דף הבית > לחזור לחיים

לחזור לחיים

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 מצב רוחו של ג'ק קונולי קודר והוא עדיין מתאושש ממות אשתו. הוא לא מחפש לו אישה, עד שהוא פוגש את גרייס ספנסר המכופתרת, שמעוררת את חושיו בחזרה לחיים. עם זאת, ג'ק לא יכול להוציא לפועל את רגשותיו מפני שגרייס שייכת לאחר. גרייס, שלכודה במערכת יחסים מזויפת שנועדה להגן על משפחתה, יודעת שאם תעבור את הגבול עם ג'ק, היא תסכן את כל היקר לה. מתחת לרעב שהיא רואה בעיניו של ג'ק נמצאת הבטחה למשהו מעבר, אבל האם די בכך כדי שהיא תיכנע ותטעם מהפרי האסור...
פרק ראשון

אן מאטר / לחזור לחיים

 1

ג'ק שמע את הטלפון מצלצל כשנכנס לבית.

הוא התפתה לא לענות. הוא ידע מי זה יהיה. לפחות שלושה ימים חלפו מאז שגיסתו יצרה איתו קשר. נדיר שדברה התעלמה ממנו לפרק זמן כה ממושך.

אך היא היתה אחותה של ליסה, והוא הניח שהיא רק פקחה עליו עין. האמת היא שהוא לא היה זקוק להשגחה, חשב בהשלמת גורל. הוא הסתדר מצוין בכוחות עצמו.

ג'ק הצניח את השקית עם הבגט החם עדיין, שקנה במאפיית הכפר, על השיש והרים את טלפון הקיר שבמטבח.

"קונולי," אמר וקיווה בניגוד לכל הסיכויים שזו אולי טעות במספר. אך תקוותיו התנפצו כשדברה קאריק נשמעה מעבר לקו.

"למה אתה מתעקש לכבות את הטלפון הנייד שלך?" בירכה אותו ברוגז. "התקשרתי אליך פעם אחת אתמול ופעמיים היום, אבל אתה אף פעם לא זמין."

"ובוקר טוב גם לך," העיר ג'ק ביובש. "ולמה אני צריך להסתובב עם טלפון נייד לכל מקום? קשה לי להאמין שיש לך משהו לספר לי שלא יכול לחכות."

"איך אתה יודע?" דברה נשמעה פגועה כעת, והוא החניק גניחה. "בכל מקרה, מה אם היתה לך תאונה? או אם היית נופל מהסירה הטיפשית הזאת שלך? אז היית שמח אם היה לך אמצעי תקשורת כלשהו."

"אם הייתי נופל מהסירה, הטלפון לא היה פועל במים," השיב ג'ק בנועם ושמע את נחרתה קצרת הרוח של דברה.

"תמיד יש לך תשובה, נכון, ג'ק?" דרשה לדעת בתסכול ברור. "בכל אופן, מתי אתה חוזר הביתה? אמא שלך דואגת לך."

ג'ק הודה שהחלק של הדאגה אולי נכון. אך גם אמו וגם אביו – וגם אחיו, בעצם – ידעו לא לשאול שאלות כאלה.

הם הבינו שהוא הרגיש צורך להתרחק מהמשפחה. והבית הזה שהוא מצא בחוף נורת'אומבריה היה בדיוק המקום שבו רצה להיות.

"זה הבית שלי," אמר כעת וסקר במבטו בגאוות מה את המטבח הגדול של בית החווה.

כשקנה את הבית, הוא היה במצב של הזנחה. אבל אחרי שחי חודשים על מזוודות וקרטונים, השיפוץ – שאת רובו ביצע לבד – הושלם.

בית לינדיספארן התגלה כבית נוח אך אלגנטי. המקום האידיאלי כדי למצוא בו מקלט ולהחליט מה הוא מתכוון לעשות בשארית חייו.

"אתה לא רציני!" הוא כמעט שכח מה היתה תשובתו עד שדברה דיברה שוב. "ג'ק, אתה אדריכל! ולא סתם, אלא אדריכל מצליח. רק בגלל שירשת את הכסף הזה, זה לא אומר שאתה צריך לבזבז את כל זמנך בהתבטלות באיזו פינה שכוחת אל של אנגליה!"

