הקדמה
יהודה עמיחי הוא אחד המשוררים הישראלים הידועים ביותר בעולם. הוא נולד ב-1924 בווירצבורג, ובשנת 1936 נמלטה משפחתו מפני הטרור הנאצי ועברה לפלשתינה. הספר שלפנינו, שהופיע במקור בגרמניה, מתייחס ליצירתו של עמיחי ומתבסס בחלקו על חומרים שכבר התפרסמו. חלקים אחרים של הספר חושפים חומרים שעדיין לא ראו אור בעברית, ומוצגים כאן בפעם הראשונה.
החוקר כריסטיאן ליאו מווירצבורג, העוסק בעמיחי וביצירתו, חיבר מאמר על ילדותו של עמיחי בווירצבורג וחושף גילויים חדשים באשר לתקופה זו בחייו. אשתו השנייה של עמיחי, חנה סוקולוב-עמיחי, חושפת מסמכים חדשים במסה על שנות נעוריו של עמיחי בפלשתינה-א"י. גלנדה אברמזון, פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, מאירה את יצירתו השירית של עמיחי בשנות מגוריו בירושלים. דבריו של כריסטוף מקל, "הערות על יהודה עמיחי", הופיעו כאחרית דבר בספר השירה הראשון של עמיחי שראה אור בגרמנית. מאמרה של רנטה אייכמאייר הוא התמליל של שידורי הרדיו "בין מלחמה לאהבה - המשורר יהודה עמיחי", ששודרו בשנת 2006 ברדיו באיירן 2.
"בין מלחמה לאהבה" הוא ציטוט מדבריו של יהודה עמיחי. שוב ושוב הצביע עמיחי על כך שמלחמה ואהבה הן הקצוות שביניהם התרחשו חייו.
הספר מסודר על פי רצף הזמן. החלק הראשון עוסק בילדותו של עמיחי בווירצבורג ובשורשיו הגרמניים. החלק השני עוסק בחייו בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי ובימי מלחמת 1948, כמו גם בחייו של עמיחי בירושלים לאחר הקמת מדינת ישראל. חלקו השלישי של הספר כולל מאמרים המתייחסים באופן כללי לביוגרפיה של עמיחי וליצירתו.
הספר הזה לא היה יוצא לאור אלמלא תמיכתם של אנשים רבים. ברצוננו להודות במיוחד לחנה סוקולוב-עמיחי, שהסכימה למסור לידינו תצלומים שלא פורסמו בעבר. כמו כן תודותינו להנס יירגן שולץ, שהפקיד בידינו את כתב היד של יהודה עמיחי, "היהדות שלי", לצורך פרסומו.
רנטה אייכמאייר ואדית ריים
עורכות הספר בגרמנית
"באותה עט שבו אני כותב שיר, אני חותם על טופס מס הכנסה."
חמישה הרהורי אהבה על שירת יהודה עמיחי
מאת המשורר רוני סומק
1.
“איך אתה,” שאלתי פעם את יהודה עמיחי, “מאיית בשירים את המילה ‘אהבה’?” והוא, מבלי לחשוב לרגע, ירה: “האהבה צריכה להיות חזקה כמו טנק ובאותה עת גם רגישה כמו ציפור. אנחנו מברכים על נרות חנוכה שאסור להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. לעומת זאת, באהבה צריך להשתמש ולהשתמש.”
“כתבת פעם,” המשכתי, “ש’גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות’, ובשירי האהבה שלך אני מרגיש גם את הבטנה הרכה של אותה כפפה, בצד העור הקשה שממנו תבוא המכה. האם בשירי האהבה שלך אתה מחליף עט?”
“לא.” ענה. “אין לי אהבה של מעלה ואהבה של מטה.”
“והשפה,” לא ויתרתי, “האם היא אותה שפה?”
“העברית הייתה פעם שפת הרחוב של האלוהים והיום אני אומר בה דברי אהבה קדושים. ובכלל, באותו עט שבו אני כותב שיר אני חותם על טופס מס הכנסה.”
2.
