דף הבית > בצד השני של השמש
בצד השני של השמש
הוצאה: איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: ספרי פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 152

בצד השני של השמש

         
תקציר

ניל בן השתים-עשרה הוא נער חובב הרפתקאות, אך מעולם לא שיער בדימיונו הפרוע ביותר שהוא ימצא את עצמו בג'ונגל על כוכב אחר, בורח מפני חיות ענקיות ומסתתר מפני שבט של אנשים שרוצים להרוג אותו.

הוא בסך הכל ניסה להתגנב למרכז החלל שנמצא לא רחוק מביתו בפלורידה, על מנת לראות את היצור מהחלל שעל פי השמועות הובא לכדור הארץ. כשהתחבא מאנשי האבטחה של המקום, הוא לא שם לב שהוא הסתתר בתוך חללית, שהמריאה באותו זמן לפלנטה שהתגלתה במערכת השמש.

כששני האסטרונאוטים שיורדים לפלנטה נשבים על ידי ילידי המקום, ניל נשלח לחלץ אותם ושלושתם יחד עוברים שרשרת של הרפתקאות וסכנות עוצרות נשימה במטרה לנסות לשרוד ולהגיע לחללית שאיתה יחזרו לכדור הארץ.

''בצד השני של השמש'' הוא ספר הרפתקאות עוצר נשימה, שלא תוכלו להניח מהיד.

____

זאב פלדינגר (נולד בשנת 1976) נשוי ואב לשניים. בוגר האקדמיה למוסיקה. פירסם מאמרים רבים במגזינים שונים. סיפורים פרי עטו ראו אור באסופה 'סיפורים עם חוש הומור' בהוצאת ילדי הקומדיה, ובמשך שנתיים היתה לו פינה ברדיו כל השלום בתוכנית הבוקר של תמי מולד-חיו, בה הקריא סאטירות פרי עטו. בגיל שמונה עשרה עבר פגיעת ראש קשה, אך הצליח לשרוד והתחיל חיים חדשים בהצלחה מרובה.

פרק ראשון

1.

איך הגעתי לחללית

ביקשו ממני לכתוב את כל מה שקרה. אבל זה לא קל. היו כל כך הרבה הרפתקאות וסכנות ודברים מפחידים וקשים ומדהימים, ואפילו קצת מצחיקים, בזמן כל כך קצר, שקשה לי להיזכר בהכול.

אנסה לכתוב את כל מה שאני זוכר, בלי להחסיר שום דבר ובלי להוסיף שום דבר.

אז איפה להתחיל? אתחיל בהתחלה, כשהתעוררתי בשירותים. ת'אמת, בהתחלה לא הבנתי שאני בשירותים. אתם יודעים איך זה, כשהבן אדם קם בבוקר, אז בהתחלה הוא עדיין חצי ישן ולוקח לו לפעמים זמן להבין איפה הוא נמצא. אז כשקמתי היה לי בראש שאני בחדר שלי, ואם יש חושך אז בטח עוד לילה, ואפשר לחזור לישון. אבל אז שמתי לב שאני על הרצפה, ושלידי יש איזה דבר כזה  ממתכת או משַיִש או אנ'לא יודע ממה זה עשוי, וזה גדול כזה, לא גדול מדי, גודל בינוני, וזה קר. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שזאת אסלה. לא ראיתי הרבה, כי הייתי מטושטש, אבל נזכרתי איפה אני נמצא, ולמה ישנתי בשירותים. קמתי להסתכל מהחלון, לראות שהכול בטוח, או לפחות לקבל מושג מה קורה, ומה שראיתי היה משהו שלא ציפיתי לו בכלל. עמדתי שם בפה פעור אולי שתי דקות שלמות. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא יכול להיות, שאני מדמיין. לקח זמן, אבל מה שראיתי חילחל לי להכרה בסופו של דבר. נכנסתי לבהלה. בהלה אני אומר? ממש פאניקה. לגמרי.