"רות'ברן היא לא פינה שכוחת אל של אנגליה," מחה ג'ק בנימוס. "והיא בהחלט לא רחוקה יותר מקילפני." הוא נאנח. "הייתי מוכרח להתרחק מאירלנד, דבס. חשבתי שהבנת את זה."

דברה משכה באפה. "אני משערת שאני מבינה," התרככה. "אני בטוחה שמותו של סבך היה הקש האחרון. אבל כל המשפחה שלך כאן. החברים שלך כאן. אנחנו מתגעגעים אליך, אתה יודע."

"כן, אני יודע." למרות זאת ג'ק הרגיש שסבלנותו פוקעת. "תראי, אני מוכרח לזוז, דבס." הוא העווה פניו בשל השקר. "מישהו דופק בדלת."

כשהטלפון חזר אל הקיר, ג'ק פשט רגע את ידיו על השיש הקריר ונשם עמוק. זו לא היתה אשמתה, אמר לעצמו. רק מפני שכל אימת ששמע את קולה הוא מצא את עצמו חושב על ליסה, זה לא אומר שהיא אדם רע.

למען השם, הוא רק רצה שהיא תרד ממנו.

"היא מאוהבת בך, אתה יודע."

הטון הקליל המשועשע למחצה חדר לתוך מצב רוחו העגום. הוא הרים את ראשו ומצא את ליסה יושבת על קצה הדלפק ובוחנת את ציפורניה. היא היתה לבושה באותם מכנסי שבע שמיניות וחולצת משי שלבשה בפעם האחרונה שראה אותה. סנדל אחד גבה-עקב השתלשל מכף רגלה הימנית.

ג'ק עצם רגע את עיניו והזדקף מתנוחתו השחוחה.

"את לא יודעת את זה," אמר בפסקנות, וליסה הרימה את ראשה ופגשה במבטו המהורהר.

"אני כן," התעקשה. "דבס היתה מאוהבת בך שנים. מהפעם הראשונה שהבאתי אותך הביתה לפגוש את אבא."

ג'ק סב מעליה והרים את הבגט שהביא מהמאפייה. למרות שיחתו עם דברה, הבגט עדיין היה חמים, והוא הדליק את קנקן הקפה והוציא חמאה מהמקרר.

הוא פרס לעצמו נתח נדיב מהבגט ומרח אותו בשכבת חמאה עבה. אחר-כך הכריח את עצמו לאכול אותו, אף שהפריע לו שהיא התבוננה בו כשעשה זאת.

"אתה חוזר לאירלנד?"

ליסה היתה עקשנית, ואף שג'ק תיעב את כניעתו לה הוא סובב את ראשו. היא עדיין ישבה על השיש שלו, דמות שמימית חיוורת שהוא ידע מניסיון קודם שיכולה להיעלם בן רגע. אך היום היא נראתה נחושה בדעתה לענות אותו, והוא משך בכתפיו ברישול.

"מה זה משנה לך?" שאל כשהרים מאג ממייבש הכלים ומזג לעצמו קפה. חזק ושחור, כפי שאהב. "גם את לא אוהבת את נורת'אומבריה?"

"אני פשוט רוצה שתהיה מאושר," אמרה ליסה ופישקה את אצבעותיה כפי שראה אותה עושה מאה פעמים אחרי שמרחה לק על ציפורניה. "בגלל זה אני כאן."

"באמת?"

ג'ק היה ספקני. לדעתו, היא עשתה את מיטב המאמצים לגרום לאנשים לחשוב שהוא משוגע. הוא דיבר עם אדם מת, למען השם. כמה מטורף זה?

פרץ רוח נשב על פניו ובפעם הבאה שהסתכל, היא נעלמה.

היא לא הותירה שום דבר מאחור. אפילו לא את הרמז הקל לבושם שתמיד השתמשה בו. שום דבר כדי להוכיח שהוא לא יוצא מדעתו כפי שחשד לעתים.

בהתחלה ג'ק ביטל את הופעותיה של ליסה כליקוי מנטלי. למרות זאת הוא פנה לרופא בוויקלו, והלה שלח אותו לפסיכיאטר בדבלין.