“שמי יהודה,” הוא כתב באחד משיריו, “וקוראים לי יודה באהבה.” הערה זו אינה רק על המרחק בין העברית התקנית לבין העברית המדוברת. זוהי גם תפיסת עולמם של שיריו. עמיחי היה ממחוללי המהפכה שהורידה את השירה העברית לרחוב. הוא עקף את האוטוסטרדות הלאומיות וסלל גם את דרכי העפר אל האישי, אל הפרטי. כוחה הגדול של שירתו הוא ביכולת להאיר פינות. בפינות אלה מציבות המילים מראה בה משתקפות פנינו, אחד לאחד, ועל הפנים האלה יודע עמיחי לצייר את נקודת המבט שלא ראינו קודם. הוא הארכיאולוג של הנפש, הוא המשורר של שברי החרס והוא הקוסם ששולף מהשברים האלה שיר חדש.
3.
בשיר “מי” אומר עמיחי: “מי שמטייל במדבר/ לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה,/ כמו שוכב עם אישה/ לפי ספר תנוחות”. שאלתי אותו אם אפשר “לתרגם” את השורות האלה מעצה למטיילים להוראת קריאה בשיריו. “כן,” הוא השיב: “בפעם הראשונה שאתה הולך במדבר, אתה צריך ספר או מפה. אחר כך אתה הולך לאן שהרגליים מובילות. באופן טבעי נוצרת דרך. לפעמים זה נוח, לפעמים זה מסוכן, ולפעמים הדרך משקיפה על נוף מסוים. שיר צריך להיות טבעי כמו שביל במדבר.”
4.
הכרתי אותו כשהשתתפתי בסדנה לשירה. הייתי אז עם השירים הראשונים שכתבתי, והתרגשתי מאוד מהתחושה שעמיחי המשורר ירד פתאום ממדף הספרים והפך לחבר שאפשר להיפגש איתו פעם בשבוע בשער ציון של העיר העתיקה. משם צעדנו צעדה סוקרטית עד לבית הסופר שהיה אז בכיכר בתי מחסה. דיברנו על הכול. גם על נערה שהשתתפה בסדנה והוא, עמיחי, התפלא שאינני מבין ששיריה מופנים אליי, גם על בנו דוד שבדיוק נולד, ואפילו על סידור העגבניות של אחד הרוכלים בשוק שעברנו דרכו.
אותו רוכל, אגב, תלה פעם, מעל הארגזים, תמונה של הילד הבוכה. “אתה רואה,” אמר לי יהודה, “זה הנביא החדש של העיר הזאת.” צחקנו אז מול הפנים דשנות העצב. “אין דבר מכל אלו,” אמר, “שאינו יכול להיות השראה לשיר. אבן זרוקה, זוג גרביים, מים זורמים, גלי ים.”
יום לאחר מותו, בערב שלאחר ההלוויה כתבתי “שיר ערש לכדורי הנחושת”:
כְּשֶׁהִסְפִּידוּ אֶת יְהוּדָה עַמִּיחַי עָמַד שׁוֹמֵר שֶׁל
רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה עַל גַּג הַבַּיִת וְכִוֵּן עֻזִּי
מִתּוֹצֶרֶת יִשְׂרָאֵל אֶל שַׂקִּיּוֹת הַחֲרָדָה מִתַּחַת
לְעֵינֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
בְּתוֹךְ הָאָרוֹן חִיֵּךְ הַמֵּת. הָרוֹבֶה שֶׁלּוֹ בְּ־48 הָיָה
כָּבֵד יוֹתֵר. צֶ’כִי שֶׁהִרְדִּים בְּבֶטֶן פְּלָדָה שְׁאֵרִיּוֹת
אֲבַק שְׂרֵפָה. הַהֶדֶק חִכָּה לְכָרִית הָאֶצְבַּע שֶׁתִּלְחַץ
וְעַל הַקַּת הָיוּ חֲרוּתִים סִימָנֵי הַמָּוֶת
מִחוֹלוֹת יַד מָרְדְּכָי.
כְּבָר אָז הוּא שָׁר שִׁיר עֶרֶשׂ לְכַדּוּרֵי הַנְּחֹשֶׁת,
וְהַנְּחֹשֶׁת חָלְמָה שֶׁיְּרַקְּעוּ מִגּוּפָהּ אַבְזָם לְאַרְנָק
בּוֹ תַּסְתִּיר אִשָּׁה גְּלוּלוֹת רַחֲמִים מִיְּמֵי הַגָּן.
עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ אוֹ מִישֶׁהִי דּוֹמָה לָהּ,
עוֹבֶרֶת לְיַד גּוּפוֹ, מוֹרַחַת עַל פְּרוּסַת שְׂפָתֶיהָ
אֶת רִבַּת שִׁירָיו.
רוני סומק
