דף הבית > הנסיכה האבודה של סנטה דומיני

הנסיכה האבודה של סנטה דומיני

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208   המלך רזאה נטש את החיפוש אחר נסיכתו המיועדת, מגדלנה, לפני שנים רבות, עד שצצה תמונה של הנסיכה החמקמקה ומציתה מחדש את האמונה. ההיסטוריה המשפחתית של מגי המלצרית היא תעלומה. למרות שהיא חלמה על נסיך מהאגדות, הוא אף פעם לא היה כמו רזאה. מגי שומרת מעל הכל על עצמאותה, היא לא מוכנה לדרוש את זכות הלידה שלה אם זה לא לפי התנאים שלה, אבל המשיכה החושנית בין רזאה למגי חזקה מידי, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו...
פרק ראשון

קייטלין קרוז / הנסיכה האבודה של סנטה דומיני

1

דברים מעטים מגי סטראפורד שנאה יותר מקרצוף רצפות בית הקפה. למעשה, קרצוף רצפות מכל סוג היה מטלה שנואה עליה במיוחד. היא היתה מעדיפה לבדר עצמה בזכרונות של שפעת וניתוחי חניכיים מילדותה המעונה בבתי אומנה. ובכל זאת, הנה היא, על ידיה וברכיה, תוקפת במסירות ובנאמנות כתם דביק ובלתי מזוהה מעל רצפות העץ. בית הקפה נקרא "מלכת הקפה" והיה ממוקם במחוז דינביל המתוייר שבמדינת ורמונט, ממש במורד הדרך מאחד מאתרי התיירות המפורסמים במדינה. זה היה הלילה הראשון מאז שהתקבלה לעבודה, שבו הבעלים בטחו בה מספיק בשביל לאפשר לה לסגור את העסק באותו היום.

בפעם הראשונה בחייה הפרועים, שהחלו כאשר נמצאה מוטלת לצד הדרך, חסרת כישורי שפה וללא שום זיכרון על עברה, שמגי החליטה לנסות ולהחזיק במשרה שלה. גם אם פירוש הדבר היה לקרצף כתמים בלתי מזוהים מרצפה של בית קפה בוורמונט.

מגי חשה צמרמורת מטפסת במעלה עורפה כאשר צלצל פעמון הדלת ובישר על הגעתו של תייר חובב קפה נוסף, תייר שכנראה לא טרח ללמוד לקרוא, כי הוא לא קרא את השלט שתלתה על הדלת וציין בבירור כי העסק סגור. הוא גם לא טרח להציץ פנימה ולראות כי כל הכיסאות הפוכים וממוקמים מעל השולחנות, או לשים לב שמגי עצמה היתה רכונה מעל דלי וסחבה במקום לאייש את עמדתה שעל יד מכונת האספרסו.

"אנחנו סגורים," היא קראה כאשר חדרה צינת החורף מבעד לדלת. היא הצטערה שפשטה את הסוודר שלה בשביל הניקיון של סוף המשמרת ונמנעה מלהוסיף, כפי שניתן ללמוד מהשלט שתלוי על הדלת, בהנחה שאתה מסוגל לקרוא. תגובות ציניות ודוקרניות כאלו היו נחלתה של מגי הישנה. מגי החדשה היתה אדיבה ונחמדה יותר, וגם היתה מועסקת ברציפות במשך חמשת החודשים האחרונים.

מגי העלתה חיוך על פניה והשליכה את הספוג אל הדלי כך שהמים החומים התיזו לכל עבר באופן מחשיד. היא שנאה לחייך באופן מאולץ, היא לא היתה בנויה לשירות לקוחות והמוניטין שלה הוכיחו זאת. מגי החדשה ידעה שאל לה לחלוק את רגשותיה האמיתיים עם אף אחד, במיוחד לא עם הלקוחות, ולא היתה שום חשיבות לכמה עשירים ומעצבנים היו כלפיה. רגשותיה האמיתיים והכאובים היו עסקהּ הפרטי, מוטב היה לה אם תצליח לשמור עליהם כך היות שהמצב הנוכחי שלה היה נסבל באופן מפתיע. לכן כיוונה מגי חיוך שופע שיניים לעבר הדלת כאשר הרימה את ראשה.

חיוכה המעושה קרס ברגע.

שני גברים חסונים ומגודלים נכנסו פנימה. הם לבשו חליפות שחורות ומילמלו אל תוך מכשיר קשר בשפה שלא היתה דומה לאנגלית. הם לא התייחסו לנוכחות של מגי ופסעו מעליה בעודם סורקים ביעילות ובקרירות את בית הקפה. מגי חשה פאניקה מתגנבת אל בטנה. היא ידעה שבקרוב תאלץ לפעול, האינסטינקטים שלה אמרו לה לנצל את ההזדמנות הראשונה ולברוח במקום להתעמת עימם.

