דף הבית > מאחורי הדלת
מאחורי הדלת
הוצאה: מטאור הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 273
ניתן לרכישה גם במארז מארז קרוליין בראון מארז קרוליין בראון

מאחורי הדלת

         
משתתף במבצע פסח בביבוקס
משתתף במבצע פסח בביבוקס
תקציר

סודות הנלחשים מפה לאוזן בחדרי חדרים אמורים להישאר שם, אבל זה לא מה שקורה במקרה של טרודי, מפני שמה שהיא שומעת בשירותי הנשים של הכנסייה במהלך ההלוויה של אחות אימהּ, גרטרוד, עומד לשנות את חייה מקצה אל קצה.

 

לטרודי יש בעל בוגדני, בת שברחה להתחתן בווגאס ואימא חולת אלצהיימר. מה שאין לה זה מקום לברוח אליו, עד שהיא מגלה שגרטרוד השאירה לה בירושה את ביתה הישן והמתפרק, ואת בילי־לי טאקר, השכן מהבית הסמוך.

טרודי עוזבת את בעלה ואת ביתה עם לא יותר מאשר הבגדים שלגופה וערמה של זיכרונות שערכם מוטל בספק.

 

בילי־לי תמיד היה עוף מוזר, ובכל זאת גרטרוד בטחה בו מספיק כדי להשאיר אצלו סכום כסף גדול דיו כדי לממן את השיפוץ.

מהריסות חייה, טרודי מתחילה לבנות מחדש הכול – את ביתה, את יחסיה עם בתה, ואת מערכת היחסים שלה עם בילי־לי.

 

מאחורי הדלת מאת סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס קרוליין בראון הוא ספר פרוזה נפלא על אהבה הצומחת מתוך חברות, ועל חברות הצומחת מתוך משברי החיים. לספר יש יותר מארבעים אלף דירוגים בגודרידרס והוא תורגם לשפות רבות. ספר נוסף של הסופרת, השמלה המושלמת, יצא לאור בהוצאת מטאור וזכה להצלחה רבה.

"שני אנשים שלומדים סוף־סוף איך לעמוד על שלהם וללכת אחר חלומותיהם בעיירה הקטנה שבה גדלו, ובה כולם דוחפים את האף ללא פסקה זה לענייניו של זה והרכילות שולטת."

Booklist

פרק ראשון

פרק 1
אם אזוז שוב במקום, דודה־רבא גרט תתיישב בארון הקבורה הוורוד שלה ותנעץ בי מבט זועם כמו שנהגה לעשות כשהייתי ילדה ולא יכולתי לשבת בשקט בכנסייה. אפילו במותה גרטרוד מרטין לא הייתה מסכימה שמישהו יזוז באי־נוחות בהלוויה, במיוחד לא בהלוויה שלה. היא הייתה זקנה מוחצנת ובוטה כל חייה ולא היה לי ספק שהיא יכלה לקום לתחייה מרמז ולו הקל ביותר לרשרוש גרביוניי המשתפשפים כששילבתי ופישקתי את רגליי.

הייתי צריכה ללכת לשירותים לפני שהטקס החל, אבל ארבע כוסות הקפה ששתיתי הבוקר וליטר הקולה ששתיתי בדרך לכנסייה לא הגיעו לשלפוחית השתן שלי עד שהכומר כחכח בגרונו והחל הספד שנשמע כאילו יימשך שישה ימים אחרי הנצח. אם האיש המסכן ניסה בדרשה שלו לשכנע את שוכני מרום להכניס את דודה גרט לגן עדן, אז כולנו נגווע ברעב לפני שהוא יסיים. תודה לאל שהיה לי חטיף 'סניקרס' ושקית צ'יפס בתיק, ותשעה קילוגרמים עודפים של צלוליטיס בירכיים. לפחות לא אהיה הבאה בתור שתדפוק על שערי גן עדן.

שילבתי את הרגליים שוב וניסיתי להתרכז בדברי הכומר כדי להסיט את מחשבותיי מהבעיה הדוחקת. לאחר שתי דקות שום דבר לא עזר. הרווח שבין קצה שורת הכיסאות לקיר הספיק בקושי למעבר של מתבגרת אנורקטית, אז נאלצתי ללכת באלכסון. היה מצער מספיק שעזבתי באמצע טקס ההלוויה, אך להטריד עשרה חברי הקהילה כדי להגיע למעבר שבין השורות היה גורם לדודה גרט לעשות יותר מרק להתיישב. נאום התוכחה שלה היה מכווץ את השלפוחית המסכנה שלי לצימוק מיובש.

צעדתי כל הדרך לשירותי הנשים והרמתי את החצאית השחורה והצמודה שלי עוד לפני שנכנסתי לאחד משני התאים. אחזתי בחגורת הגרביונים המחטבים ומשכתי בחוזקה, ציפורני מחוררת את האריג. חשבתי שהגרביונים עשויים מהחומר שממנו בונים חלליות וששום משקל עודף או שריפה יוקדת לא יצליחו להרוס אותם.

הרמתי בזהירות את הגרביונים ההרוסים שלי כשהדלת נפתחה ומרטי ובטסי, הדודניות שלי, נכנסו לחדר הקטן. זיהיתי אותן ברגע שהתחילו לדבר. הן עישנו מאז התקופה שבה עדיין היו חייבות להסתתר מאחורי האסם בשביל זה, והדבר נשמע היטב בקולותיהן. בנוסף, הן הריחו כאילו בדיוק עברו דרך ביצה מלאה גופרית.

