דף הבית > יחסים לפי הזמנה
יחסים לפי הזמנה / שרון קנדריק
הוצאה: הוצאת שלגי

יחסים לפי הזמנה

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 הם העבירו יחד לילות מלאי תשוקה במלונות מפוארים בלונדון, בפריז ובניו יורק. אבל למרות רגשותיה כלפי גווידו, לוסי ידעה מה מעמדה: היא בסך הכל הפילגש שלו. היא לא היתה אמורה להתקרב אליו מדי או לומר אי-פעם: "אני אוהבת אותך." כמו-כן, היא לא היתה אמורה להיכנס להריון... אבל זה קרה. הנסיך גווידו ממרדיבינו לא יכול להיות אב לילד בלתי חוקי – היורש שלו חייב לשאת חותם חוקי. לוסי, הפילגש והאם, חייבת להינשא לו – בפקודה מלכותית!
פרק ראשון

1

גווידו הציץ בשעונו ומורת רוח חטופה פגמה לרגע בשלמות החושנית של שפתיו.

היא מאחרת!

אולם רוגזו התחלף בחיוך רך כשהרהר בהנאות המשכרות הצפויות לו. הוא לא יכול היה להאשים את לוסי באיחור של טיסתה. היא הרי בכלל לא ידעה שהוא יהיה כאן.

גווידו מצא את עצמו תוהה כיצד היא תגיב למראהו, שכן היא היתה מאותו זן נדיר של המין הנשי – מישהי שלא חדלה להפתיע אותו.

עיניו נשלחו אל לוח הנחיתות. המטוס נחת, ובקרוב יעשו הדיילות את דרכן על פני הטרקלין.

גווידו שם לב שמתבוננים בו, ועיניו הבורקות התרחבו קמעה כשראה אישה מסתכלת עליו כאילו תשמח לעוט עליו ולטרוף אותו. אנשים צפויים היו כה משעממים, החליט והפנה את ראשו לראות הבזק חום-אדמדם חולף כשאישה בעלת שיער אדמוני מרהיב הילכה לכיוון השער. רוב השיער היה מוסתר תחת כובע קטן אופנתי, שנחבש בזווית עליזה, אך צבעו הצליח לסמן אותה בין אנשים, וכך גם הליכתה החיננית הלא מודעת.

היא לבשה מדים מטופחים שצבעם כחול צי, ורגליה הארוכות היו עטופות במשי חיוור שהוא ידע שהיה גרביים, לא גרביונים. האם גרביים גרמו לאישה ללכת אחרת? תהה גווידו. האם התחושה של אוויר קריר על ירכיה עוררה בה מודעות כלפי מיניותה? או שמא זה היה פשוט משהו מושרש בלוסי?

לא. היא היתה אישה של ניגודים – ניגודים מטריפים ומלהיבים של מראה והתנהגות. שערה היה מואר באש, אך הבעתה היתה שלווה, והיא לא נראתה מודעת לגברים שנעמדו כדי לאפשר לה לעבור והמשיכו לעמוד במקומם וללוות את תנועת ירכיה הסקסית בעיניים רעבות.

הוא הרגיש את התשוקה המתעוררת מקשיחה את גופו אך הוא לא זז. היא עדיין לא ראתה אותו, והוא רצה לבחון את תגובתה לכשתראה...

 

לוסי ראתה לפניה את האנשים הנדחקים, ומיזוג האוויר היה קריר כמי קרח על עורה כשחצתה את נמל התעופה ההומה. העיר הזאת היתה מלאה באסוציאציות מבחינתה – חלקן טובות, וחלקן פשוט טובות מדי. שלום לך, ניו-יורק, חשבה.

"את באה ישר למלון?" שאלה קיטי.

לוסי הסתובבה. חברתה הדיילת משחה את שפתיה בשפתון ללא שימוש במראה, ולוסי סימנה לה ללא קול שהשפתון שלה נמרח. "כן. למה לא?"

"טוב, לא הייתי בטוחה..." קיטי חייכה בשובבות כשניגבה את הכתם הסורר של גלוס ורוד. "אם תיפגשי את הנסיך שלך או לא."

הדגש על המילה היה דבר שבשגרה, ולוסי כבר התרגלה להקנטות, אף שבהתחלה לא ידעה כל-כך איך להגיב. התחושה היתה משונה – לא רק לשאר צוות הטיסה, אלא גם לה. בחורות רגילות לא יצאו עם נסיכים! אבל מסתבר שכן. למעשה, הן–

מחשבותיה קפאו וצעדיה הגיבו כמעט בהתאם. אינסטינקט עז כלשהו גרם לה להמשיך לנוע קדימה, קדימה... כי לשבריר שנייה היא דימתה לראות את גווידו.