היא התכוננה לרגע הנכון.

לפתע נכנס גבר נוסף. הוא היה מוקף בעוד שני בריונים מנופחים בעלי אוזניות שחורות ועיניים מתות. היו להם נדני אקדח קשורים לירך.  אקדחים. כל אחד מהמאבטחים בחר לעצמו נקודה אסטרטגית על יד כניסה או חלון והתיישב בשילוב ידיים קודר.

הגבר שבמרכז התייצב מעל מגי והביט בה בדממה. נראה היה שמשח את עצמו למלך החדש של בית הקפה.

מגי לא העריכה גברים יהירים. למעשה, היא לא העריכה גברים בכלל. במהלך שנותיה במערכת האומנה היא פגשה במגוון של דוגמאות לא מרשימות מבני המין. ובכל זאת, מנגנוני ההגנה הטבעיים שלה, פיה החצוף והמוח הקודח שמאחוריו, לא היו בנמצא באותו הרגע. היא נותרה עירומה.

ההרגשה היתה שונה. הגברים עמדו בדממה, ונדמה היה שהתנגן המנון דתי ברקע.

הדרך שבה עמד הגבר שבמרכז רמזה שהיה רגיל לפגוש אנשים על ברכיהם. יכול להיות שהיה משועמם למצוא רק אדם אחד כורע ברך לפניו באותו הרגע. היה עליה לתעב אותו מהרגע הראשון.

במקום זאת, ליבה של מגי החל להלום בצלעותיה, הוא לא הפסיק. היא ניסתה להגיד לעצמה שלא היה בו דבר יוצא דופן. רק עוד גבר עשיר ונפוח. לא שונה בדבר מכל התיירים המלוקקים שנהגו לפקוד את עיירת הסקי המנומנמת. גברים כאלה היו זן נפוץ באזור. הם נהגו במכוניות מפלצתיות ונוצצות וסינוורו עוברי אורח בחיוכי פנינים מושלמים ויקרים עד בכי. הם סעדו את נפשם בכל מסעדות היוקרה שבנמצא, העלו את מחירי המחיה עם נכונותם לשלם יותר ממאה דולרים בעבור חולצת טריקו והם בילבלו את עובדי בתי הקפה המסכנים בהזמנות ארוכות, מגוחכות ונטולות שמחת חיים.

הבחור הזה היה טיפוס שכיח, הרגיעה את עצמה מגי. היא זקפה לעברו את ראשה והרגישה כמו מנקה בכנסיה, שניצבת לרגלי הבישוף. ישנם תריסר גברים שיוכלו לעמוד במקומו ולשדר את אותו הרושם בדיוק.

מובן שהיה זה שקר.

הוא היה מיוחד.

דבר מה הוקרן ממנו. אולי עוצמה טהורה? או פשוט ודאות מוחלטת ביכולתו להשיג את מבוקשו. זה היה יותר מיוהרה ושחצנות רגילות. זה היה יותר ממכוניות היוקרה והחיוכים הבוהקים שהתהדרו בהם רוב התיירים באזור. היה קשה להסיט ממנו את המבט, נדמה היה כי ספג את כל האור בבית הקפה, את כל האור שבעיר ואת כל האור שבניו אינגלנד. מגי היתה חייבת להודות בפני עצמה שהמראה לא היה גרוע בכלל... הוא לבש מכנסיים כהים ומגפיים חומים שעלו יותר מרוב רכבי השטח שהסתובבו ברחוב. הוא לבש מעיל חורף יוקרתי שצויד בטכנולוגיות חימום מתקדמות והקרין גבריות אלגנטית וכנה. הוא היה גבוה, ולא רק מכיוון שהיתה על ברכיה, כתפיו היו רחבות ודמותו היתה חסונה ומוצקה. ניכר שהשקיע זמן רב בתחזוקה של גופו ובביצוע מטלות מאוד תובעניות מבחינה פיזית. בטנה של מגי החלה להתהפך בלי שום התראה.

אך פניו היו הבעיה האמיתית.

הוא לא ניחן ביופי הסטנדרטי של רוב הגברים בעיר. הוא לא היה עשיר טיפוסי שעטה בגדי סקי ושיזוף מכונה כתום. פניו היו נטולי פשרות. הן היו זוויתיות ונוקשות. פיו היה קשוח ורציני וכאשר מגי הביטה בשפתיו, הרגישה בחום קבוע ועיקש מתפשט בבטנה. למעשה גם נמוך יותר מבטנה. מבטו היה כמו מבול אפור וסוחף. היא הרגישה בניצוץ חשמלי כאשר מיקד בה את מבטו, על אף שהקרין אדישות קרירה מעל הכל.

הוא עמד ונעץ בה את מבטו האפור, כאילו לא ציפה לדבר פרט להערצה גלויה מכל מי שזכה למבטו הבלתי מתפשר.

