מבזק לוהט

איתן הראל

אני לא גבר של אישה אחת. אני גם לא מתכוון להיות. אני כתב מבריק שלא בוחל באמצעים כדי להשיג את מה שאני רוצה, בין שזו אישה יפהפייה ובין שזו חדשה מרעישה. עכשיו, בעקבות השערורייה האחרונה שבה הסתבכתי ובגללה נאלצתי לעזוב את מקום העבודה שלי, אני מבין שאין לי ברירה ושעליי להשתנות.

לילי גרייפר

אני אישה של גבר אחד. מעולם לא חשבתי שהתא המשפחתי הקטן שבנינו יעבור טלטלה שתפרק אותנו, אבל הייתי עיוורת. הבועה שבה חייתי התפוצצה בפניי ביום שבו סיפר לי שהוא עוזב את הבית, שיש לו מישהי אחרת. ניסיתי לשקם את חיי ולחזור לשגרה, לקריירה המצליחה שטיפחתי במשך שנים, אבל דבר לא הכין אותי לכתב החדש, שמצליח להוציא אותי מדעתי ולסבך אותי במה שעלולה להיות השערורייה הבאה…

מבזק לוהט מאת ג’ואנה לין הוא רומן עכשווי, שנון ויפהפה שחושף את הקורא לנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית החדשות ומוכיח שיש סיכוי נוסף לאהבה גם כשכבר נראה שהכול אבוד.

זהו שם עט של הסופרת, שיודעת היטב כיצד נראים החיים מעברה השני של עדשת המצלמה.

פרק 1

אני נושמת נשימה עמוקה ומייד לאחריה אחת נוספת. את מכירה את המקום, לילי, פשוט תמשיכי ללכת. הדלת מסתובבת ואני נכנסת אל הלובי הגדול.

צעדיי מהדהדים בחלל כשאני חולפת על פני השומרים ונעמדת מול שעון הנוכחות. אני שולפת מהתיק את כרטיס העובד ותוהה אם הדלת תיפתח. לא הייתי פה כל־כך הרבה זמן.

אני מעבירה את הכרטיס ושומעת את הצפצוף המוכר, שמכריז כי הדלת נפתחת. נראה שהכול מתנהל בדיוק כמו שזכרתי, אבל עדיין, הלב שלי פועם במהירות. אני צועדת בדרך המוכרת ומגיעה למעליות. הכול סביבי כמעט ריק לחלוטין וברור לי שזה מפני שעדיין מוקדם מדי, לפחות לרוב האנשים.

אני ממתינה למעלית ואיתי ממתין גבר נוסף. הוא מחווה בידו ומאפשר לי להיכנס לפניו ואני מודה לו בניד ראש ולוחצת על הכפתור המורה עשרים ושלוש. הגבר מחייך וממהר להיכנס אחריי תוך שהוא לוחץ על הכפתור שעליו חרוט המספר שבע. הוא מביט בי, אך אני לא טורחת להתייחס אליו. עקצוץ של התרגשות עובר בגופי. המקום הזה מוכר כל־כך, אבל חצי שנה זו תקופה ארוכה. אין לי ספק שכולם ינעצו בי מבטים, אבל בכוונתי לשמור על קור רוח. האם עדיין יש לך את זה, לילי? אני תוהה, אבל מייד מטלטלת את ראשי ומזכירה לעצמי שבמערכת הזאת אין מקום לחוסר ביטחון, אלא רק לכוח ולעוצמה.

המעלית עוצרת והגבר מכחכח בגרונו כמנסה למשוך את תשומת ליבי, אבל אני עוצמת את עיניי ונאנחת עד שהוא מוותר ויוצא. זה לא הזמן למחוות ידידותיות, לשאלות חקרניות או לכל דבר אחר. עליי להיות מרוכזת וממוקדת. אני מציצה בבבואתי במראה ורואה אישה בת שלושים וחמש, בעלת עיניים ירוקות גדולות ועצמות לחיים גבוהות, אבל משהו בי שונה והמבט שבעיניי נראה כבוי.