אבל בעצם אולי עדיף שקודם אספר איך הגעתי לשם בכלל. אז יום לפני זה הלכתי לבדוק את השמועות על היצור הזה שהביאו מהחלל החיצון. אתם בטוח יודעים על מה אני מדבר, אני מתכוון שאתם בטח שמעתם את השמועות. למה אני אומר שמועות? כי לא הודיעו שום דבר באופן רשמי. פירסמו את זה ככה בטלוויזיה וברדיו ובעיתונים ובאינטרנט אבל שום גורם רשמי לא הודה בזה. מאוחר יותר הבנתי שלא קיבלו אישור לפרסם את זה, אבל הייתי מנחש את זה גם בעצמי. איך שלא יהיה, כולם דיברו על זה. שמעת? אמרו בכל מקום, הביאו יצור מהחלל החיצון. ממש יצור מכוכב אחר! מה יצור, איזה יצור, מאיזה כוכב הביאו אותו, אף אחד לא ידע. אבל כולם שמעו על היצור הזה. גם שמעתי כל מיני השערות איפה הוא נמצא בינתיים. היו כאלה שחשבו שהוא מוסתר בבית הלבן, היו כאלה שאמרו שלקחו אותו לאיזה אוניברסיטה, לעשות ניסויים והיו עוד כל מיני ניחושים. לי דווקא הכי נראָה שהוא נמצא במרכז החלל שבפלורידה. הזה שעל שם קנדי. לא רחוק מדי מהעיר שלי. אתם יודעים איפה אני גר, נכון? באי מריט, ליד אורלנדו. הייתה ידיעה קטנה על קבוצה של מדענים בכירים שמגיעה למרכז החלל קנדי, לכאורה בלי שום קשר ליצור הזה, אבל אני עשיתי את ההקשר בראש. חוץ מזה, לא הייתה לי סיבה לחשוב שהיצור הזה נמצא דווקא שם, אבל בגלל שזה היה קרוב אליי קיוויתי שהוא שם. בקיצור, מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוותר על הזדמנות כזאת. אם יצור מכוכב אחר נמצא לא רחוק ממני, אז זה אומר שאני לא אפספס אותו!

תיכננתי להגיע לשם ביום שלישי בערב, אבל שכחתי שהיה לנו אירוע משפחתי. בת דודה של אמא התחתנה ונסענו איזה שעתיים לחתונה שלה וחזרנו רק מאוחר בלילה. הייתי ממש במתח. על קוצים, כמו שאומרים.

ביום שלמחרת בקושי אכלתי משהו. בבית ספר לא יכולתי להתרכז במה שהמורים דיברו. בעצם בקושי הצלחתי לשבת. רציתי כבר להגיע למרכז החלל, לראות את היצור הזה. עד כדי כך זה ריגש אותי לראות יצור מהחלל החיצון! הייתי בטוח שהוא מה-זה מיוחד.

כשסוף סוף הגעתי הביתה אחרי הצהריים עם ההסעה, שמתי כמה שטרות בכיס מקופסת החסכונות שלי, את האייפון שלי השארתי בבית, כדי שלא יוכלו לעקוב אחרי ולדעת איפה אני נמצא, חשבתי שאחר כך אגיד ששכחתי אותו בבית, ונסעתי למרכז החלל על האופניים שלי.

אה, כן, כמעט שכחתי. משהו שאני רוצה לספר שנראה כאילו הוא לא חשוב, אבל בהמשך הדו"ח יתברר למה הוא משמעותי. שנייה לפני שיצאתי שמעתי פתאום קול צפצפני: "ניל! ניל!" זאת הייתה אחותי הקטנה נעמי. "יש לי מתנה בשבילך!"

"לא עכשיו, נעמי," גערתי בה, "אני ממהר."

תוך שנייה ראיתי שהעיניים שלה מתחילות להתמלא בדמעות. אז לפני שהיא הספיקה להתחיל בבכי המוגזם והרעשני שלה, כמו שרק היא יודעת לבכות, אמרתי "בסדר, בסדר," בחוסר סבלנות. לא רציתי שההורים שלי ישמעו אותה בוכה ויבואו, כי ככה הם יראו שאני יוצא מהבית וישאלו אותי כל מיני שאלות מעכבות. אמא לא תרשה לי לצאת לפני שאסיים את כל שיעורי הבית, ואבא יגיד שאני לא יכול לצאת בלי לאכול משהו קודם. נעמי רצה לחדר שלה בשמחה. ככה היא. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא יכולה לבכות בכי אמיתי עם דמעות, וברגע שאני מוותר, תוך שנייה כולה חיוכים. היא חזרה מהחדר בדילוגים והביאה לי קופסה קטנה עטופה בנייר ורוד וקשורה  בסרט. פתחתי אותה הכי מהר שאני יכול. בפנים חשבתי שאני רואה שעון וזה נראה לי הגיוני, כי באמת איבדתי את השעון שלי כמה ימים לפני כן, אבל כשהסתכלתי קצת יותר טוב ראיתי שאין עליו רק מספרים אלא גם אותיות ושאין לו רצועה לשים על היד, אלא חוט דק כזה שקשור בלולאה, לתלות על הצוואר. ואז הבנתי מה זה.

