דף הבית > הבוס החושני
הבוס החושני
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: כ200

הבוס החושני

         
תקציר

איש העסקים האגדי רוקו לוסי ידוע כטוב בתחומו - וכאדם יהיר ותובעני. כאשר הוא משתלט על ניהול החברה לוסי-בנייה הוא מאושש את המוניטין שיצא לו באמצעות ניסיון לפטר את איימי הוגן - התפקיד שלה אינו רווחי, כך שהיא חייבת לעזוב!
אבל ההנחה של רוקו שאיימי תעזוב בלי מאבק נתקלת בצרות - מצד איימי! מיהי הנערה המסחררת הזו - עם ההשכלה הפורמלית המועטה שלה - שחושבת שתוכל לנצחו בוויכוחים... ולשנות את דעתו? רוקו מחליט שאולי כדאי להחזיק באיימי , אחרי-ככלות-הכל - כעובדת וכפילגש!

פרק ראשון

1
"מה זה?"

זו היתה יותר דרישה משאלה. היומיים האחרונים היו מלאים דרישות מהסוג הזה, דרישות שהיו מוסוות כשאלות מנומסות. רוקו לוסי נפל על מיטת הנוצות הנוחה של חברת לוסי-בניה כמו פנתר המזנק על להק של איילות, כוונתו לטרוף.

ריצ'רד ניוטון הרים עיניים בדאגה אל המקום אליו הצביעה אצבע שחומה ארוכה אחת בתדפיס ונאנח.

"זו אחת החברות הבנות," הסביר, גוהר קדימה כדי לבחון את הפסקה ואז התרווח שוב בכסאו בתחושה של סופיות.

"אחת החברות הבנות. איפה הניירות הנוגעים לחברה הבת המסוימת הזו?" רוקו הדף לאחור את כסאו ובחן בצינה את הגבר בהיר השיער שכמו נתפס במצב של חרדה עצבנית.

התרגיל הזה התגלה כסיוט מהגיהנום, ומבחינת רוקו, רמת ההנהלה רק הגבירה את הרושם הזה. פלא שהחברה של אביו הצליחה להרוויח בכלל בהתחשב בכך שרוב המנהלים הבכירים היו טיפוסים מיושנים שהיו על סף פרישה לגמלאות. ריצ'רד ניוטון, מנהל החשבונות שהזיע עתה לפניו, היה אחד המנהלים הצעירים יותר ורוקו לא היה רואה בו מנהל מתקדם. למעשה, האיש לא היה מחזיק חמש שניות אפילו בתאגיד הענקי שלו, שבו עובדים לא יעילים פוטרו ללא רגשות.

אבל החיים במסלול המהיר של ניו-יורק היו פרועים הרבה יותר מאשר כאן, במחוזו של שייקספיר.

רוקו הניח את ידיו על שולחנו של אביו ואמר את המילים הבאות שלו באכזריות מדודה וקודרת.

"מר ניוטון, תקשיב לי טוב. אני לא רוצה להיות כאן. נאלצתי לעזוב את המשרדים שלי בניו-יורק בגלל אירועים שלא הותירו ברירה בידי. עם זאת, עכשיו אני כאן ואני לא מתכוון לתת לכולכם טפיחה על השכם ולתת לכם להמשיך לדדות הלאה. אני שואל שאלות מפני שאני מצפה למצוא את כל המידע הנדרש לי אודות החברה של אבי ממש כאן. בחדר הזה. על השולחן הזה. מחכה לי. האם אני ברור מספיק?"

רוקו לוסי התבונן בגבר היושב מולו, שהנהן בחולשה ולא חש כלפיו אפילו שמץ של חמלה. הוא לא בא הנה כדי לזכות בתחרות אהדה או כדי לעשות לעצמו חברים. הוא בא הנה כדי לעמוד זמנית בראש החברה של אביו עד שיוכל לעזוב את האזור ולחזור לעיר שהיתה ביתו זה למעלה מעשר שנים.

הוא גם לא היה מוכן לעשות עבודה שטחית. זה לא היה הסגנון שלו. הוא בא, אף שבא בניגוד לרצונו, והוא התכוון להפוך כל אבן כדי לוודא שחברת לוסי-בניה מתפקדת ברמה הגבוהה האפשרית.

התיק הובא והונח לפניו. בלי לטרוח להביט בו, רוקו הודיע לריצ'רד ניוטון שעליו להישאר במקומו עד שיענה על כל השאלות לשביעות רצונו האישית.

הוא לא מיהר לקרוא את התיק, לא מודע כמעט לאיש שהמתין בסבלנות שיסיים, ואז התרווח בכסא שלו והביט בריצ'רד ניוטון בדממה במשך כמה דקות.