"זה לא הוא?" שאלה קיטי בסקרנות כשעקבה אחר כיוון מבטה של לוסי.

תודה לאל שהן היו רחוקות ממנו מספיק כדי שהוא לא יוכל לראות שפניה החווירו. או לפחות לוסי תיארה לעצמה שהן החווירו, כי בוודאי היה ביטוי גופני כלשהו לסחרחורת שתקפה אותה. כאילו כל הדם התרוקן מעורקיה והשאיר את איבריה מיובשים ועל סף קריסה. תמשיכי ללכת, אמרה לעצמה. פשוט תמשיכי ללכת.

"זה הוא!" לחשה קיטי. "אוי, אלוהים. זה הוא! הוא בא לפגוש אותך! נכון שזה רומנטי?"

לוסי זקפה את גבותיה מתחת למסך החום-זהבהב של הפוני שלה. "למה את לא מופתעת כל-כך כשחברים של אחרות מגיעים לפגוש אותן?" ציינה ביובש.

"זה בגלל שאחרות לא יוצאות עם נסיכים," נזפה בה קיטי.

לוסי נענעה בראשה. "הוא סתם גבר," חלקה על חברתה חלושות, אך ידעה שדבריה חפו משכנוע.

כי זה לא היה נכון.

היא הניחה למבטה לשוטט עליו כשפסעה לעבר העיניים השחורות הבורקות שהתמקדו בה. נסיך או לא נסיך, הוא היה מסוג הגברים שרוב הנשים לא זוכות לפגוש, אפילו לא פעם בחיים.

משהו ביציבתו משך את העין, משהו בביטחון היהיר ששידר בשילוב עם עליונות עצלה. האם הדם הכחול שלו והחינוך שקיבל העניקו לו את התכונות האלו שגרמו לו להתבלט מעל כולם, או שמא הוא היה מחזיק בהן בכל מקרה?

הוא עמד לצד עמוד ומחצית גופו היתה מוסתרת. היא ידעה שהוא בוודאי חיפש מחסה מעיניים סקרניות. גווידו הפנה את גבו לחייו כנסיך, אך המורשת שלו לא אפשרה לו להתנער מהתואר שלו לגמרי. אנשים היו סקרניים לגבי התואר, אך לרוב היו סקרניים בגללו – ומי יכול היה להאשים אותם?

לוסי ראתה אותם שוב ושוב מכרכרים סביבו ונתלים בכל מילה שלו – גברים ונשים כאחד, אך בעיקר נשים. הן שתו בצמא את הופעתו הכהה והמרשימה, את הדיבור הסקסי המתובל במבטא ואת החושניות האגבית שהיתה לו טבעית כמו הנשימה.

הוא היה גבר יחיד ומיוחד במינו, וללוסי עדיין לא היה ברור כל-כך מה הוא מצא בה. לעתים הרגישה כאילו היא חיה בתוך בועה, ושבאחד הימים הבועה תתפוצץ והיא תישאר עם המציאות המשמימה והקודרת של חיים ללא גווידו.

אל תייחסי לזה חשיבות רבה מדי, הזכירה לעצמה בפראות. רומן קליל – לא יותר ולא פחות. ואם בגלל מוצאו הוא מעניק לרומן פן אגדתי, פשוט תיהני מזה ואל תנפחי את זה.

היא נופפה לקיטי לשלום כשחצי-החיוך שלה נשאר במקומו כאילו צויר על פרצופה ופסעה אל גווידו הממתין. הוא היה דמות כהה ומהורהרת בבגדי פשתן קרירים ויקרים. הרעש האקסטטי של לבה החריש אותה, אך היא נעצה בו מבט יציב כפי שהיתה מפנה אל כל נוסע במחלקה הראשונה שהיה מבקש ממנה כוס שמפניה.

"שלום, גווידו," אמרה בקול נמוך וצלול. "לא ציפיתי לראות אותך כאן."

 

הוא אולי היה חש התפעלות אלמלא התסכול גבר עליו. האם דבר לא השפיע עליה מלבד סקס? כי אז – ורק אז – היא השתחררה לגמרי. כשהביט בחיוך השליו שכמו לעג לנמשים הילדותיים שלה, הוא התקשה לדמיין אותה לוחשת את שמו, או צורחת אותו, או רועדת לעומת כתפו מאנחות מטלטלות וחסרות אונים.

