בדיחה מאשר מתוך מחשבה שהיא באמת תלבש אותו. ואלמלא הגומי של בגד הים השלם העתיק שלה נקרע סוף-סוף, פיסות הבד הזעירות האלה לא היו זוכות לצאת בכלל מתיק הנסיעות שלה. בגד הים הזה היה הדוק מדי, קטן מדי, הכול יותר מדי, והיא הרגישה עירומה כמעט לגמרי תחת מבטו היוקד של האיש.

מארני נדה בראשה וקווצות של שיערה הרטוב נדבקו אל כתפיה. ובגלל הכאב שחשה, ובגלל שהאיש גרם לה להרגיש משהו שהיא לא הייתה רגילה להרגיש ולא אהבה במיוחד, היא מצאה מפלט בסרקזם. "אני נראית לך בסדר?" היא שאלה, בתקיפות.

הוא נראה טיפה מופתע, ואז כעוס, כאילו שלא היה רגיל לכך שנשים מדברות אליו בכזאת צורה. "מה כבר עשית?"

"אני לא יודעת," היא קוננה. "זאת כף הרגל שלי."

"תני לי לראות."

היא רצתה להגיד לו להסתלק. רצתה להגיד לו שהיא יכולה לדאוג לעצמה, מפני שזה היה מנגנון ברירת המחדל שלה תמיד, אך הוא כרע כבר וערסל בידו את כף רגלה, ואז העביר את קצה אגודלו על עקבה, במחווה שנדמתה כמו מומחיות רבה. והמחווה הפשוטה הזאת הפכה את בטנה של מארני לג'לי רוטט.

היא לא הייתה רגילה לכך שמישהו נוגע בה, ובטח שלא למגעו של גבר. ילדים שגדלים ללא הורים לא זוכים ליותר מדי חיבוקים, על פי הניסיון שלה – וכשזה כן קורה, את מתייחסת לזה בחשדנות ומנסה להימנע מזה עד כמה שניתן, מפני שבדרך כלל ישנה איזו אג'נדה שנלווית לזה. המנהג הזה נמשך אל תוך בגרותה, והימנעות ממגע גופני הפכה את החיים שלה לפחות מסובכים. בניגוד לחברותיה, היא לא עשתה סקס רק כדי להתחרט על כך לאחר מכן, ומעולם היא לא סבלה מלב שבור. היא חששה מפני אינטימיות, ברתיעה הטבעית של מי שלא חוותה אותה מעולם, והבן-אדם היחיד שהיא אהבה אי-פעם הייתה אחותה התאומה.

אבל המגע של האיש הזר השפיע עליה בעוצמה רבה מאוד – גירש מראשה כל מחשבה מלבד כמה נפלא הוא גרם לה להרגיש, והתחושה הזאת הפתיעה אותה לחלוטין בהיותה כה בלתי הגיונית. זה גם נראה לה קצת כמו רגש – מרגשות, מארני נמנעה תמיד. היא לימדה את עצמה להיות אטומה ואדישה, כי את לא נפגעת אם לא אכפת לך משום דבר.

"אז מה קרה לי? האם ננשכתי על ידי איזה נחש ים יווני קטלני או משהו כזה?" היא שאלה.

הוא הרים את ראשו והיא כמעט הצטערה על כך, מפני שעיניו היו כל כך כחולות שהן גרמו לשמיים מאחורי ראשו להחוויר בהשוואה.

"קיפוד ים," הוא תיקן אותה בשלווה צוננת. "ויש להם פוטנציאל להיות מסוכנים. בטח לא משהו שניתן להתעלם ממנו או להתייחס אליו בביטול. יש לי משהו באופנוע שלי, שיכול לעזור עם זה. חכי לי פה."

תגובתו נשמעה כמו משהו שבין נזיפה לפקודה ומארני כבר פתחה את פיה להגיד לו שלא יטרח, אך התחרטה וסגרה אותו בחזרה כי באמת, איזו ברירה הייתה לה כבר?

"כרצונך," היא אמרה.

לאון הזעיף פנים בפנותו ללכת, לשוב על עקבותיו ולחצות את החוף אל האופנוע שלו, כשבליבו הוא תוהה למה לעזאזל עשה בכלל את הטעות ונעשה מעורב במה שקורה לבחורה כל כך קשה. אחר צוהריים חופשי היה דבר נדיר כל כך, בטירוף של סדר היום העמוס שלו, ורכיבה אל צפון האי כדי להשקיף על השקיעה הייתה התוכנית היחידה שלו לשארית היום, לפני שתרד עליו המערבולת של סוף השבוע הקרוב.

