האריה האגדי - חלק א'
האריה האגדי - חלק ב'
המארז מכיל שני ספרים:
האריה האגדי חלק א’
הוא
הצלתי אותך, אבל שנינו יודעים שלא היה מה להציל אלמלא היית פוגשת אותי.
את איימת על משפחתי. איימת עליי.
איש לא מאיים עליי. אפילו לא את.
פתחת נגדי במלחמה וברחת. לקחת איתך את הלב שלי, את הנשמה שלי ואת הסוד שלי.
אמצא אותך.
אחזיר אותך.
ואז, אלחם בך. המלחמה הזאת תסתיים רק בדרך אחת.
אחד ינצח. אחד יפסיד.
ואני לא מתכוון להפסיד.
“איך אדע? אתה תשלח לי שליח או מלאך?”
היא
הרשתי לעצמי להיחשף וזה הפך אותי לפגיעה יותר.
במבט לאחור אני מבינה שהילדה שהייתי, שעדיין חיה בתוכי, הייתה חייבת להאמין בהבטחה. להאמין בך. זו הייתה טעות, טעות אחת ויחידה ולא אתן שהיא תחזור על עצמה.
זה היה רק סיפור אגדה שרציתי לחיות. היינו רק חלום שרציתי להגשים.
אתה היית אשליה.
גילית את הסוד האפל שלי, אבל לא ציפית שאגלה את שלך. עכשיו אני לוקחת בחזרה את השליטה בחיי. חיים בהם אין לך מקום.
הגיע הזמן להכיר באמת, אין שום סימן.
נסה להתקרב אליי ואממש את האיום שלי. אלחם בך. ואז, אהרוס אותך.
אני אנצח, אתה תראה…
אריה האגדי חלק ב’
“כן, אבל הוא יהיה גם לוחם. הוא ילחם בכל אחד, בכל העולם, כדי להחזיר אותך לחיים. אם הוא יצטרך, הוא ילחם אפילו נגדך.”
הסודות נחשפו, נגמרו המשחקים. נותרה רק האמת העירומה.
הלביאה והאריה ממשיכים להילחם בכל הכוח – זה בזה. מי ינצח?
האריה האגדי חלק ב’ מאת שרון חיון גינת. ספר ראשון מתוך דואט האריה האגדי כחלק מסדרת האריות. עלילה סוחפת ומהפנטת, רווית מסתורין ומתח. גינת רוקמת סיפור מתוחכם ומכשף ומשאירה את הקורא חסר אוויר וצמא לעוד.
סה”כ בסדרת האריות ארבעה ספרים שמחולקים לשני דואטים, דואט הלביאה הלוחמת ודואט האריה האגדי.
אלוהים יכול להיות אכזרי לפעמים, אבל הוא לא היה נותן לנו את היכולת לחלום אם לא הייתה דרך להגשים את חלומותינו.
ספר זה מוקדש לאפרת כהן כי אין חלום יפה יותר מזה שאנו נלחמים להגשימו.
פרולוג
מונטריאול, שבע שנים קודם לכן
אני מניח את אימא שלי על מיטת בית החולים אחרי שהקיאה את נשמתה במשך חצי שעה.
"את צריכה משהו?" אני שואל, מכסה אותה בשמיכה.
"רק לישון קצת," היא עונה בקול חלש, צרוד ועייף. עיניה נעצמות מעצמן.
אני מתיישב על הכורסה שליד מיטתה ומתבונן בה.
היא איבדה את שערה ואת גבותיה מזמן, ולמרות זאת, עדיין קשה לי לראות אותה ככה. תופעות הלוואי של הכימותרפיה גרמו לגופה, ובעיקר לפניה, להתנפח. עורה חיוור והיא נראית מותשת.
האונקולוגית אמרה שהטיפול עלול לגרום למערכות גופה לקרוס ושהסיכון שתמות בעקבות הטיפול גבוה מסיכויי ההחלמה, אבל הרופאה הזאת היא היחידה שנתנה לה סיכוי כלשהו. ואני לא דואג. כבר לא.
גלנדה ספקטור היא לוחמת. הלוחמת החזקה ביותר שאני מכיר. הפעם, הסרטן הזה בחר בגוף הלא נכון. הגוף שלה סבל כל־כך הרבה בעבר, ששום דבר כבר לא יכול להרוס אותו. אם היא הצליחה לשרוד את מה שהשטן בכבודו ובעצמו עשה לה במשך כל השנים האלו, אז הכימותרפיה הזו, מסוכנת ככל שתהיה, היא רק משחק ילדים עבורה.
הטלפון הנייד שלי מצפצף בכיסי ומנתק אותי ממחשבותיי. אני שולף אותו וקורא את המסרון שלוקאס שלח לי.
לוק: בלייר עברה לדירה החדשה.
אני: איך היא מרגישה?
לוק: פיזית היא מרגישה בסדר. מבחינה נפשית ייקח לה זמן להתאושש.
אני אמור להרגיש אשם, אבל אני מרגיש בעיקר הקלה על שהפילה את התינוק ושכל הסיפור הזה נגמר סופסוף.
לוקאס שולח מסרון נוסף.
אני בדרך לשדה. מגיע עוד כמה שעות להחליף אותך.
אני מתחיל להקליד תשובה, כשלפתע נשמע קול נשי צועק – "אלוהים! קח אותי כבר!"
מה, לעזאזל?!
אני מתרומם מהכורסה, מוודא שאימי לא התעוררה ויוצא מהחדר. אני צועד בפרוזדור המחלקה האונקולוגית ומתקדם לכיוון הצרחות.
"אני רוצה למות! למה אתה מחכה?! קח אותי כבר!" חסר לאישה הקולנית הזאת שאימא שלי תתעורר.
אני עוצר מול חדר מספר שבעים ושבע.
"למה אתה עושה לי את זה?! תן לי למות!" צועקת אישה כבת שמונים בעודה שוכבת במיטה כשפניה מופנות אל התקרה.
"היי!" אני שואג.
היא קופצת במקומה בבהלה.
"אולי תמותי בשקט? יש פה אנשים חולים שצריכים לישון!"
היא מסתובבת לכיווני ומסתכלת עליי, או, ליתר דיוק, לא מסתכלת. האישונים העכורים שבעיניה מעידים על כך שהיא עיוורת.
