האצולה 1 - המלך של וול סטריט

הרפר ג’יין

במשך שנים חלמתי לעבוד עבור מקס קינג. הוא חד, כריזמטי בטירוף, מסור לעבודה ומצליחן, כל התכונות שהפכו אותו ל’מלך של וול סטריט’.

ידעתי שאם אני רוצה להוכיח את עצמי ולא בזכות שם המשפחה שלי, יהיה עליי להתחיל מלמטה. הייתי מוכנה לעבודה קשה, לא ציפיתי או רציתי שיעשו לי הנחות, אבל אף אחד לא הכין אותי לעובדה שמקס קינג הוא אחד הגברים הכי מנוולים שאי פעם הכרתי.

מקס קינג

בתואר ‘המלך של וול סטריט’ זכיתי ביושר ובעבודה קשה. את החיים הפרטיים שלי אני שומר לעצמי. במשרד, אני כריש עסקים חסר רחמים ואין דבר שאני רוצה ולא מצליח להשיג. נותרה לי עוד פסגה אחת לכבוש, את בנק ההשקעות היחיד בעיר שעוד לא היה לי העונג להכריז עליו כלקוח. לא אעצור עד שהלקוח הזה יהיה שלי ולא אבחל בשום אמצעי.

המלך של וול סטריט מאת סופרת רבי המכר לואיז ביי, רומן רומנטי ממגנט וחצוף, מהסוג שאי אפשר להניח מהיד, על מפגש טעון בניצוצות בין שני אנשים שגדלו במעמדות שונים אבל יש להם שאיפות דומות.

זה הספר הראשון בסדרת האצולה, כל ספר בסדרה נכתב על דמויות שונות ויכול להיקרא כספר יחיד. הספר כיכב במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה בקרב הקוראות.

פרק 1
הרפר
עשר דקות שלמות לא נשמעות כמו הרבה זמן, אבל כשישבתי מול מקס קינג, מי שמכונה 'המלך של וול סטריט', בזמן שקרא בשקט את טיוטת הדוח הראשונה שכתבתי על תעשיית הטקסטיל בבנגלדש, הרגשתי כאילו חלף נצח.
התגברתי על הדחף לנהוג כמו ילדה בת ארבע עשרה ולשאול אותו מה הוא חושב. העפתי מבט סביב וניסיתי למצוא משהו להתמקד בו. המשרד של מקס הלם אותו באופן מוחלט. המזגן כוון לטמפרטורה הממוצעת באיגלו ואילו הקירות, התקרה והרצפה היו צבועים בלבן מסנוור ותרמו לאווירה הארקטית. השולחן היה עשוי זכוכית וכרום והשמש הניו יורקית דיממה דרך התריסים האטומים וניסתה להפשיר את הכפור ששרר בחדר, אך ללא הצלחה.
שנאתי את המשרד הזה. בכל פעם שנכנסתי לפה היה לי חשק לחשוף בפני הקירות את החזייה או לקשקש עליהם כתובות גרפיטי בשפתון אדום עז. זה היה המקום שאליו הכיף בא כדי למות.
אנחתו של מקס משכה את תשומת ליבי לאצבעו הארוכה, שנעה על גבי הדוח שלי. הוא הניד בראשו. הבטן שלי התהפכה. ידעתי שלהרשים אותו תהיה משימה בלתי אפשרית, אבל זה לא אומר שלא קיוויתי בסתר ליבי שאצליח לעמוד בה. עבדתי קשה על הדוח הזה. היה זה המחקר הראשון שביצעתי עבור מקס קינג הידוע. כמעט לא ישנתי ועבדתי קשה כפליים כדי לא להזניח את חובותיי האחרות במשרד. הדפסתי ובחנתי כל מה שנכתב על התעשייה בעשור האחרון. בחנתי את הסטטיסטיקות בלי הפסקה כדי לאתר דפוסים ולהסיק מהם מסקנות. חרשתי את הארכיונים של 'קינג ושות'' בחיפוש אחר מחקרים קודמים כדי לנסות להסביר מגמות ושינויים. סגרתי את כל הפינות, נכון?
כשהדפסתי את הדוח בבוקר, הרבה לפני שמישהו מהעובדים האחרים הגיע למשרד, הרגשתי שמחה. גאה אפילו. עשיתי עבודה טובה.