כמו תמיד, היה משונה למצוא את עצמו שוב ביוון. הוא היה מחוץ למדינה במשך זמן כה רב, וביקוריו במולדת היו מאוד לא תכופים וסדורים, מאז שצבר את הונו בארצות הברית ובאירופה. אבל היו לו כמה פגישות מהוססות עם אביו, במהלך השנים האחרונות, שהובילו לסוג של השלמה ופיוס אחרי הנתק הממושך. בקרוב, הוא עמד להשתתף בחתונת אביו מולידו, והוא אמר לעצמו שזה משהו שנכון לעשות, למרות שכל העסק היה סר טעם בעיניו. אבל אביו כבר היה אדם מבוגר יותר כיום, ומי יודע כמה זמן בכלל נותר לו?

במאמץ ניכר, לאון הדף את המחשבה הזאת החוצה מראשו והתרכז במקום זאת בסוף השבוע שהמתין לו. פיו התרכך קמעה. הוא היה חייב את זה, לאחד מחבריו הוותיקים ביותר, לפחות להופיע במסיבת יום ההולדת שלו ולהשתדל ליהנות מפסק הזמן הזה. זאת לפחות הייתה התיאוריה. במציאות, פסקי זמן לא ממש התאימו לו, לא משנה עד כמה הוא ניסה. כן התאימו לו אדרנלין ונחישות והתמדה. עם פרויקטים הוא היה יותר טוב מאשר עם אנשים, ושום דבר לא הסיט אותו מהמטרה העיקרית שלו – להישאר אחד האנשים המצליחים ביותר מבין אלו שהגיעו מיוון ובנו את עצמם במו ידיהם. וזה היה מאוד חשוב לו. זה מה שהציל את הגאווה והכבוד העצמי שלו, בעקבות כל הכאוס המר של העבר.

קמטי הזעף שלו העמיקו, בהגיעו אל האופנוע כדי לפתוח את אחד מתיקי האוכף המאובקים, כי הצלתן של עלמות במצוקה בהחלט לא הייתה חלק מהאג'נדה שלו, ובעיקר אחת שמחציפה פנים כמו זאת. אבל למרות ההאשמות המרות שהופנו אליו לפעמים, על ידי כל מיני נשים שניסו ולא הצליחו ללכוד אותו, הוא לא היה לגמרי חסר מצפון. איזו ברירה אחרת הייתה לו, מלבד לסייע לבלונדינית הסובלת, למרות שהיא נראתה מאוד כפוית טובה לנוכח כל המאמץ שעשה למענה?

הוא פשפש בתיק עד שמצא את מה שחיפש, ושב כדי למצוא אותה שרועה פרקדן על החול, כשעיניה עצומות. לרגע, הוא הבחין בנשימתה המאומצת ובאופן שזו גרמה לשדיה להתרומם ולצנוח במהירות רבה כל כך. הוא ראה את טיפות מי הים המתייבשות לנקודות של מלח על הקימור העדין של בטנה ומשהו זע בתוכו. משהו אפל ורב עוצמה. כשהוא שלף אולר צבאי עתיק ופתח מתוכו פינצטה, הוא שם לב לכך שפיו נעשה פתאום יבש. "יש לך קוצים בעקב," הוא אמר, בקול לא יציב.

"מה אתה אומר?"

הוא חרק שיניים. מה הבעיה שלה בדיוק? "שאותם אני עומד לשלוף עכשיו."

עיניה נפקחו בבת אחת לשמע דבריו, ובהיפתחן הוא ראה אותן לראשונה. אלו היו עיניים חשדניות, בצבעם של שמי החורף הסוערים שרואים לפעמים מעל פריז. עיניים יפהפיות, הוא חשב לעצמו פתאום, כשליטוף נוסף של מודעות חלף על עורו.

"זה יכאב?" היא שאלה.

"סביר להניח. אבל אין שום ברירה. את אמיצה, מטבעך?"

היא משכה בכתפיה. "אני מניחה."

הוא כמעט חייך למראה ההטיה המרדנית של סנטרה. הוא לא היה רגיל לנשים עוקצניות. לנשים שעשו כמיטב יכולתן כדי לא להגיב לקרבתו, למרות שמראה פטמותיה, המותחות את הבד ההדוק של הביקיני הבהיר שלה, סיפר סיפור אחר לגמרי. "איך קוראים לך?"