"תסביר לי איך החברה הבת הספציפית הזו מתאימה לסכמת הרווחים הכללית של החברה." הוא שילב את אצבעותיו לפניו וחיכה. תמיד הרגיש שאנשים, באופן כללי, אינם מייחסים חשיבות מספיק גדולה לערכה של שתיקה. על פי ניסיונו, לא היה דבר משכנע יותר מדממה כאשר מדובר בקבלת תשובת אמת. השתיקה יכולה להיות מלחיצה ואפילו קטלנית.

"אה. כן, טוב... אבא שלך מרוויח הרבה בחברה שלו. זו אחת מחברות הבניה המכובדות ביותר באזור, אתה יודע. ועם הפריחה בענף הבניה עם השנים, ללא סוף נראה לעין, כפי שאתה רואה מהתדפיסים שהצגתי בפניך, המצב לא רע בכלל. יותר מלא רע."

רוקו התבונן בהתחמקות החובבנית הזו מהשאלה שלו בעיניים מצועפות. הוא גם לא עודד את האיש במילה אחת. במקום זאת, הוא הציץ בשעון שלו, ואז השיב את תשומת לבו אל ריצ'רד ניוטון ופניו הסמוקים.

"באשר להתאמתה לסכמת הרווחים של החברה... טוב, היא לא מתאימה. לא ממש. אתה ודאי לא מבין איך הדברים עובדים כאן, מר לוסי. כלומר, אתה רגיל לסביבה תוקפנית יותר, אני מניח..."

"אני מחפש תשובה במשפט אחד, מר ניוטון. אתה החשבונאי הראשי. אני בטוח שזה לא קשה כל-כך."

"החברה הבת הזו היא אולי זרוע הצדקה של החברה, אם תרצה. איימי לוגן מטפלת בה. אפשר לומר שהיא מטפלת במצבים שהם שווי ערך לתיקים משפטיים פרו-בונו. אביך תמך, תומך, ברעיון של מתן תמורה לחברה. מובן שאיימי עושה גם עבודה רווחית..."

רוקו הקדיר פנים. "חשבתי שפגשתי את כל העובדים הרלוונטיים של החברה. השם לא נשמע לי מוכר."

"זאת מפני שהיא לא בדיוק עובדת בבניין הזה. יש לה משרד קרוב יותר לבירמינגהם מפני שהיא נוסעת כל הזמן, מפקחת על דברים במרכז העיר."

"מה התפקיד שלה בחברה?"

"היא... טוב, היא אחת המנהלים..."

"דומני שביקשתי לראיין את כל המנהלים."

"כן. נכון. אבל היא לא יכלה להגיע אתמול..."

"בגלל...?" קולו של רוקו היה מאיים ברכותו. "היא היתה חולה מאוד, אולי? או שהיתה בחו"ל?"

ריצ'רד ניוטון שקל במשך כמה רגעים לבחור באפשרות המחלה הקשה. "היא אמרה שהיתה עסוקה."

"היא. אמרה. שהיתה. עסוקה." רוקו התקשה להאמין למשמע אוזניו. הוא הבהיר את דבריו מהרגע הראשון בו נכנס לחברה. הוא היה כה רגיל לציות מוחלט, בדרך כלל במהירות האור, עד שהמחשבה שמישהי התעלמה מדבריו רק בגלל שהיתה עסוקה היתה מחוץ ליכולתו להבין.

"איימי אף-פעם לא מפסיקה!" הרחיב ריצ'רד בניסיונו להסיט את הטיל המתביית על המטרה שלו, אם לשפוט לפי הבעת פניו של רוקו. "וברגע זה היא עובדת על פרוייקט גדול במיוחד..."

"האם זה במקרה פרוייקט בלתי רווחי גדול במיוחד?"

"מרכז קהילתי במרכז העיר," היתה התשובה.

רוקו הרגיש כיצד סבלנותו מתחילה לפקוע. זה היה אירוע בלתי שגרתי בעליל. באותו מקום נדיר בו חי, שבו הכוח וההשפעה מאפשרים לו את המותרות שבביטחון עצמי מוחלט, שום-דבר לא זעזע אותו באופן מיוחד. מהמורות בעסקאות של מאות מיליוני דולרים לא גרמו להרמת גבה ולא פגעו באורך רוחו, ורק עוררו סקרנות מקצועית ועניין אינטלקטואלי. דברים מהסוג הזה התעוררו מפעם לפעם ולעתים קרובות יותר הוא טיפל בהם בדייקנות הידועה שלו.

המחשבה שאיזו אשה ברמת ניהול בינונית בחרה במכוון להתעלם מהקריאה שלו בגלל שלא יכלה לטרוח להופיע לפגישה אתו גרמה לו לחשוק שיניים בזעם גובר.