"נתמזג בין האנשים כשהטקס ייגמר כאילו הגענו מאוחר והתיישבנו בשורת הכיסאות מאחור," מרטי אמרה.

טיפשי ביותר, לא? כולם ידעו שהן לא היו בטקס. וברור שכולם גם ידעו שיצאתי באמצע הטקס, אבל לפחות השתתפתי בחלק ממנו. הלוואי שהיה לי אומץ לגעור בהן על שאיחרו והסתתרו בשירותים, אבל לא היה לי. לא בהלוויה. אפילו לא בשירותים. זה לא היה המקום או הזמן הנכונים. הנחתי את היד על מנעול התא כששמעתי את השם שלי פתאום. הורדתי בשקט את מכסה האסלה והתיישבתי.

"טרודי באה לדבר הזה?" בטסי שאלה.

"ברור שטרודי פה. אלוהים יודע שהיא תעשה את הדבר הנכון. תמיד אפשר לסמוך על טרודי הנאמנה. היא מעולם לא מרדה ולעולם לא תמרוד. היא תהיה הילדה הטובה עד יום מותה. הסיבה היחידה שאני פה זה כדי לשמוע את הקראת הצוואה," מרטי אמרה.

"מה יהיה אם דודה גרט תוריש לך את הבית ההוא? מה את מתכוונת לעשות בו?" בטסי שאלה.

"אשכור בולדוזר, אהרוס אותו ואמכור את השטח כדי לשלם את החשבונות. אני לא מוכנה לעבור על כל הזבל הישן שיש בבית ההוא, אפילו לא תמורת לילה עם בראד פיט."

בטסי צחקה. "אם היא תוריש לי את הבית, אתקשר לחברה שמנהלת מכירות פומביות. היא לוקחת חלק נכבד מהרווח, אבל מבצעת את כל העבודה. אמכור את הכול ביום אחד במכירה פומבית ואז, כשאקבל את החלק שלי, אצא לשיט."

שמעתי רעש של מצית לפני שמרטי הגיבה. תודה לאל שלא היו חלונות בשירותים אחרת ברק היה חודר ומחשמל אותה למוות על עישון בכנסייה.

"המקום הזה לא יכניס מספיק לשיט לשום מקום, אלא אם כן את רוצה לשכור סירת דיג באגם טקסומה. אבל אלה יהיו אני, את או טרודי. אנחנו היורשות היחידות שעדיין חיות מלבד אימא של טרודי, ויש לה אלצהיימר, כך שגרט לא הייתה מורישה לה את הבית."

"טרודי המסכנה. שתהיה בריאה," בטסי אמרה.

רכנתי קדימה ואימצתי את אוזניי עד שראשי כאב. יהיה מביך מדי לפתוח את הדלת עכשיו כי בטוח יתחולל עימות, ותמיד שנאתי דברים כאלה. חוץ מזה, רציתי לדעת בדיוק מה עשיתי כדי להיות מסכנה ובריאה.

"זה עצוב, לא? אבל היא תמיד הייתה ככה. אפילו כשהיינו ילדות, יכולנו לשכנע אותה לעשות כל דבר. היא עיוורת כל־כך, טומנת את הראש בחול כמו יען ומניפה את הישבן הגדול הזה שלה באוויר," מרטי אמרה.

גוש נתקע בגרוני. בלעתי תריסר פעמים עד שהוא ירד. אם הן לא היו מרוכזות כל־כך בלדבר עליי, הן היו שומעות אותי בולעת.

בטסי צחקה. "אולי לא עיוורת. פשוט תמימה. אין לה מושג מה באמת קורה סביבה. היא באמת חיבבה את גרט."

"כל מי שחיבב את המכשפה הזקנה והמרשעת, מגיע לו להתנהל בחשיכה. תני לה לחיות בבורות מוחלטת. אומרים שבורות זו ברכה. חוץ מזה, לטרודי תמיד היה הכול וקינאתי בה. מגיע לה ללכלך את הידיים. אם היא תקבל את הבית, היא תצטרך להעביד את הישבן השמן שלה בפרך כדי לסדר את הכול. לא תהיה בובה או איזה פריט קטן ומכוער שהיא לא תקטלג," מרטי אמרה.

פניי בערו כי זה בדיוק מה שחשבתי לעשות מאז ששמעתי שדודה גרט מתה. הפריטים היקרים שלה לא יניבו הרבה כסף, אבל אפשר לתרום את הרווחים לצדקה.

"זו טרודי – הראש שלה שקוע כל־כך במעשים טובים, שהיא לא רואה מה קורה לה מול העיניים." בטסי צחקה. "תני לי שאיפה מזה. נראה לך שאלוהים מנחית מכת מוות על עישון בכנסייה? נצטרך לצאת ולהיות עם כולם בעוד רגע, ותעבור עוד שעה עד שנוכל לעשן שוב."

העור שלי עקצץ מלחץ. הייתי עד כדי כך צפויה?