"מי אתה לעזאזל?" היא דרשה לדעת. זה היה אינסטינקט של שימור עצמי. באותו הרגע, לא היה אכפת לה אם תפוטר בעקבות היחס שלה אליו. לא היה אכפת לה אם תפגר שוב בתשלומי שכר הדירה על החדר ששכרה. היא היתה מוכרחה למנוע מהרגש הנא והאכזרי שגאה בה להשתלט על כל גופה.

"זה פשוט מושלם," אמר הגבר בטון יבש שהבהיר שזה בהחלט לא היה מקובל עליו. "גסה וחצופה מההתחלה. אבותיי מתהפכים בקברם ברגע זה." קולו היה עשיר ותרבותי. האנגלית שבפיו הדיפה ניחוח זר. מגי תיעבה את החלק בה שדרש לדעת מה היה אותו ניחוח. היא היתה מוכרחה לגלות. הגבר רק המשיך להביט בה. הבעה מעט כעוסה הכתימה את פני הגרניט שלו. "למה את בלונדינית?"

מגי מצמצה והברישה יד מבעד לשערה. היא צבעה אותו לפני כמה ימים מכיוון שחשבה שתהיה נגישה יותר כך. צבעה הטבעי היה חום ערמוני.

היא חשה צינה כאשר הבינה מה עלה מאבחנתו.

"למה אתה עוקב אחריי?" היא שאלה מבלי להתעכב לרגע. יש גבול לאדיבות שתציע ללקוח פוטנציאלי כאשר מתברר שהוא מטרידן. "אתה מטרידן סדרתי?"

רחש קל עלה מהבריונים שישובים לשולחן. הם כנראה הגיבו להאשמה מאחורי גבה. הגבר שניצב מולה רק הסתפק בנפנוף של האצבע המורה בפניה. הוא עטה כפפות עור רכות, כאלו שמגי היתה פוחדת לגעת בהן בידיה הגסות. הוא זקר אצבע אחת ונופף בה ולפתע השתררה דממה בחדר.

"את לא יודעת מי אני."

זאת לא היתה שאלה, יותר כמו הצהרה או האשמה.

"ברור לך," אמרה מגי בעודה מעבירה את המשקל אל עקביה ומתכוננת לזינוק, חושבת כיצד תוכל להשתמש בדלי בתור נשק מאולתר, "שכל מי שמעז לשאול שאלה כזאת חייב להיות מניאק די רציני."

גבותיו התרוממו ונדמה שלא הכיר את המושג. אבל לא היה ספק לאחר ששמה לב לנצנוץ בעיניו האפורות, שהוא הבין שהיה זה עלבון.

מגי הרגישה שהוא לא הורגל בעלבונות בכלל. נראה שהופתע כי העזה להטיח אחד בפניו. היא הבינה שהוא כנראה היה עשיר ובלתי נגיש משהניחה בהתחלה. משום מה, ההבנה רק הגבירה את אי הנוחות שלה.

"תסלחי לי," קולו היה אפל. דבריו הדהדו בקרבה והעצימו את החרדה שפשטה בגופה. "מניאק רציני? ככה קראת לי?"

היא זקרה לעברו את סנטרה באופן האגרסיבי שאליו הסבו את תשומת ליבה בעבר גדודים של יועצים ומעסיקים. היא העמידה פנים שלא שמעה את דבריו.

"בית הקפה סגור," אמרה ביובש. "בבקשה, אסוף את פלוגת הבריונים שלך ועזוב את המקום. להבא, תזכור שאם כל מה שאתה מחפש זה קפה, אין צורך להקיף את עצמך בשכירי-חרב חמושים."

הגבר לא עשה דבר פרט לבהות בה. עיניו האפלות סקרו אותה וגרמו לשערה לסמור. הוא תחב לפתע את ידיו אל כיסי המכנסיים שלו ופישק מעט את רגליו. הוא נראה לא טבעי כאשר עשה זאת.

"אמרי לי," הוא אמר בקולו הפיקודי, "האם יש לך כתם לידה בצורת לב נטוי מאחורי אוזנך השמאלית?"

מגי קפאה. היא הרגישה כמו אוויר החורף שהכניסו הגברים עימם.

"לא," היא שיקרה. היא נאלצה להשתמש בכל כוח הרצון שלה בשביל למנוע מידה ללטף את הכתם.

הוא המשיך להתבונן בה. שפתיו נותרו חתומות ויבשות עד שדיבר. "את משקרת."

"אתה מלחיץ אותי," היא השיבה. היא הזדקפה במהירות ושמה לב לדריכות מחודשת בקרב הבריונים. הגבר הרגיע אותם בתנועת אצבע קלה. "מה אתה רוצה? מה קורה פה? אני מניחה שלא באת בשביל אמריקנו סויה מחוזק?"

"האם שמך הוא מגדלנה?"