גווידו הרגיש האצה בפעימות לבו וידע שהאינסטינקטים שלו נלחמים בהיגיון שלו. האם לא היה זה קור הרוח הקפוא שלה שזיכה אותה בתשומת לבו ועורר בו נחישות להשיג אותה? האם דמיין שהוא ימיס אותה ויפיל אותה בקסמיו – כמו את כל האחרות – ואז יוכל לעזוב אותה כשהוא שמח וטוב לב?

"אולי לא הייתי טורח, אם הייתי יודע שאזכה לקבלת פנים פושרת כזאת," התחמק בקול משיי.

היא ראתה את הזיק בעיניו השחורות וידעה כעת, כפי שידעה מהרגע הראשון, שהוא גבר שרגיל להפגנות חיבה אינסופיות ושיהיה משועמם מהן. לכן היא לא סיפקה לו אותן. מגיל מוקדם למדה לוסי להתאים את עצמה לרצונות של אחרים. יש שהיו קוראים לזה ריצוי; היא היתה מגדירה זאת כדרך לוודא שהיא תסתדר עם אנשים.

"אז מה היית רוצה שאעשה?" מלמלה. "שאטיל את זרועותי סביב הצוואר שלך ואצרח מאושר?"

"את יכולה לשמור את זה לשלב מאוחר יותר. למיטה," השיב בלעג ותוגמל בסומק קל שזחל על פני עורה החיוור זרוע הנמשים.

ההסמקה אולי לא היתה בשליטתה, אך קריאת התגר שרשפה מעיניה כן. היא זקרה את סנטרה ולעגה לו בחזרה. "אולי אני עייפה וזקוקה לשינה."

"ואולי לא." הוא הרים את ידו אל פניה והעביר לאט קצה אצבע על פניה הסמוקות. הוא סיים במעקב אירוטי מכוון אחר שפתיה, והן רטטו קלות בתגובה ונפשקו. הוא רצה להרכין את ראשו ולנשק אותן, אך מובן שלא עשה זאת.

הוא יכול היה לדמיין את הכותרות. נשיקה אירוטית פומבית בשפת העיתונות פירושה היה דבר אחד בלבד – פעמוני חתונה קרבים.

אך אם הוא היה קר רוח, לוסי היתה קרת רוח אף יותר, ועיניו נצצו כשמבטיהם נפגשו.

"תני לי את התיק שלך," אמר בקול יציב. "המכונית שלי מחכה."

היא מילאה את תפקידה. את התפקיד ההכרחי. היא לא הטילה את עצמה אל זרועותיו. היא אפילו לא הסגירה רטט של עונג כשהוא נגע בה, אבל יש גבול לכל תעלול, ולוסי רצתה אותו. מאוד. היא הניחה לו לקחת את התיק הקטן שלה והרשתה לעצמה לחייך.

"נחמד. אתה נוהג?"

נחמד? פתאום הוא נתקף צורך לנפץ את שלוותה הקפואה. "לא," אמר רכות כשחצו את האולם מבלי לתת דעתם למבטים הסקרניים שמשכו. "יש לי נהג שמוסתר מאחורי זכוכית כהה, כך שהוא לא יוכל לראות כשאני אתחיל לנשק אותך. הזכוכית גם אטומה לקול, כך שכאשר קצב הנשימה שלך יתגבר ברגע שאני אדחף את היד שלי מתחת לחצאית שלך, הוא לא ישמע את זה."

פיה יבש לחלוטין. "אוי, גווידו, תפסיק," לחשה.

הוא הרגיש את ההתקשות הנפלאה וידע שהוא חייב להפסיק את זה. אבל עוד לא.

"הוא גם לא יראה אותי מסיר את התחתונים שלך ומושיב אותך עלי..."

"גווידו–"

"מושיב אותך עלי חזק."

"ג... גווידו–"

הוא קירב את שפתיו אל אוזנה ודיבר בלחישה משיית כשנשם את ריחה. "ואני ארים ואוריד אותך, ארים ואוריד אותך, ואמלא אותך לגמרי עד שאת תתנשפי–"

"גווידו!" היא עצרה את נשימתה, ראשה סחרחר, הדופק שלה משתולל.

הוא שם לב שצעדיה נעשו מהוססים, והוא אחז בזרועה בדיוק כשלימוזינה שחורה עצרה לצדם בנהמה. הוא פלט אל הנהג הוראות לקוניות בצרפתית ואחר הושיב אותה במושב האחורי, הצטרף אליה וטרק אחריהם את הדלת, כך שהם נכלאו בעולם מפואר ואפלולי משלהם כשהוא כלא אותה במעגל זרועותיו החמים.