הוא נרכן לפנים, מרפקיו על השולחן. "אז הנה בשבילך משימה קטנה, מר ניוטון. תתקשר אל מיס הוגן מיד עם היציאה מהמשרד הזה ותודיע לה שאני אבקר אותה היום בצהרים. אני אצפה ממנה לחכות לי במשרד שלה, יהיו עיסוקיה אשר יהיו, בשעה שלוש בדיוק. אם היא לא תהיה שם, אתה יכול להבטיח לה שהיא תהיה מפוטרת."

ריצ'רד ניוטון עמד לומר שפיטורים של מנהלים דרשו ישיבת הנהלה אבל סכר את פיו לפני שהוציא הגה. האיש הזה לא משחק לפי הכללים. הוא היה חוק בפני עצמו וחוקי ההתנהגות הג'נטלמניים שפעלו בין קירות לוסי-בניה יוסטו הצדה מרגע זה. הוא נד בראשו ויצא מהחדר בתחושה של הקלה גדולה, מותיר את רוקו לתהות שוב אם לא יצטרך לטפל בעוד משהו שלא חזה.

אם בינו לבין אביו היתה תקשורת כלשהי, הוא היה מגיע הנה עם ציפיות כלשהן ביחס לצפוי לו. אלא שהמריבה שהובילה אותו לעזוב את המקום ולחפש את גורלו בצד השני של האוקינוס האטלנטי הועידה לו גם חזרה הנה כדי למצוא חברה שלא ידע אודותיה דבר, אפילו לא אם היא מצליחה אם לאו.

הוא העביר את ידו בשערו וזמזם אל המזכירה וביקש שתדאג שהנהג ייקח אותו אל משרדה של ההוגן הזו במרכז העיר. ואז בילה את שארית שעות הבוקר בקריאת טורי הרווח וההפסד, בהעלאת מידע על צג המחשב בעודו שומר על קשר עם משרדו שלו מעבר לאטלנטי דרך המחשב האישי שלו.

הוא הפסיק לעבוד רק בשתיים, כאשר מזכירתו קטעה את עבודתו והודיעה לו שנהגו מוכן.

הוא לא ידע מה ציפה למצוא. לוסי-בניה היתה בעיבורי סטרטפורד והיתה ממוקמת בבניין תקופתי עתיק שהדיף אלגנטיות של העולם הישן. הבניין היה שונה מהבניין המודרני שלו בלב ניו-יורק.

בירכתי מוחו ציפה למצוא משרד באותו סגנון, אבל קטן יותר. משהו ויקטוריאני, אולי, עם תקרות גבוהות ואלגנטיות שקטה שזכר מעברו.

הוא נדהם מעט כאשר, אחרי נסיעה איטית אל הרחובות הצפופים של העיר, הנהג עצר לבסוף מחוץ לבית בטון קטן שעמד בין חנויות מפוקפקות למדי.

"אתה בטוח שהגענו למקום הנכון?" רוקו בחן את החזית המדכדכת של המקום. כנופיה קטנה של צעירים התגודדו בכניסה למקום, לא מוצאים לעצמם שום-דבר טוב יותר לעשות ביום קיץ מזהיר זה.

"כמובן, אדוני. באתי לאסוף את מיס הוגן מכאן לעתים קרובות כאשר המכונית שלה התקלקלה."

"וזה קורה הרבה, הא?"

"היא מאוד אוהבת את המיני הקטנה שלה," אמר אדוארד בנימה חסרת הבעה, "למרות שהיא מתקלקלת מזמן לזמן."

רוקו נהם, מתעלם מפיסת המידע הבלתי רצויה הזו. הוא פתח את דלת המכונית ויצא החוצה ואז התכופף לתוך המכונית. "אני אתקשר אליך כאשר ארצה שתאסוף אותי."

"כן, אדוני."

וזה, שיער רוקו, יקרה בתוך פחות משעה. לא היתה לו שום כוונה לעבור עם האשה הזו על ספרים כלשהם. זה ייעשה בנוחות המשרד של אביו. לא. הוא פשוט יכין אותה לאפשרות שיושם קץ לכל עניין הדיור הקהילתי הזה אם אביו לא יוכל לחזור לפעילות בחברה וישאיר אותה בידי רוקו בטרם זה יחזור לניו-יורק. אם החברה רוצה לתרום לצדקה, ישנן דרכים ואמצעים לעשות זאת, באופן שאף יאפשר להזדכות על כך לצורכי מס. זמן, אנרגיה וכוח-אדם חייבים להתרכז בצד הרווחי של העסק. חברת לוסי-בניה אינה זרוע של השומרוני הטוב.

רוקו פתח את הדלת שהובילה אל המשרד כשמטרה זו בראשו ונכנס לעולם שבו לא ביקר זמן רב ביותר. עולם של רהיטים זולים, שטיחים קרועים ותוהו ניכר לעין. לא היה אזור קבלה. חמישה שולחנות היו תחובים בחדר שהיה חצי מגודלו של המשרד שלו בניו-יורק וקיר אחד שלם נשלט על ידי מפה מורכבת של פרוייקט דיור ממעוף הציפור. חלונות קודרים נפתחו כדי לאפשר לאוויר צח לחדור פנימה ומאוורר תקרה איים להעיף את כל הניירת שלא היתה מוחזקת על ידי משקולות נייר.

