חמקמק

“אני מבין למה היא רודפת אותך. גדלנו עם כלום, ראינו ועשינו דברים, אבל לזמן מה מצאת איתה את אותו גן־עדן חמקמק שאנשים מדברים עליו כל הזמן. אם תוכל למצוא את הדרך בחזרה לשם, אולי אתה צריך לצעוד בה. או לשחרר אותה, אבל תבחר אחת מהאפשרויות האלה.

לא תכננתי להיות שודד ים. החיים שלי הסתכמו בהישרדות ובכיעור והיו גיהינום עלי אדמות, עד שראיתי אותה. לזמן קצר הרשיתי לעצמי להתהולל בגן־עדן, וגם שנים לאחר שנפרדנו, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על וילו בלייקלי.

ידעתי שזו טעות להפליג לאי שלה. בעודי מחפש אחר הדבר הזה שישחרר אותי מצילה הרודף אותי, העבר בא לנשוף בעקביי. היא מלאך שנזרק לתוך הכאוס שהוא עולמי, רומנטיקנית שמחפשת אוצרות אבודים ואהבת אמת, ואילו אני שודד ים אכזרי וקר רוח. היא לא שייכת לעולם שלי ואני אינני שייך לעולם שלה.

קייס נואה מייז היה שודד ים נטול עכבות וחסר רחמים, מסוגל למעשי רצח, לשוד ולביזה, אבל אני הצלחתי לראות את מי שהוא באמת, או לפחות כך חשבתי. כשעזב, הוא לקח איתו פיסה ממני, פיסה שחשבתי שלעולם לא אקבל בחזרה, וכשחזר במפתיע הבנתי עד כמה מסוכן הוא. כמו שאמר לי לא פעם, הוא פיראט, וכשהוא רוצה משהו הוא פשוט לוקח אותו, והוא לא עמד להחזיר לי דבר, הוא עמד לקחת ממני הכול. לא רק את ליבי ואת גופי, אלא גם את חלומותיי ואת האוצר שאחריו רדפתי.

חמקמק מאת סופרת רבי המכר אל. איי פיורי הוא רומן מטורף בקצב מהיר שלוקח את הקורא להרפתקת שודדי ים מרתקת בין יאכטות הפאר לספינות המפרש, עם מרדפים אחר ספינות טרופות, אוצרות אבודים ומאפיונרים רצחניים, הרפתקה מלאת אהבה והגשמת חלומות.

פתח דבר

אלחנדרו ראמוס

1789

איזבלה היקרה לי מכול,

אני חושש שלא אחזור הביתה אלייך. ברגע זה ממש ספינתי טובעת. האנשים שירו לעברנו מחכים ומתבוננים בעוד ספינתנו מתנדנדת.

לא תוגש כל עזרה, לא תתבקש כל עזרה. הצוות שלי, הצוות הנאמן שלי, מסרב להציל את עצמו. הם יֵרדו למצולות עם ספינתם, עם הקפטן שלהם.

לא תראי מכתב זה לעולם; לעולם לא תדעי שהיית במחשבתי האחרונה וששמך היה המילה האחרונה שיצאה מבין שפתיי. את כל אהבתי אלייך אני מכניס אל תוך מכתב זה – מספיג את הקלף, את עט הנוצה ואת השולחן שעליו אני כותב. 'איזבלה' תהיה קברי, אבל תהיה גם התזכורת הגשמית לאהבתי, לאהבתנו ודבר לא יכול לפגוע בה, אפילו לא הזמן או המוות.

בגדו בנו. בגידה כה מרושעת שאינני מסוגל אפילו להעלותה על הנייר. אף פעם לא תדעי זאת ואולי זו ברכה. לקחתי סיכון כשהתאהבתי בך, והייתי לוקח אותו שוב גם לנוכח הידיעה איזה מחיר עליי לשלם.