"לְמה מצפן?" שאלתי.

"אתה לא אוהב אותו?" שוב התחילו לרדת לה דמעות.

"אוהב, אוהב!" עניתי לה כמה שיותר מהר, "אני ממש שמח שקנית לי מצפן..."

"אני לא קניתי," גם עכשיו, תוך שנייה הדמעות שלה נעלמו, והיא ממש צחקה, "לי אין כסף. זה אמא קנתה. הגננת סיפרה לנו על המַפֵּן, שמראה את הכיוון ושיכול להראות את הדרך. אז בגלל שאתה כל הזמן מחוץ לבית..."

"אל תגזימי," לא יכולתי שלא לחייך, "לא כל הזמן..."

"אז עם המפן תוכל לחזור יותר מהר, כי תדע לאיזה כיוון ללכת. וככה תוכל לשחק איתי יותר."

"הבנתי. תודה!" ליטפתי את השערות שלה, נתתי לה נשיקה על הלחי, שמתי את המצפן בחזרה בקופסה, את הקופסה הנחתי על שולחן העץ העגול שליד הכניסה ורציתי לצאת מהבית, אבל אז שוב שמעתי את הקול שלה. אני אוהב אותה הכי בעולם, ולפעמים כיף להיות איתה, אבל לפעמים היא ממש נודניקית.

"רגע ניל! שכחת את המפן!" היא צעקה.

ממש לא התאים לי לקחת אותו, אבל גם לא היה לי כוח להתווכח איתה, אז פשוט תליתי אותו על הצוואר, ובאותו הזמן גם פלטתי אנחה חזקה, שתבין שהיא מעצבנת, למרות שהוא בכלל לא היה כבד.

סוף סוף יצאתי מהבית. סגרתי את הדלת בשקט כדי שההורים לא ישמעו שיצאתי, הוצאתי את האופני הרים שלי מהגראז' ורכבתי לכיוון מרכז קנדי לחלל.

עכשיו אני נזכר שביקשו שכשאני כותב את הדו"ח, שאחשוב על שאלות שאולי תשאלו אותי  ואענה לכם. אז לפני שתשאלו אותי למה נסעתי באופניים ולא באוטו, אז אענה לכם שאין לי אוטו. גם רישיון אין לי. ועם כמה שאני אוהב הרפתקאות ולא מפספס שום הזדמנות לקצת אקשן, אני לא מתכוון לסכן את החיים שלי בשביל זה. בגלל זה אף פעם אפילו לא ניסיתי לנהוג באוטו. טוב, אני רק בן שתים-עשרה. עוד ארבע שנים יהיה לי רשיון ואז אנהג. בינתיים אני לא לוקח סתם סיכונים. בקיצור, רכבתי הכי מהר שאני יכול. לקח לי אולי עשרים דקות. כשהגעתי קשרתי את האופניים בחוץ ושילמתי בכניסה, כאילו אני בא לראות את המקום בפעם הראשונה, אפילו שהייתי שם אולי מיליון פעם. כשהייתי בפנים נעצרתי באמצע אולם הכניסה והסתכלתי לכל הכיוונים. האמת היא שלא הייתה לי ממש תוכנית. חשבתי רק לבוא לרחרח ולראות אם יש דרך לחדור פנימה, למקומות סודיים.

השומר הזקן שבכניסה, זה עם השפם האפור, שם לב שאני מבולבל ופנה אליי, "אתה רוצה להצטרף לסיור המודרך שמתחיל בעוד חמש דקות? מתארגנת כאן קבוצה," הוא הצביע על הפינה של אולם הכניסה והוסיף, "אתה חייב להצטרף לקבוצה. בשעה כזאת אין אישור למבקרים בודדים."