"דיברת עם מרווין על הנתונים האחרונים?" הוא שאל.
הנהנתי, אך הוא אפילו לא הרים את מבטו, לכן אמרתי, "כן. הגרפים מבוססים על המספרים העדכניים." האם הם נראו לו לא נכונים? האם ציפה למשהו אחר?
רק רציתי שיגיד 'עבודה טובה'. השתוקקתי לעבוד עבור מקס קינג עוד לפני שנרשמתי לבית הספר למנהל עסקים. הוא היה הכוח המניע מאחורי הרבה מאוד סיפורי הצלחה בוול סטריט בשנים האחרונות. 'קינג ושות'' סיפקה לבנקי השקעות ניתוחים קריטיים שסייעו לקבלת החלטות בנוגע להשקעות. אהבתי את העובדה שהרבה בנקאים בחליפות ראוותניות נופפו לראווה בעושר שלהם בעוד האיש שעזר להם להתעשר רק המשיך לעסוק בענייניו ולהיות מדהים במה שהוא עושה. הוא מאופק, נחוש בדעתו, מצליחן - כל מה שאני רציתי להיות.
כשהציעו לי, בסמסטר האחרון בלימודים, להיות חוקרת זוטרה ב'קינג ושות'' התלהבתי. הייתה לי תחושה מוזרה שהיקום מתקדם בכיוון הנכון, כאילו זה פשוט היה הצעד הבא בתוכנית הגדולה שלי.
הגורל יכול לנשק לי בישבן. ששת השבועות הראשונים בתפקיד החדש לא היו בכלל מה שציפיתי שיהיו. הנחתי שאהיה מוקפת באנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שאפתנים, אינטליגנטים ולבושים היטב, ובחלק הזה צדקתי. גם הלקוחות שעבדנו עבורם - כמעט כל בנקי השקעות במנהטן - היו מדהימים ועמדו בכל הציפיות שהיו לי. מקס קינג, לעומת זאת, התגלה כאכזבה עצומה. התברר שבנוסף להיותו חכם בטירוף, מוערך בעיני כל מי שעבד בוול סטריט ונראה כאילו היה יכול לככב על פוסטר בחדרי נערות מתבגרות, הוא היה קר. בוטה. לא מתפשר. מניאק מושלם.
הוא היה נאה במציאות בדיוק כפי שהיה בתמונה שהתנוססה על גבי השער של 'פורבס' או בכל תמונת יחסי ציבור אחרת שלו שראיתי כאשר עקבתי אחריו במהלך שנות לימודיי ב'ברקלי', לתואר השני במנהל עסקים.
בוקר אחד הגעתי מוקדם במיוחד לעבודה וראיתי אותו בבגדי ספורט, מזיע, מתנשם, עטוף בלייקרה. ירכיו החזקות נראו כאילו הן עשויות שיש. כתפיו היו רחבות, אפו ישר וחזק ושערו חום כהה ומבריק, כזה שנשים היו הורגות עבורו. עורו היה שזוף בצבע שנשאר על עורו כל הזמן וצרח 'אני יוצא לחופשות ארבע פעמים בשנה'. במשרד הוא לבש בדרך כלל חליפות בתפירה אישית. חליפות בעבודת יד נחות על הכתפיים בצורה מסוימת. ידעתי זאת מהפגישות הספורות שהיו לי עם אבי. אין ספק שפניו וגופו עמדו בכל ציפיותיי, אך לא ציפיתי שיהיה כזה רודן.
בכל בוקר בדרך למשרדו, כשחלף על פני המוני השולחנות בחלל העבודה הפתוח, לא טרח לברך מישהו מאיתנו ב'בוקר טוב'. הוא תמיד צעק בטלפון בקול רם כל־כך, עד שאפשר היה לשמוע אותו מכיוון המעליות. ביום שלישי האחרון, כשעברתי על פני משרדו וחייכתי אליו, הוורידים בצווארו התחילו להתנפח והוא נראה כאילו הוא עומד להושיט יד ולחנוק אותי.