"מארני. מארני פורטר."

"בסדר, מארני פורטר. למה שלא תעצמי בחזרה את העיניים ותנסי להירגע, בזמן שאני אוציא לך את הקוצים?"

"להירגע? אתה מנסה לצחוק עליי? יש לך מושג איך ההרגשה?"

"בעצם כן. אותו הדבר קרה לי לפני כמה שנים. אני אהיה עדין ככל שאוכל להיות."

"אני... אאוץ'!" היא נעצה בו מבט זועם, כשריסיה השחורים מעפעפים כמו פרפרים מטורפים. "אם לזה אתה קורא עדינות, אז לא הייתי רוצה לראות אותך נוהג בגסות!"

"אין שום אפשרות להפוך את זה לנטול כאב לחלוטין, אני חושש."

"הו, באמת?" היא הביטה בו, בחשדנות שהתעוררה מחדש. "אתה רופא או משהו?"

שאלתה הייתה כל כך לא קשורה לשום דבר שמשום מה, היא הסבה לו קורת רוח. בעיקר מפני שהיה נדיר לפגוש מישהו שלא מכיר אותו, שאין לו שום מושג בקשר לכל המטען שנלווה למי שאיתרע מזלו להיוולד כבן למשפחת קאנונידו. למרות שהוא היה הרחק ממשפחתו, במשך זמן כה רב, עול המורשת שלו לא הוסר לחלוטין מעל כתפיו, ותמיד שב להעיק עליו, כל פעם שחזר אל המולדת. ולמה היא צריכה לדעת? הרי ברור לחלוטין שהיא בריטית – אחת מאלפי התיירים שפוקדים את חלק העולם הזה מדי שנה ומבלים את שאר הזמן בזיכרונות וגעגועים ליופיו של המקום. לא אמור להיות לה שום מושג, בקשר לאינטריגות של החברה היוונית, או לכך שחייהם של כמה מהמיליארדרים היותר מפורסמים שלה אינם חלקים ונעימים כמו שהם נראים על פני השטח. "לא. אני לא רופא. אני נראה כמו רופא?"

"לא ממש," היא אמרה, בהפנותה מבט נוקב אל מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו, לפני שעצמה שוב את עיניה. "אתה נראה יותר כמו גולש בטלן."

כששפתיו של לאון התעקלו, עלה בדעתו שמזה זמן רב מאוד אף אישה לא גרמה לו לחייך. באמת שהוא עבד קשה מדי. "אני מכאיב לך?"

"טיפה – אבל זה נסבל."

נשיכת שפתה התחתונה העידה שזה בכלל לא כך ולאון עבד במהירות כדי לשלוף מבשרה את הקוץ האחרון, כשהוא רואה כיצד היא מאגרפת את ידיה, כך שפרקי אצבעותיה מלבינים.

"זה בסדר," הוא אמר לבסוף. "את יכולה לפתוח את העיניים עכשיו."

כשמצא את עצמו שוב אל מול עיני הבדיל האפורות הללו, הוא חש גל של תשוקה חולף בתוכו, עזה לא פחות מכל תשוקה שהוא היה מסוגל להעלות בזיכרונו. זה גרם לליבו להלום בכוח. גרם לחלציו לכאוב בצורך בהול. גרם לו לרצות לקחת אותה בזרועותיו ולחבק אותה. להשכיב אותה על החול ולהתחיל להתעסק איתה ברצינות.

בהתרוממה לישיבה כדי לבחון את כף רגלה, הוא זכה להזדמנות לבחון אותה בצורה אובייקטיבית, ולהגיד לעצמו שאין בה שום דבר יוצא דופן. שיער ארוך ושופע, בגוון של חול רטוב, וקימורים קטלניים שהיו כלואים בביקיני המאוד זול הזה. אבל הבד הבוהק נראה עליה טוב. הרבה יותר מכפי שהיה אמור להיראות. הוא היה רגיל לנשים שלבשו יצירות אופנה מהממות, לא משהו שנראה כאילו נקנה באיזה דוכן בשוק. אבל האם זה לא טיפה מרענן, לראות מישהי שלובשת בגדים שלא עולים כמו החוב הלאומי של מדינה קטנה? אישה שלא נראית כאילו שמפריע לה שבטנה קצת מתעגלת החוצה, ברכנה קדימה כדי לבחון את מעשה ידיו. אישה בלי שום יהלומים, זהב או תכשיטים.

