דף הבית > זיכרונותיה של מכשפה
זיכרונותיה של מכשפה
הוצאה: צמרת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2023
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 110

זיכרונותיה של מכשפה

         
תקציר

הייתי בת שבע כשאבא אמר שדוד ניסים מבקש לדבר איתי. כשהגענו לביתו, מצאנו אותו במיטתו על ערש דווי. הוא הניח את ידו על ראשי, בירך אותי ולחש באוזני: "נתתי לך הכול." לא הבנתי אז מה כוונתו. חלפו שנים רבות עד שהבנתי לראשונה שדודי העביר לי את כוחותיו הרוחניים ואת היכולת לראות מעבר לעולם הפיזי. אלמלא המצוקה הגדולה שבה הייתי נתונה, ספק אם הייתי משתמשת בהם.

לא למדתי להיות מכשפה. לא עבדתי לפי ספר או מדריך, פעלתי על פי רגשות ועל פי מה שצריך. זה הגיע לי באופן טבעי ובלי שליטה. המציאות ניתבה אותי לחיים קשים ורדופי סבל, חיים שבהם שולטים קללות וכוחות נסתרים. כך, עם הזמן הפכתי ל"מכשפה".

פתחתי בקלפים וגיליתי ללקוחותיי את עתידם. פתחתי בקפה ובעלי תה וגיליתי מי בוגד באמונם, מצאתי תשובות לשאלותיהם בספר תהילים, סיפרתי להם מתי יגיע זיווגם, רקחתי תרופות למחלותיהם, והם נרפאו. אמרתי את מה שראיתי ופירשתי את מה שאני מבינה מהדברים שראיתי. לא פחות ולא יותר. לפעמים טעיתי, אבל ברוב המקרים אם ראיתי משהו, הוא לבסוף קרה. מי שבא להתייעץ איתי, החליט אם להקשיב לי או להתעלם ולשאת בתוצאות.

אולם לא רק סייעתי לאחרים, גם קיללתי. את כל מי שפגע בי. לא סתם קללה בסגנון "הלוואי שתמות", אלא קללה עמוקה ורצינית בהרבה. קללה מגיעה אצלי מתוך כעס וכאב עמוקים כל כך, שהם כמעט ללא שליטה. כשאני מקללת, אני פונה לאלוהים ומבקשת שיפגע במי שפגע בי. קללה כזו אי אפשר לבטל. זה לא משחק. מרגע שנפתחו שערי שמיים, אי אפשר לסגור אותם, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אין ערעור על אלוהים, ואם הקדוש ברוך הוא החליט לקבל את הקללה, בזה נגמר הסיפור.

 

 

האם המתנה שקיבלתי מדוד ניסים הייתה ברכה כפי שאחרים מאמינים?

לפעמים אני חושבת שדווקא קוללתי, כיוון שיחד עם כוחותיו העביר לי גם את העיוורון ואת העקרות, שמהם לא הצלחתי להושיע את עצמי. אולי המצוקה והסבל שליוו את חיי, הם שפיתחו אצלי את היכולת להבין בני אדם ולסייע להם לשרוד. ואולי הכול מקרה, אולי מעבר לעולם שלנו אין שום דבר...

פרק ראשון

המתנה

כולכם שואלים אותי תמיד איך נהייתי "כזו" - פותחת בקלפים, קוראת בקפה, מרפאת עקרות. אתם רוצים לדעת מה מקור הכוח שלי, למה דווקא אני ניחנתי ביכולת המיוחדת הזו, שאיני יודעת אפילו להגדירה במילים. "האם נולדת כזו?" אתם בודקים שוב ושוב. ובכן, אף ילדה לא נולדת מכשפה, רק בבוא הזמן היא זוכה לקבל את התואר הזה מאנשים "נורמטיביים". ולעצם שאלתכם, לא נולדתי "מכשפה".

נולדתי כבת הצעירה למשפחה בת שש נפשות. שלוש אחיות היינו ולנו אח אחד. התגוררנו בעיר תוניס, בירת תוניסיה. לפני השינה הייתה סבתא מספרת לי כיצד יחד עם יורדי הים הפיניקים שיצאו מצור ומצידון, נדדו יהודים משבט זבולון - שהתברכו על ידי יעקב אבינו, "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות, וירכתו על צידון" - והצטרפו לתושביה של קרתגו הקדומה, שהייתה ממוקמת סמוך למקום שבו נמצאת העיר תוניס של היום. בהמשך, בראשית המאה ה-17, היגרו לתוניס יהודים מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, וכך גלי ההגירה השונים הרכיבו את הקהילה היהודית שבה גדלתי.