החלקתי את כפות ידיי על החצאית שקניתי ב'זארה'. אולי עצבנתי אותו כי לא הייתי לבושה בסגנון שאפיין את יתר הנשים במשרד. לא לבשתי את מדי ה'פראדה', כפי שאולי היה מצופה ממני. אולי שידרתי שלא אכפת לי? אבל זה לא שיכולתי להרשות לעצמי משהו יקר יותר כרגע. בתור החברה הזוטרה ביותר בצוות, הייתי בתחתית שרשרת המזון. כלומר, ידעתי איזה כריך להזמין למר קינג, איך לחלץ נייר שנתקע במכונת הצילום ואיך להשיג בחיוג מהיר כל חברת שליחויות בעיר. אבל זה היה צפוי והייתי מרוצה מהמצב הקיים, מפני שזכיתי לעבוד עם הגבר שהערצתי במשך שנים.
והנה הוא, מניד בראשו ומניף עט בעלת הדיו האדומה ביותר שראיתי אי פעם. בכל עיגול, בכל מחיקה ובכל סימן שאלה מוגזם שסימן על הנייר, נראה שהתכווצתי יותר. "איפה המקורות שלך?" שאל בלי להרים את עיניו.
מקורות? כשהסתכלתי על דוחות קודמים שהפקנו המקורות אף פעם לא נכללו בדוח. "הם אצלי על השולחן - "
"דיברת עם דוני?"
"אני מחכה לשמוע ממנו." הוא הסתכל עליי והשתדלתי לא להתכווץ. התקשרתי פעמיים לאיש הקשר של מקס ב'ארגון הסחר העולמי', אבל לא הייתה לי דרך להכריח את הבחור לדבר איתי.
הוא הניד בראשו, הרים את הטלפון שלו וחייג. "היי, תותח," אמר, "אני צריך להבין את המדיניות בנוגע להסדר 'הכול מלבד נשק'1. שמעתי שאתם לוחצים על האיחוד האירופי?" מקס לא העביר את השיחה לדיבורית. צפיתי בו משרבט רשימות על הדוח שלי. "זה ממש יעזור לעניין הזה שאני עובד עליו בנוגע לבנגלדש." מקס חייך, הרים את עיניו לרגע, לכד את מבטי ואז הסיט את עיניו כאילו עצם המראה שלי מעצבן אותו. יופי.
מקס ניתק.
"התקשרתי פעמיים - "
"תוצאות זוכות להערכה, לא ניסיונות," אמר בנימה חותכת.
אז הוא לא מעריך בכלל את הניסיונות ואת המאמצים שלי? מה יכולתי לעשות עוד מלבד להופיע במשרדו של הבחור? לא הייתי מקס קינג. למה שמישהו ב'ארגון הסחר העולמי' בכלל יסכים לקבל שיחה מחוקרת שבקושי מקבלת תשלום? אלוהים, הוא לא יכול לוותר לי קצת?
לפני שהספקתי להגיד משהו נוסף, הטלפון הנייד שלו רטט על השולחן.
"אמנדה?" הוא נבח לתוך הטלפון. אלוהים. זה היה משרד קטן אז הבנתי שאמנדה לא עובדת ב'קינג ושות''. חשתי תחושת סיפוק מוזרה מכך שהוא דיבר בבוטות עם כולם, לא רק איתי. לא יצא לי הרבה לראות אותו מתַקשר עם אנשים אחרים ואיכשהו הרגשתי שהיחס הרע שלו כלפיי הוא עניין אישי, אבל נראה שאמנדה זכתה לטיפול נוקשה זהה. "אנחנו לא מנהלים את הדיון הזה שוב. אמרתי 'לא'."
חברה? במדורי הרכילות לא נכתב כלום על חיי האהבה שלו, אבל לא יכול להיות שהוא לא יוצא עם מישהי. גבר חתיך כמוהו, מניאק או לא, לא מתנזר מסקס. נשמע כאילו לאמנדה היה את הכבוד לסבול אותו מעבר לשעות העבודה.
הוא ניתק את השיחה, הטיח את הטלפון בשולחן והביט בו מחליק על פני הזכוכית ונעצר ליד המחשב הנייד. הוא המשיך לקרוא ועיסה באצבעותיו הארוכות והשזופות את מצחו, כאילו אמנדה גרמה לו כאב ראש. חשבתי לעצמי שגם הדוח שלי לא עזר במיוחד.
