דף הבית > לילה בחנות פרחים
לילה בחנות פרחים
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית פרוזה מקור
מספר עמודים: 184

לילה בחנות פרחים

         
תקציר

יש במבטו תקווה. אינטימיות. הוא אומנם לא מודע לכך, אבל הוא בהיר כל כך. לפעמים הוא מתעקש להתכחש לתקווה ולהישרדות, אבל הוא עדיין זוהר. זוהר אך לא מפיץ אור. כאילו משהו בפנים לא עובד. כאילו המלאכים הפרטיים שלו פרשו. כאילו הוא מת. ואני תוהה איך הוא מסתדר בלעדיהם. האם יהיו להם מחליפים? האם זו תהיה אני?

 

אדם פוסט־טראומטי נאלץ לחזור למקום שבו נדקר. אותו המקום ממש, שעבורו הוא חור שחור מלא בפחדים ובהתקפים של נפש מצולקת, משמש נחמה ומפלט עבור אחרת. היא תמצא שם אור. וכך, כשחושך מתערבב באור והוא מתערבב בהיא, הם מנצחים את עצמם.

 

ליאל ויידנפלד היא סופרת צעירה, סטודנטית לפסיכולוגיה, שספרה הראשון לילה בחנות פרחים הוא ספר שמימי, קסום ונוגה.

פרק ראשון

פרק 3

אוליבר [הווה]

 

עשרים דקות לסגירה.

אני מתיישב מאחורי הקופה ומדליק את הרדיו. השיר הראשון שמתנגן משקיט מעט את המחשבות שלא מפסיקות להתרוצץ, גורם להן להישמע כמו זמזום מציק ותו לא.

 

רבע שעה לסגירה.

בחוץ חשוך לחלוטין. הכוכבים פוקחים עיניהם ואיתם העולם לוקח צעד אחורה כדי לעכל את התרחשויות היום, מאט כשהם אוחזים בו. השיר ברדיו הסתיים, מישהו לא מעניין החליט שהוא לוקח את המושכות לידיו והשתלט על השידור.

אני מפהק.

אור הוא תופעה פיזיקלית שכבר שנים מרתקת אותי. העובדה שעצם נראה רק כאשר אור מוחזר ממנו הופכת את החושך לאדון הקיים ולשליט הנמצא.

אני מהרהר בזה כשמבטי המשועמם, שאופייני לי כל כך, מרוכז בפרחים הבהירים שאותם עדיין קל יותר לראות. את הכהים אני כבר בקושי מזהה.

יש לפרחים יכולת הארה זהה לזו של השמש, ואני מרגיש שהשמש שוקעת. זה כוחו של הלילה. של החושך. כשהוא בא, הוא מתעקש להתפשט על פני כל דבר, לוקח תחת כנפיו את האור, מסרב להרפות עד שמגיעה טיפה חזקה מספיק שמסנוורת אותו עד תבוסה.

 

עשר דקות לסגירה.

אני נכנס לחדר האחורי בתקווה שלא ייכנסו עוד לקוחות, מרגיש את המתח מתפוגג מהגוף. אורות מהבהבים בחוץ, פעימות הלב אט־אט מתאחדות לכדי קצב אחיד, והגרון שורף מרוב צמא שניסיתי כל כך להתעלם ממנו כשעוד היו לקוחות בחנות. אני מעביר מבט על המקרר הקטן ומתאכזב שלא נשארו בו דברים שאפשר לשתות, סופר את הדקות עד שאוכל לצאת.

 

חמש דקות לסגירה.

הדלת נפתחת וצליל פעמונים מהדהד בחנות. אני מקשיב ללקוח הנכנס בתקווה שבאותה מהירות שבה הגיע, כך גם יצא.

אימי מקפידה על חוקים בסיסיים בחנות, שאותם אני זוכר  עוד מתקופת הנעורים:  לא נועלים לפני זמן הסגירה המוגדר מראש. אף לא רגע לפני. לא מסרבים לשרת אדם, לא משנה במי מדובר. שעת הנעילה היא עבור אנשים מחוץ לחנות, כי אם  אתם כבר בפנים – אף אחד לא יגרש אתכם רק בגלל זמן כיבוי האורות.

מיותר לציין שאני לא מוצא היגיון בחוקים הללו. גם לא ממש מקפיד כשאימא לא כאן. אני גם לא רואה בהם אנשים. בטח לא בני אדם. למה לאימא כל כך קשה לראות בהם את האמת?

האמת היא שהם רק לקוחות. אנשים ובני אדם מזמן לא היו כאן.

אני יוצא מחדר העובדים הקטן, שבו ניצב המקרר הקטן עוד יותר, לכיוון הקופה. לקוחה עומדת בגבה אליי.