היא בערה מתשוקה עד שכמעט לא הצליחה להגות את שמו כשהוא  השכיב  אותה  על  המושב  וכובעה  צנח  מראשה. "גווידו–"

אך לא היתה שום תשובה מלבד הלחץ המתוק של פיו כשהוא החל לנשק אותה ולקח אותה לאותו מקום שבו דבר לא היה חשוב למעט התחושה והטעם והריח והמגע שלו. היא העבירה את אצבעותיה בהנאה בשער הסטן שלו שצבעו היה כעץ הובנה ופיתלה את גופה מולו בחוסר מנוחה. והיא קפאה באימה נרגשת כשהרגישה את ידו על ברכה ונזכרה בדבריו.

הוא בוודאי לא התכוון ל...

אך הוא הניע את ידו, והיא התפתלה בתגובה לכיוון שאליו פנתה היד, ירכיה סותרות את המילים שהכריחה את עצמה לומר.

"לא, אנחנו לא יכולים," מחתה בקול מטושטש מערגה. "אסור לנו. לא כאן."

"למה לא? המחשבה על זה הדליקה אותך. את יודעת שזה נכון." הוא נגע בה מעל קצה הגרב, בנקודה שבה העור החשוף שהסתיר דם חם היווה ניגוד מגרה למשי הקריר. "ראיתי את זה בעיניים שלך."

"אולי... אוי, אלוהים..." עיניה נעצמו וראשה צנח לאחור על ריפוד העור הרך כשקצות אצבעותיו גלשו בהתגרות לעבר המקום שבו החום חרך אותה ללא מנוח. "אולי... אולי זה הדליק אותי. זה לא אומר שזה בסדר."

היד עצרה. "את רוצה שאני אפסיק, קרה מיה?"

תסכול פילח אותה. היא נענעה בראשה בחוסר ישע.

הוא קירב את שפתיו אל אוזנה. הוא אהב לראות אותה כך. כנועה. קרירותה מתנפצת לכדי צורך בוער ובהול. "אני לא יכול לשמוע אותך, לוסי."

"לא," לחשה. "אל תפסיק. בבקשה אל תפסיק."

חדוות ניצחון הציפה אותו, והוא הסיט ברכושנות את התחתונים שלה כדי למשש את הבשר הרגיש לעילא. אך זה הסתיים כמעט לפני שהוא התחיל. הוא הרגיש את גופה מתאבן כשהצמיד אליה את קצות אצבעותיו, והיא לפתה את צווארו ומשכה את פיו אל פיה בדיוק כשרגליה נפשקו והיא פלטה קולות עונג רכים ונאנחים, כמו חתולה.

הם נותרו כך זמן מה, פיותיהם דבוקים זה לזה, אצבעו עדיין נוגעת בה באינטימיות שעה שהיא המשיכה להתעוות לעומתו. בסוף היא התרחקה, פניה מכוסות דוק של זיעה, עדיין רועדת כשנדה בראשה.

"בשביל מה עשית את זה?" היא ינקה אוויר אל ריאותיה כמו אישה טובעת.

הוא חייך כשהפשיל בחזרה את חצאית המדים שלה. "כי רצית בזה."

"היינו צריכים לחכות."

"אבל את לא רצית."

זה נכון. עבר הרבה זמן – יותר מדי זמן – והיא התגעגעה אליו. האם הוא התגעגע אליה? תהתה. אפילו טיפ-טיפה? היא הרימה את עיניה אל עיניו, אך כרגיל מעמקיהן הכהים הנוצצים היו בלתי חדירים. היא רצתה לנשק אותו שוב, אך המעשה נראה כמעט אינטימי מדי. זה לא נשמע מטורף אחרי מה שזה עתה קרה?

"ומה איתך?" שאלה בצרידות וחפנה אותו פתאום. הוא עצם רגע עיניים וגנח, לפני שהרחיק ממנה את ידו, הביא אותה אל פיו והניח לנשימתו להתייצב לפני שדיבר.

היא הרגישה את הבל פיו החמים על קצות אצבעותיה.

"אבל אני יכול... לחכות, קרה," אמר בצרידות. "זה ההבדל בינינו."

הוא תמיד היה כה מרוסן – תמיד – וכשהפגין את המשמעת העצמית שלו הבליט את החוסר שלה בכך! אך לוסי ידעה שלא מדובר כאן רק בנחישות הפלדה שלו. מבחינה גופנית היא אולי יכולה לשנות את דעתו, אך מבחינה מנטלית אין לה סיכוי.