"אלוהים לא ינחית עלינו מכת מוות על שעישנו, אבל גרט הייתה עושה את זה. אולי דרו יצליח לדבר בהיגיון עם טרודי ולשכנע אותה להרוס את המקום," מרטי אמרה. "הוא עורך דין חכם. נראה שלטרודי לא אכפת עם מה היא תצטרך להתמודד כדי לקבל את הבית המפואר ההוא ואת כל הכסף."

עשן סיגריה חדר אל מתחת לדלת התא. הנחתי יד על הפה כדי לא להשתעל. אם כבר מדברים על אסון, זו תהיה תחילתה של מלחמה משפחתית אם יתפסו אותי עכשיו, ודודה גרט תקום לתחייה מארון הקבורה שלה אם נתחיל להתווכח בשירותים בזמן ההלוויה שלה.

"נראה לך שהיא יודעת על הבעל שלה או על השטויות של הבת שלה? או שהראש שלה טמון בחול זמן רב כל־כך שהיא לא תעלה אף פעם לנשום אוויר?" בטסי שאלה.

"אם היא לא יודעת אז היא סתומה, לא עיוורת. כולם יודעים על דרו," מרטי ענתה. "זה נמשך כבר הרבה זמן, והתחיל רק שבוע אחרי שהוא התחתן איתה."

הגבות שלי התכווצו חזק כל־כך, שהרגשתי תריסר קמטים חדשים על המצח. מה כולם ידעו בדיוק על דרו מלבד טרודי המסכנה, שתהיה בריאה? ומה הם ידעו על בתי הבוגרת, קריסטל, שאני לא ידעתי?

מרטי הנמיכה את הקול. "זוכרת כשטרודי נשארה אותו לילה בדאלאס עם קריסטל והחברות הקטנות שלה? מה זה היה? אה, כן. זה היה יום הולדתה השביעי של קריסטל, כדי שהבנות יוכלו ללכת להופעה 'דיסני על הקרח'. לורי לו באה אליי הביתה כדי לקחת את המתכון שלי לפשטידה ולסלט עוף חם. תפסתי אותה יוצאת מהבית של דרו בבוקר למחרת, כשהבאתי להם את העיתון."

הבטן שלי התהפכה שלושים ותשעה פעמים עד שהיא התקבעה על תחושת בחילה מוכרת. אם אקיא הן ישמעו אותי ואז אצטרך לסבול אין־סוף התנצלויות ותירוצים על כך שהן היו צריכות לספר לי, אבל חשבו שידעתי והתעלמתי מזה כדי לשמור על שלמות חיי הנישואים שלי. לשמוע את המילים היה הרבה יותר גרוע מהחשדות הקטנים והמעיקים שהיו לי לאורך השנים. שתי הדודניות שלי הדליקו את האור והראו לי בדיוק מי זה דרו, ועכשיו הייתי צריכה להתמודד עם זה.

הלוואי שהאקדח ששמרתי בשידה ליד המיטה היה בידי עכשיו. כשהשרת היה מגיע לנקות את השירותים בכנסייה לאחר סעודת ההלוויה, הוא היה מוצא את שתי הדודניות שלי ירויות בראש. אם רק היה לי מספיק שכל לסחוב את האקדח בתיק במקום חטיפים.

אוזניי כאבו כל־כך, שנשמע לי כאילו בטסי צעקה, אבל היא דיברה בקול רגיל. "לורי לו לא הייתה הראשונה, את יודעת. הוא סרק את הקהל ופלרטט כבר בקבלת הפנים שלו ושל טרודי. הבן אדם היחיד שלא יודע שדרו אידיוט בוגדני עשיר וחתיך זו טרודי. היא חושבת שהוא רק עשיר וחתיך. תמיד אמרתי שאם היא לא יודעת, אז אתן לה לחיות באושר. שמעתי שהצעצוע החדש שלו זו הפקידה הבלונדינית בת העשרים שעובדת בבנק שלהם. קוראים לה צ'ריטי משהו. טרודי נעשית זקנה ומרושלת יותר מדי יום, והבחורות שאיתן הוא משתעשע רק נעשות צעירות ויפות יותר. ראית אותה?"

"אני יודעת בדיוק על מי את מדברת. הבן הבכור שלי שאל אותה אם היא רוצה לצאת לדייט. היא דחתה אותו במקום ועכשיו אני יודעת למה. לדוני ג'יימס אין את היכולת לקנות לה אחת מאותן מכוניות ספורט יוקרתיות כמו זו שדרו קנה לה."

שנייה חלפה לפני שמרטי המשיכה. ענן עשן העיד על כך שהיא הייתה עסוקה בשאיפת עשן מהסיגריה לפני שדיברה. "צ'ריטי צעירה מספיק כדי להיות הבת שלו. היי, אז מה חשבת על כך שקריסטל ברחה להתחתן בלאס וגאס עם החבר האפס שלה?"

"חכי רגע," בטסי לחשה, ושמעתי את דלת השירותים חורקת.

אולי אוכל לחנוק אותן עם הגרביונים המחטבים שלי. יהיה מספק כל־כך לראות את עיניהן בולטות ואת פניהן מכחילות. אם אלבש את הגרביונים לאחר שאבצע את הרצח המוצדק, לעולם לא יצליחו למצוא את כלי הרצח.