העבודה התקיימה באווירה בסיסית ומאוימת זו, אף שנעצרה בשניה בה נכנס פנימה וחמישה זוגות עיניים התמקדו בו בעניין בלתי מוסתר. שלושה גברים ושתי נשים, כולם בשנות העשרים שלהם. שניים מהגברים התנאו בזנבות סוס ולנשים דווקא היה שיער קצוץ.

"אני מחפש את איימי הוגן," אמר רוקו וצעד קדימה כך שעוד כמה פרטים בחדר ניגלו לעיניו. כמו לוח המודעות שנשען על הקיר מאחור, עם הודעות שנצמדו לכל סנטימטר על פניו, פחי האשפה שהיו מלאים, תיבות הכלים שאת מטרתן יכול היה רק לנחש.

"מאחור." אחד הנערים צעד קדימה ובחן בחשד את רוקו, מושיט את ידו כאשר רוקו ניסה לצעוד בכיוון. "וואו! לאן אתה חושב שאתה הולך, חבר?"

"באתי לפגוש את איימי הוגן."

"ואתה...?"

"רוקו לוסי."

היד נשמטה והיתה עתה תחושה עזה יותר של עניין.

"יש לי פגישה עם מיס הוגן, אם היא לא הזכירה את זה."

"לא. היא לא הזכירה את זה. מה שלום אבא שלך? דרך אגב, חבר, קוראים לי פרדי. סליחה, אבל לא ידעתי מי אתה." פרדי הושיט את ידו, שלחיצתה היתה חזקה במפתיע.

"משרדי בלי-רשיון נפרצו לפני שבועיים," אמרה אחת הנשים קצוצות השיער. "שלושה גברים פשוט שברו את החלונות בכניסה ולקחו כל מה שיכלו לסחוב החוצה, לא משנה מה, בלי לשים לב לאזעקה."

"לקח לשוטרים עשר דקות שלמות להגיע הנה..."

"ועד אז, הם נפוצו לכל עבר..."

"מר סינג הזקן היה מאוד מזועזע מכל זה..."

"אני רואה שפגשת את העובדים שלי." הקול היה נמוך וצרוד ושזור שעשוע. רוקו הרים את עיניו וראה אשה עומדת בפתח, לבושה בסגנון פשוט שנראה שכולם בחרו בו: ג'ינס וחולצת טריקו מפוספסת עם נעלי התעמלות. "אני איימי הוגן ואתה ודאי בנו של אנטוניו."

ההתרככות בקולה כאשר הזכירה את שמו של אביו עוררה בתוכו משהו ורוקו פגש את חיוכה הגלוי בחיוך בלתי רצוני משלו. היא היתה בגובה מטר שישים-וחמישה, היה לה שיער חום חלק, עיניים חומות רחוקות זו מזו, נמשים זרועים על גשר האף הקצר והישר.

מה, תהה, גרם לאביו להעסיק מישהי שנראית כה צעירה, כדי שתטפל בסכומי כסף שרבים וטובים היו נבהלים מהם? שתעשה בהם כחפצה? מרכז קהילתי פה, מחסה שם, פארק במקום אחר...?

הוא לא ראה את קורות החיים שלה הלכה למעשה, אבל עתה, לאחר שראה אותה עצמה, הוא החליט שמוטב שיבדוק את ההמלצות שלה.

"אולי כדאי שניגש למקום בו נוכל לדבר בפרטיות," אמר רוקו וצעד לעברה.

"המשרד שלי מאחור." אלוהים, הוא גבוה. איימי הרגישה כיצד היא מותחת את צווארה כדי להביט בו. גבוה ויפה-תואר כל-כך עד שהיתה צריכה להסיט את מבטה ממנו פן תסתכן בבהיה מביישת. הוא היה שחום עור, עם שיער שחור ועיניים כחולות כה מפלחות עד שגם כאשר לא הביטה בו, היא עדיין הרגישה כיצד הן חודרות לתוכה.

ריצ'רד לא סיפר לה איך הוא נראה. היא הצטערה שלא שאלה, כך שלא היתה עומדת כאן עכשיו ובוהה בו.

למרבה המזל, הוא סיפר לה את כל היתר לגביו, ובמיוחד התייחס ליהירות שלו, לא שהיתה מחמיצה אותה. היא היתה טבועה על פניו כמו טביעת יד.

היא לבשה חיוך מאיר. "רוצה לשתות משהו? תה? קפה? האמת, אין קפה. הוא נגמר לפני יומיים ואף-אחד לא הספיק לקנות חדש. אז יש תה או מים."