"סליחה, החנות נסגרת בעוד חמש ד–"

היא מסתובבת, גופה מגיב למילותיי.

ידיה משולבות, שערה אסוף למחצה ונוטה ימינה. אני לא מצליח לפענח את מבטה.

האם היא פגיעה?

אולי פגועה?

היא זועמת?

שלווה?

עיניה בוהקות מבעד למשקפיה הגדולים.

אין ספק שהיא עייפה.

עייפה כל כך.

עייפה מדי.

עייפה כמוני.

עיניה פונות מטה, כמו מנסה להסתיר אותן. מנסה שלא אבחין ברגשות המרוחים שלא טרחה לנקות. ההבנה הזו עוררה בי תחושת עליונות לא מוסברת. הרגשתי לרגע שאני טוב ממנה. איזה טמטום.

יכול להיות שהיא ה״אדם״ הראשון שנתקלתי בו בחנות זה שנים.

תחושה מוזרה.

אני מנתח את עיניה ורואה בכל הגוונים שבהן זיכרון ילדות, ציטוטים מודפסים מהספרים האהובים עליי, ואני שומע מתוכן צלילים ומנגינות שהייתי מסוגל להירדם לתוכם, להתעטף בהם. אני רואה בעיניה אוקיינוס שלם. דגים מפוחדים, ילדים קטנים משחקים עם הוריהם ובוכים מהמלח בפצעים, ואת עצמי, עומד בתוך סירה טובעת. אלוהים ישמור. אנשים בחנות פרחים זה מוזר.

היא בוהה בי לרגע, שואלת באיזו שעה בדיוק החנות תיסגר.

״אחת־עשרה,״ אני עונה ומסתכל בשעון הקיר, ״בעוד שלוש דקות.״

״אני מסוגלת לבצע את החישוב לבד.״

״את בטח מחשבת מהר יותר ממני,״ אני זורק לאוויר, מגחך ומתחרט באותו הרגע. מילותיי היו חסרות מטרה. מביך.

מבטה נעול על שלי, הלסת שלה מתהדקת, פניה נוטות הצידה. היא נועלת נעלי עקב חדות ומלוכלכות שנראות רדופות כמעט. היא מרגישה אותי, את מגע מחשבותיי ואת מוחי שסורק את גופה. לפתע, כמו כלב שפוחד מבעליו, היא לוקחת צעדים אחדים לאחור, רק שלא אקרא אותה. היא בולעת רוק במהירות, ראשה עומד איתן, מורם. היא מרגישה מספיק רחוקה כדי להמשיך לענות לי.

״אני מגיעה לכאן פעמיים בשבוע לפחות כבר שלושה חודשים. מעולם לא ראיתי אותך כאן.״

״לקחתי הפסקה.״

״מה הקשר שלך ללונה?״

״אני הבן שלה.״

״אה. לך אני אמורה לעזור.״

״מה?״

היא מגחכת. ״בפעם הראשונה שביקרתי כאן לונה התבדחה שאם אראה פה את הבן שלה, שארגיש חופשייה לעזור לו לעבוד, כי הוא בדרך כלל צריך את זה או משהו. היא כנראה התכוונה אליך.״

אני מהנהן בבלבול.

״מה איבדת בחנות פרחים בשעה כזו?״

״אני אוהבת פרחים.״

פיה ממשיך לנוע, שפתיה גם כן, אך המילים קטועות והמוח שלי מתקשה לעבד אותן. עיניה נוצצות מדמעות עדינות ועצורות, ואני רוצה לשאול אותה מה היא באמת עושה כאן, אך איני מוצא תועלת בכך.

״ולישון?״

״סליחה?״

״את לא אוהבת לישון?״

״אוהבת ומסוגלת אלו שני דברים שונים.״

״כן. זה נכון.״

שפתיה לובשות צורת קו, היא בוהה בי לרגע ומסירה את מבטה.

״אני אוליבר,״ אני אומר ומושיט את ידי אליה, מזמין אותה ללחיצה. אני רוכן קדימה כדי להתקרב אליה, אך רגליי אינן זזות ממקומן.

״קית׳יה,״ היא מושיטה ידה ומשלימה את הלחיצה. נדמה שרק אז הבינה כמה היא רחוקה ממני. בחוסר ברירה היא נאלצת להתקדם לכיווני. ״אכפת לך אם אסתובב קצת או שאתה רוצה לסגור?״

פתאום הבנתי לחלוטין את ההנחיות של אימא.

״תסתובבי. רק אדליק את האור הקטן,״ אני משיב ומתקדם לחדר האחורי, מחפש בחשכה את המתג שהספקתי לשכוח היכן הוא ממוקם.

״סגרת מוקדם מדי,״ היא אומרת כאילו בלעג.

״כן. בהחלט,״ אני עונה. המשפט הזה, שאותו אני מפרש כניסיון להתגרות, קצת מרגיז אותי.

