דף הבית > לילות טקסס 3 - חסרת נשימה
לילות טקסס 3 - חסרת נשימה
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 336
ניתן לרכישה גם במארז מארז לילות טקסס מארז לילות טקסס

לילות טקסס 3 - חסרת נשימה

         
תקציר

 

ג'ואי

לא הייתי אומרת בדיוק שברחתי. עשרים ושתיים זה גיל קצת מבוגר בשביל זה. הייתי קוראת לזה שימור עצמי. יש לי מטרה אחת, להגן על ליבי מלוגן. אין לו שום מושג שאני אוהבת אותו כל חיי.

תוכנית המילוט שלי כמעט הצליחה, רק שהשארתי מאחור דבר אחד.

לוגן קרטר חטף את ליבי, ועכשיו הגיע הזמן לקחת אותו בחזרה, והפעם לתמיד.

 

לוגן

לא הייתי אומר ששיקרתי כל הזמן הזה. לא לגבי הכול, בכל אופן. לא לגבי עד כמה התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי, ובהחלט לא לגבי עד כמה כעסתי כשעזבה בלי לומר אפילו שלום. היא האחרונה שממנה ציפיתי אי פעם להיעלם לי בלי לומר מילה. כשג'ואי גרייסון תרד מהאוטובוס, אני יודע שאעשה הכול כדי שהיא תישאר, וזה אומר שאצטרך לגלות לה את האמת. אבל איך אספר לה את האמת כשהקפתי את עצמי בכל־כך הרבה שקרים?

 

חסרת נשימה מאת סופרת רבי המכר לקס מרטין הוא רומן עכשווי על אהבת ילדות המתגשמת לאהבה מהחלומות. הספר עומד בפני עצמו, ומלווה את רבי המכר חסרת בושה וחסרת מעצורים, שראו אור בהוצאת אדל.

אפשר לקרוא כל אחד מהספרים בסדרה במפרד. הספרים נכנסו לרשימות רבי המכר של USA Today וזכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.

 

 

פרק ראשון

פרולוג

ג'ואי

לפני הלילה הזה, היחסים המיניים המשמעותיים ביותר שלי היו עם ראש המקלחת שלי. תנו לי רק לומר שזה מצריך אומץ, לקנות ראש מקלחת שניתן להסרה מחנות הכולבו הטכני 'דה לוקה', כשגברת דה לוקה בוחנת אותך כאילו היא יודעת שאת עומדת לכוון את זה בכל הכוח אל איברייך האינטימיים כשתגיעי הביתה.

לרוע המזל, אומץ היה דבר שבא ונעלם במשך חיי, אבל זה היה אחד הרגעים האמיצים ביותר שלי. כך גם הרגע הזה, אבל מאיזושהי סיבה, אני לא מרגישה את ההקלה שציפיתי להרגיש, ואני לא מדברת על היעדר האורגזמה. הדבר הזה, השידוך עם טרנט, היה אמור לשמש שחרור מהעבר, מבחינתי. שחרור ממישהו שלא יכול להיות שלי ופילוס דרכי קדימה. לחיות את חיי, במקום להרגיש תמיד שאני טרמפיסטית במסע של מישהו אחר. טרנט עושה כמיטב יכולתו, מתקדם לאט ומדבר ברכות, מתנהג בעדינות.

והסקס בסדר, רק שהגוף שלי כואב, ולא בדרכים נעימות. אבל הפעם הראשונה אצל בחורה לא תמיד נעימה, נכון?

אני ממצמצת, תוהה אם אני אמורה להרגיש כל־כך רדומה. כל־כך מנותקת. כאילו נדרסתי זה עתה על ידי מכונית ולגוף שלי לוקח כמה שניות לעבד את הכאב, סכר הרגשות נפרץ. דמעה אחת, ואז שתיים. עד שכל הנהר ניגר על פניי. המצפון שלי כנראה מתנגד למה שזה עתה עשיתי, מתנגד לאיש שמרחף מעליי, גבותיו מקומטות בדאגה.