אני אוהב אותך, איזבלה ראמוס, בכל חלקיק של ישותי. אחכה לך. אתריס בפני המוות ואחכה לך.

שלך בחיים ובמוות,

                                                                   אלחנדרו

פרק 1

וילו

1999

"נתראה בקרוב." אימא נישקה אותי לפני שמיהרה אל הדלת. "אנחנו מצטערים שאנחנו ממהרים, אבל זה יכול להיות הרמז שחיכינו לו."

"מה אתם מחפשים?"

הוריי היו סוג של מחפשי אוצרות מודרניים, כמו אינדיאנה ג'ונס. הם נסעו בעולם בחיפוש אחר אוצרות אבודים – בכפר קטן קרוב ליער הגשם באמזונס, במקדשי המאיה, בספארי באפריקה, בתביי, עיר עתיקה במצרים. השתוקקתי להתלוות אליהם, אבל הוריי חשבו שבגילי עדיף שתהיה לי יציבות.

התרגשותה של אימי ניכרה באופן שבו עיניה התרחבו וקולה הפך גבוה יותר. "קוראים לזה 'מראת המלך', מראה עשויה כולה זהב. היא ניתנה למלך פיליפ הרביעי מספרד ביום הכתרתו. כאשר הוא מת, המראה נעלמה."

"מישהו לקח אותה?"

"אבל מי?" אימא נגעה בקצה אפי.

אבא חיבק אותי. "נחזור הביתה לפני שתרגישי בחסרוננו."

"אני יכולה לבוא איתכם? אני בת שלוש עשרה. אני מבוגרת מספיק."

"את צריכה ללכת לבית הספר, יקירתי. יום אחד, כשתסיימי את הלימודים."

יום אחד. שנאתי את שתי המילים האלה יחד, כי זה תמיד היה 'יום אחד'. "בהצלחה."

"יום הולדת שמח, וילו," אמרה אימא בדיוק לפני שדלת הלימוזינה נסגרה והיא התרחקה מהמדרכה.

הרגשתי את הדמעות, אבל עצרתי אותן. תמיד עצרתי אותן. רק אחרי שהם נעלמו מהעין הנחתי לדמעות לרדת, כי שנאתי להישאר מאחור.

גררתי את עצמי בחזרה פנימה. הבלונים הצבעוניים החלו להתרוקן מאוויר, סרטי הבד נפלו מהתקרה והעוגה נראתה כאילו בותרה בידי רוצח סדרתי. סבא נקרא לשוב למוזיאון קודם לכן. לא הזמנתי חברים לחגיגה, כי לא ראיתי את הוריי לעיתים קרובות, לכן ביליתי כמה שיותר זמן איתם כאשר היו בבית.

הסתכלתי החוצה אל האוקיינוס; הבית של סבא צפה על המים בסן פרנסיסקו. קול הגלים המתנפצים נגד הצוקים היה מרגיע מכיוון שהיה זה קולו של הבית. הוריי אהבו אותי, ידעתי, אבל עכשיו, כשהייתי מבוגרת קצת יותר, התחלתי להבין שהם אהבו יותר את עבודתם. זה כאב.

הכוכבים נצנצו בשמיים הכחולים־כהים. לא הבעתי משאלה בפני כוכב מאז הייתי ילדה קטנה, אבל באותו לילה הבעתי אחת. ביקשתי שמישהו יציב אותי לפני עבודתו, שיאהב אותי בטירוף, אהבה עמוקה ומושלמת. ביקשתי שמישהו יבחר בי. השמיים לא ענו. לא ממש ציפיתי שיענו. פניתי מהחלון וניקיתי את השאריות מחגיגת יום הולדתי השלושה עשר.

פניהם של אימא ואבא מילאו את מסך הטלוויזיה במשרדו של סבא במוזיאון. שמעתי אנשים אומרים שהמצלמה אוהבת אותם ועכשיו הבנתי זאת. הם נראו מדהים, כמו שני כוכבי קולנוע זוהרים. הבזקי המצלמות התפוצצו סביבם, מיקרופונים נדחפו בפניהם והם בלעו את תשומת הלב בשקיקה.