"כל הקוצים אינם!" היא הכריזה.

"נכון," הוא אישר ברצינות. "הם אינם."

"וואו. תודה."

"זה שום דבר," הוא אמר." "אבל מוטב שתשגיחי על הרגל. תדאגי להשאיר אותה נקיה. איפה הנעליים שלך?"

"שם." היא הצביעה לעבר הערימה הקטנה של הבגדים שלה, שהוסתרו מהשמש על ידי בליטת סלע.

"אני אביא לך אותן."

"אין שום צורך."

"אמרתי שאביא לך אותן."

מארני שמעה את הנימה המצווה של קולו וחשבה לעצמה, זה מישהו שרגיל לכך שמצייתים לו. ולמרות שבדרך כלל, היא לא נתנה לאנשים להגיד לה מה לעשות, לא הייתה לה שום סיבה להתנגד למה שנראה כמחווה נאה. בעיקר, אחרי שהוא כבר השתדל והפגין טוב לב כלפיה – וטוב לב יכול להיות משכנע מאוד, היא הבינה לפתע. בעיקר כשאת ממש לא רגילה לחוות אותו.

היא ראתה אותו ניגש אל הבגדים שלה, כשהיא חושבת לעצמה שהייתה יכולה להסתכל עליו במשך יום שלם, כי הוא היה כל כך... נפלא. גבה-קומה, חזק, וכה שרירי. מעל להתרחבות החזקה של ירכיו, מותניו היו צרים – מכנסי הג'ינס נצמדו אל הקימור של ישבנו, וגרמו לה לתהות איך הוא עשוי להיראות בעירום.

לחייה התלהטו והיא שאלה את עצמה מאיפה בכלל המחשבה הזאת הופיעה, מאחר ומעולם היא לא ראתה אף גבר עירום! אלא אם כן סופרים את כל פסלי השיש עם אברי המין הקטנטנים, במוזיאונים שאליהם כמה מהורי האומנה היותר שאפתניים גררו אותה בצעירותה, לפני שהבינו שהיא ואחותה התאומה אינן מועמדות אידיאליות לשיעורים בתרבות המערב, או לאימוץ, ומיהרו לשלוח אותן בחזרה אל בית היתומים.

הזיכרון היה כואב יותר מכפי שאמור היה להיות, אז מארני אילצה את תשומת ליבה לשוב בחזרה אל האיש שבא לעזרתה. שיערו היה תלתלים שחורים, רטובים ופרועים, שנתלו סביב צווארו וגרמו לה להשתוקק להכניס בהם קצת סדר. אבל היא רצתה גם עוד דברים. דברים שלא היו קשורים כלל להענקת תספורת מאולתרת. דברים שמעולם לא רצתה עד כה. שדיה הרגישו כאובים פתאום, ומין התהדקות משונה הופיעה בליבת גופה.

היא ידעה בדיוק במה מדובר, אך הידיעה הטריפה אותה, מפני שתשוקה לא הייתה כלולה ברפרטואר שלה. גברים הותירו אותה אדישה – תמיד זה היה כך – אפילו גברים יפהפיים, כמו זה שלפניה. היא עבדה בסלון תספורות יוקרתי בלונדון, ששירת את בני שני המינים, ונתקלה שם בהמון אנשים יפים מאוד, במהלכו של שבוע עבודה רגיל שלה. אבל מבחינתה של מארני, הם לא היו יותר מאשר טפט יפה. היא לא בטחה ביופי. למען האמת, היא לא בטחה בהרבה דברים, מפני שפעמים רבות כל כך במהלך חייה, היא רק התאכזבה.

הוא התכופף לאסוף את הבגדים שלה והיא הצטערה על כך שהייתה שקועה בחלומות הללו בהקיץ, כי כשהוא הסתובב בחזרה הוא תפס אותה מסתכלת עליו וכשעיניהם נפגשו, משהו חלף ביניהם – איזו תחושה אילמת שהחליקה כמו דבש על עורה. וזה היה כה משונה. באיזו רמה בסיסית זה היה כמעט כאילו שהיא הכירה אותו. כאילו הוא היה מסוגל להכיר אותה כמו שאף אחד אחר לא מסוגל, למרות שהם לא נפגשו אף פעם בעבר. היא ניערה את ראשה. כנראה שהיא החלה לצאת מדעתה, ללא ספק. הגיע אולי הזמן שהיא תפסיק לקרוא את ספרי הפנטזיה עם המסעות בזמן שהיא כל כך אוהבת. או זה, או שסוף-סוף המתח של החודשים האחרונים מתחיל להשפיע עליה.