זה מפני שהוא נראה לגמרי לא נכון, מריח לא נכון, מרגיש לא נכון. שיער שחור במקום שטני, עיניים חומות במקום כחולות, ידיים חלקות במקום מחוספסות.

"ג'ואי, מתוקה. את בסדר?"

אפילו האופן שבו הוא מדבר אליי לא נכון. אני דוחפת אותו מעליי ומעווה את פניי כשהוא יוצא מגופי. אני מתכרבלת בשמיכה שמדיפה את הריח ששורר בכל המלון. "כן, רק שתיתי יותר מדי, סליחה." אני מנסה להחניק את הבכי על ידי התחפרות עמוקה יותר בכרית.

ידיו מחליקות לאורך עמוד השדרה שלי. אני מנחשת שזו מחווה שנועדה להרגיע אותי. טרנט הוא בחור טוב, זו לא אשמתו שאני מאוהבת במישהו אחר. למעשה, התחברנו רק סביב כאב הלב ההדדי שלנו. הוא מתאושש מפרידה קשה. זה היה הרעיון שלו 'לשבור את החותם' ולהשתמש בו כדי לשכוח את לוגן.

לא שלוגן היה אי פעם שלי.

טרנט מן הסתם רצה רק סקס. אני לא יכולה להאשים אותו. דייט מובטח עם בתולה בת עשרים ושתיים ללא קשרים ומחויבות? איזה גבר היה מסרב? לא מישהו שאני מכירה.

אבל זה היה אמור לעזור לי להתנתק מלוגן. זו הסיבה לנסיעה הזאת לפלורידה. להתבגר ולהתגבר עליו.

הייתי צריכה לעשות משהו. איזו אישה שמכבדת את עצמה בעידן הזה מבלה את כל חייה בגעגועים לבן של השכנים לאחר שהוא הבהיר חד־משמעית שהוא לא בקטע שלה ושהוא מחבב אותה רק כידידה? אולי אפילו כמו אחות קטנה.

אני בוכה חזק יותר מפני שאני יודעת בבהירות, כפי שאני בטוחה שהשמש תזרח בבוקר למרות הפחד ההולם בנשמתי כרגע, שלוגן אוהב אותי כידידה. שאפילו שלא דיברתי איתו כבר חודשים, הוא כנראה יחטוף כדור במקומי אם יצטרך. הוא כנראה יתעצבן שנתתי את בתוליי לאיזה בחור שהכרתי רק כמה שבועות לאחר שביליתי חיים שלמים בהמתנה לבחור שאני אוהבת.

טוב, עייפתי מלהמתין. לאחר שנים של צפייה בחברי הטוב ביותר מתחבר עם נשים אחרות, גידלתי בסוף עמוד שדרה. רק הייתי רוצה שההרגשה תהיה טובה יותר.

זה לא משנה, מפני שלוגן לעולם לא ידע מה עשיתי. שובצתי באזור הידידות, ואני מוכנה להתקדם הלאה. אני מקווה שליבי ישחרר אותו עד שאראה אותו בחתונה של אחיו, בקיץ.

1

לוגן

סודות הם הדבר הגרוע ביותר שיש לגבי ערים קטנות.

סודות ושקרים.

אני צריך לדעת.

אני מערבב סוכר בכוס הקפה המחורבן של תחנת הדלק וצופה באוטובוס נוסף שנכנס לתחנת הטקסנית המאובקת ומוריד קבוצה נוספת של נוסעים. הם יורדים, מצמצמים את עיניהם נגד שמש יולי החורכת בזמן שהם מתמתחים, מן הסתם מתחרטים על כך שלא שילמו את הסכום הנוסף כדי לטוס במחלקת תיירים לאוסטין.

אם ג'ואי הייתה אומרת לי שהיא לוקחת את האוטובוס מפלורידה הייתי נותן לה כסף לטיסה. אני הודף מעליי את מדקרות החרטה והכעס ששוטפות אותי בכל פעם שאני חושב עליה. לא, אם היא הייתה רוצה את עזרתי, היא הייתה עונה לאחת ההודעות ששלחתי לה בששת החודשים האחרונים.