בתחילת חיי לא ידעתי מחסור פיזי מהו. אבא, שהשתחרר לאחר המלחמה מעבודות הכפייה שאליהן גויס בכוח על ידי הגרמנים, הועסק כעת על ידי הצבא הצרפתי שחנה בסמוך לעיר. הוא ביצע עבודות שונות, מתחזוקת החשמל ועד שליחויות כנהג או כל עבודה אחרת שעלתה על דעתם של הצרפתים, שאותם שנא בכל ליבו.

מחסור פיזי אולי לא ידעתי, אבל רעב לאהבה ולתשומת לב הכרתי היטב. מיום היוולדי שלל ממני הגורל את חוויית האימהות על שני היבטיה - לא ידעתי איך זה להיות אימא, ולא זכיתי שתהיה לי אימא, לפחות לא במובן המקובל של המילה, ובתקופה אולי החשובה ביותר של החיים - הילדות. מערכת היחסים שלי עם אימי הייתה מורכבת וקשה, והיחסים בינינו היו קרים. היא ילדה אותי, ובזה פחות או יותר הסתכם העניין שלה בי. אף פעם לא קראתי לה "אימא". כבר כילדה כיניתי אותה בשמה, כיוון שמעולם לא הרגשתי שהיא משמשת אימא עבורי באופן שאימהות אחרות היו עם ילדיהן.

לא היה לי דבר עם אימי. כשעליתי לארץ, היא נשארה מאחור בתוניס, וכשעשתה עלייה בעצמה עם אחותי קלודט, עברתי לגור איתן לתקופה מוגבלת, אבל לא בגללה אלא בגלל הקשר המיוחד שלי עם אחותי. כששתינו התבגרנו, חלה בינינו התקרבות מסוימת, המוגבלת ליכולות של שתי נשים שהחיים פצעו את נשמתן ואילצו אותן להתקשח ולהדחיק כל רגש כדי לשרוד. אני זו שעשתה את הצעד הראשון. אחרי שבניתי לי את חיי בכוחות עצמי, הושטתי לה יד והזמנתי אותה להתקרב.

בערוב ימיה אף קראתי לה "אימא", אבל רק כדי לעזור לה להרגיש טוב עם עצמה ולמנוע ממנה כאב, משום שאף פעם לא שנאתי אותה. כעסתי, התאכזבתי, אבל מעולם לא שנאתי. בשלב מסוים הבנתי שגם לה היו חיים קשים. היא ניסתה לעשות את המקסימום בשביל עצמה כדי להתמודד עם הקשיים שנערמו בדרכה. בגדו בה, הכניסו אישה נוספת לביתה, ולא נתנו לה כלום. אלוהים העניש אותה אז למה שאמשיך להעניש אותה בעצמי? היא הייתה קורבן בעצמה, וכמוני גם היא חיפשה חום ואהבה ולא קיבלה. היא לא הייתה אימא רעה שהרביצה או התעללה, אלא היא פשוט לא הייתה מסוגלת להעניק את החום ואת הרגש שכל ילד זקוק להם כל כך.

לא אימי היא זו שגידלה אותי. הייתה זאת סבתא ששמרה עליי, נלחמה על חיי כשנולדתי ודאגה לצרכיי. אימי תמיד הייתה עסוקה בדברים ובאירועים חשובים יותר ממני. מערכות היחסים שלה עם אבי ועם בת זוגו, האישה הנוספת שנכפתה עליה, והמלחמה שלה על מקומה ועל מעמדה בבית תפסו את מלוא תשומת הלב שלה, ולי לא נותר דבר.