ייתכן שהוא התייחס בביטול לכל הקישוטים שהיו חלק בלתי נפרד ממעמדו כנסיך, אך הוא מעולם לא התעלם מהאחריות שנלוותה לתואר. מוחו היה דוהר קדימה ומשתלט על דרישות גופו. הוא היה מתאר לעצמו את כל התרחישים הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת – שנהג יתפוס אותם או המשטרה או צלמים, ואחד מנסיכי מרדיבינו יתגלה כשדיילת אוויר רכונה על חיקו ושקועה במעשיה.

לוסי הסמיקה והתרחקה ממנו. פתאום הרגישה זולה כשדמיינה איך זה ייראה לאדם מבחוץ. אישה יורדת ממטוס ומניחה לגבר לכבוש אותה במכונית. ועוד גבר שמעולם לא השמיע באוזניה הבטחות למחויבות ולעולם לא ישמיע. האם היא ממעיטה בערך עצמה, ואם כן, כמה זמן תניח לזה להימשך?

"קרה?"

קולו היה נמוך, ואצל מישהו אחר אפשר היה כמעט לטעות ולחשוב שמדובר ברכות, אבל רכות היתה מושג זר לגווידו.

הוא ראה את עיניה מתקדרות ואיזו התנגדות פנימית עיקשת נמסה בו לפתע. הוא רכן לעברה עד שמצחיהם נגעו והחל ללטף את שערה.

"תסלחי לי, לוסי," אמר ברוך.

לוסי עצמה עיניה. על מה? על שהביא אותה לרקיע השביעי בתוך פרק זמן קצר מגונה? או על שהבהיר לה שבכל הנוגע לסקס הוא המפעיל והיא הבובה על החוט?

היא שבה לפקוח את עיניה. "אתה גורם לי להרגיש חסרת אונים," הודתה.

הוא משך בכתפיו. "לפעמים אישה צריכה להרגיש חסרת אונים."

"אבל גבר לא?" שאלה בהתגרות.

"ברור שלא." עיניו רשפו בתגובה בקריאת תגר. "זו הסיבה שנולדנו המין החזק יותר. לא ידעת את זה? אנחנו בנויים להילחם במלחמות ולצוד, לא לשכב על הגב כמו חתלתולים קטנים מאולפים."

"בדיוק כמו שעשיתי עכשיו, אתה מתכוון?"

הוא חיכך את שפתיו בשפתיה. "מממ. היית מושלמת. אני אוהב לראות אותך ככה."

"אוף, אתה פשוט חולה שליטה," אמרה ברוגז קל.

חיוך עיקל את פיו. "אבל גם את זה את אוהבת."

"לפעמים." לא תמיד. לפעמים היתה מוכנה לוותר על מאה שיאים אירוטיים רק כדי לראות אותו מפגין אפילו קמצוץ של פגיעות, אך זה כמו לייחל שהשמים יתחילו פתאום להמטיר יהלומים במקום כדורי ברד. "לפעמים הייתי רוצה שתהיה קצת יותר משוחרר."

"אני אשתחרר אחר-כך," הבטיח בקול משיי ומשך אותה אל זרועותיו. "אני מבטיח לך."

"אני לא מתכוונת רק במיטה," התעקשה לוסי. "זה אולי מושג זר בשבילך, גווידו, אבל מותר לך לפרוק עול גם בהזדמנויות אחרות."

"ששש. מספיק. זה מספיק, קרה."

לוסי השעינה את ראשה על כתפו ושקעה בשתיקה כשחשבה על נזיפתו האילמת. האם היא נדנדה לו? היא הביטה בעד החלון בדיוק כשהמכונית היקרה חלפה בנהמה על פני פארק אווניו ועצרה מול בניין ישן יפהפה.

היא סובבה את ראשה וגילתה שהוא בוחן אותה בריכוז. "למה אנחנו עוצרים כאן?"

"כי הגענו."

לוסי זקפה גבותיה מתחת לפוני האדמוני המתנועע שלה. "זה לא נראה כמו מלון!"

"כי זה לא." הוא חייך כאילו דבר לא מוטל על כף המאזניים. אבל משהו היה מוטל על הכף, ושניהם ידעו זאת. "חשבתי שאולי תרצי לראות את הדירה שלי."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של הוצאת שלגי
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי28 ₪ 29 ₪
עוד ספרים של שרון קנדריק
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il