אופס, שכחתי מהכלל הזה. כבר פתחתי את הפה להגיד שאני רוצה להסתובב לבד, אבל עצרתי את עצמי כשראיתי את הקבוצה. אנשים מבוגרים. ממש קבוצה של זקנים וזקנות. נראה לי שכולם שם מעל גיל שלושים, וחלק אפילו יותר מארבעים! חשבתי שאולי זה דווקא רעיון טוב להצטרף אליהם, ככה לא יהיו להם כל מיני פעילויות כמו שיש לילדים, רק הסברים משעממים, ואז אוכל להתחמק בקלות. הצטרפתי אליהם והתחלנו ללכת בעקבות המדריך עם שׂער הקש המתולתל. כמו שחשבתי, רוב הזמן הוא הסביר להם כל מיני דברים בצורה הכי משעממת שרק אפשר.

בשלב מסוים, אחרי שהוא סיים הסבר על איזה חליפת חלל והתחיל ללכת לכיוון המוצג הבא, נשארתי במקום, ואחרי שכל השאר הלכו אחריו כמו כבשים, הלכתי לאט לאט ובשקט בשקט אל מאחורי עמוד גדול. חשבתי שהצלחתי להתחמק, אבל פתאום שמעתי מישהו קורא: "הי, אתה שם! זה לא הכיוון! אתה ממש מתנהג כמו אסטרונאוט!" זה היה הקול של המדריך.

כל הזקנים האלה שבקבוצה המודרכת צחקו בקול מהבדיחה. בדרך כלל אני ממש לא אוהב שצוחקים עליי, וגם עכשיו הרגשתי שאני נהיה אדום כמו עגבנייה, אבל לא אמרתי כלום. עדיף שיחשוב שהתבלבלתי מאשר שיחשוב שאני מנסה להתרחק מהקבוצה ולחפש את היצור הזה. אבל אחר כך, כשהמדריך שוב סיים להסביר משהו והתחיל ללכת לכיוון אחר, אז ברגע שהוא היה עם הגב אלינו הסתובבתי והתחבאתי מאחורי איזה שלט שהיה כתוב עליו בגדול: נאס"א. הפעם המדריך לא שם לב והצלחתי להתחמק. הסתובבתי שם אולי שעה עד שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי. דלת שכתוב עליה "הכניסה אסורה". פחדתי שאולי היא נעולה, והיא באמת הייתה נעולה, אבל למזלי מישהו שכח את המפתח בתוך המנעול. בדקתי טוב טוב שאף אחד לא רואה אותי, פתחתי את הדלת ונכנסתי.

בפנים היה מסדרון לבן ארוך עם כל מיני דלתות כחולות לאורכו, שהזכיר לי קצת בית חולים. צעדתי לאורך המסדרון במהירות. לא חשבתי להיכנס באף אחת מהדלתות, באמת, אבל פתאום שמעתי מישהו צועק: "מי אתה? מה אתה עושה כאן?" ושמעתי קול צעדים מהירים כאלה, בהתחלה חלשים, שלאט לאט התחזקו, כאילו מישהו רץ לכיוון שלי, או אולי אלה אפילו כמה אנשים. לא ראיתי אף אחד, ולא הייתי בטוח מאיזה כיוון אני שומע את כל הקולות האלה, ולשנייה אחת הייתי קפוא, ממש כל הגוף שלי לא זז, אפילו עצרתי את הנשימה, ואז התחלתי לרוץ ישר, בספיד.