"אני בספק. באתי לשיחה קצרה בלבד... ואז אסתלק לי."

איימי משכה בכתפיה והובילה אותו למשרד שלה, שהיה סתם עוד חדר, קטן יותר מהראשון אבל במצב דומה. עם זאת, היה בו שולחן, שמאחוריו ניגשה לשבת, ושני כסאות, שעל אחד מהם הצביעה עבור רוקו.

הוא כמו גימד את החדר. זו היתה אשליה, כמובן, אבל זה היה מלחיץ. היה משהו באופן האיטי בו בחן את החדר לפני שפנה אליה. מפתיע, מפני שבסוג העבודה שעשתה, היא נתקלה בדרך כלל בגברים שהיו בעצם הרבה יותר מלחיצים מרוקו לוסי.

"במה אוכל לעזור לך?" שאלה איימי וחייכה בנימוס למרות שהחיוך הלך ואיבד מזוהרו.

"דומני שביקשתי לראות אותך אתמול במשרדים של אבי!"

"אני יודעת. אני מצטערת מאוד על כך, אבל הייתי מאוד עסוקה ולא יכולתי למצוא את הזמן להתפנות. מה שלום אבא שלך? כולנו דאגנו לו נורא כאשר הוא חלה בדלקת-ריאות. הוא סיפר לי שהוא קצת ירוד. זה היה הלם גדול לגלות שהוא נלקח לבית-החולים. ניסיתי לבקר אותו כל יום, אבל הוא היה עדיין חלש כל-כך שחשבתי שנוכחותי לא מועילה לו."

"בואי נבהיר דבר אחד, מיס הוגן. באתי הנה לתקופת זמן קצרה במיוחד. בתקופת שהותי כאן, אני מצפה לזכות בשיתוף פעולה מצד כל העובדים של אבי. זה כולל אותך, ולא משנה עד כמה רחוק המשרד שלך מהחברה."

איימי הפסיקה לחייך ופגשה את מבטו במבט משלה. "אנא, קבל את התנצלותי. עכשיו, אולי תרצה להגיד לי במה אוכל לעזור לך." ריצ'רד דיבר במעורפל אך בצורה מאיימת בעניין ביקורו של רוקו והיא לא לחצה עליו, בהנחה שהוא פשוט ירצה לשמוע על הפרוייקטים בהם עסקו לאחרונה ושבכוונתם לקחת על עצמם. תוך רגעים הבינה שטעתה באופטימיות שלה.

"תוכלי לעזור לי בכך שתספרי לי מהן ההמלצות שלך."

"סליחה?"

"ההמלצות שלך."

"האם זה הכרחי באמת?" שאלה, מסמיקה תחת מבטו הקר והנוקשה. "אנטוניו בטח בי תמיד..."

"אבא שלי אינו מנהל את החברה כרגע. אני מנהל אותה. במצב העניינים הנוכחי, רבים הסיכויים שהוא לא יוכל לחזור לעבודה, ובמקרה זה, תפקידי יהיה לקחת את החברה תחת חסותי ולנהל אותה על פי ראות עיני בטרם אעזוב את המדינה." למרות שהמאוורר הסתחרר בלי הפסקה מעל לארונות התיוק האפורים, החדר היה כמו תנור ורוקו הפשיל את שרוולי החולצה שלו. איך האנשים האלה מצליחים לעבוד כאן, את זה הוא לא הצליח להבין. בקיץ הראשון שלו בניו-יורק, לפני שהתחיל בנסיקה המטאורית שלו, הוא בילה בקופסא מעין זו. חדר שינה אחד, חדר רחצה זעיר, מטבח וחום כמו בכבשן. מקץ עשר שנים, הזכרונות שלו מתקופה זו היו מעורפלים לשמחתו. עתה, הדירה שלו היתה מפוארת, ממוזגת לתפארת ועדות לכל מה שיכולים מעצבי פנים לעשות כאשר כסף אינו מהווה מחסום.

"מה הקשר של כל זה להמלצות שלי, מר לוסי?" שאלה בקרירות.

רוקו נרכן לפנים, על סף התפרצות, ובחן אותה במבט שהיתה בו כל עוצמת האישיות שלו. "אם להיות בוטה, מיס הוגן, אני אגיד לך מה מצאתי מאז בואי הנה. מצאתי חברה מצליחה מתוך ברירת מחדל יותר מאשר מתוך אסטרטגיה. עסקי הבניה משגשגים ואבי הצליח בשוק פשוט מפני שלוסי-בניה היתה בשטח שנים ארוכות וכתוצאה מכך נהנית ממוניטין. המנהלים שמחים לשבת ולהשלים עם מצב העניינים המוצלח הזה של החברה בלי לחשוש שמא חברות אחרות, תוקפניות יותר עלולות לנגוס בנתחים משוק זה. לא צריך להיות גאון פיננסי כדי לראות את הפגמים בדרך חשיבה זו. בנוסף לכך, מצאתי סכומי כסף ענקיים המוזרמים לילדה כדי שהיא תוכל לשחק בתפקיד עובדת צדקה."