בטסי לחשה, "כולם יוצאים מהכנסייה. נוכל להשתלב ביניהם עכשיו. תעשי פרצוף עצוב, ובשם אלוהים, תכניסי סוכריית מנתה לפה. אני יכולה להריח את העשן מפה."

הדלת נסגרה, ושחררתי את הנשימה. לא שמתי לב שהחזקתי אותה בכלל עד שהיא התפרצה החוצה בבכי נוראי. השענתי את הראש על דופן המתכת הקרה. הקרירות מנעה ממני להתעלף, אך לא מנעה ממני להתכרבל לכדור של כעס, של כאב ושל דמעות עד שבית החזה שלי כאב.

תמיד הייתה לי משפחה מושלמת, בזמן ששתי הדודניות שלי סיבכו את החיים שלהן עם חמש חתונות לא נבונות ביניהן. עכשיו גיליתי שההבדל האמיתי היחיד בינינו היה שהמשפחה שלי הייתה העמדת פנים אחת גדולה.

שכנעתי את רגלי הג'לי שלי לתמוך בי וגוש שומני בלט לי מהחור בגרביונים. הרכבת בגרביונים שלי עשתה את דרכה מטה לברכיי. אם לא אשלב רגליים, טרודי המסכנה והמרושלת עוד עלולה להצליח לעבור את הארוחה בלי שהרכבת תתפשט לקרסוליה. רכבת בולטת בגרביונים תהיה בוודאות בושה וחרפה.

בבואתי במראה כמעט שלחה אותי החוצה לרכב שלי. פסי מסקרה גדולים ושחורים נמרחו על הסומק הוורוד שלי, עיניי היו נפוחות, הסנטר שלי סירב להפסיק לרעוד. נשמתי עמוק והבטתי בעיניי הירוקות. שערי השחור והארוך היה בלגן אחד גדול. מה אעשה?

הצעד הראשון היה לנסות להסתדר קצת כך שאהיה ייצוגית. אתמקד במשהו אחד בכל פעם ואעבור את הטקס שליד הקבר. לאחר מכן תהיה ארוחת ערב ואז הקראת הצוואה. לאחר מכן אטפל בבעל שלי.

יצאתי משירותי הנשים בכתפיים זקופות ובחיוך מזויף. אישה מכובדת דואגת תמיד לשמור על סגנון ולעולם לא מאבדת מכבודה, גם לא כשהעולם שלה מתרסק סביבה בתא בשירותי הנשים.

מרטי, בטסי ואני היינו אמורות לנסוע יחד בלימוזינה לבית הקברות. הן התלחשו כשזחלתי פנימה. לפחות השומן שברח לי מתוך החור שבגרביונים הזכיר לי שהיה לי כלי רצח בהישג יד. אוכל לחנוק אותן ואז לדחוף חצי מחטיף ה'סניקרס' שלי לפה של כל אחת מהן לאחר שהן ימותו ואז להישבע שהן נחנקו למוות תוך כדי בכי על דודה־רבא גרט. אף אחד לא יחשוד בטרודי הזקנה והמרושלת.

"איך את מחזיקה מעמד?" מרטי שאלה.

"אני בסדר גמור," אמרתי.

"את נראית כאילו עבר עלייך מכבש," בטסי אמרה.

"ואת נראית פשוט יפהפייה," אמרתי בציניות.

מרטי קפצה להגנתה. "אל תדברי אליה ככה, טרודי. מה קורה לך? היא רק מנסה להצחיק אותך. לא ידענו שדודה גרט הייתה חשובה לך כל־כך. אנחנו פשוט שמחות שהזקנה הלכה לעולמה, ועכשיו נוכל ללכת לסופר בלי לחשוש שניתקל בה באחד המעברים."

"זה לא יפה לדבר ככה על המתים," אמרתי.

"למה לא? את מתנהגת ככה לאנשים חיים," מרטי אמרה בכעס.

סובבתי את הראש והבטתי החוצה מהחלון. הן כנראה חשבו שאני מתאבלת או סתם עצבנית וחזרו לרכילות האחרונה: הילד של מי הסתבך עם החוק ומי שכב עם מי. הרכילות האחרונה לא עניינה אותי, אבל הייתי רוצה להשיג את הרשימה של אותן נשים הורסות משפחות שהן הכירו. רציתי לראות את שמות הנשים שאיתן בעלי שכב. נראה שלשלווה תמיד התלווה מחיר יקר, ולפי האופן שבו הבטן שלי כאבה, מחיר השתיקה עמד להיות אולקוס במלוא מובן המילה.

בבית העלמין ליוו אותנו מהלימוזינה שלושה גברים מהכנסייה של גרט. הם התנהגו כאילו ציפו מאיתנו לפרוץ ביללות קינה והיו מאוכזבים מעט כשזה לא קרה.

נושאי הארון הניחו את ארון הקבורה הוורוד על גבעת הדשא המלאכותי, וכולם התאספו באוהל. שלושה כיסאות חיכו לבנות המשפחה האבלות מול ארון הקבורה. זיעה זלגה מצווארי ונשפכה בנהרות במורד כל קמט בגופי, מרטיבה את פס הגומי הרחב של החזייה שמחצה את כלוב הצלעות שלי. הבועה השמנה שעל הירך שלי בלטה מהגרביון בצד השני, ולא משנה כמה זזתי והתפתלתי, לא הצלחתי להעלים אותה.