אני מקווה שאתם מבינים שאני לא התכוונתי לעשות בעיות. פשוט הייתי כל כך מבוהל, שלא הצלחתי בכלל לחשוב, רק רציתי לברוח, אפילו שלא ידעתי מאיזה כיוון הם באים. זה בא לי כאילו באוטומט. התברר שהמסדרון לא ישר, ראיתי מולי שהוא פונה ימינה. פחדתי שאם אמשיך לרוץ במסדרון אולי אתקל במישהו מעבר לסיבוב, אבל גם פחדתי שאולי יש מישהו מאחוריי, אז פתחתי את הדלת שהייתה הכי קרובה אליי, עברתי בפתח וסגרתי אותה בחזרה, אבל לא עצרתי. ראו שנכנסתי לשם? לא ראו? לא ידעתי. ראיתי שמשם יש לאן להמשיך, אז המשכתי לרוץ. לא יודע כמה זמן רצתי, לא הרבה מדי, אבל עברתי איזה חדר גדול, ועוד חדר, ופרוזדור, ופתחתי דלת, שאחריה היו מדרגות שירדתי בהן במהירות, ואז עוד פרוזדור, ועוד דלת, ועוד חדר, ועוד מדרגות וככה המשכתי עוד קצת, בכל מיני חדרים ופרוזדורים ודלתות ומדרגות, וגם אחרי שכבר לא שמעתי שרודפים אחריי, וגם אחרי שהבנתי שכנראה הצלחתי להתחמק, ולא היה לי מושג איפה אני נמצא, המשכתי לרוץ, ואני נשבע לכם שכבר לא עניין אותי היצור הזה. מה שהכי קיוויתי שיקרה זה שאיכשהו אני אמצא את היציאה ואוכל לחזור לאופניים שלי ולרכוב מהר הביתה. עד כדי כך הייתי מותש ומבוהל. אבל לצערי זה לא קרה. רצתי ורצתי, עד שעצרתי בבת אחת מתנשם ומתנשף. הסתכלתי סביב. בדיוק נכנסתי לחדר עגול כזה, די מיוחד ודי חשוך. היו בו שני אנשים גבוהים, שמנים כאלה, מפחידים, עם חליפות, שבאוזן שלהם הייתה תקועה אוזנייה שחוט מסולסל השתלשל  ממנה, והיו להם אקדחים בחגורות. הם נראו לי כמו מאבטחים. הם עמדו בקצה השני של החדר, ליד דלת ברזל שלידה היה מין מסך עם מקלדת קטנה. למזלי שני השומרים האלה דיברו ביניהם ולא שמו לב שנכנסתי. התגנבתי בשקט בשקט והסתתרתי מאחורי עמוד גדול כזה שתמך בתקרה. הלב שלי דפק חזק. לא ידעתי איך אני יוצא משם. הייתי תקוע. גם לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה, כי אחרי אולי שתי דקות שמעתי דלת נפתחת. רציתי מאוד להישאר מאחורי העמוד ושלא יראו אותי, אבל גם הייתי נורא סקרן. תאמינו או לא, אבל עם כל הבהלה והפחד שיתפסו אותי היה לי את האומץ לקחת סיכון ולהציץ מעבר לעמוד. מדלת הברזל ההיא יצאו שני אנשים שלבשו חלוק כמו של רופאים וכפפות גומי לבנות, ומסכה על הפה, ואפילו היה להם מין ניילון שכיסה את השערות שלהם. לפי מה שהם דיברו הבנתי שהם בעצם לא רופאים אלא חוקרים של ביולוגיה או זואולוגיה או משהו כזה. אחד מהם אמר משהו כמו "במבנה של הכנף לא ראיתי שינוי, אם כי לא זכור לי שיש אחד כזה בדיוק," ואז השני ענה לו, "נכון, גם אני שמתי לב לזה, וככה בדיוק גם הרגליים." תוך כדי שהם התרחקו משם הם ביקשו מהמאבטחים שינעלו אחריהם את הדלת. אז אחד מהמאבטחים אמר "אין בעיה" וניגש לסגור את הדלת, ובגלל הכיוון שהוא פנה אליו הוא עמד בדיוק מולי, וכמו שאומרים, הרגשתי שהלב שלי נופל לתחתונים. ניסיתי לברוח בחזרה אל מאחורי העמוד, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא הבחין בי וצעק: "מה לעזאזל!" תוך שהוא בוהה בי. זה היה הכי מבהיל מכל מה שהיה לי עד עכשיו! (ואני מדגיש: עד עכשיו. כי אין בכלל מה להשוות את זה לדברים שקרו לי אחר כך) הבנתי שאין טעם יותר להתחבא ושאני צריך להמשיך לברוח, אז נעמדתי, אבל עדיין לא התחלתי לרוץ. משהו עצר אותי. משהו בתוכי כאילו אמר לי שכדאי לי לחכות רגע, ולשנייה אחת הספקתי להציץ מעבר לדלת הברזל שעדיין לא נסגרה. בפנים, על שולחן עגול, עמדה צנצנת קטנה בגודל של אולי עשרה סנטימטרים, ובתוכה יצור שנראה כמו חרגול או צרצר. לא משהו מיוחד, חרק רגיל למדי, אם כי די גדול. ידעתי שאני צריך להתחיל לרוץ משם כמה שיותר מהר, אבל המשהו הזה בתוכי כאילו שוב אמר לי "חכה רגע," ואז הבנתי למה התמהמהתי. הרי בשביל זה באתי לכאן, זה היצור המדובר! הצרצר הזה הוא היצור מכוכב אחר! רק כשראיתי שהמאבטחים רצים לכיוון שלי וכמעט כבר הגיעו אליי, אז שמתי טורבו והתחלתי לרוץ משם הכי מהר שאני רק יכול. באותו רגע לא היה לי זמן לחשוב, אבל אחר כך, כשהייתי בשירותים, חשבתי שזה היה מאוד מאכזב. חשבתי מי יודע מה אני אראה, איזה יצור משונה כזה עם כל מיני צבעים וצורות ואולי שגם יורה לייזר או משהו, או לפחות שיהיו לו שלוש עיניים או ראש ענקי, אבל לא היה בו שום דבר מיוחד. סתם חרק. בחיי שבגינה ליד הבית שלי יש חרקים יותר מעניינים ממנו. איך רצתי שם. אפשר להגיד שאני די גאה בעצמי על איך שהצלחתי להתחמק מהם, למרות שלא ידעתי לאיזה כיוון כדאי לברוח. רצתי לאורך המסדרון שמחוץ לחדר, ועברתי באיזה דלת צדדית בלי שהם שמו לב, ופתאום מצאתי את עצמי בחוץ. הם המשיכו לרוץ לכיוון אחר. איזו הקלה זאת הייתה. אני בחוץ! רק שהיציאה הזאת שיצאתי ממנה נראתה כמו יציאה אחורית או משהו. היו שם מסביב לחצר גדולה קירות גבוהים כמו של גורדי שחקים שראיתי בניו יורק, ובאמצע של החצר הייתה מין רמפה כזאת עם כניסה. חשבתי שזו כניסה לאיזה בניין. לא ראיתי דרך לצאת מהחצר, אז החלטתי בינתיים להיכנס לשם ולמצוא מקום להתחבא עד שיפסיקו לחפש אותי, ואז לצאת מהמחבוא ולמצוא את הדרך החוצה. עליתי בריצה על הרמפה ומצאתי את עצמי במסדרון. בתחילת המסדרון, בצד ימין, הייתה דלת. ישר פתחתי אותה ונכנסתי. ראיתי מולי אסלה. אוקיי, אמרתי לעצמי כמעט בקול, אני בשירותים וזה טוב. מקום מחבוא מעולה. הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את אחד מהמאבטחים שרדפו אחריי יוצא לחצר הזאת, מסתכל לכל הכיוונים, עושה מין תנועת ביטול עם היד שלו, כאילו חושב שאין סיכוי שאני שם, ונכנס בחזרה. החלטתי להמשיך להתחבא בשירותים עד שארגיש שהם בטח כבר התייאשו ולא מחפשים אותי יותר. התיישבתי על הרצפה והשתעממתי. היה לי מוזר שלא היה שם את הסירחון הרגיל של שירותים ציבוריים. במקום זה היה שם סתם ריח רגיל. שמתי לב שהיה שם עוד דבר מוזר: באסלה הזאת לא היו מים, וגם היו רצועות משני הצדדים שלה.