מגי הבינה שהגבר ידע את התשובות לשאלות ששאל. היא הרגישה חבטה עמומה במעמקיה כאשר תהתה למה הוא שואל אותה בכלל. הרצפה חרקה תחת רגליה.

"לא." היא שיקרה בשנית. היא לא ידעה למה, אבל היא היתה באמצע הדרך לפאניקה מוחלטת. "קוראים לי מגי. זה לא קיצור של שום דבר." היא שלפה את הטלפון מכיס המכנסיים ואחזה בו בידה. יכול להיות שמבלי לשים לב היא נופפה בו לעברו. "אם לא תעזוב ברגע זה, אני קוראת למשטרה."

הגבר לא חייך. למעשה, לא נראה כאילו חייך מימיו. אבל זוהר כסוף נשקף מעיניו האפורות ונשימתה של מגי נעתקה.

"לצערי, זאת תהיה פשוט חוויה מתסכלת עבורך," אמר מבלי להגיב ולו במעט לאיומה. "אם ברצונך להזעיק את הרשויות, לא אעצור אותך. אבל מוטב שאבהיר כעת כי לא תשיגי בכך את מה שאת מקווה לו."

מגי לא ידעה למה האמינה לו, אבל היא האמינה. יכול להיות שזה היה בגלל הדרך שבה עמד מולה, כאילו היה רגיל כאשר מתבלבלים בינו לבין פסל גרניט.

"אז אולי פשוט תעזוב?" היא שאלה. שפתיה הרגישו רדומות וקיבתה התהפכה. הכתם הקטן שמאחורי אוזנה השמאלית הרגיש כאילו נצרב במוט ברזל מלובן. היא לא נגעה בו. היא לא העזה. "אני רוצה שתעזוב."

הגבר הזה היה נחוש להשיג את מבוקשו, הוא לא הקשיב לה. היא נעמדה על רגליה וזה סיקרן אותו. הוא טייל בעיניו על כל גופה והיא נתקפה דחף ילדותי להסתיר את עצמה כאשר עשה זאת. למה היה לה אכפת אם מישהו בהה בה? היא לא לבשה סקיני ג'ינס וחולצה טרמית צמודה בשביל להתבונן בעצמה.

היא הרגישה כאילו הוא בהה בה בצורה שונה מכל אותם תיירים שהסתכלו לה על התחת כשהיא עבדה בבר והתחשק להם לטעום מהמזנון המקומי בין טיול סקי וגירושים מתוקשרים.

"זה פשוט מדהים," אמר הגבר. "את יכולה להיות התאומה שלה. מלבד השיער המזעזע."

"אין לי תאומה." התפרצה מגי, היא יכלה לשמוע את המטען שבקולה. בדיוק באותו האופן שהגיבה כאשר טען מישהו שהיא דמתה לאחותו או לבת דודו. כאשר היתה ילדה, היתה מטפחת ציפיות כל פעם שפנו אליה כך, אלא שכעת, משהתבגרה והחכימה, היא הבינה שכל אותם הערות היו חסרות משמעות והגיעו מאנשים שלא חוו אובדן מימיהם. "אין לי אף אחד בעולם הזה. נמצאתי בגיל שמונה לצד הדרך ואין לי שום זיכרון מוקדם יותר."

"אה, אבל זה רק מוכיח את התיאוריה שלי," אמר הגבר. משהו קשיח זרח בעיניו. סיפוק.

הוא פשט את כפפותיו כאילו היה זה חלק מטקס עתיק יומין. מגי לא יכלה להסביר כיצד הצליח לעשות זאת, כיצד הוא הצליח להפגין דומיננטיות גברית מוחלטת בזמן שהוא רק מסיר בעדינות מידיו זוג של כפפות עור. הוא לא היה עסוק בביזה של עיר עתיקה או בהסתערות על חומותיה. כאשר סיים לבסוף, שלף מכיסו סמארטפון, אחד הרבה יותר גדול ויוקרתי מהאחד שקנתה לעצמה לאחר שקיבלה את המשכורת הראשונה שלה מבית הקפה. אצבעותיה התהדקו סביב הטלפון שלה. היא הרגישה מעט נבוכה להיות הבעלים שלו ודחפה אותו חזרה אל כיסה. הוא הקיש כמה פעמים והושיט לה את המכשיר. פניו נשארו נטולות רגש ועיניו שידרו מיקוד עמוק.

מגי בהתה במכשיר היוקרתי כאילו היה קן מזמזם של צרעות שהוגש לה.

"אני לא רוצה להסתכל על זה," היא אמרה, מכיוון שהיא היתה המומה ולא ידעה כיצד להתמודד איתו. היא הקפידה לנהוג בחוכמה, היא לא איפשרה לו לערב אותה בשום דבר, בדיוק כפי שתמיד נאלצה להגן על עצמה. אם לא היתה טורחת, היתה נאלצת להיות קורבן. למרות הכל, היא לא הצליחה להבין את התחושה העמומה והחלולה שמילאה אותה. "אני רוצה שתלך. עכשיו."

