דף הבית > האחים פרסטון 4 - ליאו חלק ב
האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ב
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2022
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 336

האחים פרסטון 4 - ליאו חלק ב

         
משתתף במבצע פסח בביבוקס
משתתף במבצע פסח בביבוקס
תקציר

ליאו פרסטון

מתברר שאתה לא באמת יכול לברוח מהעבר שלך, מפני שהוא תמיד ירדוף אחריך, ונראה שהעבר שלי עם מיה מעולם לא באמת נשאר מאחור.

יש בעיות שרק הולכות וגדלות אם לא מתעמתים איתן. רק הולכות ומתחזקות, כמו מפלצות רעבות, אני חושב שאני עושה את הדבר הנכון עבור שנינו כשאני מחליט לעזוב, נחוש להגן עליה מפני המפלצות שלי, אבל נראה שיצרתי בכך מפלצת גרועה בהרבה.

 

מיה קובאץ'

הוא חושב שהוא מגן עליי, אבל הוא רק נוטש אותי שוב. הוא לא מבין שאני צריכה אותו, יותר מכפי שהייתי צריכה מישהו בחיי. הוא נוסע, מותיר אותי להתמודד עם קשיים שאף אישה לא צריכה להתמודד איתם לבד, ואני עושה עבודה גרועה מאוד בזה. גרועה עד כדי כך שאני חושבת שאם יום אחד הוא יחזור, לא יהיה לו שום דבר לחזור אליו.

 

ליאו חלק שני הוא הספר הרביעי בסדרת האחים פרסטון מאת הסופרת ג'יי מקלין. סיפורם הסוחף של ליאו ומיה יחדור לליבכם וירטיט אותו בכל מילה.

הספרים האחרים בסדרה, לוקאס ולוגן, ראו גם הם אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

1
מיה
ביומיים הבאים ליאו ואני כמעט לא מתראים. הוא כל הזמן עובד באסם, שם הוא גם ישן עכשיו, או נעלם לשעות ארוכות. אני לא יודעת לאן הוא הולך כשהוא נעלם, ובעצם זה לא ענייני.

הולדן עובד בטירוף עם אבא שלו במשך היום, וכשהוא מסיים, הוא בדרך כלל עם בריאנה ההיא.

ואני? חוץ מאשר קביעת תור לבדיקה השנתית אצל רופא השיניים, כל מה שאני עושה זה לחפש טיסות בחזרה לניו יורק ואז לשכנע את עצמי שלא להזמין לעצמי מושב עליהן.

זה בדיוק מה שאני עושה כעת, כשליאו נכנס מבעד לדלת. הוא נעצר כשהוא רואה אותי ואני שומטת את הטלפון שלי על האי במטבח, מסתובבת אל התנור ומביטה בלזניה שהכנתי רק כדי שיהיה לי משהו לעשות. "סליחה," אני אומרת, לא יודעת אפילו על מה אני מתנצלת.

עיניי נעצמות כשאני שומעת את אנחתו הכבדה, ואז את דלת הרשת נסגרת מאחוריו.

"סבא שלך התקשר," הוא אומר.

אני קמה במהירות ומסתובבת אליו בעיניים פעורות, ממתינה לשמוע את דבריו.

"הוא חוזר הביתה מחר."

כשחיוך מתפשט על פניי, התחושה לא מוכרת. כמו עור ישן שמנסה ליצור צורה חדשה. "זה טוב," אני אומרת, קולי נשבר. אני חושבת שלא הבנתי עד לרגע זה באיזו נואשות אני זקוקה לסבא.

ליאו מהנהן, מבטו מושפל. "אז זה כנראה לא רעיון טוב להזמין טיסה חזרה לניו יורק עכשיו."

אני רואה שהוא מביט בטלפון שלי. על המסך מוצגים זמני הטיסות לניו יורק של חברת 'אמריקן איירליינס'. אני מנידה בראשי. "לא הזמנתי. אני גם ככה לא יכולה לטוס לשם." אני מתחרטת ברגע שהמילים עוזבות את פי מפני שעכשיו ליאו מתבונן בי בעיניים מכווצות ובלסת חשוקה, ראשו נוטה הצידה.