"שגיאות הקלדה אינן באות בחשבון, העלמה ג'יין. אין שום תירוץ לכל דבר שהוא פחות מיוצא מן הכלל, במיוחד כאשר מדובר במשהו שדורש מעט מאוד מאמץ." הוא סגר את הדוח, נשען לאחור בכיסאו ומיקד את מבטו בי. "תשומת לב לפרטים לא מחייבת כושר המצאה, יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה. אם אינך מסוגלת לבצע את הדברים הבסיסיים ביותר, למה שאסמוך עלייך במשהו מורכב יותר?"
שגיאות הקלדה? קראתי את הדוח הזה אלפי פעמים.
הוא הצמיד את קצות אצבעותיו אלה לאלה מול פניו. "תתקני בהתאם להערותיי ואל תגישי לי אותו מחדש עד שיהיה נקי מכל שגיאות ההקלדה. אקנוס אותך על כל טעות שאמצא."
הוא יקנוס אותי? רציתי לומר לו שאם הייתי קונסת אותו על כל פעם שהוא התנהג כמו חמור, הייתי יכולה לפרוש תוך שלושה חודשים. מנוול. הושטתי באיטיות את ידי כדי לקחת את הדוח ותהיתי אם היה לו משהו נוסף להגיד. משהו כמו מילות עידוד או תודה.
אבל לא. הרמתי את ערמת הניירות ופניתי אל הדלת.
"אה, והעלמה ג'יין?" הנה זה בא. הוא התכוון להשאיר לי איזה פירור של כבוד עצמי. הסתובבתי אליו בנשימה עצורה. "פסטרמה על לחם שיפון. בלי חמוצים." עמדתי דבוקה למקומי והתנשמתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. איזה בן־זונה. "לארוחת הצהריים שלי," הוא הוסיף, כנראה לא מבין למה עוד לא יצאתי ממשרדו.
הנהנתי ופתחתי את הדלת. ידעתי שאם לא אצא באותו הרגע, עוד הייתי עלולה לזנק מעל לשולחן ולתלוש לו את כל השיער המושלם הזה. כשסגרתי את הדלת, דונה, המזכירה של מקס, שאלה, "איך הלך?"
גלגלתי את עיניי. "אני לא יודעת איך את מסוגלת לעבוד בשבילו. הוא כל־כך..." התחלתי לרפרף בדוח ולחפש את שגיאות ההקלדה המדוברות. דונה הרחיקה את הכיסא שלה מהשולחן ונעמדה. "הוא נובח בדרך כלל, לא נושך. את הולכת למעדנייה?"
"כן. פסטרמה היום."
דונה לבשה את הז'קט שלה. "אלווה אותך. אני צריכה הפסקה."
היא לקחה את התיק שלה וצעדנו לדאון טאון. מובן שמקס לא אהב אף אחת מהמעדניות שהיו בקרבת המשרד. נאלצנו ללכת לאורך חמישה גושי בניינים, לכיוון צפון־מזרח, ל'קפה של ג'ואי'. לפחות היה יום שמשי ומוקדם מספיק בשנה כך שהלחות לא הפכה את הצעידה למעדנייה לחוויית הליכה ברחובות כלכותה באמצע היום.
"היי, דונה. היי, הרפר," קרא ג'ואי, הבעלים, כשנכנסנו מבעד לדלת הזכוכית. המעדנייה הייתה המקום האחרון שחשבתי שמקס ייהנה להזמין ממנו את ארוחות הצהריים שלו. זה היה מקום משפחתי שנראה בדיוק כפי שנראה עוד לפני שה'ביטלס' התפרקו ולא שופץ מאז. במקום לא היה אפשר למצוא רמז למודרניות האכזרית והחלקלקה שאפיינה את מקס קינג. "מה שלום הבוס?"
"נו, אתה יודע," אמרה דונה, "עובד קשה מדי, כרגיל. הרפר, מה הוא ביקש?"
"פסטרמה על לחם שיפון. תוספת חמוצים." אין כמו נקמה בפאסיב־אגרסיב.
ג'ואי הרים גבה. "תוספת חמוצים?" אלוהים, ברור שג'ואי יזכור את ההעדפות של מקס.
"בסדר." התכווצתי. "בלי חמוצים."