אני מיישרת את החליפה השחורה שלבשתי ואת החולצה הוורודה המכופתרת מסאטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לבשתי בגדים יפים וייצוגיים. כבר התרגלתי לטייץ ולחולצת טי. עדיין יש לך את זה, את האינסטינקטים, את הזריזות. תירגעי, חולפת המחשבה בראשי ואני מזדקפת ומחייכת בדיוק כשנשמע הצפצוף שמכריז על כך שהגעתי לקומה העשרים ושלוש. דלתות המעלית נפתחות ואני צועדת על מרצפות השיש הגדולות ויודעת שאלה רגעים אחרונים של דממה, כי ברגע שאתקרב לדלתות הזכוכית הראשיות ואעביר את הכרטיס, הכול ישתנה באחת.

את מוכנה לחזור, לילי. יותר מוכנה מזה כבר לא תהיי.

אני נעמדת ליד הדלת ונושמת נשימה עמוקה. רעד קל חולף בגופי ותחושה עדינה של פחד כמו לופתת את גרוני. הדלתות נפתחות ובדיוק כפי שצפיתי, השקט המוחלט מתחלף בהמולה המטורפת, המוכרת כל־כך. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר.

אומנם ההמולה עדיין עמומה, נשמעת מרחוק, אך ככל שאני מתקדמת לאורך המסדרון, היא הולכת וגוברת, גורמת לדופק לפעום בעוצמה בחזי. סוף סוף אני מגיעה לדלתות ההזזה הגדולות שמובילות לדסק החדשות. הן נפתחות לכיווני ואז מערכת החדשות, שהיא מעין כאוס מוחלט, כמו מכה בי במלוא עוצמתה.

הרעש של המון האנשים שמתרוצצים מצד לצד, הקור המקפיא של המזגנים, הריח האהוב של השטיח הישן המכסה את הרצפה מקיר לקיר. אני שואפת את הריח המוכר והפחד שלפת את גופי מתחיל להתנדף בעוד שריריי מתרפים והמתח שאחז בי מתחיל להתפוגג. דסק מערכת חדשות 'הגל' היה עבורי כמו בית שני בעשר השנים האחרונות וגם אם לא הייתי פה הרבה זמן, זו עדיין תמיד אותה התחושה. מרגע שחצית את הסף ונכנסת אל החלל הפתוח, קשה שלא להרגיש בכך שזה כנראה המקום הכי מרגש ומשוגע בעולם.

"אתם לא מבינים מה קרה!" תחקירנים רצים בין השולחנות, ידיהם עמוסות דפים.

"לשלוח לשם צוות צילום מייד!" אחת המפיקות צועקת בטלפון.

"זה ייכנס!" מישהו אחר צועק.

"זה לא ייכנס, אין זמן!" מישהי עונה.

הכוורת הפועמת הזאת מזמזמת ברעש קבוע שמורכב מצעקות של עורכים לא מרוצים, מכתבים שהולכים הלוך ושוב ומדברים באוזנייה, מצלצולי טלפון שלא פוסקים אף פעם ומהתראות חוזרות שנשמעות מהמחשבים. אני מביטה בקירות המלאים במסכים שמציגים ערוצים מכל העולם ועיניי נפערות בשמחה. אני מרגישה את האווירה המתוחה והיא כמו אוויר צח לנשימה. התנהלתי כמו מתה במהלך החודשים האחרונים, אבל הרעש וההמולה ששוררים פה גורמים לי להרגיש כאילו מישהו חיבר אותי כרגע למכונת החייאה.