"קצת רחמים," היא זועפת, "אני גוססת."
"רחמים תבקשי מהאלוהים המזוין שלך כשתגיעי לגן עדן. בינתיים, תסתמי את הפה," אני אומר ופונה חזרה לחדרה של אימי.
"היי, חתיך הורס, חכה רגע," קולה עוצר אותי באחת.
"חתיך הורס?" אני מרים גבה. "איך זקנה עיוורת כמוך יודעת איך אני נראה?"
"אני לא זקנה!" היא נעלבת. "אני בת שבעים ושבע. ועיוורת או לא, ברור לי שאתה חתיך."
עכשיו אני סקרן. "למה זה ברור לך?"
"כי עם קול כמו שלך לא ייתכן שאתה מכוער," היא מחייכת בשובבות.
אני מחניק חיוך.
"את טועה, בובה. אני לא סתם הורס. אני ממש, ממש הורס."
"ושחצן," היא מוסיפה. "תעשה לי טובה, שב לידי וקרא לי סיפור," היא מבקשת במתיקות.
"לא. אני הולך עכשיו ואת תשמרי על שקט." הפעם, טון קולי רך יותר.
"אל תהיה כזה. יש ספר על השידה שלי," היא מצביעה על השידה הניצבת ליד מיטתה. אני מופתע מכך שהיא יודעת בדיוק את מקומה. "קרא אותו בשבילי."
"ולמה שאעשה דבר כזה?"
"כי יש לך את הקול הכי יפה ששמעתי ואני רוצה לשמוע אותו שוב." אני מגלגל עיניים. "חוץ מזה, אם לא תעשה את זה, אני אצעק שוב."
"את מאיימת עליי?"
אם ידעה מי אני, לא הייתה אפילו מעזה לחשוב על זה.
"כן, מה תעשה? תהרוג אותי?" היא מחייכת בממזריות.
"את מוזרה, אישה." אני נכנע ונכנס אל החדר. כשאני מתקדם לעבר מיטתה, אני רואה את הספר מונח על השידה.
"למה יש לך ספר אם את לא יכולה לקרוא אותו?"
"הוא לא שלי, הגעתי הנה רק אתמול. הוא כנראה שייך למי שהיה כאן לפניי."
אני לוקח את הספר בידיי. הוא עבה, כבד ובעל כריכה אפורה שבה מופיעה עניבה אפורה, בהירה יותר מרקע הכריכה. אני קורא את הכותרת בקול, "'חמישים גוונים של אפור'. איזה ספר זה, מתח? ריגול? פשע?"
הזקנה צוחקת בקול. "לא, זה מסוג הספרים שצריכים למכור לנשים בצירוף ויברטור."
אני מניד בראשי, לא מאמין.
"אעמיד פנים שלא שמעתי אישה בת שמונים אומרת את זה."
"אני בת שבעים ושבע. תפסיק לבגר אותי. שב!" היא פוקדת עליי.
"איך, לעזאזל, את יודעת שאני עומד?"
"הרגלים," היא עונה. "שב, ותזכור שלא נשאר לי הרבה זמן, אז תחתוך ישר לחלקים הלוהטים."
אני פורץ בצחוק. זו השיחה הכי מוזרה שהייתה לי אי פעם.
הזקנה אומרת משהו נוסף שאני לא שומע, כיוון שלחדר נכנסת אחות צעירה. היא מחייכת אליי ומתקדמת לעברנו.
סוף-סוף מישהי ששווה זיון בבית החולים הזה. היא תהיה הזיון שלי הערב.
"לולה," אומרת האחות, "מה שלומך היום?"
'לולה?' אני תוהה ביני לביני. לא הייתי מנחש שזה שמה של הזקנה הזאת, הוא נשמע כמו שם בדוי של חשפנית... ואת האחות אזיין כשהיא לובשת את המדים הלבנים האלה.
"בסדר עכשיו," עונה לולה, "כשהמאהב שלי טרח להגיע." היא מצביעה עליי. לא לכיווני, אלא ישירות עליי.
האחות מביטה בי ובלולה לסירוגין, מבולבלת.
"יש לי חולשה לנשים זקנות ועיוורות," אני מסביר וקורץ לה.
היא מסמיקה מייד.
"אני לא זקנה!" מתגוננת לולה.
"מתי את מסיימת את המשמרת שלך?" אני שואל את האחות, מתעלם מהזקנה.
"בעשר." היא מחייכת בביישנות.
"היי!" לולה מתרגזת. "אתה יכול לחכות שאמות לפני שאתה עובר הלאה!"
"אולי תסתמי כבר?!" אני מסנן בשיניים חשוקות, אבל לא מוריד את מבטי מהזיון שלי.
לולה מסובבת את ראשה אל האחות. זה פאקינג מוזר!
היא לא יכולה לראות אותה, אבל יודעת בדיוק היכן היא עומדת.
"אל תתרגשי ממנו יותר מדי. הוא אולי הורס," היא מרימה את הזרת שלה, "אבל הזין שלו בגודל של הזרת שלי."
אני אהרוג אותה!
"לולה!" אני מזהיר בלחישה ופונה להביט באחות, "אל תקשיבי לסבתא שלי, הסרטן עלה לה לראש. היא הוזה."
"אני לא סבתא שלו," אומרת לולה במלוא הרצינות. "הוא ביקש ממני ללמד אותו לזיין כי הוא לא מצליח להעיף את הנשים שלו לשמיים. תסתכלי בעצמך איזה ספר הוא מחזיק."
האחות משפילה מבט אל הספר שנמצא בחיקי ופניה מאדימות.
לולה מניחה את ידה בצד פיה כממתיקה סוד. היא לוחשת, אבל לא מספיק בשקט, כדי שאשמע אותה, "מתי ראית גבר קורא ספר כזה?"
"אה..." האחות מגמגמת ונסוגה מעט לאחור. "אני צריכה לבדוק עוד מטופלים," היא נעלמת במהירות.
לולה פונה אליי, עיניה העכורות כמו מביטות בי וחיוך גדול נמתח על פניה. "זה בגלל שאמרת שאני זקנה."
"את לא רק זקנה, את גם כלבה."
היא מבטלת את דבריי בהינף יד. "על מי אתה עובד? אתה מת עליי!"
אני לא מתאפק ומחייך.