וזה עדיין לא נגמר, היא הזכירה לעצמה במרירות. למען האמת, זה בקושי התחיל בכלל.

היא החלה להתרומם לעמידה, אבל הוא כנראה ראה אותה כי כשהגיע עד אליה, הוא נתן לה יד כדי לתמוך בה.

"היי," הוא אמר חרש. "זהירות."

האצבעות הללו, שטיפלו במומחיות רבה כל כך בכף רגלה, ערסלו כעת את מרפקה, ולמרות שמארני רצתה מאוד להתענג על התחושה המתוקה של מגעו בה, היא אילצה את עצמה להתרחק ממנו.

"אני בסדר," היא אמרה בנוקשות ונופפה מעליה את הניסיון שלו לתמוך בה, בהתפתלה לתוך השמלה-חולצה הרחבה שלה מבד טריקו. היא החליקה בזהירות רבה את הרגל הפגועה לתוך הסנדל שלה, ואז נעלה גם את השני וניערה את ראשה, והרגישה את החמימות של שיערה המתייבש בהתחככו בגבה. "טוב, זהו זה. מוטב שאתחיל לזוז. תודה לך שוב, על כך שבאת לעזרתי. אני מאוד... אסירת תודה."

לאון אמר לעצמו להניח לה ללכת. היא הצליחה להגיע בכוחות עצמה אל החוף הפרטי הקטן הזה, כך שסביר להניח שתוכל למצוא את דרכה גם בחזרה. הוא הסתכל על השלט הדיסקרטי המוזהב, של מלון פראדיסוס היוקרתי, שהיה תלוי לפני שער העץ הנעול, ותהה בעצלתיים אם היא התגנבה לחוף הזה. סביר להניח.

האם כדאי לו להציע לה הסעה, בחזרה למקום שבו היא מתאכסנת? חובתו האחרונה, שאחריה מצפונו יהיה מסופק לחלוטין, אחרי שהוא ישיב אותה הביתה בשלום?

אבל שיערה כבר התייבש כמעט לחלוטין כעת, והוא ראה שצבעו לא היה כלל צבע של חול רטוב. השיער היה בהיר כמעט כמו כסף. כמו אור ירח.

קולו לא היה יציב לגמרי, כשהוא דיבר. זה היה הקול הרוטט של נער, שגילה זה עתה איך נשים יכולות לגרום לו להרגיש. הדם פעם בכוח בכל הנקודות שבהן ניתן לחוש בדופק והתחושה של היותו ממש בחיים הציפה את גופו. "אני יכול לתת לך טרמפ בחזרה, אם את רוצה," הוא אמר. "ועוד יותר טוב, אני יכול להסיע אותך קודם מסביב לאי. יצא לך כבר לראות הרבה ממנו?"

היא משכה כתפיים, לפני שהרימה את עיניה אל עיניו. "לא הרבה כמו שהייתי רוצה. הצרה היא שאני עובדת הרבה שעות, ולעיתים קרובות אני עובדת גם ביום החופשי שלי בגלל ש..."

"למה?"

היא נדה בראשה. "זה לא משנה. עשיתי טיול מסביב לאי, באוטובוס תיירים, כשרק הגעתי, אבל לא ראיתי יותר מדי ממנו. נראה היה שאת המדריך מעניין לגרום לנו לקנות כדים, יותר מאשר להראות לנו את האי."

הוא משך כתף. "אני מכיר את הכדים האלה."

"מכוערים נורא."

"נֶה, כמו שאמרת, מכוערים נורא. אבל לאי הזה יש גם את הסודות שלו. מקומות שאליהם התיירים לא כל כך מגיעים. היינו יכולים לעבור דרך כמה כפרים, לצפות בשקיעה מהצוק של דסוס. אולי גם למצוא לעצמנו משהו לאכול."

עיניה האפורות הביטו בו בחשדנות, וזאת בפירוש לא הייתה תגובה שהוא היה רגיל לקבל.

"אתה מזמין אותי לצאת איתך לארוחת ערב?"

"בטח. למה לא?"

"טוב, דבר ראשון, אני לא יודעת אפילו איך קוראים לך."