"בבקשה, תביטי בתמונה."

הוא לא באמת נשמע כאילו ביקש ממנה. הוא לא נשמע כאילו נאלץ לבקש דבר מימיו. מגי שמה לב שהוא לא הבטיח להניח לה במידה שתסתכל במסך.

לכן תהתה  מדוע החליטה לאחוז במכשיר ולהתבונן בו בכל זאת. היא הקפידה לא לגעת לרגע אחד בידיו. היא לא הבינה למה הרגישה צורך מעורפל לזכות באישורו של הגבר הזר. היא הביטה במכשיר הבוהק, הוא עדיין היה חם לאחר המגע של ידיו, היא לא הבינה למה המחשבה צימררה אותה.

מגי התמקדה במסך שבכף ידה ואז קפאה.

היתה זו תמונה של אישה.

היא עמדה במקום מושלם, הוא היה עשוי מאורות בוהקים ואבנים עתיקות. היא הביטה מעל כתפה בחיוך רחב. שערה הכהה היה אסוף בצורה קישוטית ומסובכת והיא לבשה שמלה מהסוג שאנשים אמיתיים לא ילבשו בחייהם. השמלה היתה ארוכה וזורמת, יהלומים שובצו בין הגדילים של הבד והם טיפסו במעלה גופה ורקדו סביב צווארה.

אילולא ידעה, היתה טוענת מגי בתוקף שהתמונה היתה של עצמה.

"מה זה?" לחשה מגי וליבה החל להלום. קיבתה החלה להתהפך ולזעוק. כאב חם החל להתפשט בין רקותיה. "מי היא?"

הגבר נותר דומם. הוא לא הזיז שריר בגופו. הוא לא הזיז אף אחת מאצבעותיו. הוא לא עשה דבר, ובכל זאת, דבר מה בו גרם לה להרגיש שהעולם כולו היה בבעלותו.

"זאת היא סרינה סנטה דומיני," קולו נותר קריר, אך הוא היה רווי בסיפוק עמוק ויודע כל. "... הידועה בתור הוד מלכותה, המלכה של סנטה דומיני. היא נהרגה לפני עשרים שנים בתאונת רכב במונטנגרו." עינו שידרו עוצמה וביטחון, "אני מאמין שהיא היתה אמך."

 

רזאה ארגוס, שהיה ידוע בתור הוד מלכותו, שליט קונסטנטינוס, לא היה אדם סנטימנטלי.

היתה זו המפּלה של אביו, אך לא שלו.

בכל אופן, לא היה שום ספק לגבי מלכותו. לא היה שום מקום לסנטימנטליות דביקה, בהחלט לא במדינה כמו קונסטנטינוס, מדינה שהתגאתה בתקינות ששלטה בה, לכן היתה נטייה להימנע מלהזכיר או לעסוק בנושאים מסוימים. לדוגמה, כל הלחישות על פילגש העבר של אביו, אף אחד לא העז להזכיר אותה ישירות, במיוחד לא לאור הדרך שבה נהרג אביו. מובן שאף אחד לא העז להגיד  התאבדות, זה היה מלוכלך מדי. זאת היתה רמיזה בוטה אל האפילה שבבסיס של קונסטנטינוס. אף אחד לא רצה בכך.

הכל היה שייך לעבר הרחוק. רזאה התמקד בהווה, רכבותיו הגיעו לרציפים בזמן, נתיניו שילמו את מסיהם וצבאוֹ שמר בקנאות על גבולותיו. הוא וממשלתו פעלו בשקיפות ומבלי לייצר דרמה מיותרת. הם פעלו מתוך האינטרס של עמו ולפי מיטב יכולתם. הוא לא נכנע לניסיון הסחיטה של פילגש ערמומית, והוא בהחלט לא יסכן בעקבותיו את כל המדינה. הוא לא דמה לאביו בדבר. יתרה מזאת, קונסטנטינוס לא דמתה בשום צורה למדינתה השכנה, סנטה דומיני הנצורה, שסבלה ממשברים כלכליים ואזרחיים במשך שלושים השנים האחרונות.

תשומת לב קרה ומחושבת לפרטים היתה הדרך שבה הצליחו שליטיה של מדינתו לשמור על עצמאותה ושגשוגה במשך מאות שנים. אירופה געשה, בערה ונפלה סביבם, אבל קונסטנטינוס נותרה איתנה כסלע. מוגנת מפני זוועות כמו משבר הפליטים מסנטה דומיני. קונסטנטינוס היתה כמו קבוע מתימטי בתוהו ובוהו של הקיום.