חרדה מפתלת את קרביי. דאגה לגביה כשאני תוהה איך היא מסתדרת. פחד על כך שהיא נסעה כל־כך רחוק לבד. כעס על כך שאני מרגיש חסר אונים כשמדובר בבחורה הזאת.

בזמן שנהג האוטובוס זורק מזוודות מתא המטען של ה'גרייהאונד' איש אחד מרים את התיק שלו ומתחיל להתרחק, אלא שהוא עוצר, מתבונן סביבו ומסיר משהו מידו. זו טבעת הנישואים שלו.

אתם רואים למה אני מתכוון? סודות.

מכונית שטח נכנסת לחניון לאחר כמה דקות והוא מנופף לנהג. צעירה נאה יוצאת מהרכב שלה ורצה לזרועותיו. אני מנחש שזו לא אשתו. אני מגלגל עיניים, גל של כעס אופף אותי עם הקפה והעצבים שמסתחררים בחזה שלי.

באמת כזה קשה לעמוד בהבטחות שלך, אידיוט?

סיבה מספר מאתיים לזה שאין לי חברה. אם אינך יכול להשקיע ביחסים, אם אינך יכול להתחייב ולהישאר נאמן, אז אל תיכנס למערכת יחסים, זה לא כזה קשה.

אני רוכן אל לוח המחוונים של הטנדר ומפעיל את מיזוג האוויר. טפיחה על כתפי גורמת לי לקפוץ ממקומי וחברי, פטריק, מצביע לכיוון השעון.

"בפעם השלישית, מתי מגיע האוטובוס שלה?"

ליבי נחבט בעצם החזה שלי. "בעוד עשר דקות."

"אל תיקח את זה אישית, אבל אתה נראה דפוק לגמרי. אתה בסדר?"

אני מושך בכתפי, לא טורח להזכיר ששכחתי שהוא בטנדר. "אני רק רוצה לסיים עם זה."

הוא צוחק ונותן לי מבט מקניט. "אני בטוח שג'ואי תאהב לדעת שזה מה שאתה מרגיש."

ידיי מתהדקות על ההגה, שנים של תסכול מסתחררות מתחת לפני השטח, אבל אני כובש את החרא עמוק בתוכי. "ג'ואי לא יודעת שאני מגיע. היא חושבת שטורי אוספת אותה."

היא ביקשה מהארוסה של אחי, שהיא גם חברתה הטובה, לתת לה טרמפ. אם להיות כן, זה פוגע. אבל איך היא יכלה לבקש ממני, כשהיא לא עונה לטלפון?

עיניו של פטריק מתרחבות. "וואו. זה יהיה כיף."

אני משפשף את עיניי בשורשי כפות ידיי כשהתשישות מהשבוע שחלף מתחילה לתת בי את אותותיה. "קודי הרגיש לא טוב הבוקר וטורי הייתה צריכה לקחת אותו לרופא, אחרת — "

כואב לי להשלים את המשפט הבא, אז אני נמנע מזה, אבל האמת היא שאם קודי לא היה נעשה חולה, לא הייתי יודע שג'ואי חוזרת היום. תיארתי לעצמי שהיא תחזור בקרוב מאחר שאחי, אית'ן, וארוסתו, טורי, מתחתנים בעוד שבועיים וג'ואי היא אחת השושבינות, אבל איש לא נתן לי פרטים. טורי שמרה באופן מוזר על שתיקה בנושא חברתי הטובה ביותר. או חברתי הטובה ביותר לשעבר.

פאק.

אני מעסה את החזה בגלל הכאב שהחל כשג'ואי עזבה כמעט בלי להסביר למה. רגע אחד צילמנו תמונות לחג עם המשפחה שלי וברגע שלאחר מכן, פוף! היא נעלמה. היא השאירה לי הודעה מעורפלת, משהו לגבי הצורך שלה להמשיך בחייה, מה שבאמת בלבל אותי, ואז העבירה את הסבתא שלה כדי שתהיה קרובה למשפחה שלהם בפלורידה. ידעתי שהדוד שלה הציע עזרה בהעברתה של רוזלי, אבל ג'ואי מעולם לא נראתה נלהבת לעזוב.