"אתה רואה? איזה חיוך!"
עיוורת בתחת שלי!
היא מתחילה להשתעל. כל גופה מתכווץ מכאבים. זה השיעול האלים ביותר ששמעתי בחיי. אני ניגש לחדר הרחצה ומביא לה כוס מים, מחכה שהשיעול ייפסק לפני שאני מושיט לה את הכוס.
"קחי," אני אומר.
היא מושיטה את ידה ישירות אל הכוס, מבלי לחפש אותה, מגישה אותה אל שפתיה ושותה ממנה.
"סרטן ריאות," היא אומרת. "מעולם לא עישנתי סיגריה, אפילו לא אחת, אבל יש לי סרטן ריאות מזוין – " השיעול האלים תוקף אותה שוב וקוטע את דבריה.
היא מצמידה מפית נייר אל פיה ומשתעלת לתוכה. כשהיא מסיימת, אני רואה שהמפית מלאה בכתמי דם.
"אני רוצה שזה ייגמר כבר," היא אומרת בייאוש, קורסת אל הכרית ועוצמת את עיניה.
"את משקרת." אני מתיישב בכיסא שליד מיטתה. "עישנת. ואת לא רוצה למות."
"איך אתה יודע?"
"הרגלים."
"אתה צודק לגבי הסיגריות, אבל טועה לגבי השאר. אני כן רוצה למות. נמאס לי לסבול."
"אני אף פעם לא טועה כשאני קורא מישהו," אני אומר בביטחון. "את אומנם לא מפחדת מהמוות, אבל את לא רוצה למות. את מלאת חרטה. היית רוצה לתקן את הטעויות שעשית לפני מותך. אם הייתה לך הזדמנות לעשות זאת, היית מוכנה לסבול עוד כמה שנים."
"על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?"
אני מביט בה, מנסה לקרוא אותה לעומק.
"אני לא יודע בדיוק, אבל אני בטוח שזה קשור לאונס."
היא קופאת במקומה.
"איך... איך אתה יודע?" היא מגמגמת.
"אני יודע לקרוא אנשים."
"מה?"
"אז? מה היית רוצה לשנות לפני מותך?" אני מתעלם משאלתה.
"אולי תפסיק לדבר שטויות ותקריא לי את הספר?" היא מתרגזת.
"אחרי שגרמת לזיון שלי ללכת, אני לא מקריא לך שום דבר."
לולה נאנחת, עוצמת את עיניה שוב ושותקת. לאחר רגע ארוך של דממה, היא אומרת, "ספר לי משהו על עצמך."
"לא. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך."
"למה? אני אישה עיוורת במצב סופני, מה אכפת לך?"
אני מושך בכתפיי. "כי אני סקרן."
היא נושמת עמוק ומשפילה את עיניה העכורות. מהבעת פניה אני מבין שהיא מתלבטת. "החבר הכי טוב של אבא שלי אנס אותי כשהייתי בת שבע־עשרה." קולה רועד. "זה קרה ביום הנישואין העשרים וארבעה של ההורים שלי. הם ערכו אירוע גדול בחצר הבית שלנו והוא הגיע. אף פעם לא אהבתי את האיש הזה. הוא תמיד התבונן בי בצורה מוזרה שגרמה לי לחוש שלא בנוח. באותו ערב, למרות שהיה שם עם אשתו, יכולתי להרגיש את מבטו."
אני מביט בה בריכוז, מנסה לדמיין אותה כנערה בת שבע־עשרה. פניה מלאות קמטים, עורה חיוור וחולה, עיניה עכורות, שפתיה חיוורות וראשה מעוטר במעט מאוד שערות אפורות.
אבל תווי פניה מספרים שהייתה פעם יפהפייה אמיתית. יופי מהסוג הנדיר, הטהור ועוצר הנשימה.
"ניגשתי לחדר השירותים שבתוך הבית ולפתע מישהו הדף אותי פנימה וטרק את הדלת," היא ממשיכה בכאב, דמעות זולגות מעיניה. "ניסיתי לצעוק, אבל הוא חסם את פי בידו האחת ובידו השנייה הוא..." היא משתתקת.
אני מקלל בליבי.
"יכולתי לשמוע את כולם בחצר. אנשים צחקו, רקדו ואכלו בזמן שאני עברתי גיהינום. עד היום אני יכולה לשמוע את הגניחות שלו, לחוש בנשימות שלו על אוזני... אני יכולה להריח אותו.
כשסיים, הוא פשוט סגר את מכנסיו ויצא מהשירותים בלי לומר מילה." היא מוחה את פניה בגב-כף ידה.
דממה משתררת בחדר. היא זאת ששוברת אותה, "ואני..." היא בולעת רוק, "אני ניקיתי את עצמי, סידרתי את השמלה, זרקתי את התחתונים שהוא קרע מגופי וחזרתי לאותה מסיבה שהייתי בה לפני רגע. אבל כבר לא הייתי אותו הדבר. רגע לפני כן הייתי נערה עליזה, תמימה ובתולה, וברגע הבא הייתי אישה מחוללת, מלוכלכת, מנותקת." היא מושכת באפה.
אני רואה אותה. את הבושה, היא כמעט ולא נמחית מעל פניהם של קורבנות אונס, לא משנה כמה שנים עברו מאז התקיפה.
"ראיתי אותו שם, מחבק את אשתו וצוחק עם אבא שלי," היא צוחקת צחוק מר. "כאילו לא אנס אותי הרגע. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי בושה, אשמה, גועל... למרות שהייתי בבית שלי, למרות שכל משפחתי הייתה שם, הייתי אבודה. הרגשתי בודדה ולא – "
שיעול גס תוקף אותה שוב. היא תופסת את המפית ויורקת דם לתוכה. אני מושיט לה את המים והיא לוגמת.
"ומה קרה?" אני שואל אחרי שהיא נרגעת.
"הוא הכניס אותי להיריון," היא לוחשת. אני מביט בה ומחכה להמשך, אבל הוא לא מגיע.
"ו...?" אני דוחק בה בעדינות.
"לא סיפרתי לאף אחד שהוא אנס אותי. וכשהוריי גילו שאני בהיריון, הם האשימו אותי עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להסביר. בזמנו, לא היה מקובל שאישה שאינה נשואה תיכנס להיריון. הפכתי להיות הבושה של המשפחה. ההורים שלי שלחו אותי למנזר הרחק מהבית, לפני שמישהו יגלה שאני 'זונה'.