כניעתו של אביו לניסיון הסחיטה והאיום בהרס חוקתי וממשלתי שהגיעו בעקבותיה –  לא נחשבו. מעטים היו האנשים שידעו באמת כמה הסלימו העניינים בקרב משפחת האצולה ושרי הממשל.

רזאה החזיק במושכות של מדינתו ההררית מאז שעלה לכס בגיל עשרים ושלוש. עלייתו לכס באה לאחר שאביו סבל מהתקף לב מסתורי. קונסטנטינוס היתה מדינה באזור האלפים שהיתה מורכבת משני עמקים רחבים ברמות ההרריות. העמקים חוברו זה לזה בעזרת אגם כחול וציורי, גדותיו היו זרועות בכפרים אידיליים ובנקים בעלי תקנות מס נינוחות למען זרים עם כיסים עמוקים. מסביב על גדות ההרים נחו אתרי סקי יוקרתיים.

האזרחים אהבו את המדינה כפי שהיתה. בתולית. מורשת של ימים עברו אשר צוידה בכל נוחיות מודרנית אפשרית. העובדה שמדינתה השכנה, סנטה דומיני, סבלה מהפיכה צבאית אלימה בילדותו של רזאה, איבדה את כל בני משפחת המלוכה שלה והיתה מקורם של אלפי פליטים שניסו לברוח מהמשטר הצבאי שכונן בה, היתה מאוד מטרידה בשביל אזרחי קונסטנטינוס.

רזאה לא הוטרד מכך שתקופת שלטונו תוארה לעתים קרובות כרעועה. הוא נאלץ לבלות הרבה מזמנו בניהול המשברים של סנטה דומיני ובטיפול בנזקים שגרם להם אביו. אביו כמעט שהוביל את המדינה למלחמה בעקבות רומן שניהל ואילץ את רזאה להסתיר את התאבדותו מפני העם. הוא התמודד עם העול שבשקר הנוראי. הוא התמודד עם אימו הנקמנית. הוא התמודד עם פילגשו הבזויה של אביו. הוצר לו שאף אחד מחוץ למעגל יועציו הפנימי לא חלק את עולו. אבל המצב החל להשתפר. בסנטה דומיני השכנה, גנרל אסטס, הטוען לכס, מת. השיבה של מלך ראוי בסנטה דומיני תרגיע את כל האזור.

אם באמת היתה האישה שניצבה מולו, הבת האבודה של הנסיכה מגדלנה, זה שינה את הכל.

רזאה חויב להינשא לנסיכת העצר של סנטה דומיני מאז יום היוולדו. למרות שרזאה התגאה ביכולתו לנהל את חייו מבלי להתפתות וללכת שולל אחר נשים כפי שעשה אביו, הוא הרגיש כי מה שבאמת ישמח את נתיניו יהיה סיפור נסיכות מהאגדות, סיפור שיבטיח את קיומה של משפחת מלוכה יציבה ומאושרת. חתונה מלכותית וראוותנית תעזור להם להיזכר באיכויות הציוריות של קונסטנטינוס ובעושר הטבעי שזכו לו. החתונה תייצר עניין, הכנסה, ומובן שהיא תעזור לו להעלות את שיעורי התמיכה בקרב עמו ותאגד את אזרחיו. אחרי הכל, אזרחים ממורמרים נמצאו בבסיסה של כל הפיכה.

הוא החליט לחכות ולחלוק את החדשות עם כלתו המיועדת במועד מאוחר יותר.

האישה שניצבה מולו רעדה קלות כאשר הביטה במכשיר הטלפון. הוא ציפה לצלילים מסוימים של אושר, כפי שהיה הגיוני לצפות מכל אדם שהיה שקוע בעבודה בזויה בעיירת סקי ברגע שנודע לו כי היה מיועד לדברים גדולים בהרבה. היה הגיוני גם לצפות לחגיגה מסוג כלשהו, במיוחד בהתחשב בנסיבות שהיתה נתונה להן מגי. היא היתה, אחרי הכל, רכונה על ברכיה וקירצפה את הרצפה... כמו המשרתת הנמוכה ביותר במעמדה. שערה נדמה לקש שברירי והיה פזור סביב כתפיה הרזות, היא נראתה רזה וחלושה. היא לבשה בד זול כל כך, שהיתה סבירות ממשית שהוא יעלה באש רק בעקבות החיכוך של שימוש יומיומי בו.

פיה היה מטונף וגס. ממש כמו שאר גופה.

זאת, אם כן, היתה מלכתו האובדת. היצור האגדי שיעזור לו לרכך את ליבם של נתיניו ולצבוע את חייהם. היא היתה משופשפת, מיובלת וחצופה. הוא ייאלץ להפיק מזה את המירב.

היה בו חלק קטן ששמח על כך שיכולתה להשפיע עליו שאפה לאפס, לא היה סיכון רב שייפול בקסמיה המעטים. אבל את הרושם הזה העדיף לשמור לעצמו.