אימא אמורה להיות הדבק של המשפחה, בעיקר במשפחות מהמקום שממנו הגעתי. אולם אני גדלתי בעולם שהוא ההיפך הגמור מהתדמית של המשפחה המזרחית החמה והקרובה. אימא זה חום ובית, אבל אצלנו לא היה חום ולא היה בית. מעולם לא חגגנו ביחד את החגים, לא חגגנו ימי הולדת ולא היו בילויים משפחתיים. אפילו ארוחות משותפות שבהן בני המשפחה סועדים מסביב לשולחן אחד, לא היו בביתנו. כל אחד חי לעצמו, ואני, כילדה הקטנה והחולנית ביותר במשפחה הייתי מבודדת יותר מכולם.

שכונת המגורים שלנו בתוניס הייתה שכונה של בתי אבן חד-קומתיים, כשכל בית חולק לכמה דירות קטנות. כך היו מרבית הבתים בעיר, חד-קומתיים, אינטימיים. הבניין שבו ביליתי את ילדותי, היה מחולק לארבע דירות קטנות, לכולן דלתות עץ וחלונות מוזאיקה צבעוניים שאור השמש חדר דרכם בבוקר. בדירה שלנו היו שני חדרים. באחד מהם ישנו אנחנו הילדים במיטות קטנות סביב המיטה הזוגית של אימא ואבא, ובחדר הנוסף השתמשנו כדי לבשל ולאכול, ובו גם התגוררה סבתא. היו לנו גם הול קטן ושירותים בתוך הבית. את השירותים חלקנו עם החתולה שלנו, מאחר שאבא אילף אותה לעשות את צרכיה באסלה.

האזור שבו התגוררנו, מזכיר מעט את יפו העתיקה. במרכזו רחוב שלאורכו סוחרים מכרו נחושת, וממנו הסתעפו רחובות צרים וסמטאות מפותלות המובילים למכולת, לחנויות ולבתי ספר. במרכזו של אחד הרחובות, שבו היה השוק של העיר, עמד בניין אבן גדול שליד דלתו עמדו תמיד, בכל שעות היום והלילה, נערות בעירום חלקי. בתחילת שנות העשרה לחיי נערכה לי היכרות עם אותו בורדל, כשבכל בוקר שבת הצטרפתי לאימא וסייעתי לה לחלק את תבשילי השבת החגיגיים לנערות היהודיות שעבדו בבניין. היו אלו ילדות ונערות שהובאו ממקומות שעליהם שמעתי בסיפורים בלבד, כמו אלג'יר ומרוקו, וכעת נאלצו לציית לסרסוריהם הערבים.

בשנים שלאחר המלחמה, שנות ילדותי, היו ליהודים בתוניס יחסים מצוינים עם שכניהם הערבים. חיינו בערבוביה. בבית הספר היהודי למדו גם ילדים וילדות ערבים החל מגיל שבע או שמונה. בבניין שלנו אומנם התגוררו בתחילה רק משפחות יהודיות, אך לאחר זמן מה הצטרפה משפחה ערבית, ובין השכנים שררה הרמוניה.

כבר כילדה הייתי שונה משאר הילדים. בעוד שכולם הסתובבו בחצרות וברחובות ושיחקו בחוץ, וכשגדלו החלו ללכת לבית הספר, אני נשארתי מאחור. כל הילדים החלו את לימודיהם. כולם מלבדי. הייתי תינוקת חולנית מאוד. הרווח בראשי, שעימו נולדתי, סירב להיסגר, והרופאים המליצו להוריי שלא לטפל בי ולהניח לי למות. מי שעצרה בעדם הייתה סבתא, שזכתה לכבוד רב מצד כל בני המשפחה. סבתא האמינה באדיקות והייתה יראת שמיים כמצופה מאלמנתו של רב מקובל ומאחותו של מקובל עושה ניסים. היא שכנעה את הוריי להשאיר אותי בחיים וגידלה אותי בעצמה. ממנה זכיתי לאהבה ולחום שלהם נזקקתי כל כך. לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע בחרה סבתא להתערב ולהילחם עם הוריי שישאירו אותי בחיים. אני חושבת שזה בגלל שהזכרתי לה את בתה שנפטרה מייד לאחר הלידה. מדי פעם הייתה מתבלבלת וקוראת לי בשמה.