את הדרך לעמדת המחשב שלי אני עושה בין שולחנות רבים. הם פזורים בחלל הגדול, יוצרים מבוך שלא קל לחצות ומחלקים אותו לדסקים השונים. פה מתגודדים אנשי הדסק לענייני פלילים, בפינה הרחוקה נמצאים הכתבים של הדסק לענייני ערבים, ביניהם אפשר להבחין באנשי דסק הצרכנות, ליד החלונות הגדולים ממוקם דסק החוץ ובמרכז החלל דסק הדיגיטל. בכל העמדות יושבים אנשים מוכרים, שמרוכזים בעבודותיהם ובקושי מרימים את ראשיהם. 

אני מסתכלת לשולי הדסק, שם נמצאות הקשביות של כל המחלקות. כל קשבייה היא חדרון מלא מסכים שעליהם משודרים ערוצים מכל רחבי העולם. אני חולפת על פני קשביית דסק הערבים ועל פני קשביית דסק חוץ ולראשונה מזה זמן רב השפתיים שלי מתעקלות מעלה ואני מחייכת.

הקשבים עדיין יושבים במקומותיהם, עוברים על העדכונים היומיים. התחקירנים עדיין שקועים במחשבים שלהם, העורכים עדיין מתקתקים במקלדות במהירות. המקום הזה פועם בדיוק באותו הקצב. יש שיחשבו שזה טירוף, אבל לי זה תמיד הרגיש כמו השקט שבעין הסערה ואני כל־כך שמחה לחזור.

אני מגיעה אל השולחן שלי, שבדסק לענייני פנים, ולהפתעתי הגדולה אני מתחילה לשמוע מחיאות כפיים. אני מסתכלת סביבי ורואה שכל אנשי המערכת עצרו לרגע והרימו את מבטיהם אליי. ברגע שהם קולטים מי נמצאת מולם, הם מצטרפים למחיאות הכפיים, שהולכות ומתפשטות בחלל הפתוח. מזמן לא הייתי כאן וכולם יודעים מה עברתי, אבל לקבלת פנים מרגשת כזאת לא ציפיתי.

"ברוכה השבה, היית חסרה לנו מאוד," אומר דותן, העורך הראשי, שקם מכיסאו שבמרכז החדר וצועד בצעדים גדולים וגמלוניים עד שהוא מגיע אליי ולוחץ את ידי בחום.

"תודה," אני מחייכת, מופתעת וקצת מסמיקה. "תודה לכולכם."

הם מרגשים אותי מאוד, המבטים החמים והתומכים שאני מקבלת מכל עבר.

"אני שמח שחזרת," דותן אומר בשקט, עיניו החומות והחדות מנצנצות. כולם חוזרים מייד לעסוק בענייניהם, סדר היום יכול להיעצר רק לחצי דקה, לא יותר.

"תודה, עכשיו אני ממש שמחה שחזרתי," אני מחייכת במבוכה.

"עבודה היא התרופה הכי טובה," הוא מחייך וקורץ בשובבות.

דותן הוא גבר בן חמישים, גבוה מאוד ומקריח, שמכור לעבודה ולא ממש אכפת לו איך הוא נראה, אם המכנסיים מתאימים לחולצה או אם הגרביים שלו תואמים זה לזה. כמה שהתגעגעתי אליו, לשקט הבטוח שהוא מקרין.

 "בכל מקרה, לילי," דותן אומר וטופח קלות על כתפי במען מחווה חברית. "כל דבר שתצטרכי, כל דבר שקורה, אני כאן."

כבר למעלה משתים־עשרה שנה שדותן הוא העורך הראשי של מהדורת 'הגל'. עבדו תחתיו מיטב הכתבים והוא נלחם כדי לשדר חשיפות מטורפות. הוא עורך מעורר השראה, שתמיד נותן גב, מכור לעבודה שנמצא במערכת בערך שמונה־עשרה שעות ביממה. פלא שאשתו לא עזבה אותו עדיין, אני חושבת בשמץ של מרירות ואז מבריחה את המחשבה. לא. אני לא ארשה לעצמי להיות אישה ממורמרת. עליי להתרכז במחשבות חיוביות, וכמה שרק שאפשר.