היא הביטה בעיניו. עיניה היו בגוון קרמל עשיר והוא התקשה לקרוא אותן. הוא הסתקרן מהאופן שבו זקפה את כתפיה החלושות ואת סנטרה לעברו. נדמה היה שחשבה שיש לה סיכוי לעמוד בעימות פיזי איתו.

רזאה זועזע כאשר חשב על כך שבמהלך חייה נאלצה להגן על עצמה פיזית. הוא כבר היה בטוח כמעט לגמרי שהיא הנסיכה האבודה של סנטה דומיני. הנסיכה שלו. בדיקת דם רק תעזור לאשש את מה שהיה מובן מאליו למראה עיניים. הדמיון היה בלתי ניתן להכחשה. הנסיכה האובדת של סנטה דומיני, האם של ילדיו המלכותיים, לא היתה כובסת פשוטה. היא לא היתה המשרתת החצופה והקשוחה שניצבה מולו.

הוא ניסה למצוא בתוכו סימפטיה. אילו צדק בהנחתו לגבי האופן שבו התרחשו הדברים, היא אכן זכתה לחסד מוזר. אבל חסד ללא ספק.

"אין לי אמא," אמרה מבלי להביע שמץ של רגש או נימוס. רזאה העריך את עוּזה, גם אם סלד מסגנונה. "ואילו היתה לי אמא, אני בטוחה שהיא לא היתה המלכה של כלום חוץ מקצבת סעד, אולי."

רזאה התעלם מההערה העוקצנית. הוא כבר ניסה לדמיין כיצד יתפור תיק עדין ומקושט מיריעת העור הגסה שהונחה לפניו.

היו לה עצמות מלכותיות, פֹה לא היה ספק. אילו בחר להתעלם מהבגדים המפוקפקים, השיער הטראגי וחוסר הנימוסים הכללי, היה ניתן לראות בה את חותמם של אנשי סנטה דומיני. היו לה עצמות לחיים גבוהות, פניה היו סגלגלות ופיה היה רך ומעודן. היא היתה רזה אבל מהסוג נטול התרבות והכסף. היא לא דמתה בצורתה לאידיאל הדקיק והחטוב של רוב בני האצולה שפגש רזאה. בכל זאת, ניכר שהיתה גאה במעט הקימורים שכן היו לה. לא עלתה בדעתו של רזאה סיבה אחרת שלשמה תבחר מגי ללבוש בגדים שקטנים עליה לפחות בשתי מידות.

מה שרזאה לא הצליח להבין –  מה שגרם לקרביו לרטוט ולפחד למלא אותו כמו עשן, היה התהייה המציקה, כיצד יוכל לרצות אותה בכל דרך שהיא לאחר שיהיה עֵד לפרויקט השיפוץ שהיא עתידה לעבור?

ובכל זאת.

רזאה היה המלך של קונסטנטינוס. פילגשיו היו נשים מלומדות ומטופחות. טעמו היה המזוקק והמעודן בכל רחבי תבל, הוא לא היה שוקל לסכן את השלמות והאיכות של צאצאיו, ונתיניו ציפו לאחריות כזאת ממנו. רזאה לא שחה במים רדודים כאשר זה נגע למערכות יחסים. הוא צלל או שבחר לנוח על הגדה.

האישה שהיתה מיועדת להפוך לכלתו, עד שנודע לו על מגי, היתה מושלמת בעבורו בכל מובן. היא הגיעה מהרקע והחינוך הנכונים, היא היתה נצר לשושלת בת מאות שנים. היא ניהלה קריירה מוצלחת בארגוני צדקה במשך השנים שחלפו מאז סיום לימודיה. לא היה זכר לעניין של צהובונים בה או במעגלי חבריה. אף פעם.

הגבירה לואיזה היתה שיאו של חיפוש בן עשר שנים אחר האדם המתאים למשימה. הוא לא תיאר לעצמו שיצליח למצוא מישהי שתספק אותו עד שפגש בה. רזאה התקשה להאמין שהיה במרחק אוקיינוס מממלכתו, מנתיניו ומכלתו המיועדת, ניצב בפני יצור גס ולוחמני שכבר הצליח להעליב אותו בשבע עשרה דרכים שונות ויצירתיות. הוא הרגיש פגוע עד עמקי נשמתו.

כמו כן, היתה בעיה נוספת. בכל פעם שמגי העזה לזקור את סנטרה בהתרסה או לפצות את פיה בדרך לעוד עלבון, השתלט על רזאה  צורך עמוק ומטריד.

לואיזה היתה מורכבת כאילו במטה קסמים מכל פריט הכרחי לתפקיד שייעד לה, ובכל זאת, הוא לא זכר רגע אחד שבו העריך את צורתה הפיזית בשונה מהדרך שבה התרשם מפרח עדין או מפסל מעודן. רזאה היה המלך של קונסטנטינוס. המצב של גינתו המלכותית שיקף את אופיו. כך גם תעיד עליו כלתו.