התכופפתי לעבר המסך, מייחלת לכך שהייתי יכולה להיות איתם כדי לחלוק איתם את ההתרגשות. "האם הם מצאו את 'מראת המלך'?" שאלתי.

"לא, את ה'סנטנטיאל," ענה סבא.

"מה זה?"

"את זוכרת את הסיפור שקראנו על הילד והחרב?" שאל סבא.

בדרך כלל היינו הוא ואני. אבא ואימא אף פעם לא היו בסביבה. לא הייתה לי סבתא. כלומר, טכנית הייתה לי סבתא, אבל הם לא היו נשואים. אף פעם לא התחתנו. אחרי שאבא נולד, היא ויתרה על זכויות ההורות שלה ועברה לאירופה. כנראה ההיריון לא היה מתוכנן. היא הייתה אומנית שלא רצתה להיות אחראית לילד. סבא היה איש צעיר שנשבה לא רק ביופייה אלא גם בכישרונה. לא היו לו כל חרטות כיוון שהוא קיבל בן... ואותי.

"כן, אני אוהבת את הסיפור הזה."

"האגדה על ה'סנטנטיאל' נוצרה בהשראת הסיפור של 'אקסקליבר'."

"אז המלך ארתור, אבירי השולחן העגול... הכול נכון."

"יש שיגידו שלא." הוא התכופף קרוב יותר אליי והרחתי קקאו. סבא תמיד הריח כמו קקאו. "אבל אני מאמין שהם נכונים."

"גם אני."

"את יודעת מה זה אומר, נכון? אנחנו צריכים לנקוט משנה זהירות בחודשים הקרובים."

"אני יודעת."

"לא ללכת לשום מקום לבד. מרקו יסיע אותך אל בית הספר וממנו."

מרקו היה הנהג של סבא. הוא היה זקן כמעט כמו סבא. האבטחה הייתה נחוצה מכיוון שבכל פעם שאימא ואבא מצאו משהו, משוגעים נהגו לצוץ מכל עבר. ככה סבא נהג לכנות אותם. האימיילים, החבילות, שיחות הטלפון. רבים מהם היו רק אנשים שחיפשו אחר חמש עשרה דקות התהילה שלהם, אבל לחלקם היו חסרים כמה ברגים במוח.

"אזהר."

"זה לא יימשך זמן רב. זה אף פעם לא נמשך. הם ימצאו משהו אחר לעסוק בו, אבל בינתיים מוטב להיות בטוחים מאשר להצטער."

"מה אתה עושה עם המכתבים והחבילות?"

"אני שומר אותם כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה."

תשומת ליבי חזרה אל הטלוויזיה. תמיד הייתי מרירה כשהוריי בחרו לרדוף אחר אוצרות במקום להיות איתי, אבל כל התרועות וההערצה מהקהל... איך יכולתי להתחרות בכך?

פעמון הדלת צלצל וסבא קם על רגליו. "זה בטח הארי."

"הארי כאן?" הארי היה חלק מהצוות של הוריי, אבל הוא גם עבד כצוללן עצמאי במשימות חילוץ. הוא גם היה חברו הטוב ביותר של סבא והיה מצחיק, מפוזר מעט, ותמיד סיפר את הסיפורים הטובים ביותר.

"הוא רוצה לדבר איתי על עתיקות שחילץ לאחרונה מיאכטה שטבעה באוקיינוס השקט."

הגענו אל הדלת ופתחתי אותה. הארי עמד שם עם רעמת שערו הבלונדיני המתולתל, פניו היו מכוסות זיפים והוא לבש חולצה בהדפס הוואיני כמו שהוא תמיד לבש. אבל הוא לא חייך. הוא תמיד חייך.

"הארי?"