נוסף על היותי ילדה חולנית בשל הרווח בראשי, סבלתי מחולשה ברגליים ולכן היה לי קושי להתנייד. התחלתי ללכת בגיל יחסית מאוחר והתקשיתי בהליכה לאורך כל שנות ילדותי. רוב הזמן הייתי מרותקת לבית או מוטלת בחצר כאבן שאין לה הופכין, ובעיקר צמודה לסבתא שטיפלה בי, שיחקה איתי וסיפרה לי סיפורים. כשהייתי תינוקת, בני משפחתי האחרים היו מתנדבים מדי פעם ולוקחים אותי לטיול בעגלה בעיר, אך רוב הזמן שיחקתי לבדי ולא היו לי חברים. החברה היחידה שלי באותן שנים הייתה בת השכנים, גם היא ילדה חולנית שסבלה ממחלת השעלת. מאחר שמדובר במחלה מידבקת, סבתא הרשתה לי לשחק איתה לעיתים רחוקות בלבד ותוך שמירת מרחק.

לא לימדו אותי דבר בילדותי. לא חינכו אותי ולא השקיעו בהשכלה שלי. בבית הספר מעולם לא ביקרתי. תמיד הייתי אוטודידקטית. את שאני יודעת למדתי בדרך הקשה, דרך החיים. לכן היום אני לא מצפה לכלום ואין לי דרישות מהעולם. אין לי צורך בדברים גשמיים, ברכוש ובדברים חומריים, אני מסתפקת במה שיש לי.

המבוגרים היחידים בתקופת ילדותי, מלבד סבתא, שהפגינו כלפיי אהבה, היו הדוד ניסים (אחיה המקובל של סבתא) ואשתו דודה זעימה. ניסים וזעימה, עיוורים שניהם ועריריים, נהגו לשמור עליי כשבני משפחתי היו עסוקים ולא נמצא מתנדב שישגיח על החולנית הקטנה. להבדיל מכולם הם התייחסו אליי בחיבה השמורה לילד הקטן במשפחה ופינקו אותי ככל שידם הייתה משגת.

הם התגוררו בדירה קטנה שניצבה במעלה גרם מדרגות מברזל על יד השוק של העיר. את רוב זמנו בילה הדוד בלימוד תורה, צפון בחדר קטן בביתו. אולם מעת לעת סייע לאנשים בפתרון בעיות וגזרות שניחתו עליהם מן הארץ או מן השמיים. שמו עבר מפה לאוזן כבעל כוחות לסלק עין הרע, לבטל גזרות ולרפא עקרות. לאט-לאט רכש לעצמו מוניטין, והיה מוכר מאוד בעיר וסביבתה. רבים היו עולים אליו לרגל ומבקשים את עזרתו. אולם הוא עצמו ורעייתו, על אף נכותם, הסתדרו ללא שום עזרה או סיוע מאיש.

דוד ניסים נהג להסתובב בשכונה ללא עזרת מקל עיוורים, ולמרות זאת התמצא בדרך. תמיד נהג לומר שהשם לקח ממנו את מאור עיניו, ולכן השם יראה לו את הדרך, וכך היה. מי שהיה צופה בו, עטור זקן ארוך, בעל כתפיים רחבות, מתהלך בביטחון בסמטאות העיר ומטפס את גרם מדרגות הברזל אל ביתו, לא יכול היה לדעת כי מדובר באדם עיוור.

דודה זעימה, למרות עיוורונה, מילאה את כל התפקידים שמילאו אז נשים במשק הבית. היא הייתה אחראית על תחזוקת הבית וניהלה אותו באופן יעיל ומופתי. כל מי שביקר אותם נדהם לראות כיצד הסתובבה בבית המבהיק מניקיון, מעמידה פרימוס לקפה, מבשלת מיני מזונות, ואפילו מגהצת באמצעות גחלים. הכול מבלי לראות דבר. גם היא וגם ניסים חיו בשלום עם החושך, אולי בגלל האור הפנימי שהנחה אותם ועזר להם לראות את דרכם.

הזוגיות המופלאה הזו בין שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זה, שהפיצה אור מתוך החשכה לכל מי שביקש את עזרתם, באה אל קיצה לאחר עשרות שנים עם מותה של זעימה. לאחר שהלכה לעולמה, כבה האור בליבו של הדוד והוא איבד את הטעם לחייו.