"ילדה? לשחק בתפקיד עובדת צדקה? אתה מדבר עלי, במקרה, מר לוסי?"

"איזו חדות אבחנה." רוקו התרווח בכסאו והתבונן בה באדישות קרה. מוחה היה חריף דיו אבל היא היתה עדיין ילדה בת, אולי... תשע-עשרה? עשרים? בלי טיפת איפור. הוא היה רגיל לעבוד מול נשים שלבשו חליפות עסקים וצבעי קרב.

"אני במקרה בת עשרים-ושש, לא שזה עניינך..."

"אה, אבל בזה את טועה. זה כן ענייני. לפחות בנקודה זו בזמן. עכשיו אני הבוס שלך, וכבוס שלך, מעניין אותי לדעת איזה ניסיון יש לך ומה נותן לך את ההסמכה להתעסק בסכומי הכסף בהם את מתעסקת. מי הבוס הישיר שלך?"

"הבוס הישיר שלי היה תמיד אביך!"

"אז את רוצה להגיד לי שהיתה לך יד חופשית לבנות איזה בתי מחסה שרצית לחסרי בית ומה...? פשוט הזכרת את מה שרצית באוזני אבי? העלית את הנושא באוזניו בפגישה מקרית, כאשר נמצא לכם הזמן לכך?"

איימי הרגישה כיצד הדם עולה לפניה. זה היה כבר הרבה מעבר ליהירות, אבל היא מצאה את עצמה בין הפטיש והסדן. היא לא יכלה להשליך אותו מהמשרד שלה מפני שהוא היה, כפי שהבהיר לה, הבוס שלה לעת-עתה, וייתכן שיהיה הבוס שלה זמן רב יותר מכפי שהיתה רוצה להאמין אם אנטוניו ימצא את עצמו בפרישה מוקדמת. אנטוניו היה עתה בשנות השבעים שלו והרופא עצמו אמר לה שדלקת-ריאות בגילו יכולה להיות מסובכת ביותר, בעיקר כאשר היא מלווה באנגינה.

"אני דוחה את הרמזים שלך שהעסק הזה פועל בצורה לא מקצועית!"

"למה שארמוז דבר כזה?" רוקו הביט סביבו בצורה מודגשת. הוא הביט בקירות הקודרים של המשרד, בשטיח הקרוע, במדפי הספרים הזולים הכורעים תחת משקל ספרי הניהול והמשפט.

"אתה, מר לוסי, אדם מאוד פוגע," אמרה איימי בשיניים חורקות ומיד זכתה בהבעת פנים זועפת.

"אני אבחר להתעלם מההערה הזו."

"ויותר מכך, המראה של המשרד שלי אינו קשור לאיכות העבודה שלי! או שאולי בניו-יורק זה עובד אחרת?"

רוקו התקשה להאמין למשמע אוזניו. מי היא חושבת שהיא? העיניים החומות שצורתן שקד נצצו בכעס והוא נדרש למאמץ כדי להשתלט על כעסו. זה כשלעצמו היה בגדר חוויה חדשה.

"אני חושב שאנחנו גולשים מהנושא, מיס הוגן." קולו היה קר ומדוד. "ראשית, אני רוצה לראות את ההמלצות שלך, לבחון את הפרוייקט שעליו את עובדת ולקבל פירוט הוצאות. בנוסף לכך, אני רוצה לקבל דיווח ממך, שיהיה על שולחני מחר בבוקר, שיכסה את כל הכספים שהוצאת בשנתיים האחרונות על תוכניות לא נושאות רווח ועל תוכניות נושאות רווח שהבאת לחברה."

איימי בהתה בו ואז צחקה בקול. "אני חוששת שזה יהיה בלתי אפשרי."

"מצטער. אני חושב שלא שמעתי את זה."

"אני לא אספיק את כל זה עד מחר בבוקר. בכל מקרה, כל המידע הזה מצוי אצל ריצ'רד. יש עוד משהו?" בסדר, אז היא הגיבה, הניחה לגבר הזה לחדור אל מתחת לעורה, אבל היא לא יכלה לשלוט בזה. היא קמה והושיטה את ידה אליו לפרידה. רוקו התבונן בצינה ביד המושטת ולא זע.

"שבי, מיס הוגן. עוד לא גמרתי אתך."

"אני אוכל למסור לך את המידע לקראת סוף-השבוע," אמרה, חוזרת לכסא בתיעוב גדול כלפי הגבר שישב מולה בשלווה גדולה.