"ויליאם." עיניו נדדו אליי כשהתכופף לעברי. "וילו."

"שמעתי שמצאת אוצר."

"ועוד איך כן. יש לי משהו בשבילך. שלפתי את זה מתוך אונייה ישנה. היא טבעה מתישהו בשנת אלף ושש מאות."

"אין מצב."

"יש מצב." הוא פתח את ידו וחשף שרשרת עשויה מסוג כלשהו של מטבעות.

"אלה הן מטבעות דוּבלוּן ספרדי. עשיתי מהם שרשרת עבורך."

השלכתי את זרועותיי סביב צווארו. "אני מתה על השרשרת."

הוא השיב לי חיבוק ונעמד. "המבוגרים צריכים לדבר לרגע. אולי תיקחי את זה למטבח ותראי לפמלה?"

פמלה הייתה הטבחית שלנו.

"רעיון טוב."

"פמלה! יש לי אוצר," צרחתי ורצתי במורד המסדרון אל המטבח.

נעליי האדידס שנעלתי לא השמיעו קול על רצפת האריחים המבריקה. הרגשתי עיניים מסתכלות בי כשהלכתי במורד המסדרון האפל והשערות שעל זרועותיי סמרו כי הרגשתי שלא הייתי לבד. לחישות נשמעו סביבי. והריח – כאילו העבר הוכנס איכשהו לתוך בקבוק – היה ריח של בית עבורי. הכרתי את המקום, כל פינה וזווית. כל־כך הרבה חלומות נרקמו בין הקירות האלה וחברים דמיוניים התעוררו לחיים.

סבא שלי ניהל את המוזיאון הזה בסן פרנסיסקו ובילה בו כל רגע של ערות, מה שתרם לכך שגם אני ביליתי שם זמן רב. מר טוטלמן, האוצֵר, בילה שם לא פחות זמן מאיתנו. אהבתי את התקופה ההיא, מצאתי נחמה בסיפורים שליוו את המוצגים. לא חשתי בודדה כשהסתכלתי על כיסוי הראש המוזהב שלבשה אחת מנשותיו של פרעה, או כשחקרתי שרידים של צלחת פורצלן שנמצאה בעיר האבודה ולוצ'וס ותמהתי מי היה האחרון שאכל ממנה ואיזה אוכל הוא אכל.

עצרתי ליד המוצג האחרון, תליון זהב עתיק שנמצא בין שרידי ספינה טבועה ליד חופי צרפת. חפץ זה הקסים אותי לא רק בגלל מה שהיה, אלא גם בשל הדרך שבה נמצא. אבד בים, או כך חשבו, עד שצוללנים משו אותו מקברו הרטוב, בדיוק כמו את המטבעות שהרכיבו את השרשרת שלי, שהארי מצא. האוקיינוס הקסים אותי. כל הסודות שהוא החביא. רציתי לראותו, לחקור אותו. הזהב נשחק עם הזמן, אבל הסמלים שהיו חקוקים בו גרמו לעיניי לצרוב. פעם מישהו כל־כך נאהב על ידי מישהי, שהיא נשאה את תמונתו איתה.

נעתי בשקט ברחבי המוזיאון והתיישבתי על ספסל לפני הציור האהוב עליי, 'הנשיקה' של פרנצ'סקו הייז. היה ציור נוסף בעל אותו שם שצויר שנים מאוחר יותר, אבל זה היה הציור החביב עליי. ציור של גבר ואישה מתנשקים בבסיס גרם מדרגות. הוא היה לבוש כמו מוסקטר והיא לבשה שמלה בצבע תכלת. האם בדיוק נפגשו מחדש? האם בדיוק נפרדו או האם היו כה מאוהבים שלא היו מסוגלים להתאפק? הציור היה מלא תשוקה וגם מתוק; אהבתם כאילו שלחה יד ותפסה אותי. איך ההרגשה להיות נאהבת כך? להיות מרכז עולמו של מישהו? לגרום למישהו להרגיש כלפייך כזה רגש שלא היה אפשר להכילו?