במנזר זה נעשה גרוע יותר. הנזירות הסתכלו עליי בגועל כל הזמן. סבלתי מסוכרת נעורים והן לא הסכימו לתת לי את התרופות שלי, מה שגרם מהר מאוד לעיוורון. אבל בדרך נס, זה לא פגע בעובר וההיריון המשיך בצורה תקינה. ואז ילדתי את התינוק שלי."
היא עוצמת עיניים בכאב, דמעותיה לא מפסיקות לזלוג על פניה. "הנזירות לקחו אותו לפני שהייתה לי הזדמנות להחזיק אותו," היא אומרת. "מאז האונס הרגשתי מלוכלכת כל הזמן, לא משנה כמה ניסיתי להתנקות, מעולם לא הצלחתי. אבל כשהתינוק שלי יצא מתוכי, הרגשתי כאילו כל הזוהמה נעלמה ברגע שבו הוא נולד. התאהבתי בו.
התחננתי בפני הנזירות לתת לי אותו. כל־כך רציתי להרגיש אותו, לחבק ולנשק אותו, להריח אותו, להניק אותו, אבל זה לא עזר. הן לקחו אותו ממני. הזיכרון היחיד שיש לי ממנו הוא צליל הבכי שלו כשיצא מתוכי. עד היום אני אפילו לא יודעת אם ילדתי בן או בת."
היא פונה אליי ועיניה העיוורות פוגשות בעיניי.
"אתה צודק, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות בלי להכיר את הילד או את הילדה שלי."
***
כעבור שבעה שבועות
אני חוזר למונטריאול ונכנס לבית החולים, מקווה שזו הפעם האחרונה. למרות שגם אם התוצאות של אימי יהיו טובות, סביר להניח שאחזור לבקר את לולה.
לוקאס ואני חולקים במשמרות ומתחלפים כל ארבעה ימים בערך, לא משאירים את אימא לבד. מאז הפרידה מבלייר זה קשה יותר; היא עזרה הרבה, במיוחד עם אליסון, אבל אני כבר לא יכול לנצל אותה. את אליסון אנחנו לא מביאים לכאן למרות שהיא מתגעגעת לאימא ואימא מתגעגעת אליה. איש מאיתנו לא רוצה שהיא תראה את אימא ככה. זה יעציב אותה, והילדה הזאת צריכה להיות שמחה.
השבועות האחרונים היו עמוסים במיוחד ואני מחכה לרגע שבו אנוח קצת. זה לא יקרה עד שאשמע את מה שאני מחכה לשמוע מד"ר טראנט. תחושת הבטן שלי טובה ועם זאת אני בלחץ. אני חייב לשמוע שהכול בסדר.
אני נכנס לחדר. אימי נראית טוב. הצבע חזר לפניה ונדמה לי שהן נפוחות פחות משהיו לפני כמה ימים. אולי מפני שהפסיקה את הטיפולים לפני שלושה שבועות. אני מאושר לראות אותה ככה.
"היי, אימא."
היא מחייכת ומחבקת אותי. "טוני שלי."
אני מחבק אותה בחוזקה. אני מת על האישה הזאת.
"הסיגריות האלה יהרגו אותך בסוף," היא מתלוננת, כמו תמיד.
"איפה לוק?" אני שואל.
"הלך לעשן," היא מזעיפה פנים. "איך אליסון?"
"בסדר גמור. הורדתי אותה אצל דיוויד ולילי לפני שטסתי לכאן. היא תהיה איתם במשך כל סוף השבוע, עד שלוקאס יחזור לניוֿ־יורק. יש לי משהו בשבילך."
אני מושיט לה את המסמכים שהצלחתי להשיג ומחייך אליה. היא נוטלת אותם מידי ומביטה בהם בריכוז.
"איך?" היא שואלת בקול צרוד לאחר רגע, עדיין מעיינת בהם.
אני מושך בכתפיי. "הפעלתי כמה קשרים."
"אל תעבוד עליי, טוני. איך נכנסת ללב טהור?"
לא ידעתי שאימי יהודייה עד לפני כמה חודשים, כשגילתה שהיא חולה. היא התחילה להתפלל ולדבר יותר ויותר על אלוהים, עד שגילתה לי על הילדות שלה ומאין באה. בהתחשב בעובדה ששינתה את שמה כי לא רצתה קשר עם עברה ובכך שלא סיפרה לאיש על יהדותה, לא חשבתי שזה עד כדי כך חשוב עבורה. אך ביום שבו הרופאים גילו לנו שסיכוייה לשרוד נמוכים מאוד, היא ביקשה ממני לדאוג עבורה לקבורה יהודית.
לא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות אבל איכשהו הגענו לכאן, לקנדה, ארץ לידתה. אולי זה היה סימן ואולי לא, אבל זאת הייתה הזדמנות להחזיר לה את זהותה האמיתית.
"אני לא מתכוון לקבור אותך בקרוב," אני אומר, "אבל עכשיו תוכלי להוכיח שאת יהודייה," אני מצביע על תעודת היהדות שלה.
היא מניחה את המסמך על החזה שלה כמחבקת אותו, ומחייכת. "אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שאם יום אחד תתחתן עם יהודייה, תוכל לעשות זאת על פי חוקי היהדות."
הדחף לצחוק בקול עומד בגרוני, אבל מבטה רציני מאוד.
"אימא, את יודעת שלא אתחתן ושאני לא מאמין באלוהים."
"אתה מאמין בו, אתה פשוט שונא אותו. אתה – "
הרופאה נכנסת לחדר וקוטעת את הרגע.
אוליביה טראנט היא אונקולוגית צעירה ומוכשרת מאוד. ברגע שבו החלטתי שהגיע הזמן להילחם בסרטן ולשלוח לעזאזל את כל מה שהרופאים אמרו לפני כן, חיפשתי מישהו אחר. מישהו צעיר, עם אמביציה, עם תקווה ועם רצון אמיתי להציל חיים. מישהו שמוכן להסתכן בשביל להציל חיים. אוליביה טראנט הייתה האדם הנכון.
"גלנדה, מר ספקטור, שלום," היא מברכת אותנו בחום.