"את אומרת שאת בת עשרים-ושש." רוקו הצליב את רגליו והתעלם מענף הזית שהושיטה. הזמן המוקצב לו כאן עבר כבר והתחוור לו שהוא די נהנה מצחצוח החרבות הזה עמה. להפתעתו המסוימת. "פירוש הדבר שאת עובדת בלוסי-בניה כמה זמן...? ארבע שנים...? ודאי נוכחותך נעשתה מורגשת בתקופת הזמן הקצרה הזו, אם זכית במעמד כה נכבד ומשכר."

"עשר שנים," הודתה איימי במורת רוח.

"עשר שנים? זה לא מסתדר."

"לא מסתדר מאיזו בחינה?"

"כדי להסביר את הלימודים באוניברסיטה."

הדממה השתררה בחדר באופן בלתי נגמר. "לא למדתי באוניברסיטה, מר לוסי. הצטרפתי לחברה של אביך מיד אחרי התיכון."

רוקו לא יכול היה להיראות המום יותר גם אם היתה אומרת שגודלה על ידי להקת זאבים באפריקה.

"לא כולם מקבלים הזדמנות ללמוד באוניברסיטה!" התיזה איימי בהתגוננות. "זו פריבילגיה, לא זכות." היא לא יכלה לשאת את המבט הישיר של העיניים המפלחות האלה והשפילה את עיניה כדי שתוכל להתבונן בקצות מכתב שעמד על שולחנה.

"כוונתך לומר שהציונים שלך לא היו גבוהים מספיק לצורך קבלה לאוניברסיטה?"

"כוונתי, מר לוסי" – היא התנשמה עמוקות וירתה לעברו מבט מהיר מתחת לריסיה – "שאמי נפטרה כאשר הייתי צעירה ושחונכתי על ידי אבי. כאשר הייתי בת ארבע-עשרה הוא חלה באלצהיימר וכאשר הייתי בת שש-עשרה לא היתה לי ברירה אלא להניח לשירותי הרווחה למצוא לו מקום מגורים אחר. סיימתי את הבחינות אבל לא יכולתי להמשיך את לימודי. התחלתי לעבוד אצל אבא שלך והיה לי מספיק מזל למצוא משפחה אומנת עד שהייתי מבוגרת דיי כדי לעבור לדירה שכורה משלי. הייתי שמחה להמשיך ללמוד ולזכות בהשכלה גבוהה, אבל בקושי הסתדרתי כשאבי היה בבית-אבות. לא היתה לי ברירה." היא שיחקה בעט שעל השולחן שלה, יודעת שהוא מתבונן בה. זו ההזדמנות הגדולה שלה עכשיו, ידעה. לא היתה לה הסמכה לעשות מה שעשתה, לא היה לה תואר בשום-דבר מועיל.

"כן. אז ההסמכה שלך בעצם נסמכת על ניסיון בלבד."

"כפקידה. ואז כעוזרת של אבא שלך. עבדנו יחד כדי לבנות תוכנית עזרה לקהילה ובסופו של דבר הוא העביר לידי את האחריות על הפרוייקט."

"אני מבין." רוקו הניח לעצמו להתמודד עם הטריטוריה הבלתי מוכרת הזו. "ואיפה... איפה אבא שלך עכשיו?"

"הוא נפטר לפני שנתיים." לעולם לא יפסיק להכאיב לה לדבר על הנושא הזה, ולכן לא דיברה עליו. "זו היתה ברכה. הוא היה נורא מבולבל לקראת הסוף. הוא לא זכר מי אני, כל הזמן בלבל אותי עם אמי. אז עכשיו אתה יודע." הוא הוציא את זה ממנה והיא שנאה אותו על כך. "רוצה שאדפיס את כל זה ואניח גם את זה על השולחן שלך? את ההיסטוריה האישית שלי?"

רוקו הסמיק קשות. "אין צורך בסרקזם."

"הייתי סרקסטית?" היא נאחזה בהקלה בצורך שלה לתקוף. "חשבתי שאני בסך-הכל נענית להוראות שלך."

"אבא שלי בטח בך ואני אסמוך על האמון שלו." הוא משך בכתפיו ונרכן לפנים, מרפקיו על ברכיו. "למרות האהדה שלי כלפי הקשיים שחווית בחייך ושגרמו לך לעזוב את הלימודים בגיל צעיר ושהובילו אותך להיכנס למעגל העבודה בגיל שש-עשרה, זה לא אומר שאני לא אבדוק את סכומי הכסף המוזרמים לצדקה. באתי הנה לנהל עסק והחוק הראשון בעסקים הוא שהחברה שורדת רק אם היא עושה כסף."

"זה ברור לי," אמרה איימי בקוצר רוח.