דונה תקעה בי מרפק. "ואני רוצה סלט הודו על לחם מחמצת," אמרה והסתובבה אליי. "בואי נאכל פה כדי שנוכל לדבר."
"גם בשבילי," אמרתי לג'ואי.
במעדנייה היו כמה שולחנות, כולם לוו בכיסאות לא תואמים. רוב הלקוחות לקחו את האוכל לדרך, אבל היום הייתי אסירת תודה על כמה דקות אחדות מחוץ למשרד. הלכתי בעקבותיה של דונה לעבר אחד השולחנות שמאחור. "תוספת חמוצים?" היא שאלה בחיוך.
"אני יודעת." נאנחתי. "זה היה ילדותי. אני מצטערת. פשוט הלוואי שהוא לא היה כזה..."
"ספרי לי מה קרה."
עדכנתי אותה בפרטי הפגישה שלי איתו. בכעס שהביע על כך שלא דיברתי עם איש הקשר שלו ב'ארגון הסחר העולמי', בהרצאה שקיבלתי על שגיאות ההקלדה, בהיעדר ההערכה שלו על כל העבודה הקשה שהשקעתי.
"תגידי למקס שהגיע ל'יאנקיז' כל מה שהם חטפו בסוף השבוע הזה," אמר ג'ואי כשהגיש לנו את ההזמנה שלנו והחליק שתי פחיות שתייה על פני משטח הפורמייקה, על אף שלא הזמנו שתייה. ג'ואי דיבר על בייסבול עם מקס? הם נפגשו בכלל אי פעם?
"אגיד לו," אמרה דונה בחיוך, "אבל הוא עלול להתחיל לקנות במקום אחר אם אעשה את זה. אתה יודע כמה הוא נעשה רגיש כאשר ה'מטס' מנצחים."
"הוא יצטרך להתרגל לזה העונה. ואני לא דואג שמא נאבד אותו. הוא בא לפה כבר יותר מעשור."
יותר מעשור?
"אתה יודע מה הוא היה אומר על זה?" דונה שאלה ופתחה את קיפולי החבילה הארוזה בנייר שעווה שלפניה.
"כן, כן, אף פעם אל תתייחס ללקוחות שלך כאל מובן מאליו." ג'ואי פנה כדי לחזור אל מאחורי הדלפק. "את יודעת מה תמיד משתיק אותו?" שאל מעבר לכתפו.
דונה צחקה. "כשאתה אומר לו לבוא שנית, אחרי שהעסק שלך שרד במשך שלושה דורות ועדיין מתפקד?"
ג'ואי הצביע לעבר דונה. "בול."
"אז מקס מגיע לפה הרבה, אה?" שאלתי כשג'ואי חזר לדלפק כדי לטפל בתור שנוצר בזמן שדיברנו.
"מאז שאני עובדת בשבילו. כמעט שבע שנים."
"איש של הרגלים. אני מבינה." לא הייתה במקס הרבה ספונטניות, ממה שראיתי.
דונה הטתה את ראשה. "יותר כמו תחושת נאמנות עצומה. כשהאזור הזה היה בתנופת בנייה ומסעדות קמו בכל פינה, העסק של ג'ואי חטף מכה. מקס מעולם לא הלך למקום אחר. הוא אפילו הביא לכאן לקוחות."
התיאור של דונה לא הסתדר עם דמות האגו־מניאק הקר שהכרתי מהמשרד. נגסתי בכריך.
"הוא יכול להיות מאתגר ותובעני וקוץ בתחת, אבל זה חלק גדול מההצלחה שלו."
רציתי להצליח, אבל עדיין להיות בן אדם טוב. הייתי נאיבית לחשוב שזה אפשרי בוול סטריט?
דונה לחצה בקצות אצבעותיה את פרוסת הלחם העליונה על ההודו והצמידה את השכבות. "הוא לא גרוע כמו שאת חושבת. כלומר, אם הוא היה אומר שהדוח שלך מושלם, מה היית לומדת?" היא הרימה את הכריך. "את לא יכולה לצפות לעשות הכול נכון בפעם הראשונה. וכל העניין עם שגיאות ההקלדה - הוא טעה?" היא נגסה מהכריך והמתינה לתגובתי.