לצד הכאב, יכולתי לחשוב רק על הריגת השליחות שבישרו לי את החדשות הנוראיות, שבעלי בגד בי במשך רוב שנות חיי הנישואים שלי. הן היו צריכות לספר לי ביום שבו גילו במקום לצחוק על זה מאחורי גבי.

"נאספנו כאן כדי לזכור פעם נוספת את חייה של גרטרוד אליזבת מרטין. היא חיה חיים ארוכים ומאושרים, והלכה למקום טוב יותר. היא קיפלה את האוהל שלה וחזרה הביתה לישו," הכומר אמר.

כדאי מאוד לישו להיות מוכן לסגנון חיים שונה לגמרי ברגע שגרט תגיע לגן עדן, מפני שעמדו להיות שם שינויים רציניים. פטרוס הקדוש יוכל להיפטר מהפנקס השחור הקטן שלו, שבו רשומים שמות כל האנשים הראויים. דודה גרט תגיע עם גרסה חדשה ומעודכנת.

הזמרים החלו לשיר 'חסד מופלא', אבל לא שמעתי מילה. הכומר אמר תפילה, וברגע שאמר 'אמן', אנשים הקיפו אותנו מכל עבר.

"תהיי חזקה, טרודי," אמרה דייזי בלאק, "גרט לא הייתה רוצה לראות אותך מתאבלת לאורך זמן. תיאחזי בזיכרונות המאושרים שלך."

אם אעשה את זה, אפול על ישבני השמן מהר מאוד. היא הייתה סתומה או מה?

אישה קטנה נוספת בעלת שיער אפור חיבקה אותי ולחשה, "גרט הייתה אישה גדולה. לא יהיה לך קל להיכנס לנעליים שלה."

"ארוחת ערב," בטסי לחשה באוזני והלכה לכיוון הלימוזינה שתחזיר אותנו לכנסייה.

"אני ממש מקווה שמישהו הכין סלט עוף חם," אמרתי.

הייתה לה לפחות מספיק בושה להסמיק. "לא ידעתי שאת אוהבת סלט עוף חם. התכוונתי שאני יודעת שאת מכינה את זה בשביל דרו כי סיפרת לי, אבל לא ידעתי שזה המאכל הכי אהוב עלייך."

"ברור שאני אוהבת סלט עוף חם. אני מכינה את הסלט לדרו מדי שבוע. אם הוא לא אוכל סלט עוף בשלישי בערב זו עילה לגירושים." מדהים כמה קל היה לרדת עליה ועד כמה נהניתי מזה.

יכולתי להישבע ששמעתי את גרט לוחשת שאישה מכובדת תוכל להתמודד עם טרגדיה וכאב לב וגם לשמור על הגאווה ועל הכבוד שלה. אני מניחה שהיא ניסתה להגיד לי להיזהר, אבל ממש לא הזיז לי מכל האמרות הדרומיות שהיא כל הזמן פלטה. רציתי לפתוח את החלונות בלימוזינה ולצעוק לעבר הענן הלבן היחיד שהיה בשמי הקיץ הכחולים, שלא תעזי להגיד לי שום דבר על גאווה ועל כבוד! אני רוצה להרוג מישהו ואתחיל בשמחה עם בטסי או מרטי – לא משנה לי מי. אז קחי את העצה שלך הלאה לכיוון שערי גן עדן ותעשי שם סדר מחדש. תפסיקי ללחוש לי באוזן. כנראה ידעת שדרו בוגד, וגם את לא טרחת לספר לי!

לא עשיתי את זה. במקום זה, שקעתי לשתיקה רועמת. מה, לעזאזל, אעשה? המשכורת שלי מבית הספר לא תספיק כדי לממן שכירות וחשבונות לדירת חדר בקצה נהר ואשיטה. האם בלעתי את הגאווה שלי, עטפתי את עצמי בגלימה של אצילות ועצמתי את עיניי? אחרי הכול, הוא כנראה בגד במשך שנים. כל האנשים בעיר ידעו ובירכו אותי בבריאות על בסיס יומי.

אם דודה גרט הייתה בלימוזינה באותו רגע היא הייתה אומרת לי להפסיק להאשים את הדודניות שלי ולהאשים את האדם שאחראי לזה. היא הייתה אומרת לי ללכת לטפל בעניינים כדי שאוכל להרים את הראש בגאווה. היא הייתה בועטת לי בישבן על שרציתי להרוג את השליח כשהאדם שהייתי צריכה להעניש היה בעלי השקרן, הבוגד והרמאי.

מרטי כחכחה בגרונה. "על מה את חושבת? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."

"על דודה גרט," עניתי.

בטסי הוציאה את תיק האיפור שלה ומרחה שכבה חדשה של אודם אדום בוהק. "מה תעשי אם תקבלי את הבית הנורא ההוא? אנחנו כבר החלטנו מה נעשה עם הדבר המכוער." השתהיתי לרגע. "נו?" מרטי שאלה בחוסר סבלנות.

"היא כנראה תוריש אותו לכנסייה וכולנו נקבל כמה מהתכשיטים שלה. הכנסייה תוכל לדאוג למכירה של הבית ולהשתמש בכסף כדי לקנות שטיח או פסנתר חדשים." בטסי עצרה את עצמה. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. היא זה עתה נקברה."