"וילו." הייתי כל־כך שקועה בציור, עד שלא שמעתי את סבא מתקרב. "חשבתי שאמצא אותך כאן." הוא התיישב לצידי, תשומת ליבו מופנית לציור. "יפה, נכון?"

"כן. אתה חושב שהוא עוזב אותה או חוזר אליה?"

הוא שפשף את סנטרו באגודל ובאצבע. "אולי אף פעם לא עזב. אולי זו הדרך שבה הם מברכים זה את זה לשלום."

ליבי הצעיר נאנח. "אני אוהבת את הרעיון."

"יש פוסטר של הציור בחנות המתנות. לפני שתלכי, קחי לך אחד. על חשבוני."

עיניי נפערו לרווחה. "באמת?"

"אף פעם אל תפסיקי לחלום."

חיבקתי אותו בחוזקה; הוא צחק וחיבק אותי בחזרה. "אהיה מוכן לעזוב בעוד כשעה. תהיי בסדר?"

"כן, יש לי חברה," אמרתי תוך החוויה כלפי הציור.

חיוכו נראה מעט עצוב לפני ששתל נשיקה על ראשי וקם. קול הנקישות הקצובות של מקלו נגד רצפת האריחים הדהד אחרי לכתו. הסתכלתי שוב על הציור שלי. יום אחד יהיה לי את זה, יהיה מישהו שיאהב אותי ככה, מישהו שאוהב ככה. לא יכולתי כבר לחכות עד שהיום הזה יגיע.

קייס

ניו־יורק

בטני קרקרה בקול רם כל־כך שהאנשים סביבי לטשו עיניים. אולי הם הסתכלו מכיוון שלא התרחצתי כבר כמה שבועות. המקלטים היו מלאים וגם אם הייתי יכול למצוא מקום באחד המקלטים, לא רציתי. נמאס לי לחטוף מכות רצח מפני שמישהו רצה את המיטה.

הוריי מתו כשהייתי צעיר מאוד ולא זכרתי אותם. לא הייתה לי כל משפחה אחרת, לכן הוכנסתי למערכת הרווחה. היו פעמים שבהן נזכרתי באימא שלי, כאשר הרחתי וניל. לא הצלחתי לזכור את פניה, אבל זכרתי את הריח שלה.

אני חושב שאהבו אותי, אהבתי לחשוב כך. זה לא היה המקרה בשנים שחלפו מאז. בגיל ארבע עשרה עזבתי את הפנימייה שבה שהיתי כי ככל שהרחובות היו גרועים, הם היו עדיפים על פני המקום המזוין ההוא.

בשנתיים שחייתי ברחובות למדתי לאן ללכת לחפש אוכל. ניסיתי למצוא עבודה, אבל לא הייתי מבוגר מספיק. אף אחד לא הסכים לשכור קטין חסר בית. במקום האחרון שבו התעניינתי בעבודה הרחיקו לכת והזעיקו את המשטרה. במקום זאת, למדתי שהמאפיות השליכו את תוצרתן יומיים לאחר האפייה, כאשר לא יכלו כבר להציע אותה בחצי מחיר כמאפים בני יום. למדתי להכיר את לוח הזמנים של איסוף האשפה בחלק מהמסעדות באזור כך שידעתי מתי לצלול לפחי האשפה עוד לפני שרוקנו אותם. כן, נאלצתי לצלול לפחי אשפה בחיפוש אחר אוכל, די הרבה פעמים.

דבר נוסף שלמדתי ברחובות הוא שהיו אנשים שהעמידו פנים שהם לא יכולים לראות אותנו ואילו אחרים באמת לא ראו. בהתחלה, חוסר האנושיות הפתיע אותי ומאוחר יותר הוא הרגיז אותי.