"יש תשובות?" אני שואל, לא מבזבז זמן.
"כן. תוצאות הפט־סיטי הגיעו הרגע." היא מנופפת בתיקייה שבידה.
אימי אוחזת בזרועי בחוזקה. אני יכול להרגיש את הפחד שלה.
"ו...?" אני שואל ונושם בהקלה עוד לפני שהיא עונה.
"והטיפול עבד מצוין. הבדיקה מראה שאת נקייה, גלנדה. אחרי שבעה חודשים של כימותרפיה אינטנסיבית, לא נותר דבר. אין סרטן ואין סימן לגרורות, אפילו לא תאים טרום סרטניים."
אימי מניחה את ידה על פיה ומביטה בי כלא מאמינה. אני מחייך כמו ילד קטן. היא פונה לאוליביה. "אז... זה נגמר? אנחנו לא עושים עוד סבב של כימותרפיה?"
"לא, אין צורך," עונה אוליביה. "אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהסרטן לא יחזור, אבל נכון לעכשיו, זה כאילו הוא מעולם לא היה קיים. את חייבת להיות במעקב לעיתים קרובות, אבל אלו חדשות מצוינות."
"היי, מה קורה?" שואל לוקאס בקול לחוץ כשהוא נכנס לחדר.
"מה קורה?!" אני חוזר על מילותיו ומחבק את כתפיה של אימי. "הלוחמת הזאת כיסחה לסרטן את הצורה."
אחי הקטן פוער עיניים בתדהמה.
"ברצינות?" הוא שואל את הרופאה והיא מהנהנת.
אימי מתחילה לבכות מהתרגשות. לוקאס רץ אליה, מרים אותה ומסובב אותה באוויר. היא פורצת בצחוק ובוכה בו-זמנית. הוא מניח אותה בחזרה על הרצפה ומחבק אותה בחוזקה, הכתפיים שלו רועדות. הוא בוכה, אך הפעם מאושר. הוא מרים אליי את ראשו מתוך החיבוק. "צדקת כמו תמיד, טוני."
אני יוצא מהחדר עם אוליביה. לולא הייתה הרופאה של אימי, הייתי מזיין אותה בכיף. היא יפה, מסורה מאוד לעבודתה וחשוב יותר, אנושית. רפואה, זאת התשוקה שלה. אני מכבד אותה יותר מדי מכדי שתהיה זיון חד פעמי. חוץ מזה, היא יכולה לאבד את הרישיון בגללי.
"הבאת את מה שביקשתי?" אני שואל אותה.
"כן," היא עונה ועוקפת את הדלפק בעודה מוסרת תיקייה לאחת האחיות ושולפת שקית גדולה מתחת לדלפק. "יש כאן שמלה, איפור וכיסוי ראש נשי ואלגנטי," היא מושיטה לי את השקית.
האחיות מחייכות אליי.
אני קורץ להן.
"מצוין." אני לוקח את השקית והולך עם אוליביה וקמיל, האחות הכוסית־אש, לחדר של לולה.
הזקנה העיוורת שוכבת במיטתה. בניגוד לאימי, מצבה מדרדר. היא הגיעה לשלב שכבר קשה לה לנשום ללא מסכת חמצן.
"את נראית זוועה," אני אומר ללולה.
היא מסובבת את ראשה לעברי, עיניה העכורות מכוונות אליי, אבל היא לא רואה אותי. היא מורידה את מסכת החמצן מפניה.
"מה קרה? אני לא עושה לך את זה יותר?" קולה צרוד מאוד וצל של חיוך מופיע בזווית שפתיה.
"זקנות אף פעם לא עשו לי את זה."
"אני לא זקנה!" היא מתרגזת. "ד"ר טראנט, קמיל, אתן יכולות להגיד לו שאני לא זקנה?"
"איך, לעזאזל, את יודעת שהן כאן?!" זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
"איך, לעזאזל, אתה יודע לקרוא אנשים!?" היא יורה ולובשת חזרה את המסכה על פניה.
"קומי, צריך לארגן אותך," אני אומר, מתעלם משאלתה.
"על מה אתה מדבר?" שואלת לולה בבלבול.
"קמיל תעזור לך להתקלח ואוליביה תעזור לך להתלבש ולהתאפר," אני מסביר.
"אתה לוקח אותי לדייט?" היא שואלת בשובבות.
אני מסתיר חיוך.
"בייבי, אתה לא צריך להתאמץ. אם אתה רוצה אותי, קח אותי ככה."
אוליביה וקמיל צוחקות.
"לולה, קומי להתארגן," אני אומר שוב.
"למה?"
"כי בעוד שעה אדוארד מגיע ואת לא רוצה להיראות כמו פרי רקוב."
"מי זה אדוארד?"
"הבן שלך. הוא מגיע עם אשתו וילדיו כדי להכיר אותך."
דלת חדר הרחצה נפתחת.
אוליביה וקמיל תומכות בלולה משני צדיה ועוזרות לה ללכת. הזקנה העיוורת לובשת שמלה אדומה ארוכה, גדולה בשתי מידות לפחות מגופה הקטן, פניה מאופרות וראשה עטוף בכיסוי ראש נשי ואלגנטי, גם הוא בצבע אדום.
"או, עכשיו את נראית שווה זיון. זקנה, אבל שווה," אני מקניט אותה.
חשבתי שהיא תתגונן כמו תמיד, אבל במקום זאת היא פוסעת לעברי בצעדים קטנים ואיטיים ונעמדת מולי. היא שולחת את ידיה אל פניי ומלטפת אותן בעדינות, אצבעותיה הדקיקות בוחנות כל תו. "אתה באמת יפה, טוני," היא לוחשת.
"בובה, אם את רוצה להדליק אותי, אלה לא הפנים שלי שאת צריכה ללטף," אני מחייך.
"למה עשית את זה?" קולה רועד מהתרגשות.
אני מושך בכתפיי בפשטות. "כי אני יכול."
עיניה העיוורות מביטות היישר אל תוך עיניי. "יום אחד אחזיר לך על הטובה הזאת."
אני צוחק. "מתי בדיוק? יכול להיות שעוד לא הבנת את זה, אבל את עומדת למות בקרוב, מותק."
היא, לעומתי, רצינית מאוד. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה רצינית כל־כך.