מרטי סגרה את פיה לפס נוקשה והצרה עיניים. "תפסיקי להתנהג כאילו את מצטערת על מותה. היא הייתה קרצייה. אני מקווה שהיא לא תוריש לי את התכשיטים שלה. זה הדבר האחרון שארצה. כל הזבל המגעיל הזה שהיא קנתה במכירות חצר. לא אהיה מוכנה לענוד את זה בחיים."

בטסי נאנחה בקול. "מה שכנראה נקבל זה חשבון על עשר שנים של מיסים שלא שולמו ובית מלא טרמיטים, מחולק לשלושה אנשים. נגמור בחובות בגלל הירושה שלנו."

"אל תספרו את האפרוחים לפני שהם בקעו," אמרתי בכעס.

מרטי השתנקה. "נשמעת בדיוק כמוה. אני נשבעת, זה נשמע ממש כמו הקול שלה. נראה לכן שהרוח שלה הזדחלה לתוכך?"

המבט הזועם שנעצתי בה מחק כל ספק. היא הצטמררה והביטה החוצה מהחלון לאורך כל הנסיעה לכנסייה. כשהלימוזינה חנתה, בטסי צחקה בניסיון להרגיע את המתח, אבל צחוקה נשמע כמו צווחה קולנית. "הגענו! ארוחת ערב ואז הצוואה. אנחנו מוכנות?"

הן לא הצליחו לצאת מהלימוזינה מהר מספיק. לא ידעתי שהן יכולות לרוץ על נעלי עקב בגובה של שבעה סנטימטרים, אבל הן רצו. אם הייתי מנסה לעמוד בקצב שלהן, הייתי נופלת על הפנים בחניון.

צעדתי באיטיות לכיוון האולם לארוחת הערב. צ'ריטי הייתה אותה פקידה עם הגוף הקטן והחטוב והשיער הבלונדיני והחלק שזכרתי מהבנק. שיער בלונדיני קצר, אם כבר. אהבתי את השיער שלי קצר ושובב, אבל דרו שנא את זה, אז דאגתי שהוא יישאר ארוך ונלחמתי עם מחליקי שיער ומייבשי שיער מדי יום.

לכי לבנק ותפגעי בו במקום שהכי יכאב לו, אמרה גרט בראשי.

היה לנו חשבון בנק משותף, ולפחות תוכנית חיסכון אחת משותפת. אם אמחק את שני החשבונות האלה, לא אצטרך לסיים את הנישואים; הוא יסיים אותם.

האם הייתי מוכנה לחיות באותה עיר איתו ולצפות בכל אחת מהבחורות החדשות שלו נוהגת במכונית ספורט מפוארת וחדשה? לעזאזל, אני נהגתי ב'שברולט אימפלה' בת חמש.

יש אנשים שלא מסוגלים לאכול כשהם בלחץ. זו אני לא. בשבילי, אוכל מרפא הכול; דיכאון, שעמום, כעס. עוגת שוקולד יכולה לטפל בציפורניים חודרניות, וצ'יפס יכול להעלים אקנה. אמרתי לתאי השומן שלי דברים כאלה זמן רב כל־כך, שהגוף שלי כבר מאמין לזה.

נשות הכנסייה הכינו את כל המתכונים של דודה־רבא גרט. היה סלט תפוחי אדמה, עוף בגריל, הודו שהתבשל במשך זמן רב עם מקל של חמאה טהורה בתוכו כדי שיישאר רך. רוטב ללחם תירס, לחמניות חמות עם חמאה שנמרחה עליהן ברגע שיצאו מהתנור, עוגת שוקולד עם שכבה עבה של פאדג' ביתי, שעועית אפויה, פשטידת תפוחי אדמה.

אנשים עמדו בתור למזנון ודיברו על דודה גרט שהכינה את המאכל הזה לחג ההודיה או תמיד הביאה אותו כשמישהו מת. הרגשתי כאילו הם ניסו להשתמש במאכלים הכי אהובים עליה כדי לתת לה כוח להתמודד עם העולם הבא. האנשים המסכנים האלה לא ידעו שגרט לא הייתה צריכה שום כוח נוסף. היא יכלה להילחם בלוציפר עצמו ולנצח.

הצלחת שלי נראתה כמו הר לאחר שסיימתי להעמיס אותה באוכל, אבל גם ככה הפכתי למרושלת יותר מדי שנה, אז זה לא שינה איך ניחמתי את ליבי הכואב. עד שעברתי את התור, המקום היחיד שנשאר פנוי היה מול מרטי ובטסי. עמדתי שם עם צלחת עמוסה באוכל הכי טוב מאז חג ההודיה האחרון וחשתי בחילה מלהביט בדודניות שלי. זה לא היה הוגן שהן החריבו את עולמי וגם לקחו ממני את התיאבון.

"מרגישה טוב יותר?" בטסי שאלה.

דחפתי את הצלחת ממני. "אני לא רעבה. אני צריכה אוויר. נתראה בהקראת הצוואה."

מרטי לחשה אך לא מספיק בשקט, "מה נכנס בה?"

דודה־רבא גרט רק עכשיו נקברה, והאדמה לא הייתה עדיין דחוסה מספיק כדי לעצור אותה מלפלס את דרכה החוצה בציפורניים אם אעשה סצנה, אז סתמתי את הפה ולא אמרתי להן מה נכנס בטרודי השמנה, שתהיה בריאה.