הפסיכיאטר סבר שזו דרכו של ג'ק להתאבל. ומכיוון שאף אחד אחר לא ראה את ליסה, ג'ק האמין למחצה שאולי הוא צודק.

אך הביקורים נמשכו, לפעמים בהפרש של ימים, בפעמים אחרות שבועות. ג'ק התרגל אליהם כל-כך עד שהם חדלו להדאיג אותו.

פרט לכך, הוא אף פעם לא הרגיש שליסה רוצה לפגוע בו. להפך, היא תמיד נראתה יוצאת דופן וגחמנית כפי שהיתה בחיים.

ג'ק הזדעף ולקח את הקפה שלו לאורך מסדרון רחב ספון עץ אל סלון שטוף שמש.

החדר היה גדול, גבה-תקרה ומרוהט באלון כהה ובעור. קירות חיוורים היוו ניגוד לקורות המשופעות שמעל ראשו, וחלונות ארוכים השקיפו על קו החוף ועל המים האפורים-כחולים של הים הצפוני.

כיסא נדנדה מרופד עור נח בגומחת החלון, וג'ק התיישב בו והשעין את כפות רגליו הנעולות במגפיים על אדן החלון. השעה עדיין היתה מוקדמת, בקושי תשע בבוקר, והיום השתרע לפניו, שקט ובלתי מובנה.

וגם את זה הוא אהב.

כששתה את הקפה שלו, הוא הרהר באפשרות להוציא את האוספריי להפלגה. הוא ידע מניסיון קודם ששיט בסירת המפרשים הדו-תרנית שאורכה שנים-עשר מטר דרש את כל האנרגיות שלו. הים הצפוני, אפילו בסוף מאי, לא היה פראייר.

הוא קימט את מצחו. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה אקשן כזה. אולי הוא יבלה זמן מה על הסירה. היו עבודה או שתיים שדרשו את תשומת ליבו. והוא נהנה להחליף כמה מילים עם הדייגים שהשתמשו גם הם בנמל הקטן.

לא שהוא באמת נזקק לחברה. אף שהוא התאבל אחרי התאונה שבה אשתו נהרגה, הוא לא היה בעל נטיות אובדניות. נוסף על כך, חלפו כמעט שנתיים מאז מותה של ליסה, למען השם. הוא כבר אמור היה להתגבר על הצער.

והוא אכן התגבר. רוב הזמן. חוץ מאשר כשליסה עצמה הופיעה כדי לענות אותו.

מתי היא הופיעה לראשונה? זה בוודאי היה חודש אחרי ההלוויה. ג'ק ביקר בקבר שלה בחצר הכנסייה בקילפני ופתאום התחוור לו שליסה עומדת לצדו.

אלוהים, היא בהחלט הוציאה אותו בטלטלה מהאפתיה שלו באותו יום, נזכר בצער. הוא האמין למחצה שהם כנראה קברו בטעות אישה צעירה אחרת.

אבל לא. ליסה העמידה אותו במהירות על טעותו. בכל אופן, למרות העובדה שמכונית הספורט הקטנה שלה עלתה בלהבות עם ההתנגשות במשאית הדלק, רישומים דנטליים ודנ"א שנמצא בזירה הוכיחו חד-משמעית שהשרידים שנמצאו היו של אשתו.

הדבר היחיד ששרד את התאונה ללא פגע היה אחד מסנדלי המעצבים שלה. והוא הניח שזו הסיבה שליסה תמיד הופיעה בימים אלה כשהיא נועלת רק סנדל אחד.

הוא נהג להרהר באנומליה הזאת. למה, אם ליסה עצמה יכלה להיראות בריאה ושלמה, אי-אפשר היה לספק לה סנדל אחר?

זה לא היה חשוב. אחרי אותו מפגש מטלטל ראשון, ג'ק למד לא לתהות בעניין אי-סדירויות סתמיות כאלה. לליסה היתה אג'נדה משלה והיא אף פעם לא סטתה ממנה.

היא נהנתה להתגרות בו. כפי שעשתה בשלוש שנות נישואיהם. כל דבר אחר היה כנראה מחוץ לתחום פעילותה.