"באמת?" הוא התרווח בכסאו, שוב נינוח עם הפרסונה שלו. הוא עזב את אנגליה בלי אגורה וטיפס מעלה בזכות היכולות שלו בלבד. ערכי עשיית כסף הוטבעו בו מהרגע הראשון בו החל לעבוד ולחיות בניו-יורק.

"כמובן!"

"במקרה זה, ודאי לא תתנגדי לכך שאבדוק כל אגורה שהוצאה על העסק הקטן שלך במהלך השנתיים האחרונות."

"המידע יהיה על שולחנך עד סוף-השבוע." ורק אלוהים יודע איך הוא יגיב למספרים. הוא חושב בשחור ולבן. אין רווח, אין טעם. המחשבה על היעדר רווח רק למען מתן תמורה לקהילה תלך לאיבוד כאשר מדובר באדם כמוהו.

"אני לא רוצה את המידע על שולחני," אמר רוקו באיטיות.

"אבל..."

"אני רוצה שתביאי אותו אלי. שתביאי אלי את החדשות הרעות באופן אישי, אם תרצי. ככה נוכל לעבור על המידע יחד ואת תוכלי להבין טוב יותר למה אני מתכוון לשים קץ למשרד הקטן והנעים שלך כאן אם אראה שאין לי ברירה אלא להישאר כאן זמן רב יותר מהמתוכנן." הוא קם, מבחין בכך שפניה הלבינו לגמרי, ואמר לעצמו בקוצר רוח שהוא קודם כל איש עסקים. ולא סתם איש עסקים. החריפות שלו היתה אגדה. כמה חריף יהיה אם יניח לפרץ של חמלה לחתור מתחת ליכולת שלו לנהל חברה?

"אבא שלך בחיים לא יסכים לדבר כזה," אמרה איימי בביטחון.

"אבא שלי בבית-החולים, מיס הוגן, וניהול החברה הופקד בידי."

"וזה מגוחך, בהתחשב..."

"בהתחשב... במה?" עיניים כחולות קרות הצטמצמו בצורה מאיימת. הוא עמד, מטר ושמונים-ושישה של גבריות בוטה, והתבונן בה, מחכה לתשובה להערה שאיימי ידעה שלא היתה צריכה להיאמר מלכתחילה.

"בהתחשב... בכך שמדובר בוודאי בכסף כיס עבורך," אילתרה במהירות. "אני מניחה שזה קצת משעמם. אתה ודאי עושה דברים בצורה אחרת בניו-יורק ועליך לזכור את זה כאשר אתה מתחיל לקבל החלטות כאן." בהתחשב בזה, חשבה בעצמה, שנפגשת עם אביך ארבע פעמים בדיוק בעשר השנים האחרונות. היא ידעה את זה מפני שאנטוניו סיפר לה, מפני שהוא גונן עליה והיא הפכה להיות איכשהו הבת שמעולם לא היתה לו.

"תודה עבור העצה," לאט רוקו והוציא את הסלולרי שלו כדי שיוכל להתקשר אל הנהג שלו. הוא החזיר אותו לכיסו וחייך אליה בצינה. "למרות שאני מקשיב לעצות לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל אני מגלה שעצות טעונות ולא בהכרח לטובתי." היא השפילה את מבטה אבל הוא הרגיש שהיא רותחת, מתה להטיח בו הערה עוקצנית וההנאה שחש מוקדם יותר התעוררה שוב.

"יום שישי," אמר לה. "במשרד שלי. תביאי את הספרים וכל דבר שקשור למה שאת עובדת עליו כרגע וכל מה שיש לך בתוכניות. אני אחכה לך בשלוש וחצי."

בחוץ, הכנופיה של הצעירים התפזרה, והוחלפה על ידי שתי צעירות עם עגלות שפטפטו להן. הן נראו צעירות דיין להיות תלמידות. סביבו הנוף היה מורכב רחובות הומים שהובילו מהכביש הראשי. אדוארד חיכה לו שם. נראה שישב ושתה תה מעבר לפינה בזמן שרוקו היה עסוק.

רוקו לא נכנס מיד אל המכונית. הוא עמד ובחן את האזור בלי למהר ואז החזיר את מבטו אל המשרד.

למרות שהיה סיוט להיזרק לתוך המצב הזה, כאשר הוא עצמו היה צריך לנהל עסקים מסועפים בניו-יורק, הרי שהיה עליו להודות בפני עצמו שלפחות לא היה משעמם.

הם ודאי מתרוצצים סביב עתה, מתלחשים מאחורי גבו, אבל הם יהיו מאושרים מאוד כאשר הוא יביא את החברה למאה העשרים-ואחת וישלש את הרווחים שלה, דבר שהיה בטוח שיצליח לעשות בלי מאמץ גדול מדי.

זה היה אחד הדברים הכי פחות מפתיעים בחיים, חשב בזעף. בסופו של דבר, הכסף מדבר...

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קתי ויליאמס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il