עד דצמבר שעבר.

כשאחיה העמיד את בית סבתם למכירה באביב שעבר כמעט איבדתי את זה, עד שנזכרתי שהיא תחזור לקראת החתונה. אני לא בטוח איך זה התפתח ממצב שבו ג'ואי ואני דיברנו כמעט מדי יום, למצב שבו בחורה שהייתה הצל הנאמן שלי מאז הילדות עושה לי גוסטינג, אבל זה מה שקרה.

כן, אני מעוצבן. מעוצבן מזה שהיא מתייחסת לחברות שלנו כאילו אין לה שום משמעות בשבילה. מעוצבן על עצמי, על שלא ידעתי מה מתחולל אצלה, מפני שללא ספק משהו נדפק בגדול אם היא קמה ועזבה כאילו התחת שלה בוער.

תמיד חשתי גאווה על כך שאני שם בשביל ג'ואי כשאף אחד לא היה שם בשבילה. חשבתי שהיה בינינו משהו מיוחד, משהו משמעותי. אלוהים, כל אחד מאיתנו מוגדר כמקבל השיחה היחידה המותרת מהכלא. החברה שלי לבינג' בנטפליקס כשאני באמת רוצה לצפות בסרט ולהירגע. האישה היחידה שגורמת לי לרצות לנסות להיות אדם טוב יותר.

פטריק מניד בראשו לכיווני. "אתה בא למדורה?" כשאני לא עונה מפני שאני שקוע מדי במחשבה על הבלגן הזה עם ג'ואי, הוא נאנק. "נו בחייך, גבר. עברו עידנים מאז הצטרפת אלינו."

זה הלילה החופשי הראשון שלי זה כמה שבועות, וכל מה שאני רוצה לעשות זה להזמין פיצה, לשתות איזו בירה ולהסתלבט עם ג'ואי מול המסך השטוח שלי, אם נצליח להתגבר על מה שלא יהיה שקרה בינינו השנה.

"אל תגיד לי שאתה מבריז לנו בשביל איזו בחורה." הוא מגחך. "עם מי אתה מסתובב עכשיו? פלישיה, דברה או אנה?"

אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה מפני שאני שקרן וכבר לא מצליח להשתלט על כל השקרים שלי. "בטח. עם אחת מהן." זו הדרך היחידה להשתיק אותו. אני לא יכול להסביר איך אני מעביר את הזמן בלי לגלות שקר שהוא גדול מכדי שיהיה אפשר להתמודד איתו ברגע שהוא יצא החוצה.

הטלפון שלי מזמזם על הקונסולה בינינו, אבל לפני שאני מספיק להרים אותו השם מבזיק. אני משתיק ודוחף אותו לכיס שלי. הצצה בפטריק מגלה לי שהוא ראה יותר ממה שהיה צריך. הוא מרים את גבותיו.

"בחורה חדשה, אה? צעירונת?"

אני לא עונה מפני שאין כל דרך לענות על השאלה הזאת באופן הולם. אני לא בטוח מתי הפכתי להיות טיפוס של 'באופן הולם', אבל אני לא יכול להכחיש שהשנים האחרונות דפקו אותי לגמרי.

הוא מהמהם לעצמו ואז אומר, "התכוונתי לשאול אותך... לא תתנגד אם אזמין את ג'ואי לצאת, נכון? קוד האחים רלוונטי פה? מפני שאתם החברים הטובים ביותר או מה שלא יהיו היחסים האפלטוניים המוזרים האלה שיש ביניכם, ואתה כועס אם בחורים מתחילים איתה, אז חשבתי שכדאי שאשאל. היא נראית ממש סקסית באינסטגרם שלה, כך שהתחלתי להתעניין."