"למה לא?"

הוא צועד צעד אחד קרוב יותר אליי ומניח את ידו על האי, ממש ליד הטלפון שלי.

אני כובשת את עצבנותי ובוהה בידו כדי שלא אצטרך להביט בעיניו. בפעם הראשונה שישבתי מולו על המרפסת בביתו לפני הרבה שנים, אני זוכרת שחשבתי שעיניו מסגירות יותר מדי, אבל לא מגלות דבר.

עיניו עדיין נראות אותו הדבר, ואני נזקקת לכל מה שיש בי לא ללכת לאיבוד בהן. "זה שום דבר."

ידו מתאגרפת ואז הוא מפוקק את מפרקי אצבעותיו בזה אחר זה. "למה את לא יכולה לנסוע הביתה, מיה?"

האופן שבו הוא אומר את זה... זו לא שאלה, זו תביעה, והיא עוצמתית כל־כך, שנשימתי נעתקת.

"זה באמת שום דבר." אני מדברת מהר כי ככל שאומר זאת במהירות, כך יהיה הדבר מאחוריי. "לאבא שלי יש חברה שגרה איתו, והיא לא מחבבת אותי במיוחד. אולי זה כי היא לא מכירה אותי, אולי היא פשוט לא אוהבת את העובדה שאני קיימת, אז... לטובת כולם עדיף שאני לא שם."

ליאו שקט לרגע, אבל לא עושה כל תנועה כדי לעזוב. במקום זה הוא נושף בקול. "היית כבר עוזבת אם היה לך מקום לנסוע אליו?"

אני מושכת בכתפיי, עדיין לא מסתכלת עליו. "יש להניח." אני ממתינה רגע ואז שואלת, "אתה היית עוזב? אם הייתה לך דרך לעשות את זה?"

"יש להניח," הוא עונה. "אבא שלי יגיע בשבת, אז..."

עכשיו יום רביעי בערב. משמעות הדבר שיש לנו שני ימים שלמים לחיות בחצי מועקה. "יש לקוות שכשסבא יהיה כאן מחר זה לא יהיה כזה נורא."

הוא לא מגיב, לא מזיז שריר, אז אני מרימה את מבטי אל עיניו.

טעות.

אני רואה את הפגיעה, אבל לא יודעת מה גרם לה.

"אבא שלי יהיה כאן בסביבות אחת־עשרה. לא הייתי בטוח אם תרצי לעשות משהו אחר כדי שלא תהיי בסביבה או משהו. אני יודע שלא רצית שהוא ידע שאת פה."

נכון. לא חשבתי על זה. "בסדר, תודה."

"למה זה יהיה כזה נורא אם אימא שלך תדע שאת פה?" הוא שואל, שתי ידיו מונחות על האי עכשיו ואצבעו המורה מתופפת על הדלפק.

אני נשענת על הכיור שמאחוריי, ידיי שמוטות לצידי גופי. "זה לא קשור לכך שאני פה, זה קשור יותר לאיפה שהייתי. אם היא תדע שאני בקשר עם אבא שלי, היא תמצא דרך לחזור אל חיי, וזה יהיה קל יותר מכיוון שאני כאן, ואז היא תוכל להשתמש בי כדי להגיע אל הכסף שלו."

"רגע," עיניו מתכווצות לכדי סדקים. "לחזור אל חייך?"

אני מהנהנת. "לא הייתי בקשר איתה מאז שעזבתי את הבית שלכם באותו ערב."

חשבתי שסיפרתי לו את כל זה, אבל אולי לא עשיתי את זה כי הוא מסתכל עליי כאילו יש לו הרבה שאלות והוא לא יניח לנושא עד שיקבל תשובות. "כמה ימים אחרי שעזבתי היא התקשרה, ולפני שהספקתי להסביר משהו היא אמרה שהיא מאוכזבת ממני ושהבכתי אותה בפני כולכם, ושפשוט... היא אמרה כמה דברים נבזיים, אז... הוצאתי אותה מחיי."