מייד לאחר הלוויה זימן דוד ניסים את אחיינו, אבי, ובישר לו כי בעוד שלושה חודשים יעזוב בעצמו את העולם ויצטרף לרעייתו בעולם הבא. שלושת החודשים היו דרושים לפי הקבלה כדי "לעשות כבוד למת". הוא היה חייב להתאבל, לבצע את הטקסים ולשאת את התפילות כדי שנשמתה של רעייתו תעלה מהר השמימה ותמצא את מנוחתה בגן עדן. שלושת החודשים צפויים היו להסתיים בערב שישי, והוא ביקש מאבי לבוא אליו באותו ערב יחד איתי.

הייתי כבת שבע כאשר אבא ביקש ממני להתלוות אליו בערב שישי לביתו של דודו למרות הקושי שלי ללכת. אבא אמר שדוד ניסים מבקש לדבר איתי, ולא הוסיף פרטים. לא ידעתי במה מדובר, אבל כמובן מילאתי בשמחה את בקשתו של דודי האהוב.

כשהגענו לביתו, מצאנו אותו שוכב במיטתו. הוא סימן לי בידו להתקרב אליו. ניגשתי, והוא הניח את ידו על ראשי, בירך אותי ולחש באוזני: "נתתי לך הכול." לא הבנתי מה כוונתו, מה נתן לי ובמה דברים אמורים, אבל אמרתי בנימוס תודה והתרחקתי.

אז, סימן לאבי שיתקרב, ביקש ממנו חתיכת לחם, בירך "המוציא לחם" וביקש מאבי להניח את פרוסת הלחם על בטנו (כמנהג המקובלים התוניסאים שהאמינו כי הנחת לחם על הבטן לפני המוות מונעת מהבטן להתפקע בדרכה לעולם הבא). לאחר שסיים את הטקס, עצם המקובל את עיניו ונפטר.

אחת מאמונותיי לגבי גורלי היא שדוד ניסים המקובל הוא המקור לכוחי, ושעל ערש דווי הוא העביר אליי את כוחותיו. עד היום איני בטוחה מדוע בחר דווקא בי. יש לי תיאוריה, שלפיה הוא עשה זאת, מאחר שאני קרויה על שמה של אחת מאחיותיו, זאירה, ובמודע או שלא במודע הוא רצה להעביר את כוחותיו אליה. היא נודעה כצדקת ונישאה לרב גדול, אך הייתה עקרה.

חלפו שנים רבות עד שהבנתי לראשונה מה בדיוק נתן לי דודו של אבי, ואלמלא המצוקה הגדולה שבה הייתי נתונה, ספק אם הייתי משתמשת באותם כוחות. גם בימים של סבל רב לא התעוררו בי הכוחות, עד שקיבלתי דחיפה מסבתי ז"ל שהתגלתה לי בחלום והזכירה לי את מעמד הפרידה מדוד ניסים. היא אמרה לי שקיבלתי "מתנה" מאחיה ושעליי לעשות בה שימוש לטובתי.

כך, פחות או יותר, בהיותי כבת שמונה, הסתיים החלק הראשון של ילדותי. בשנים האלו חייתי כילדה בודדה שאינה מבינה כיצד העולם הגדול שמחוץ לבית עובד, ושמבלה את ימיה זרוקה בחצר בניין חד-קומתי בסמטה קטנה. הוריי לא ממש התעניינו בי או רצו בי. אך כל זה, התברר, היה השקט שלפני הסערה - לא שעד שהיא פרצה, הכול התנהל על מי מנוחות. פה ושם שמעתי אמירות ושיחות שתהיה להן השלכה מהותית על משפחתי, אלא שבאותו זמן לא הבנתי מה משמעותן ולא ידעתי כיצד ישפיעו על חיי.

לפתע קיבלו החיים תפנית קיצונית. אירועים שלא היו תלויים בי, שינו לעד את חיי ואת חיי משפחתי וטלטלו אותם. המציאות החדשה הלכה ונהייתה קשה יותר עם השנים, היא עיצבה את אישיותי ואת חיי. היא ניתבה אותי לחיים קשים ורדופי סבל, חיים שבהם שולטים קללות וכוחות נסתרים. כך, עם הזמן הפכתי ל"מכשפה".

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 45 ₪
קינדל 45 ₪
מודפס 109 ₪
דיגיטלי 37 ₪
קינדל 37 ₪
עוד ספרים של צמרת - הוצאה לאור
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 68 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il