"בזכותך אכיר את הבן שלי לפני מותי, והוא יכיר אותי. הוא ידע שלמרות הכול, לא עבר יום אחד בחיי בלי שחשבתי עליו, בלי שהתגעגעתי אליו. בזכותך, הוא ידע שאימא שלו אהבה אותו בכל ליבה." דמעות גדולות זולגות במורד לחייה. היא מאושרת.
"אני אחזיר לך על הטובה הזאת, טוני. מלמעלה, אני אחזיר לך על זה. זו הבטחה."
אני מגלגל עיניים, לא מאמין בכל הבולשיט הזה, אבל שיהיה.
עיניה הלבנות כשלג עדיין מביטות אל תוך עיניי וחודרות לתוכי. היא לא רואה אותי, אבל אני מרגיש שהיא יכולה לראות עד עמקי נשמתי. זה משתק אותי.
"אני יודעת מי אתה," היא לוחשת.
"מי אני?" אני שואל.
"אתה אנטוני ספקטור. אתה המלאך בעל הקול הכי יפה בעולם. לעולם אל תשכח את זה, טוני."
האיחוד בין לולה לבנה ולנכדיה היה מרגש מאוד. לא נשארתי זמן רב, אפשרתי להם להיות לבד.
אני חושב על לולה ועל סיפור חייה. אני לא יודע למה, אבל הזקנה המוזרה הזאת עשתה לי משהו. אשקר אם לא אודה שאחרי כל הפעמים שבהן הרסתי לאנשים את החיים, זה הרגיש טוב לעשות משהו אחר.
אני מדליק סיגריה לפני שאני נכנס לנמל התעופה. שבוע ארוך מחכה לי בניו־יורק ואני מתכוון לנצל אותו כדי לנוח ולהירגע מהכול. אולי אסע לטרי כדי לשחרר את כל המתח שהצטבר בתוכי.
החיפושים אחר אדוארד היו מתישים ומטריקס 6 נתנה מכה חזקה נוספת. זה משמח אותי מאוד. אימא שלי סוף-סוף חוזרת הביתה בריאה ואני מחכה בקוצר רוח לקבל את הפרארי האדומה והחדשה שהזמנתי.
הטלפון שלי מצלצל.
אני שולף אותו מכיסי. על המסך מספר לא מזוהה.
"כן," אני עונה בחוסר סבלנות ושואף מהסיגריה.
"מר ספקטור, שלום," אומר קול גברי מאחורי הקו. "כרטיס האשראי שהזמנת נמצא בדרך אליך עם שליח. לצורך זיהוי לקוח, אנחנו זקוקים לפרטים שלך בבקשה."
פאק! פאק! פאק!
רק זה חסר לי עכשיו.
אני נאנח, מבין שלא אנוח בקרוב כמו שחשבתי.
"האריה האגדי," אני עונה באי רצון.
"צריכים אותך, אריה," אומר הקול שמעבר לקו.
התזמון שלהם לא יכול להיות טוב יותר. אני בדיוק בנמל התעופה.
"איפה?" אני שואל.
"מצרים."
פרק 1
חקירת החשוד באונס קבוצתי וברצח אלה מלוף.
(06/06/2010)
תחנת משטרה: קולומב, צרפת.
החשוד: פסקל טרלוט.
שוטר אחראי בחקירה: סבסטיאן דלאון.
נוכחים: פאול טרלוט – אב החשוד.
עורך הדין: תומס לוי
סבסטיאן דלאון: מה היו התאריך והשעה שבהם הגעת לביתה של אלה מלוף?
פסקל טרלוט: ב-03.06.2010 בשעה שש וחצי בערב.
סבסטיאן דלאון: למה הגעת אליה הביתה? ועם מי הגעת לשם?
פסקל טרלוט: הגעתי לשם עם כמאל, אלה הזמינה אותנו.
סבסטיאן דלאון: מתי היא הזמינה אתכם?
פסקל טרלוט: שעה לפני כן. היא שלחה לי הודעה.
סבסטיאן דלאון: שלחה לך הודעה? גם לכמאל?
פסקל טרלוט: כן.
סבסטיאן דלאון: פסקל, אתה מבין שאתה נמצא בחקירה משטרתית כי אתה חשוד במעשה אונס וברצח? אתה מבין שמצבך לא טוב?
ה- D.A.Nשלך נמצא בכל מקום. על גופתה של אלה, על מיטתה ובכל הבית שלה. החברים שלך מתים ואריק ברח. אף אחד לא יכול לעזור לך. אם לא תענה על השאלות בכנות, תמצא את עצמך בבית המשפט ואף שופט לא ירחם עליך. אם אתה רוצה לסגור עסקה טובה עם הפרקליטות, אני ממליץ לך לומר לנו את האמת.
חשוב לנו לדעת כל מה שקרה, חשוב לנו למצוא את אריק פונטאין ואת אימא של אלה. אתה מבין מה שאני אומר?
פסקל טרלוט: ככככ... כן.
סבסטיאן דלאון: אני חוזר על שאלתי. האם אלה באמת שלחה לך ולכמאל הודעה?
פסקל טרלוט: ככככ... כן.
סבסטיאן דלאון: אתה שוב משקר!
פאול טרלוט: הבן שלי לא משקר, כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?! לא היה שום אונס! הילדה הזמינה אותו!
תומס לוי: מר טרלוט, תן לי לטפל בזה. מר דלאון, על אלו עובדות אתה מתבסס כשאתה אומר שהלקוח שלי משקר?
סבסטיאן דלאון: יש ברשותנו את השיחות המוקלטות שהנערים ניהלו ביניהם. הן מוכיחות שהכול היה מתוכנן מראש ושאלה מלוף לא יצרה עימם קשר בשום שלב.
תומס לוי: ולמה לא ידוע לי על השיחות הללו? איפה הצו שלכם?
סבסטיאן דלאון: אלה מלוף היא חטופה ישראלית. החקירה הזאת מתנהלת תחת חסותה של מדינת ישראל. הנציגים שלה נמצאים מאחורי המראה הזאת. הם רואים ושומעים הכול. צו או לא צו, כדאי מאוד ללקוח שלך לא לשקר. הפשע הזה בוצע על רקע גזעני ואנטישמי. השיחות שלהם מוכיחות את זה.