נכנסתי לכנסייה והתיישבתי במושב הקבוע שלה. גם כך, למי אכפת שהמסקרה שלי השאירה פסים שחורים? זו הייתה הלוויה, ואני הייתי היחידה בכנסייה, אז נכנעתי לדמעות וניגבתי אותן בגב כף היד.

לפתע יכולתי להרגיש את הנוכחות שלה חזק כל־כך, שהיססתי לפני שהסתובבתי שמאלה. ברור שלא ישבה רוח רפאים לידי; זו הייתה מעין הרגשה, והיא לא הייתה שמחה. זו הייתה אותה הרגשה שהרגשתי בפעם ההיא שהיא תפסה אותי קונה הודו קפוא לחג ההודיה. חטפתי שלושים דקות שלמות של הטפת מוסר על כך שאישה צריכה לקנות הודו חי ישירות מהחוואי ולנקות אותו בעצמה אם היא רוצה ארוחת חג הודיה מושלמת. בהיתי בה ללא תגובה. לנקות הודו? לא אדע אפילו מאיפה להתחיל. יכולתי להרגיש שהיא הכינה לי הרצאה שלמה, אבל ממש לא רציתי לשמוע אותה.

מצמצתי והנחתי לתחושה לחלוף. הדמעות התייבשו. רציתי להרוס משהו. יכולתי לקרוע לגזרים את הבימה במו ידיי ואז להמשיך עם מושבי העץ. אשכח מלהרוג את השליחות, בטסי ומרטי. אתמודד איתן מאוחר יותר. דרו ויליאמס היה משהו אחר. הוא נשבע לי אמונים בכנסייה מול הוריי, אלוהים ואפילו דודה־רבא גרט. יכולתי לראות אותו משקר להוריי ואולי אפילו לאלוהים, אבל הוא היה טיפש גמור על ששיקר לדודה גרט. היא תתנקם בו, והיה לה הרבה יותר כוח עכשיו, כשהיא הייתה בצד השני. כדאי לו לדאוג לסדר את העניינים שלו כי היה סיכוי טוב שהוא יעמוד בפינת רחוב עם פחית ריקה ויתחנן למטבעות לאחר שהכול ייאמר וייגמר.

מעניין אם גברת צ'ריטי ליוותה אותו בנסיעת העסקים שלו, או שהייתה בבנק היום? בטוח אמחק את שני החשבונות. יהיה מצחיק אם היא זו שתשרת אותי. היא תספיק כדי לשחרר קצת מהכעס שלי עד שדרו יחזור הביתה.

"סליחה. את בסדר?" קול גברי אמר.

לחיי בערו והסמקתי. קיוויתי שלא לחשתי בקול אף אחת מהמחשבות שלי. הקול היה עמוק ומוכר. הרמתי את הראש והבטתי בעיניו הכחולות והצלולות של בילי־לי טאקר. "אני בסדר," אמרתי.

"ישבתי שם מאחור וחשבתי על גרט כשנכנסת, ותהיתי אם הכול בסדר איתך. נראה כאילו בכית," הוא אמר.

בילי־לי טאקר היה החנון הכי גדול כשהיינו בבית הספר, ולאחר מכן הוא הפך למוזר של העיר. כולנו התחלנו את בית הספר יחד. בילי־לי היה תמיד לבוש באוברול והרכיב משקפיים עבי עדשות. החברים שלי ואני התעלמנו ממנו והוא מצא לו פינה שקטה להיות לבד, בדרך כלל עם ספרים בידיו.

הוא לא יצא מזה. הוא רק גבה, והמשקפיים שלו נעשו עבים יותר. יתר הבנים לבשו מכנסי ג'ינס צמודים והוא המשיך ללבוש אוברולים עם כתפיות, שהיו תמיד נקיים ומגוהצים, כמו החולצות המכופתרות שלו. הוא לא שיחק פוטבול, כך שזו הייתה עוד נקודה שלילית נגדו. הוא לא שיחק כדורסל. פסילה שלישית. הוא לא שתה או עישן או הסתובב ברחבי העיר בשבת בלילה בטנדר. פסילה רביעית, חמישית ושישית.

קולו היה לוחש ומכבד. "אפשר להצטרף אלייך?"

לא עניתי, אבל הוא התיישב בכל זאת. "זה פשוט נראה לי לא נכון. כולם שם בפנים אוכלים וצוחקים. איך הם יכולים להיות מאושרים, כאילו זה סתם יום רגיל?"

בילי־לי לא השתנה כל־כך. על פניו החדות היו כמה קמטים, אבל הוא היה בגילי וקמטים מופיעים בערך בתקופה זו. הוא היה עדיין רזה, אבל הדבר שכמעט גרם לי לשכוח מדרו הייתה החליפה שהוא לבש. אם היא לא הייתה 'ארמני', הייתי מוכנה לאכול את הכובע שלי, עם הטול, השושנה השחורה והמזויפת והכול. "איך אתה חושב שזה צריך להיות?" שאלתי.

"גרט הייתה אישה מכובדת. הם צריכים לשבת בשקט ולחשוב עליה והאופן שבו היא הביאה אושר לעולם."