"לא." נשכתי את שפתי. "אבל את חייבת להודות שהגישה שלו דפוקה." שלפתי חתיכת הודו מהכריך והכנסתי אותה לפי. עבדתי קשה; ציפיתי לאיזושהי הכרה במאמץ.
"לפעמים. עד שתוכיחי את עצמך. ברגע שתעשי את זה, הוא יגבה אותך באופן מוחלט. הוא נתן לי את העבודה בידיעה שאני אם יחידנית ודאג שלעולם לא אפספס משחק, אירוע בית ספרי או אספת הורים." היא פתחה את פחית השתייה. "כשהבת שלי חלתה באבעבועות, ממש לאחר שהתחלתי לעבוד במשרד, הגעתי לעבודה בכל זאת. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל־כך. כשהוא ראה אותי, הוא הצעיד אותי אל מחוץ למשרד ושלח אותי הביתה. אימא שלי טיפלה בילדה, היא הייתה בסדר, אבל הוא התעקש שאשאר בבית עד שהיא תבריא ותוכל לחזור לבית הספר." בלעתי את הרוק. זה לא נשמע כמו מקס שהכרתי. "הוא בחור ממש טוב. הוא פשוט מרוכז וחדור מטרה ומתייחס לאחריות שלו כלפי העובדים ברצינות, בייחוד אם יש להם פוטנציאל."
"לא ראיתי שהוא מתייחס ברצינות לאחריות שלו לא להיות מנוול מתנשא."
דונה צחקקה. "את כאן כדי ללמוד ולהשתפר, והוא ילמד אותך. סתם להגיד לך שעשית עבודה טובה לא יעזור לך."
הוצאתי מפית מהמתקן המיושן שניצב על השולחן וניגבתי את פי. איך הוא בדיוק עזר לי היום מלבד להרוס לגמרי את הביטחון העצמי שלי?
"אם היית יודעת מראש איך הפגישה היום תתנהל, מה היית עושה אחרת?" דונה שאלה. משכתי בכתפיי. עשיתי עבודה טובה, אבל הוא סירב להכיר בכך. "נו, ברצינות. את לא יכולה להגיד לי שהיית עושה הכול אותו דבר."
"נכון. הייתי מדפיסה גם את המקורות ומביאה אותם לפגישה."
דונה הנהנה. "יופי. מה עוד?" היא נגסה שוב בכריך.
"נראה שהייתי מנסה לתפוס את איש הקשר של מקס ב'ארגון הסחר הבין־לאומי' עוד כמה פעמים. אולי הייתי כותבת לו אימייל. הייתי יכולה להתאמץ יותר. והייתי שולחת את הדוח להגהה." היה לנו שירות שביצע הגהה בהתראה קצרה, אבל מפני שעבדתי עד שעה מאוחרת על הדוח פספסתי את המועד האחרון להגשה לבדיקה. הייתי צריכה לוודא שהדוח יהיה מוכן בזמן.
העברתי את מבטי מהכריך אליה. "אני לא אומרת שלא למדתי כלום. פשוט חשבתי שהוא יהיה נחמד יותר. זה זמן רב שרציתי לעבוד איתו. לא חשבתי שאפנטז עליי מחטיפה לו אגרוף בפרצוף."
דונה צחקה. "זאת, הרפר, המשמעות של להיות כפופה לבוס."
טוב, לפי איך שזה היה נראה, מקס היה נחמד לדונה וגם לג'ואי, אבל לא היה אליי, וזה רק החמיר את המצב. מה כבר עשיתי לו? למה אני קיבלתי יחס מיוחד? כן, יכולתי לשפר את הדוח שלי, אבל על אף דבריה של דונה, לא הגיעה לי התגובה שקיבלתי. הוא יכול היה לזרוק לי עצם.
עכשיו, לאחר שכל הציפיות שהיו לי בנוגע לעבודה עבור מקס התרסקו לחתיכות, הייתי צריכה להתרכז בלהפיק כל מה שיכולתי מהחוויה ולהתקדם הלאה. תכננתי לעבור על הדוח ולוודא שהוא מושלם. התכוונתי למצות את כל מה שאפשר מהעבודה ב'קינג ושות'', לקשור הרבה קשרים ואז, אחרי שנתיים בחברה, להקים משרד משלי או ללכת ולעבוד עבור בנק השקעות.