הוא הזדעף, סיים את הקפה שלו בלגימה יחידה וקם על רגליו. הוא לא יכול לבלות את שארית חייו בניתוח מה שיכול היה לקרות. או כפי שדברה אמרה, ב"התבטלות".

או בשיחות עם רוח רפאים, תיקן ביובש. אולי עליו לתהות אם הוא יוצא מדעתו.

שמונה שעות לאחר מכן הוא הרגיש הרבה פחות עגמומי. הוא בילה את הבוקר בביצוע תיקונים קטנים בסירה. ואז מפני שזה היה אחר-צהריים יפהפה, ורק רוח קלה נשבה מדרום-מערב, הוא יצא עם האוספריי לסיבוב.

עד שנהג בחזרה לבית לינדיספארן, הוא כבר שכח כמה מהורהר היה באותו בוקר. היה לו דלי מלא ברכיכות טריות בירכתי הלקסוס שלו. הוא ציפה להכין לעצמו סלט לובסטרים לארוחת ערב.

הוא נשען על המקרר ושתה פחית בירה צוננת כששמע גריסת צמיגים על שביל הגישה שלו. לעזאזל, חשב כשהטיח את הפחית שלו בשיש וניגש אל דלת הכניסה. הדבר האחרון שרצה הלילה זה חברה...

הוא הזעיף פנים. לא היו לו מבקרים. לפחות לא מבקרים שחנו בשביל הגישה שלו. אף אחד, מלבד משפחתו הקרובה, לא ידע איפה הוא גר. והם קיבלו הוראות מפורשות לא למסור את כתובתו לאיש.

כשפעמון הדלת צלצל, הוא ידע שהוא מוכרח לענות.

"למה שלא תפתח את הדלת?"

ג'ק הסתובב בפתאומיות ומצא את ליסה שעונה על הקונסולה שצורתה חצי עיגול.

"מה אמרת?"

"תפתח את הדלת," חזרה ואמרה, ולראשונה היא נראתה כמעט מלאת חיים.

"אני מתכוון לעשות את זה," אמר בקול נמוך וקיווה שמי שבחוץ לא ישמע אותו. "מה זה משנה לך? אני זה שיצטרך לשעשע אורח לא רצוי."

"שני אורחים לא רצויים," תיקנה אותו ליסה, רומזת שיש לו יותר ממבקר אחד, וגבותיו של ג'ק התחברו.

"אז מי הם?"

"אתה כבר תגלה," אמרה בקלילות ודמותה נמוגה שעה שדבריה התפוגגו.

ג'ק נענע בראשו ולא ידע איך לפרש את זה. נדיר היה שליסה הופיעה פעמיים ביום אחד. האם משהו במבקר – מבקרים – הטריד אותה? אולי עליו לעמוד על המשמר. אחרי הכול, הוא נמצא לבד בבית.

טוב, כמעט לבד.

הוא הדף מחשבות שליליות כאלה הצידה, שחרר את הבריח ופתח את הדלת.

גבר עמד בחוץ. גבר שהוא לא ראה האל יודע כמה זמן. הוא ושון נסביט גדלו יחד. הם אפילו למדו יחד באוניברסיטה וחלקו דירה בשנתם האחרונה.

הם סיימו את הלימודים בטריניטי קולג' שבדבלין והיו להוטים להוציא תארים מתקדמים, ג'ק באדריכלות ושון במדעי המחשב. עם זאת, אחרי שעזבו את טריניטי, דרכיהם נפרדו, והם נפגשו רק מדי פעם כשביקרו את הוריהם בקילפני.

מאז נישואיו של ג'ק לליסה הוא פחות או יותר איבד קשר עם האיש השני. והוא היה מוכרח לומר ששון היה האדם האחרון שהוא ציפה לראות כאן.

"אתה פתוח לביקורים?"

שון חייך אליו, וג'ק לא היה מסוגל לסרב לו.

"בטח," אמר ולחץ את היד ששון הושיט לו ואחר-כך הצטדד אוטומטית. "אבל, אלוהים, מה אתה עושה כאן? ואיך לעזאזל מצאת אותי?"