"כל הכבוד לך," הוא אומר ואני רואה את הרמז הראשון לחיוך זה ימים. אני מתגעגעת אל חיוכו, וכשאני עומדת כאן מולו עכשיו אני יכולה סוף־סוף להודות בפני עצמי שאני מתגעגעת אליו. בלי לשים לב שאני עושה את זה, אני מסתכלת על הצמיד שלי התואם לשלו ומשחקת בסוגר כשאני מחפשת אחר משהו להגיד שיגרום לו להישאר. אפילו אם לא ירצה לדבר איתי, אני רק רוצה שיהיה קרוב.

שעון התנור מצלצל ואני קולטת שאני מחייכת. "הכנתי לזניה," אני אומרת, "אתה רוצה לקחת קצת איתך אל האסם?"

בבקשה, תגיד לא. בבקשה, תגיד שאת מעדיף להישאר. שאתה מעדיף לאכול איתי.

אני עוטה את כפפות התנור, מוציאה את התבנית ומניחה אותה על הדלפק בינינו. "רואה? הכנתי הרבה," אני ממלמלת ואז מרימה אליו את המבט כי הוא לא עונה לי. אני מפוחדת לפתע כי עיניו מעורפלות ברגש שאני לא יכולה לפענח.

"ממה את מפחדת כל־כך, מיה?" הוא שואל, דבריו נשמעים כלחישה.

אני משפילה את מבטי. "למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון..." הוא מכחכח בגרונו. "יש לך את כל האנשים האלה בחייך שאת אומרת שלא רוצים כל קשר איתך, אבל יש לך אותי, ואני רוצה בך. אני אוהב אותך, ואת מרחיקה אותי."

הוא מתחיל ללכת סביב האי ואני נבהלת, נסוגה. הוא עוצר במקומו ומניד בראשו.

"אני לא מבין מה, לעזאזל, לא בסדר איתך," הוא מתיז, ואז יוצא בסערה וטורק את הדלת, ודקה מאוחר יותר המוזיקה רועמת.

אני עומדת במטבח, ליבי שוקע אל בטני ודמעות בעיניי. הכול לא בסדר איתי! אני רוצה לצרוח, אבל לא אומרת כלום, רק משליכה את הלזניה לאשפה.

הכול לא בסדר איתי, לעזאזל.

* * *
הולדן: את בדרך לפה? בבקשה, תגידי כן!

הולדן: את לא מבינה מה פירושו של מצב חירום? היא מדברת על לגדל ארנבות על האדמה שלנו ולשתול צמחי מריחואנה.

הולדן שלח לי הודעה לפני חמש דקות. בריאנה עדיין הייתה בבית ולא הסכימה לעזוב. הייתי אמורה לקחת את הטנדר של סבא ולהמציא תירוץ למצב חירום, כך שכשאגיע לשם יהיה לו תירוץ לקחת אותה הביתה, אבל לא זזתי.

מאז שליאו עזב אני לא רוצה לצאת מהמיטה. שכבתי על הגב, השמיכה מכסה אותי עד מעל לראש, ובכיתי.

בכיתי עד שהדמעות התייבשו והגוף שלי כיבה את עצמו די זמן כדי שדמעות חדשות ייווצרו, ואז בכיתי עוד. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעזוב את הבית ולהציל אותו מבחורה שנדבקת אליו.

אני: חשבתי שהיא ילדה קטנה, טובה וצייתנית.

הולדן: מיה, אני נשבע באלוהים שאם לא תבואי, חבל לך על הזמן.

אני ממציאה תירוץ.

אני: אני לא מוצאת את המפתחות.

זה נכון עקרונית. אני חושבת שהם בידיו של ליאו.

הולדן: הם אצל ליאו. וכן, זה אומר שאת צריכה לגדל ביצים ולדבר איתו.

יבבה מעוררת רחמים נמלטת מפי.

אני: למה אתה לא מבקש ממנו להציל אותך?