בגלל ההתניה של חיים שלמים של ציפיות, לאון הרגיש מתח אינסטינקטיבי שהופיע בגופו. "השם הוא לאונידס. לאונידס קאנונידו." הוא התבונן וחיפש איזושהי תגובה, אך כשזו לא הגיעה הוא נרגע טיפה. "רוב האנשים קוראים לי לאון."

"כמו שאומרים אריה, ביוונית," היא אמרה לאט.

"בדיוק כמו אריה. את מדברת יוונית?"

"מצחיק מאוד. זה בטח הדבר הכי קשה בעולם."

לא הכי קשה, הוא חשב לעצמו במרירות, בהיותו מודע לפעימות הנהדרות שהרגיש בחלציו. "טוב, אז עכשיו שאת יודעת מי אני, תבואי לאכול איתי ארוחת ערב?"

היא לא ענתה מיד, ואפילו בהיסוס שלה היה משהו שהדליק אותו. הוא היה רגיל להתמסרות. לנשים שנעשות זמינות ברגע שהוא מקיש מטפורית באצבעותיו. רגיל לנשים שמתחילות איתו – לפעמים באופן מעודן, לפעמים לא כל כך. השם שהוא הלך וצבר לעצמו, כאחד הרווקים המבוקשים ביותר בתבל, תרם להתרחקות שלו לאחרונה מכל עולם הדייטים, לתחושה שחוש הטעם שלו נעשה קהה, מעודף מבחר והזדמנויות.

הדבר שאליו לאון לא היה רגיל, זה למצב שבו נותנים לו לחכות, מפני שאנשים עשו מאמצים מיוחדים לשאת חן בעיניו. כאילו שהכרת התודה שלו תוכל איכשהו לשפר את חייהם. מתוך תקווה שהוא יעניק להם הזדמנות, עבודה, או טבעת נישואים. הוא היה רגיל לכך שאנשים צוחקים מהבדיחות שלו, אפילו אם הן לא כל כך מצחיקות – מה שקרה לו לעיתים נדירות. האם זה מה שקורה, לאנשים שאינם מיליארדרים? הוא תהה בליבו – האם הם נשפטים על פי מעשיהם, ולא על פי גודל הארנק שלהם? האם האנגליה האלמונית הזאת נועדה להיזכר לעד, כאישה היחידה שדחתה אותו?

אבל היא לא.

כמובן שלא.

"בסדר." היא משכה בכתפה. "למה לא?"

חוסר ההתלהבות שלה היה מעושה אולי – אבל זה לא הפריע ללאון. כנראה ששום דבר לא היה אכפת לו ברגע זה, מלבד הבחורה הקטנטונת הזאת עם היחס שהפגינה. הוא ראה איך היא הרימה את זרועותיה כדי לקשור את שיערה בקוקו, וכמעט הצטער על כך כי זה משך את מבטו אל ההתעגלות הכבדה של שדיה. האם היא התכוונה להציג את הפטמות שנלחצו באופן כה מושך והאם היא מודעת להשפעה שיש לה עליו ברגע זה? גל רעב נוסף חלף בתוכו, מה שהיה לגמרי מטורף.

מטורף.

הוא חשב על לוח הזמנים העמוס הממתין לו בסוף השבוע. כל העילית הנבחרת של צעירי החברה היוונית תהיה נוכחת שם, להוטה להשתתף באירועים היוקרתיים שתוכננו לכבודם. בטוח שלא היו הרבה רגעים פנויים, שלתוכם הוא יוכל להשחיל תוספת פזיזה של מאהבת חדשה, שהוא פגש במקרה זה עתה. חוץ מזה, עמד להיות שם מבחר עשיר של מועמדות, הרבה יותר מתאימות לאיזה סטוץ קצר, מהבלונדינית העוקצנית הזאת עם העיניים החורפיות. לאון בלע את הרוק שלו. אולי בכל זאת, זה לא רעיון מוצלח כל כך.

אבל ההיגיון הבריא לא היווה כלל תחרות לצביטה שהוא חש בליבו או לדמו ההולך ומתלהט. בטוח שהוא לא היה מספיק חזק כדי לבלום אותו מלחטוף את חולצת הטריקו שלו מעל מושב האופנוע ולמשוך אותה בפראות על גופו, ששוב היה מרוגש להפליא.

"אז בואי, נזוז," הוא אמר בקול מחוספס.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של שרון קנדריק
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il