חיוכו של שון התרחב. "אני מומחה למחשבים, זוכר?" אמר בזחיחות והעיף מבט לאחור אל המרצדס הכסופה שחנתה בשביל הגישה של ג'ק. "אבל אני לא לבד. הבאתי איתי את החברה שלי." הוא עשה פרצוף. "זה בסדר אם שנינו ניכנס?"

טוב... ג'ק משך בכתפו בהרהור. ליסה צדקה. באמת היה לו יותר ממבקר אחד. אבל...

"בטח," אמר בהסתייגות מה ותוך כדי כך העיף מבט מהיר מעבר לכתפו. אבל השולחן היה ריק. ליסה בהחלט עזבה.

"נהדר!"

רק כששון פנה לחזור לרכב, ג'ק קלט שהוא לא החליף בגדים אחרי שחזר מהמרינה. מכנסי הדגמ"ח היו מרוחים בצבע וחולצת המיזע השחורה שלו ידעה ימים טובים יותר.

נו, טוב, הם יצטרכו לקבל אותו כמו שהוא, חשב בהשלמה. הוא לא ציפה למבקרים. וזו האמת.

שון הקיף את הרכב כדי לפתוח את דלת הנוסע ולאפשר לאישה צעירה לצאת. אך היא סיכלה את מאמציו ויצאה מהמכונית לפני שהוא הגיע אל דלתה. מעמדתו בפתח הבית ג'ק ראה רק שהיא גבוהה ודקה ולבושה בג'ינס ובחולצת טי לבנה.

שון היה בעל גובה ומבנה גוף ממוצעים, ובמגפי העקב שלה האישה היתה כמעט גבוהה כמוהו. כמו כן היה לה שיער זהוב-אדמוני מתולתל שופע, שנכון לעכשיו היה אסוף בקוקו.

היא לא הביטה מיד לכיוונו, וג'ק תהה אם היא מסויגת בנוגע לביקור הזה כמוהו. אבל שון היה חבר והוא לא יכול היה לאכזב אותו. במיוחד מפני שנראה שהוא עשה דרך ארוכה כדי לראות אותו.

שון ניסה לכרוך את זרועו סביב מותני הנערה כדי למשוך אותה קדימה, וג'ק הרגיש דקירת קנאה רגעית. כמה זמן עבר מאז החזיק אישה בזרועותיו?

אך להפתעתו, הנערה התנערה משון ופסעה לעבר הבית בנחישות שלא תאמה את ארשת פניה.

אוה-אוה, צרות בגן-עדן, הרהר ג'ק באירוניה. הוא כנראה צודק. היא לא רצתה לבוא לכאן.

ואז הוא עצר את נשימתו. הוא הרגיש פתאום כאילו נדקר במקלעת השמש שלו. תגובתו הבלתי רצונית הדהימה אותו, שטף החום שפלש אל פלג גופו התחתון מרגיש כמו אש בבטנו.

תגובתו היתה בלתי צפויה לחלוטין. שלא לדבר על בלתי הולמת. הוא לא היה בקטע של תאווה, אבל זה מה שהרגיש באותו רגע. לעזאזל, היא היתה החברה של שון; כך שון אמר. ורק מפני שהם כנראה רבו, זה לא אומר שיש לו זכות להידחף ולמלא את מקומו.

אבל היא היתה מהממת. שדיים גבוהים ומעוגלים, פטמות בולטות שהותוו בבירור תחת הכותנה הדקה של חולצתה. ירכיה היו דקות וחטובות, והיו לה רגליים שנראו אינסופיות.

תודה לאל שהוא לבש את מכנסי הדגמ"ח הרפויים שלו. היתה לו הרגשה שהוא היה צריך להסתיר עוד משהו מלבד את תגובתו. הוא כמעט התכסה בזיעה מהחשש ששון ישים לב.

הוא לא יכול היה להאמין שזו הסיבה שליסה היתה להוטה כל-כך שהוא יפתח את הדלת. עם זאת, האם זה לא היה בדיוק מסוג הדברים המשונים שהיא נהגה לעשות? היא נהנתה להתגרות בו בחיים, ועדיין נהנתה להתגרות בו עכשיו.