הולדן: הוא לא עונה לטלפונים ולהודעות שלי.

אני: מה עשית?

הולדן: תקשיבי לי, קרצייה, אם לא תגיעי לכאן מהר אספר לכולם על הפעם ההיא שתפסתי אותך מתמזמזת עם המראה שלך!

אני: אתה לא תעז!

הולדן: זה היה בשנה שעברה, מיה. זה אפילו לא היה חמוד.

אני: אגיע עוד מעט.

אני אוזרת מעט אומץ, יוצאת מהבית ויורדת במדרגות המרפסת בכניסה. ליאו כבר בחוץ, הולך לעבר הטנדר. "לא!" אני צועקת. עכשיו אני נשמעת מטורפת. נהדר. הוא מסתובב, גבותיו מורמות. "סליחה," אני אומרת, "זה רק... אני צריכה את הטנדר."

שריר מתחת לעין שלו מקפץ. "גם אני."

"זה למען הולדן. אני צריכה ל – "

"בדיוק צלצלתי אליו," הוא אומר. "הייתי שקוע בלימודים והשתקתי את הטלפון."

"בסדר. אז... אתה בסדר?"

הוא מושך בכתפיו. "את יכולה לנסוע במקומי."

אני מנידה בראשי ומקמטת את אפי. "אני לא ממש רוצה להתמודד עם הבחורה ההיא. אני לא מחבבת עימותים, אז..." אני מתחילה לסגת. "תיהנה והכול."

הוא מגלגל את עיניו ואז נכנס אל הטנדר, ולא נאמרת מילה נוספת. אני רצה אל המרפסת ומחכה שיעזוב.

כשהוא איננו, אני נשכבת על הנדנדה במרפסת ושוב מרגישה את הריקנות ואת הבדידות נחות בכבדות על חזי. אני מניחה למשקל לחנוק אותי.

אני מצטערת יותר מאי פעם על כך שאין לי מישהו לדבר איתו. אין לי חברים אמיתיים, אף אחד לא קרוב דיו אליי כדי לשבת במשך שעות ולהקשיב לי מדברת על איזה בחור שהוא מעולם לא שמע עליו.

אף פעם לא דיברתי על משהו מכל זה עם סבא, והולדן רק יהיה מתוסכל כמוני. הלוואי שהיו לי הורים, כאלה שהיה להם ממש אכפת ממני. הלוואי שהייתה לי אימא. הלוואי שתמי הייתה אימא שלי. היא פחות או יותר גידלה אותי ותמיד ידעה מה לעשות, אבל עבר זמן מה מאז דיברנו. מאז שעזבה ואני עברתי לניו יורק, והיא כבר לא נאלצה לפקח על לימודי הבית שלי הרגשתי כאילו... כאילו לא כדאי שאמשיך להכביד עליה.

היא נהגה לצלצל. בהתחלה היא צלצלה לעיתים קרובות, ובהדרגה זה פסק. אולי הייתי צריכה להתאמץ יותר. אני משרבבת את שפתיי, אוחזת בטלפון ומחפשת את המספר שלה ואז מרגישה אשמה על כך שאני אפילו חושבת להטריד אותה עם כל זה. לא צלצלתי אליה שלוש שנים ואז פתאום אני מתקשרת רק מפני שיש לי צרות עם בנים? זה עלוב, באמת.

אני מצלצלת אליה בכל זאת.

"היי, מתוקה," היא אומרת, קולה נשמע חביב ועדין כתמיד. כשאני עוצמת את עיניי וחושבת על תמי, אני רואה אותה בשמלתה הפרחונית ובכובע קש, יוצאת מהבית שלי ובידיה צלחת סנדוויצ'ים וכד מיץ. היא מניחה אותם על המרפסת ומתבוננת בהולדן ובי עסוקים בלימודים כשאנחנו שוכבים על הבטן. היא כורעת ופורעת את שערו של הולדן ואז מלטפת את שלי.