היו לי כמה חברים. היה זה מהלך חכם לדאוג לכך שיהיו כמה אנשים שישמרו עליך, אבל אחד מהם נאסר בגלל גניבה ואחר קפא למוות בחורף שעבר. כמה אחרים התמכרו לסמים. ראיתי אותם מדי פעם בפעם, לחוצים, מוכרים את עצמם וסוחרים בסמים, כל דבר כדי להשיג את המנה הבאה. לא היה לי כסף, הייתי צריך לבלוע את גאוותי כדי לאכול, אבל ידעתי שלעולם לא אשקע עמוק כל־כך. נותרו לי שני חברים, סנייק ואיינשטיין. סנייק היה יותר אח מאשר חבר. הוא היה נותן לי את החולצה שלו גם אם הייתה הדבר האחרון שיש לו, ואני הייתי עושה אותו דבר עבורו. ואיינשטיין... שם החיבה הוצמד כבדיחה כי איינשטיין היה רחוק מלהיות חכם, אבל הוא היה ילד טוב, למרות שהייתה לו נטייה להסתבך בצרות.

ארוחת הערב הייתה שאריות קרות שהושלכו החוצה מהמעדנייה המקומית. גרנו מתחת לגשר ברוקלין, אחד המחנות הרבים של חסרי הבית בעיר. הצלחנו להשיג לעצמנו אוהל לאחר שבעליו הקודמים מת. הסוחרים של ברוני הסמים המקומיים היו בחוץ, הסתובבו במחנה ומכרו שקיות בגודל של מטבע. מספר חסרי הבית שהיו מכורים לסמים היה מפתיע, אבל אני מתאר לעצמי שהם העדיפו להתמסטל מאשר להתמודד עם המציאות.

"אנחנו צריכים לגנוב כמה שקיות כאלה. היאפים תמיד יורדים לכאן כדי להשיג מנה. נוכל לאכול ארוחה שלא מתוך פח האשפה," אמר איינשטיין בעודו מתבונן בסוחר הסמים. זיהיתי את המבט.

"רעיון גרוע. אנשים שגונבים מדרייק מוצאים את עצמם מתים," אמר סנייק, ולא טעה.

"הוא בכלל לא ישים לב לחסרונן. יש לך ידיים זריזות, קייס, תוכל להרים לו כמה בלי שהוא יבחין בכך."

"הם יודעים כמה הם לוקחים איתם, איינשטיין. ברצינות, תוציא את זה מהראש."

"דמיין סטייק ישר מהגריל או תפוח אדמה אפוי עם חמאה ושמנת חמוצה."

"ובאיזה מחיר? אם הוא לא יהרוג אותך, הוא יסרסר בך. אתה באמת רוצה להידפק בתחת על ידי איזה גבר בגיל העמידה רק בשביל סטייק?" סנייק שאל ואז הוסיף, "כי אני יכול להגיד לך כבר עכשיו שאם האפשרויות שלי היו בין שיזיינו אותי בתחת ובין מוות, הייתי בוחר במוות. אפילו לא הייתי מוכן למכור את עצמי כדי להציל את קייס והוא החבר הכי טוב שלי."

"אני מצדד בסנייק בעניין הזה."

איינשטיין הניח לנושא וקיוויתי שבאמת עשה כך, כי הוא שיחק באש.

התעוררתי משינה כשמישהו בעט בי בבטן. קפצתי על רגליי וראיתי שסנייק כבר היה ער ועמד ליד איזה בחור. אם לשפוט לפי כמות הזהב שהייתה עליו, הוא היה אחד הבחורים של דרייק. היעדרותו של איינשטיין בלטה לעין.

"הבוס רוצה לראות אותך."

ליוו אותנו בגסות אל רכב שטח שחור ודחפו אותנו למושב האחורי בעוד המלווים שלנו התיישבו מקדימה.