הוא הרגיש כי לא היה צורך בשום רגש מצידו פרט להערכה שמורה ומרוחקת כפי שהיה מצופה ממנו. בשונה מהרומן ההרסני שניהל אביו לפניו.

"אולי לא הצלחת להבין את דבריי." הוא המתין לפגוש במבטה וחשק את שיניו לנוכח הצרכים שהתעוררו בו. מילא אם היתה לבושה כפי שהיתה אמא שלה באותה תמונה ישנה, אבל היא נראתה כמו חברת צוות בהפקה זולה של עלובי החיים. מה לעזאזל היתה הבעיה שלו? "לפני עשרה ימים, אחד העוזרים שלי שב משליחות למציאת מיקום באזור."

"שליחות למציאת מיקום," היא חזרה אחריו בטון מלגלג. הוא לא העריך את זה. "זאת דרך פלצנית להגיד טיול?"

רזאה לא זכר את הפעם האחרונה שבאמת התרגז בגלל אדם אחר. מניסיונו, נשים נהגו להשליך את עצמן עליו ובדרך כלל היו מנומסות להפליא. כאשר מצאו את עצמן כורעות ברך על ידו, היה זה למטרות שונות לגמרי. עוד עובדה שהעדיף להימנע מלחלוק עם מגי. בדיוק כמו שנמנע מלתאר את תוכניותיו לטיול האירוסין שלו עם לואיזה. הוא לא התעניין בארצות הברית מכיוון שבָנה על נוף פסטורלי יותר בתמונות שישחרר לעיתונות, אבל עוזרו טען בזכותה של ניו אינגלנד ונוף הגבעות העדין שנמצא בה.

"ראיתי אותך ברקע של התמונות שהוגשו לי," הוא בחן את שערה הנועז והגס. היא נראתה פחות מושכת כאשר היטתה לאחור את ראשה בחוסר אמון. בתמונות היה שערה ערמוני ונח ברכות על כתפיה, היא היתה הרבה יותר נשית ומפתה בהן. הוא גם עזר להבהיר מי היתה אמה האמיתית. "הדמיון למלכה סרינה היה בלתי נתפש. נדרשו שיחות טלפון ספורות בשביל לגלות ששמך תאם לשמה של הנסיכה האבודה ושסיפור חייך המסתורי התאים לציר התרחשות האירועים של התאונה. זה היה צירוף מקרים קוסמי."

שוב, מגי זקרה סנטר וגערה בו. לא היתה שום סיבה לדמיין אותה אוחזת באיברו הזקור, אבל הוא דמיין. עד אותו היום, תשוקה היתה תמיד בשליטתו. היא היתה חולשתו של אביו, לא שלו.

"אין לי סיפור חיים מסתורי," היא אמרה ועיני הקרמל שלה בהקו. "העולם מלא בהורים גרועים ובילדים בעלי תחליף. אני רק הוכחה חיה."

"אינך כלל וכלל."

היא קיפלה את ידיה מעל חזה במגננה.

"אחזור על שאלתי המקורית," היא אמרה בתוקפנות. "מי אתה לעזאזל, ולמה אכפת לך אם איזו בריסטה באיזו תמונה נראית קצת כמו איזו מלכה מתה?"

רזאה הזדקף למלוא קומתו. הוא הביט בה בכל הסמכות שחילחלה אליו במשך כל ימי חייו, גם אחרי שאביו נכשל לכבד את הכתר שהיה כעת נחלתו.

"אני הוא ליאופולדו מקסימיליאן אוטו, המלך של קונסטנטינוס," הוא יידע אותה. "אבל את רשאית לקרוא לי בכינוי הפרטי שלי, רזאה."

היא פלטה נחרה חדה שלא בדיוק היתה גיחוך ודחפה את הטלפון חזרה אל ידיו. "אני לא רוצה לקרוא לך שום דבר."

"זה עשוי להיות מעט מאתגר..."

רזאה לקח את מכשיר הטלפון ושם לב לדרך שבה נמנעה מלהתחכך, אפילו בטעות, באצבעותיו, כאילו היה מכוסה ברעל. אחרי הכל, הוא היה מלך ולא נחש. כיצד העז יצור נחות כמוה להתייחס אליו כך? הוא באמת לא הצליח להבין, ובכל זאת, הצורך הארור המשיך לסעור בתוכו. היא השפיעה עליו והוא לא אהב את זה.

אבל זה לא שינה את העובדות. הוא היה עתיד להרוויח הרבה אם יציג בפני נתיניו את הנסיכה האבודה של סנטה דומיני ויכריז עליה ככלתו.

הוא פגש שוב במבטה והשתהה קלות. "...מכיוון שבדרך כזאת או אחרת, את עתידה להיות אשתי."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קייטלין קרוז
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il