כמובן, חברתו של שון לא דמתה כלל לליסה. ליסה היתה קטנטונת, בלונדינית ותוססת. וטוב, כן, היא היתה פלרטטנית. אך אם לשפוט לפי המבט שקיבל מהנערה הזאת, היא היתה רחוקה מלהיות פלרטטנית. היא התבוננה בו ב... מה? אדישות? בוז? כאילו היא ניחשה בדיוק מה מתחולל בראשו.

טוב.

הוא הצטדד ואפשר להם להיכנס לבית, ושון מיהר לערוך ביניהם היכרות.

"גרייס ספנסר, תכירי את ג'ק קונולי," אמר בעליזות, ולמרות המבט בעיניה הירוקות המדהימות, ג'ק היה מחויב ללחוץ את היד שהנערה הושיטה לו באי-רצון.

"היי," אמר והיה מודע לקרירות אצבעותיה הדקות לעומת כף ידו המיוזעת פתאום.

"שלום." קולה היה קריר כמו הבעתה. "אני מקווה שזה לא מפריע לך, אבל שון ביקש ממני לבוא איתו, כדי להראות לו את הדרך לכאן."

"אני– לא. ברור שלא."

ג'ק קימט את מצחו. הוא הבחין במבטא מקומי קל. האם היא מהאזור? אם כן, איך לעזאזל פגשה את שון?

כשהתחוור לו ששתק זמן רב מדי, הוא אמר במבוכה, "את מכירה את האזור, גרייס?"

"נולדתי כאן," פתחה ואמרה, אך שון לא הניח לה לסיים.

"הפאב בכפר שייך להורים שלה," אמר במהירות. "גרייס עזבה את האזור כשנסעה ללמוד באוניברסיטה, ומאז היא גרה בלונדון."

ג'ק הנהן. לפחות זה הסביר את הקשר. בפעם האחרונה ששמע, גם שון עבד בלונדון.

"אבל עזבתי את לונדון עכשיו," התערבה גרייס בקול פסקני ונעצה בשון מה שנראה לג'ק כמו מבט אזהרה. "אמא שלי חולה והחלטתי לחזור לרות'ברן כדי להיות קרובה אליה. שון עדיין גר בלונדון. זה סתם ביקור חטוף, נכון, שון?"

לא ניתן היה לטעות בהאשמה שבשאלה. ג'ק הרגיש שעיניו נפערות, והעכבות שלו בנוגע לביקור הזה התגברו. הוא לא רצה לקחת חלק במה שהתרחש כאן. אבל ניכר היה שהם לא הזוג המאושר ששון ניסה לשדר.

"נראה," אמר עכשיו שון. אחר-כך יישר את כתפיו והכריח את עצמו לחייך בשביל ג'ק. "אני בטוח שאתה תוהה איך מצאתי אותך."

"אפשר לומר."

"טוב, כשאבא של גרייס אמר שאירי קנה את המקום הישן הזה, לרגע לא חלמתי שזה אולי אתה," המשיך שון. "רק כשהם הזכירו את השם שלך, עשיתי אחד ועוד אחד. עולם קטן, אה?"

"כן, נכון?"

ג'ק הטה את ראשו. הוא לא ניסה להסתיר את זהותו מפני המקומיים. אבל איש לא באמת הכיר אותו כאן; איש לא ידע על ליסה.

הוא פשוט לא ציפה ששון נסביט יופיע.

"אז..." ג'ק ניסה להחדיר נימת עניין לקולו. "אתה מגיע לכאן בכל סוף שבוע כדי לבקר את גרייס ואת משפחתה?"

"כן –"

"לא!"

שניהם דיברו בו-זמנית, וג'ק ראה את שטף הצבע הפתאומי שהכתים את לחייה של גרייס.

"אני מגיע בתכיפות הכי רבה שאני יכול," תיקן שון, עיניו הכחולות החיוורות מתכהות מכעס פתאומי. "בחייך, גרייס, את יודעת שההורים שלך שמחים לראות אותי. רק בגלל שאת מרגישה מוזנחת, זו לא סיבה להביך את ג'ק ככה."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אן מאטר
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il