סנייק הסתכל לעברי. "בהתחשב בהשכמה שקיבלנו, אני חושב שאפשר לומר בוודאות שהאידיוט המטומטם לא שמע לאזהרתנו והמשיך בתוכנית שלו."

"כזה מטומטם מזוין."

"התכוונתי למה שאמרתי. אני לא מסכן את התחת שלי בשבילו. הוא נכנס לזה בעיניים פקוחות לרווחה."

"אם בכלל תינתן לנו בחירה." מזה בדיוק פחדתי. אף אחד לא יתגעגע לסנייק או אליי. לא היה לנו אף אחד מלבד זה את זה. זו הייתה הסיבה לכך שדרייק צד את חסרי הבית, אף אחד לא יחוש בחסרונם.

המכונית נעצרה לפני בית בעיר. לקחו אותנו פנימה והובילו אותנו לחדר שקושט בטפט מהודר ובפיתוחי גבס מוזהבים. אני חיטטתי באשפה מחורבנת כדי לאכול והחרא הזה תלה זהב על הקירות שלו. סנייק לצידי נמלא מתח. עקבתי אחר מבטו וכמעט השתגעתי. הכלב של דרייק אכל מצלחת, ארוחה טובה יותר מכל מה שסנייק ואני ראינו כבר שנים. הסמים השיגו לו את כל זה; וזנות, זנות בכפייה. ילדים מתו בבתים שעישנו בהם קראק; התמימות נאנסה, כדי שהבן־זונה הזה יוכל לחיות כמו מלך.

למדתי בדרך הקשה את חשיבות הסתרת הרגשות. ברגע שאתה מפגין אותם, אתה נותן ליריב שלך יתרון. הלקח הזה היה שימושי מאוד היום.

דרייק ישב על ספה שנראתה כעשויה ממשי. הזהב שעל אצבעותיו תאם לזהב סביב צווארו. "לחבר שלך יש אצבעות זריזות."

"הוא לא הסכין החד ביותר במגירה. אני בטוח שעלית על זה."

"צריכים לעשות ממנו דוגמה."

איינשטיין בכה בפינה. רציתי להגיד לו שהוא צריך לגדל זוג ביצים. כן, המצב היה מסוכן, אבל אסור אף פעם להראות לאויב שאתה מפחד.

"מה אתה מתכוון לעשות איתו?" שאל סנייק.

"להרוג אותו." איינשטיין השמיע יללה רמה וארוכה. "מאחר שהוא החבר שלכם, אתם תעבדו כדי להחזיר את החוב שלו."

"חוב?" שאל סנייק.

"הכסף שלא הרווחתי אתמול בערב בגלל שהוא גנב ממני שקיות."

הוא התכוון למכור אותנו בעבור קצת כסף כיס מזוין. "לא," סנייק ואני אמרנו יחד.

מבטו של דרייק היה קר כקרח. "אני לא מבקש." הוא סימן בידו לאחד הבחורים שמאחורינו. סנייק ואני זזנו באותו זמן. לא היה שום מצב שהם יתגברו עלינו ללא קרב. הורדנו ארבעה מהם לפני שהתגברו עלינו. הם הכו אותנו כמעט עד מוות. אחר כך הרעיבו אותנו. כשגוף האדם רעב, באמת רעב, הוא מתחיל לאכול את עצמו. הכאב היה בלתי ייאמן, גם המוח שלך מתחיל להיות מושפע מזה כי הגוף גוסס. אתה מוכן לעשות הכול עבור משהו שיקל את הכאב, שיעלים אותו. כך דרייק תמרן אנשים לעשות את רצונו. לגבי סנייק ולגביי, מה שהוא רצה היה למכור אותנו לכל מי שיהיה מוכן לשלם את המחיר.