"אני ממש מעריכה את זה, דותן. תודה שהתייצבת לצידי בתקופה הקשה ונתת לי חופשה ארוכה."

"את המפיקה הכי טובה שלי וחשוב לי שתהיי מאושרת ושתמשיכי להיות איתנו. כל אחד צריך לפעמים חופשה ארוכה." הוא מחייך ומפנה את תשומת ליבו אל הנייד שלו, שמצלצל.

"תודה," אני לוחשת וממשיכה הלאה, אל השולחן שלי, אך באופן מפתיע דותן אוחז בידי ומושך אותי בעדינות אליו.

"אז רציתי לעדכן אותך, לילי, שאני מעביר אותך לדסק החוץ."

"מה?" אני שואלת ומצמצמת את עיניי. דותן מסתכל על הנייד שלו, שממשיך לצלצל, ואז חוזר להביט בי. אני יודעת שהשיחות איתו תמיד קצובות בזמן כי אין לו רגע דל.

"דסק החוץ, לילי. מה ששמעת."

"דותן, מה פתאום דסק החוץ?" הלחיים שלי מאדימות. "זה הדסק הכי משעמם שיש. אתה יודע שאני צריכה אקשן, פלילים, זירות," אני אומרת כאילו הוא לא מכיר אותי כבר שנים.

"לילי, לילי," הוא אומר בטון מרגיע. "אני יודע מי את, לא שכחתי לרגע, תאמיני לי." הוא מניח יד מרגיעה על כתפיי. "זה לא חייב להיות משהו קבוע. אבל לאור כל מה שעברת לאחרונה, אני חושב שיהיה לך דווקא נחמד לעסוק בתחום סימפטי יותר מהבלגנים במזרח ירושלים."

"אני אוהבת את הבלגנים במזרח ירושלים – "

"אני מודע היטב לדברים שאת אוהבת, אבל בכל זאת, אולי כדאי שתשקלי את תחום החוץ?" דותן מגרד בראשו. "ההתנהלות שם אחרת, רגועה יותר, ועכשיו, כשאת צריכה לארגן מחדש את חייך, אולי זה לא רעיון רע כל־כך."

על אף שאני לא אוהבת להודות בזה, דותן כנראה צודק ואולי הוא אפילו קצת הקדים אותי. הייתי כל־כך עסוקה בענייניי האישיים ולא עבדתי הרבה זמן כך שלא חשבתי לעומק כיצד העבודה האינטנסיבית שלי תשתלב בחיי עכשיו, כשאני גרושה עם שתי בנות קטנות.

"תתחילי ותראי איך הולך לך שם," הוא מבחין בבהלה שעל פניי ומייד ממשיך, "את תהיי עדיין, כמו תמיד, אחראית על הכול, אבל אני רוצה שתתמקדי בעיקר בדסק החוץ ותנסי. חוץ מזה, כתבת החוץ שלי, נטלי שחורי, מזייפת לאחרונה ביותר מדי דברים ואני ממש צריך מישהי שתעמיד אותה במקום ותעשה סדר בדסק. יש שם בלגן שרק מישהי כמוך תדע להשליט בו סדר ולשלוט בו ביד רמה. אנחנו חייבים להרים את עצמנו, בטח ובטח לנוכח התחרות הקשה מ'התדר', שפשוט מכסחים אותנו ומקדימים אותנו כמעט בכל ידיעה," את סוף המשפט הוא כבר אומר בכעס מהול בזעם. אני נאנחת ונאלצת להסכים. אולי הוא צודק. אולי אני צריכה לקחת את הזמן ולא לצלול פנימה מייד ולעבוד כמו משוגעת, אלא לתת לעצמי שנייה להתאקלם ולראות איך אני מסתדרת. אולי דותן עושה לי פה טובה, נותן לי הזדמנות לשעות עבודה נורמליות יותר.