פסקל טרלוט: לא נכון! בכלל לא ידעתי שהיא יהודייה. חשבתי שהיא לבנונית.
פאול טרלוט: אתה רואה? הילדה הזאת שקרנית –
סבסטיאן דלאון: הילדה הזאת מתה! והבן שלך היה שותף לרצח שלה. מר טרלוט, עורך הדין של הבן שלך נמצא בחדר הזה, נוכחותך כאן אינה בגדר חובה, אל תפריע לחקירה או שאוציא אותך.
פסקל, אני חוזר על השאלה שלי. מי הזמין אותך לביתה של אלה?
פסקל טרלוט: א... אריק.
סבסטיאן דלאון: תמשיך.
פסקל טרלוט: כשכמאל ואני הגענו אליה, כולם כבר היו שם.
סבסטיאן דלאון: מי זה כולם?
פסקל טרלוט: אדריאן, כארים ומוחמד. הם היו בסלון, עישנו סיגריות. כשהצטרפנו אליהם, כמאל שאל איפה אריק ואלה. החבר'ה אמרו שהם למעלה. אז חיכינו להם בסלון. דיברנו ושתינו קצת בירות –
סבסטיאן דלאון: מי השיג לכם את הבירות?
פסקל טרלוט: אני לא יודע, הן פשוט היו שם כשהגענו.
פאול טרלוט: ממתי אתה שותה בירות?!
סבסטיאן דלאון: מר טרלוט, אל תפריע לחקירה! פסקל, תמשיך.
פסקל טרלוט: כמו שאמרתי, היינו בסלון וחיכינו לאריק ולאלה. ואז אריק ירד במדרגות וקרא לנו. הוא התרגש מאוד וסיפר לנו שהוא כבר הספיק להפשיט אותה. כארים שאל אותו אם הוא כבר עלה עליה, ואריק ענה שעדיין לא. עלינו איתו לחדר שלה, ואז ראיתי שאימא של אלה נמצאת בתוך החדר.
סבסטיאן דלאון: איפה אלה הייתה?
פסקל טרלוט: היא... גם היא הייתה בחדר.
סבסטיאן דלאון: היא אמרה משהו, דיברה איתכם?
פסקל טרלוט: לא... היא... היא הייתה... אני חושב שהיא ישנה... והיא הייתה עירומה ו... קשורה למיטה. זה... בלבל אותי.
סבסטיאן דלאון: מדוע?
פסקל טרלוט: אימא שלה אמרה לנו שאלה תחזור להכרה בקרוב, אבל כל מי שכבר שילם יכול לגעת בה. לא ממש ציפיתי לזה, הייתי מופתע. האמת שכולנו היינו מופתעים. חוץ מאריק.
סבסטיאן דלאון: למה הייתם מופתעים? הרי ידעתם שזה עומד לקרות.
פסקל טרלוט: לא... כן... אבל לא ככה. ידעתי שנזיין אותה, אבל לא ככה. ממש לא ציפינו שאימא שלה תהיה שם.
סבסטיאן דלאון: תפסיק לקשקש! האזנו לשיחות שניהלתם עם אריק. תכננתם הכול!
פסקל טרלוט: לא! אריק אמר לנו שזה הרעיון של אלה, שהיא זו שהציעה אותו ושהיא תסכים לעשות את זה תמורת כסף. אני נשבע שזה מה שהוא אמר. אבל כשהגענו, ראינו שהיא מעולפת וקשורה. כמאל שאל, 'מה קורה פה?' אבל אף אחד לא ענה לו.
סבסטיאן דלאון: ובכל זאת אתה והחברים שלך אנסתם אותה.
פסקל טרלוט: לא... כככ... כן.
סבסטיאן דלאון: ידעת שהיא יהודייה?
פסקל טרלוט: לא, אני נשבע שלא ידעתי! היא אמרה שהיא מלבנון.
סבסטיאן דלאון: האם כארים, מוחמד או כמאל ידעו שהיא יהודייה?
פסקל טרלוט: לא. או שאולי כן. כשהיא התעוררה, אימא שלה דיברה איתה בשפה זרה. חשבתי שהן מדברות בערבית, אבל כארים אמר שזאת לא ערבית. שלדעתו הן מדברות בעברית. אבל הוא לא היה בטוח וזה היה אחרי ש... אתה יודע.
סבסטיאן דלאון: כמה שילמת?
פסקל טרלוט: מאתיים יורו.
סבסטיאן דלאון: מי נתן לך את הכסף?
פסקל טרלוט: אמממ... אבא שלי.
פאול טרלוט: בגלל זה רצית את הכסף?!
פסקל טרלוט: אבא, אני נשבע שלא ידעתי.
תומס לוי: מר טרלוט, אני מבקש ממך לא להתערב בחקירה. פסקל, תענה לשאלות של מר דלאון.
סבסטיאן דלאון: סיפרת לאבא שלך למה אתה צריך סכום כזה?
פסקל טרלוט: לא! מה פתאום?! אבל עד לאותו הרגע באמת חשבתי שזה הרעיון של אלה, שהיא מסכימה לזה. אני נשבע. אבא, אני נשבע!
סבסטיאן דלאון: עד לאותו הרגע? זאת אומרת עד שראית אותה קשורה וחסרת הכרה?
תומס לוי: מר דלאון, תיזהר. אתה מכניס מילים לפה של הלקוח שלי.
סבסטיאן דלאון: אז אף אחד לא ידע שבעצם מתוכנן אונס קבוצתי? זה מה שאתה אומר?
פסקל טרלוט: אני לא יודע מי ידע ומי לא, אבל אני נשבע שלא ידעתי. היחיד שאני כמעט בטוח שידע על זה, הוא אריק. הוא תכנן הכול. הוא שיקר לנו. הוא אמר לנו שהיא החברה שלו ושכבר זיין אותה אצלו בבית, כשלמדו יחד לבגרויות. אנחנו סתם צחקנו איתו ואמרנו לו לחלוק איתנו, כי היא הייתה ממש יפה. אבל זה באמת היה רק בצחוק.
יום אחד, אריק בא לבית הספר ואמר לנו שהוא שאל אותה ושהיא בעניין, שהיא תעשה את זה אם נשלם לה. ובאותו יום, בבית של אלה, הוא גם נראה קרוב מאוד לאימא שלה. כאילו הם מכירים הרבה זמן. אחרי ששילמנו לאימא שלה, ראיתי שהיא נתנה קצת מהכסף לאריק.