אהבה. זה כל מה שאני רואה כשאני חושבת על תמי, ועכשיו אני תוהה מה היא ראתה כשהסתכלה עלינו אז. יכולנו להיות אח ואחות, הולדן אני. בעולם אחר, מושלם. יכולנו להיות שלה, שנינו. אז אף פעם לא הייתי מרגישה את כאב הגדילה ללא הורים.

"את שם, מיה?" היא שואלת.

אני מדברת מבעד לגוש שנוצר בגרוני. "כן, אני פה."

"אוי, לא. הקול שלך נשמע עצוב. מה קרה? הבן שלי עשה לך משהו?"

"לא, הולדן לא עשה שום דבר. אני רק..." מה, לעזאזל, להגיד לה?

את האמת, אידיוטית.

"רק הרגשתי צורך לדבר איתך. חשבתי שאני צריכה לדבר עם מישהו שרק יקשיב, אבל... איתך הרגשתי שאני חייבת לדבר. לשמוע את הקול שלך. אני מתגעגעת אלייך, תמי."

"אוי, מותק," היא הומה, ואני שומעת את הצרימה בקולה. "מה קורה? תדברי אליי."

אני נושמת עמוקות ואז שואלת אותה משהו שתמיד רציתי תשובה לגביו. "את מתחרטת על שפגשת את אבא שלי? על שהתאהבת בו? הייתם צעירים כל־כך. אני מתכוונת, אם הייתם יודעים איך זה ייגמר..." אני קולטת שאני סתם מקשקשת. "אני בעצם לא יודעת מה אני שואלת. סליחה."

אם לא הייתי שומעת את נשימותיה בקצה השני, הייתי מניחה שהיא ניתקה את השיחה, אבל היא עדיין שם, והיא חושבת, מנסה למצוא דרך להגיד לי איך היא מרגישה בלי להתפרק.

"הולדן סיפר לך למה אביו ואני נפרדנו?"

"לא." אני מתעסקת בשולי חולצת הפיג'מה שלי. היא אדומה ומשובצת, וזה הבגד שאני הכי אוהבת לישון בו. "הולדן לא ממש מדבר איתי על דברים כאלה."

אני מדמיינת אותה מהנהנת כשהיא אומרת, "כן, זה הבחור שהוא." אני מחייכת. "הסיבה שהתגרשנו היא כי התפשרתי, מיה." היא עוצרת לרגע. "תמיד הייתי מאוהבת באבא שלך, ואבא של הולדן ידע, אבל הוא... הוא רצה אותי בכל זאת. אפילו אם לא הייתי נכנסת להיריון עם הולדן, הוא היה נשאר בידיעה שזה המצב."

ה' הגדול המסכן, אני חושבת, אבל אני חושבת גם על אבי. על כמה הוא שבר את תמי ואין לו אפילו מושג שהוא עשה את זה.

"את יודעת," אומרת תמי, "היינו בגילכם כשהכול התחרבן."

אני מחייכת על בחירת המילים שלה. הולדן ללא ספק ירש ממנה את הכישרון לקלל.

"תמיד ידעתי שהוא רוצה לעזוב את העיירה הזאת. היו לו חלומות ושאיפות ואני אף פעם לא הבנתי אותם לגמרי. לא שאפתי לחיות את החיים שהוא רצה לחיות וידעתי... ידעתי שהוא יעזוב יום אחד. קיבלתי את העובדה שהוא יעזוב בלעדיי. את שואלת אם אני מתחרטת על זה?"

"כן."

היא נושפת נשיפה ארוכה ומאומצת. "אני לא מתחרטת, מיה. אפילו לא לשנייה." אני שומעת את החיוך במילותיה. "מצאתי אהבה, אפילו אם היא הייתה לרגע, לא לחיים שלמים. מצאתי אהבה ובחרתי לחיות באהבה הזאת למשך כמה זמן שהיה אפשרי."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
עוד ספרים של ג’יי מקלין
דיגיטלי 132 ₪
מודפס 149 ₪
דיגיטלי 70 ₪
מודפס 78 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי24.5 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי24.5 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il