אחרי כמה דקות חשבתי לקום ולצאת, אבל לא העזתי. בכל פעם שחשבתי לצאת אמרתי לעצמי שאולי כדאי שאחכה עוד קצת. ואז חשבתי קצת על היצור הזה. בסך הכול אפשר להגיד שהתאכזבתי. אין בו שום דבר מיוחד. נראה כמו איזה מיליון יצורים אחרים שיש בכדור הארץ. אבל מה, כנראה הייתי באמת מותש מכל הריצות האלה ונשארתי שם יותר מדי זמן, כי בסוף נרדמתי.

אני לא יודע כמה זמן ישנתי, הרי לא היה לי שעון, אולי שעה, אולי שמונה שעות. כמו שסיפרתי בהתחלה, כשקמתי, דבר ראשון הסתכלתי מהחלון ואז הבנתי איפה אני נמצא. לא סתם הייתי בשוֹק טוטאלי. מהחלון ראיתי את החלל החיצון השחור עם הרבה כוכבים מסביב, ובאמצע פְּלָנֶטָה בצבע כחול וירוק, הולכת ומתרחקת במהירות. לקח לי זמן להבין שזה כדור הארץ. הבנתי איפה אני. זה לא בניין שנכנסתי אליו, הרמפה הזאת הייתה רמפה של חללית, ולא סתם חללית, אלא חללית שהמריאה בזמן שישנתי בשירותים. אני בחלל החיצון! אני מתרחק מהבית. מפלורידה. מאמריקה. מהעולם!

אפשר להבין למה לגמרי נכנסתי לפאניקה, נכון?

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 88 ₪
עוד ספרים של איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 118 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il