'כועס' זו בדיוק המילה. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאחד החברים האידיוטים שלי ישחק בה. הוא מן הסתם ידפוק ויזרוק אותה כי ככה מתנהגים החברים שלי, ואין מצב שאשלים עם זה. ג'ואי היא לא בחורה של סקס מזדמן.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב סקס מזדמן. זה עיקר הסקס שדגמתי, במובן האופקי של המילה, אבל אני חכם מספיק שלא להסתבך עם אישה שרוצה טבעת על האצבע. אני אומר, אל תדוג בבריכה הזאת, אם אתה רק רוצה לתפוס ולשחרר.

עיניי מצטמצמות לחרכים. "ואתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל ג'וזפין?" מפני שאני יודע שפטריק לא יטרח להזיז את התחת העצל שלו אם ג'ואי תינעל מחוץ לביתה באמצע הלילה או תזדקק לטרמפ הביתה אחרי משמרת כפולה בסלון היופי, ולבחורה שלי מגיע גבר שיתמוך בה.

הוא מתחיל למלמל תשובה, אבל אני מרים את ידי. "רגע, קח רוורס. איזה אינסטגרם? יש לג'ואי חשבון?" היא שונאת אינסטגרם.

עיניו יוצאות מחוריהן, כנראה מפני שמעולם לא קרה, בכל ההיסטוריה של ג'ואי ושלי, שפטריק ידע עליה משהו שאני לא ידעתי. הוא מכניס יד לכיסו, שולף את הטלפון שלו ומקליק עליו, ואז אני מסתכל בבחורה היפה, שאת פניה אני מכיר כמו את פניי.

לעזאזל. אני מתגעגע אליה. מעולם לא חשבתי שאתגעגע כל־כך לבחורה הקטנה הזאת. היא תמיד השתרכה אחריי ואחרי אחיה, סיילס, כשהייתה קטנה, עם הקוקיות העקומות שלה וחיוכה, שהיה מלא שיניים חסרות. היא תמיד מעדה ושרטה את ברכיה או את המרפקים ותמיד הייתה צריכה עזרה בטיפוס על המגלשה או רצתה דחיפה על הנדנדה.

סיילס ואני מבוגרים ממנה בארבע שנים. היינו החברים הכי טובים עד שהמשפחות שלנו הסתכסכו, ואז נותרנו רק ג'ואי ואני. מה שקרה בין הורינו איכשהו לא השפיע על החברות שלנו, אף שאני לא יכול להאשים אותה שהיא נשארה איתי במקום עם סיילס, מאחר שהוא דפוק. אחרי הכול, אני זה שזחל לתוך באר נטושה כדי לחלץ אותה כשהיא נפלה לתוכה, ולא האח האידיוט שלה, שעמד ממש שם.

אני עובר על שלוש או ארבע תמונות, מתפעל מהשיזוף הזהוב שלה ומעורה החלק. אני בוהה בנמשים המנקדים את לחייה, מסתכל קצת יותר מדי זמן על השפה התחתונה העגלגלה שלה ועל האופן שבו המחשוף הגולש שלה נצמד לגופה. עיניי נודדות שוב לשפתיה, לעיקול העדין של צווארה, לאופן שבו המחרוזת שלה גולשת בין שדיה החצופים.

השנים שבהן התאמצתי שלא לתת לדברים בינינו לצאת משליטה מאלצות אותי להפנות את תשומת הלב למה שמעל קו הצוואר שלה. לעיניה. ג'ואי ניחנה בעיניים האפורות והכי מלאות רגש שיש, מהסוג שמרגיע, שמשדל, שמלטף. התמונות לא מציגות את עומק עיניה. איכשהו היא שונה. מרוחקת. זה שולח גלי צמרמורת במעלה עמוד השדרה שלי. מה קרה לחברתי הטובה ביותר?

אין לי זמן להמשיך לרחרח מפני שהאוטובוס נכנס לתחנה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של לקס מרטין
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי 58 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il