לא ידעתי כמה זמן עבר מאז ראיתי את סנייק לאחרונה, אבל נחרדתי לראות עד כמה היה כחוש. ידעתי שגופי לא נראה הרבה יותר טוב. התפלאתי שדרייק הרשה לאיזה אלמוני אחד לקנות את שנינו לאותו ערב. או שדרייק היה ממש בטוח בכוח שיש לו עלינו, או שחשב שהיינו חלשים מדי מכדי להשיב מלחמה.

הגבר לקח אותנו לדירתו המפוארת באפר איסט סייד, אבל לא השתמשנו בכניסה הקדמית. הוא הכניס אותנו מהדלת האחורית. אני משער לעצמי שהוא לא רצה שהשכנים ידעו שהוא היה פדופיל מזוין. הבחורים של דרייק עקבו אחרינו כדי לוודא שלא ננסה לברוח. ליד הדלת, הלקוח סימן להם ורכב השטח השחור הסתלק במהירות במורד הסמטה.

היה ניצוץ חולני בעיניו כשסגר את דלת דירתו ונעל אותה. הוא צעד לעברנו ואז סביבנו. "קצת רזים, אבל לגמרי ברי זיון." הוא הושיט ידו לשלט והדליק את הטלוויזיה. זה היה פורנו, אבל לא פורנו רגיל. הוא צפה בו לרגע, ידיו נעות אל חזית מכנסיו. אחר כך פנה אליי. "אתה, רד על הברכיים," אמר בעודו פותח את אבזם חגורתו ואז את מכנסיו. לא זזתי.

"על הברכיים." הוא שלף את החגורה מתוך לולאות המכנסיים. "עכשיו."

סנייק הוריד את חולצתו וראשו של המזדיין החולה פנה אליו בחדות, המבט שבעיניו גרם לי לבחילה. ידו של סנייק נעה לכיוון הג'ינס שלו. הגבר שכח ממני. חגורתו נפלה כשהוא התחיל ללטף את עצמו מבעד למכנסיים. סנייק פיתה את הגבר הרחק ממני כדי שאוכל לתפוס את החגורה שלו. לא היססתי לרגע, תפסתי את החגורה, כרכתי אותה סביב צווארו ומשכתי בחוזקה. נדרש לי זמן רב יותר ממה שהיה צריך. חשבתי רק לגרום לו לאבד הכרה, אבל אז חשבתי על כל האחרים שיסבלו תחת ידו. הידקתי את אחיזתי. פניו קיבלו צבע סגול משונה, הוא השמיע קול גרגור חולני וחרבן על עצמו. ואז הוא מת. ניסיתי להקיא, אבל מאחר שקיבתי הייתה ריקה, לא יצא כלום.

"קח את החגורה," אמר סנייק בעודו מכניס ידו לכיס מכנסיו של הגבר כדי להוציא את ארנקו.

הייתי בהלם; בדיוק הרגתי מישהו. לא שהתאבלתי על הבן־זונה, אבל בדיוק הרגתי מישהו. סנייק אחז בחולצתי ומשך אותי אל הדלת. לפני שהוא לבש את חולצתו, הוא פתח בעזרתה את הדלת וסגר אותה מאחורינו.

"אתה בסדר?"

רק נענעתי בראשי כי לא הצלחתי להפיק מילים. הוא משך עליו את חולצתו וברחנו.

"אנחנו לא יכולים לחזור אל הגשר," אמר סנייק ברגע שיצאנו מהבניין מבעד לכניסה האחורית. "אבל זו עיר גדולה ואנחנו כלומניקים. אנחנו יכולים ללכת בה לאיבוד."

הצלחתי להתרחק כמה רחובות מהבניין לפני שמעדתי קדימה והקאתי שוב ושוב עד שזה הכאיב.

"הוא היה בן־זונה חולה." ידעתי שסנייק ניסה להצדיק את מה שעשיתי. "הגיע לו למות."

זה היה חלק מהסיבה שהרגשתי בחילה, כי לא הייתה בי כל חרטה על כך שהרגתי אותו. הייתי עושה זאת שוב, לכל הרוחות.