״אז מה הסיפור שלך?״ היא שואלת.

״סליחה?״

״לקחת הפסקה של כמה חודשים לפי מה שאני מבינה. מה קרה?״

״אה. לא משהו שאת צריכה לערב את עצמך בו,״ אני משיב.

היא מהנהנת. ״פצע פתוח?״

״מגליד,״ אני עונה וחש שכוחות־העל שכה התגאיתי בהם כבר אינם כה מיוחדים. תחושת העליונות שחשתי לנוכח היכולת שלי לקרוא אותה התפוגגה ברגע. איך היא ראתה שיש ״סיפור״? מה עשיתי ששידר ״סיפור״?

אני נעצר ומעביר את עיניי על גופה. ״מה הסיפור שלך?״ אני ממשיך.

״אמור להיות לי סיפור?״

״לפי מה שאת אומרת, את מגיעה לחנות באותה תדירות שבה אני הגעתי לתיכון,״ אני אומר.

היא מחייכת חיוך קטן ונוקשת במגפיה על רצפת העץ, מעבירה את משקל גופה מצד לצד. ״מישהו קרוב אליי נפטר לפני תקופה. פרחים מזכירים לי אותו. אני אוהבת את החנות הזו, ובמקרה יש בה הרבה פרחים. כשאני צריכה להרגיש קרובה אליו אני באה לכאן. לא מופרך ברמות, נכון?״

״מה קרה שאת צריכה להרגיש קרובה אליו?״

״צריכה להיות סיבה לרצות להרגיש קרוב לאנשים שאתה אוהב?״ היא עונה.

אני מחייך. ״לא.״

שתיקה.

״תודה שלא אמרת שאתה משתתף בצערי,״ היא אומרת, ואני שולח אליה מבט מבולבל. ״באמת. תודה שלא נתקעת על זה. רוב האנשים היו שואלים שאלות או מנסים לנחם, אבל שום דבר לא באמת עוזר. זה מיותר. תודה שלא עשית את זה.״

״תמיד מוכן להיות רובוט־אדם בשבילך,״ אני אומר.

״יחסית לאיש עם ׳סיפור׳ אתה די משעשע. חמש דקות עברו וזו הפעם השנייה שאני מחייכת.״

״את סופרת חיוכים? אף פעם לא פגשתי אישה שסופרת חיוכים.״

היא לוקחת שני זרים, אחד נבול למחצה, האחר בשיא פריחתו. היא לא טורחת להגיע לקופה אלא מניחה בידי את סכום הכסף המדויק עבור שניהם. היא אפילו לא צריכה לשאול מהו, היא כבר יודעת, למרות התעריף המסובך והמיותר של החנות. קופה, ארנק, יד, והיא יוצאת במהירות מהחנות.

מה קרה כאן עכשיו?

מה התחיל?

מה נגמר?

לרגע הכול מתערבב אצלי.

כאילו מוצק יכול להיות נוזל וגז בעת ובעונה אחת. מוזר.

אנשים בחנות פרחים זה מוזר.

אני סוגר את החנות וממהר הביתה, ומוצא את המכתב שכתבתי כששכבתי בבית החולים. מבלי לקרוא מילה, אני משליך אותו לפח. זו גרסתי החיוורת לסיפוק, שהוא בעצם אצבע שלישית עצומה ליקום. אני מרגיש כמתאגרף חבול שצועק "ניצחתי" בקולי קולות כשיריבו שכוב על הרצפה.

כדי להבין את תחושת הניצחון, צריך להבין שכתבתי את המכתב כשעוד לא הייתי בטוח אם אצליח לשרוד את האירוע או לא. הסתרתי אותו וניחשתי שאם אמות ימצאו אותו בשלב מסוים. עשיתי זאת כדי שפיסת הנייר תדבר במקומי. חשבתי שהיא תהיה המורשת היחידה שלי.

מכתב. זה כל מה שהיה לי. מטפל הציע לי פעם לנסות לכתוב ״כתיבה אינטואיטיבית״. שנאתי את זה בגלל החוקים הגלומים במילה ״אינטואיטיבית״. כל כך מטופש. מה בדיוק נחשב אינטואיציה? האם מילותיי אמורות לזרום על הדף או להתגלגל ממוחי? האם כתיבה לא נחשבת אינטואיטיבית אם אני הופך אותה ליצירה? מלטש אותה עד שהיא מוכנה? האם עריכה אסורה?

בין שזו אינטואיציה שחוקה שנפלה בישיבת קואליציה ובין שזו דמוקרטיה שעוברת סטריליזציה, הלוואי שלנצח יהיה בי הכוח ללטש הכול. ששום דבר לא יהיה אינטואיטיבי. לעולם.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il