סבסטיאן דלאון: כמה כסף היא נתנה לו?
פסקל טרלוט: אני לא יודע, אבל שמעתי את אריק לוחש לה שזה לא מה שהם קבעו ביניהם.
סבסטיאן דלאון: היא הייתה שם כל הזמן?
פסקל טרלוט: לא, היא הלכה, אבל... היא רצתה לראות כל אחד מאיתנו על... אלה לפני. היא אמרה לאריק לתת לה לדמם ובינתיים לעשות איתה מה שאנחנו רוצים.
סבסטיאן דלאון: כולכם שמעתם את זה?
פסקל טרלוט: כ... כן.
סבסטיאן דלאון: ומה עשיתם כששמעתם את זה? כבר הבנתם שזה נגד רצונה של אלה, נכון?
פסקל טרלוט: כן... כלום. לא עשינו כלום.
סבסטיאן דלאון: האם אריק ואימא של אלה עזבו יחד?
פסקל טרלוט: אני לא יודע... אני לא חושב. היא עזבה באותו יום, אבל רק אחרי ש... שכולנו... ז... היינו עם אלה. היא הסתכלה, חייכה ודיברה עם אלה בשפה שלהן. אריק עזב היום בבוקר.
סבסטיאן דלאון: ומה אלה עשתה?
פסקל טרלוט: היא... צעקה ו... בכתה... ו... ביקשה שנפסיק.
סבסטיאן דלאון: האם אחד מכם הפסיק?
פסקל טרלוט: ל... לא.
פאול טרלוט: אלוהים, פסקל, מה עשית?
פסקל טרלוט: אבא –
פאול טרלוט: אני לא רוצה לשמוע. אני לא יכול להסתכל עליך. אני יוצא.
סבסטיאן דלאון: פסקל, מתי אריק ברח?
פסקל טרלוט: אמרתי לך כבר, היום בבוקר. אבל היינו בטוחים שהוא יחזור. לא חשבנו שהוא יברח.
סבסטיאן דלאון: מדוע הוא עזב?
פסקל טרלוט: המצב של אלה הדרדר. אתמול היא התעלפה כמה פעמים. כמאל נלחץ מזה. הוא אמר לאריק שהיא קודחת, שהיא מדממת יותר מדי ושאנחנו חייבים להזמין לה אמבולנס.
אריק התחרפן ואמר שאם נעשה את זה, כולנו נכנס לכלא. כמאל אמר שנברח לפני שהם יגיעו ואריק אמר שזה לא משנה, שהיא תספר הכול ושהיא תזהה אותנו. הוא אמר שהיא חייבת למות ושזה לא ייקח עוד הרבה זמן.
התחלתי לפחד. פתאום הבנתי מה עומד לקרות. גם אריק נלחץ, הוא הבין שאין לו בכלל תוכנית חלופית.
הבוקר ניסיתי לדבר עם אריק, לשכנע אותו שכמאל צודק, אבל הוא לא הסכים לשמוע וכמאל ממש התעצבן, הוא לא ויתר וכמעט הלך איתו מכות. ואז אריק אמר שהוא הולך להביא עזרה. אחרי כמה שעות שמענו בעיטות בדלת ואז היא נשברה. לא הבנתי מה קורה. הכול קרה מהר מדי. בהתחלה הייתי בטוח שאריק חזר עם עזרה, אבל אז נכנסו אנשים לבושים בשחור עם מסכות על הפנים. והיו גם יריות.
סבסטיאן דלאון: איפה השגתם את כלי הנשק שהיו עליכם?
פסקל טרלוט: לא היו לנו כלי נשק, אני נשבע!
סבסטיאן דלאון: המשטרה מצאה בבית של אלה כלי נשק וסמים. אבק השריפה וטביעות האצבעות של כל אחד מכם שהיו על האקדחים שמצאנו, מעידים על כך שיריתם בהם. היכן השגתם אותם? אתם פתחתם בירי נגדם?
פסקל טרלוט: לא נכון! זה שקר! לא לקחנו סמים, רק שתינו בירות, ולא היו לנו אקדחים!
תומס לוי: פסקל, תקשיב, אם יש ברשות המשטרה הוכחות שקניתם את כלי הנשק הללו, לא אוכל להשיג עסקה טובה עם הפרקליטות אם לא תאמר את האמת.
פסקל טרלוט: אני אומר את האמת! לא קנינו שום נשק! למה אף אחד לא מקשיב לי?!
סבסטיאן דלאון: אתה יודע איפה אריק נמצא עכשיו?
פסקל טרלוט: לא! אני לא יודע!
סבסטיאן דלאון: ידעת שבשלב הזה אלה כבר מתה?
פסקל טרלוט: לא!
סבסטיאן דלאון: ידעת שהיא יהודייה?
פסקל טרלוט: לא!!!
סבסטיאן דלאון: מי מכם השיג את כלי הנשק?
פסקל טרלוט: לא היו לנו נשקים!
תומס לוי: פסקל, אל תאמר מילה נוספת על כלי הנשק! מר דלאון, אני מבקש לחזור לחקירה בלי להזכיר את כלי הנשק עד שיתברר לנו מה באמת קרה שם.
סבסטיאן דלאון: או-קיי. פסקל, בוא נחזור ליום הראשון. מה קרה כשאתה והחברים שלך הגעתם לחדר שלה?
פסקל טרלוט: כמו שאמרתי, אימא של אלה הייתה בחדר. לא ציפיתי לראות אותה שם. מהר מאוד התברר שהיא זאת שלוקחת את הכסף ולא אלה. זה היה הזוי.
סבסטיאן דלאון: אז שילמת לאימא שלה?
פסקל טרלוט: כן... לא. שילמנו לאריק. הוא נתן לה את הכסף.
סבסטיאן דלאון: שאלת שאלות?
פסקל טרלוט: לא.
סבסטיאן דלאון: אמרת שהיית מבולבל. למה לא שאלת?
פסקל טרלוט: אני... אני לא יודע.
סבסטיאן דלאון: אתה זוכר כמה פעמים אנסת את אלה מלוף במשך שלושת הימים הללו?
פסקל טרלוט: <
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