גרט, אישה מכובדת? תחת איזו אבן הוא הסתתר כל השנים האלה? לבילי־לי המסכן היו חסרים כמה ברגים, שיהיה בריא. וגרט הביאה אושר לעולם? הוא היה מטורף? היא הביאה הרבה דברים לעולם הזה. דעות. שתלטנות. מרירות. אבל אושר?

"הם צריכים להיות פה בפנים איתנו, לא שם בחוץ, מקשקשים כאילו הם שמחים שהיא איננה," הוא אמר.

אולי לא היו לו בכלל ברגים שם למעלה. הם באמת שמחו שהיא הלכה.

"היא הייתה האישה הכי חכמה שהכרתי והשכנה הכי טובה שאפשר לבקש," בילי־לי המשיך לדבר. אומרים שציפורים מאותו סוג נודדות יחד. גם הוא וגם גרט היו קצת מוזרים.

"לא ידעתי שאתה עדיין חי בבית של הסבים שלך."

לא היה לי קשה עם 'נחמדות'. היה לי קשה עם עימות, ותהיתי איך אצליח לצאת מהכנסייה בלי להיראות בוטה מדי.

הוא משך בכתפיים. "נולדתי בבית הזה וחייתי בו כל החיים."

"אני מבינה. אז הכרת את גרט היטב?"

"ברור. היא הייתה השכנה מהבית ליד והחברה הכי טובה שלי."

אפילו שהראש שלי היה תקוע בחול וישבני הענק התנוסס לשמיים, ידעתי מה קרה כמעט עם כל הבחורים שלמדו איתי בכיתה יב', איפה הם חיו, איפה הם עבדו, כמה ילדים היו להם או אם הם התגרשו, לכמה היו רומנים וכמה פעמים. כמעט כל מה שמרטי ובטסי ידעו. או חשבתי שידעתי עד הבוקר. ככל הנראה לא הכרתי את דרו ויליאמס בכלל. או את בילי־לי טאקר.

המחשבה על בעלי החזירה אותי במהירות להווה. שנאתי עימותים מכל הלב. איך אצליח בכלל להביא את עצמי למצב שבו אוכל להתעמת איתו?

"נראה לי שכדאי שאחזור לארוחת ערב," אמרתי.

"אני נשאר פה."

"טרודי? את פה?" בטסי לחשה.

"אני פה."

מה בטסי תגיד למרטי על טרודי המסכנה והעלובה שיושבת עם בילי־לי טאקר בכנסייה שקטה וחשוכה? לא הייתי צריכה לחכות כדי לפעול. הייתה לי בימה מול העיניים וקהילה באולם. אולי אקרא לכולם להיכנס ואתן להם דרשה על בעלים בוגדניים.

היא דיברה מהר מדי ובקול רם מדי כשצעדה לעבר המושבים. "אנחנו מתאספים בכיתת לימודי דת של הילדים להקראת הצוואה. עורך הדין הוא איזה שוויצר מחויט מחוץ לדאלאס. לא מבינה למה גרט לא יכלה להשתמש בדרו לעניינים שלה."

"כנראה היא ידעה עליו יותר מדי," הצלפתי.

"היי, בטסי," בילי אמר.

"אני מכירה אותך?"

"נראה שלא. אני השכן של גרט."

"אה, חשבתי שהיא חיה בבית ליד בילי־לי טאקר."

"נכון מאוד."

"וואו, שאני אמות. לא זיהיתי אותך בחליפה, בילי־לי. מצטערת. הגיע הזמן לגזר הדין, טרודי. התפללת שהיא לא תוריש לך את הבית המכוער שלה? אם לא הייתי גוועת ברעב הייתי מצטרפת אלייך, ולא התפללתי כבר שנים." בטסי ניסתה להיות משעשעת.

"לא התפללתי."

בטסי נעצה בי מבט מרושע. "כל היום היית מגעילה. את מתנהגת בדיוק כמו גרט."

כעס החליף את העצב בעיניו הכחולות של בילי־לי. הרמתי את עיניי לבטסי, שעמדה עם הידיים על המותניים בהתרסה, ואמרתי, "את צודקת. התפללתי, ואני לא ממש רואה שינוי שעומד להגיע בקרוב. בואו נלך לשמוע את הצוואה. בילי, תרצה להצטרף אלינו?"

"אשמח מאוד."

בטסי ירתה לעברי עוד מבט שונא. "למה שהוא ירצה להיות שם?"

"מי יודע? אולי היא הורישה לו את הבית, והוא זה שיחליט אם לשרוף אותו או לא."

"אני מקווה שהיא הורישה אותו לך, טרודי. אני מקווה שתמותי מחום ותתמלאי זיעה כשתצטרכי לנקות את כל הבלגן," בטסי אמרה. "היית ממש מגעילה היום."

"ותחשבי, דודניתי האהובה. היום זה היום הראשון של שארית חיי, ויש סיכוי שלא אשתנה לעולם." יצאתי ראשונה מהכנסייה אל החדר שבו חיכו עורך הדין ומרטי.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 38 ₪
קינדל 38 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של מטאור הוצאה לאור
השקה
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 58 ₪
מודפס 99 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 39 ₪
עוד ספרים של קרוליין בראון
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 78 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי 25 ₪
מודפס39 ₪ 50 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il