"חשבתי שהעמדה שלך תהיה שם." הוא מצביע על שולחן גדול, שניצב בסמוך לחלון ונמצא באזור של דסק החוץ. "סידרתי לך את השולחן עם הנוף הכי טוב ובנוסף, תוכלי להשקיף ולאיים על כולם, בדיוק כמו שאת אוהבת." הוא לוחץ בעדינות את כתפיי ועונה לנייד שלו, שלא הפסיק לצלצל לרגע. "את תקבלי גם את קרן!" הוא קורא ופונה ללכת ואני מחייכת, יודעת שדותן לא טועה לגבי סיפורים חדשותיים איכותיים וגם לא לגבי העובדים שלו. נכון שהייתי מוכנה להישאב בחזרה לטירוף שבדסק הפלילים, למציאות הארצישראלית, אבל גם דסק חוץ מתפרק הוא אתגר.

אני הולכת לעמדה החדשה שלי ומניחה את התיק על השולחן הגדול. כמה מפיקות וכתבים ניגשים אליי ואני מחבקת אותם בזה אחר זה. הדופק שלי מואץ ואני מתרגשת להיפגש עם כולם ולהתעדכן. אני שמה לב שהם רגישים אליי ולא שואלים שאלות אישיות או מנסים לחטט. אולי הם אפילו מגזימים קצת, כמו מהלכים על קליפות ביצים.

זה בסדר, זה בטח יעבור עם הזמן, אני מנסה להרגיע את עצמי ולפתע מבחינה בטורנדו קטן של תלתלים קופצים ושל צמידי מתכת מצלצלים, שחוצה את הדסק בדרכו אליי.

קרן אהובתי. המפיקה המהממת שלי. היא רק בת עשרים וחמש, אבל נחשבת עילוי תקשורתי ועליי להודות שכמוה עוד לא ראיתי. ברגע שהשתחררה מהצבא היא התקבלה למערכת החדשות הטובה בארץ ואין ספק שהיא עושה חיל.

"לילי! התגעגעתי אלייך!"

"גם אני אלייך, אהובה שלי," אני אומרת ומחבקת אותה חזק. קרן היא בחורה דקיקה ושזופה, שנוהגת ללבוש מעט מאוד. שיערה השחור מתולתל וארוך והוא קופץ לכל עבר בכל פעם שהיא זזה או מפטפטת.

"אז, אין לך מושג כמה דברים השתנו בזמן שלא היית פה!"

אני מרגישה הקלה כשאני מבינה שגם היא לא מתכוונת לשאול אותי על הנעשה בחיי הפרטיים. דווקא ציפיתי שתשאל, בגלל הקרבה בינינו, אבל נראה שהיא לגמרי עסוקה בעולמה שלה ומה לעשות, הדור הצעיר שקוע בעצמו ולפעמים זה דווקא טוב.

"אז תשמעי, חגי יוצא עם לוטם, שלומי קודם סוף סוף ועכשיו הוא צלם בכיר, דורי התחיל לביים עריכות ופשוט סיוט לעבוד איתו, הוא כזה נאד נפוח – " שצף הדיבור שלה לא מפסיק ואני מצליחה רק להשחיל מדי פעם "לא נכון!" או "די, אני לא מאמינה," או "לגמרי."

"את חייבת לעשות סדר בדסק החוץ. פשוט חייבת. נטלי שחורי היא בלתי אפשרית, ממש איומה! מאז חשיפת הסיפור על השגריר הרוסי, האף שלה פשוט בשמיים. אבל בואי, זה כבר היה לפני חמישה חודשים, זמן שנחשב נצח בעולם שלנו, אז מי בכלל זוכר לה את זה?"

"היא אימצה התנהגות של טאלנט[1]?" אנחנו הולכות לכיוון המטבחון ואני מופתעת לגלות שהצלחתי לשאול שאלה שלמה.

"כן, אבל בהגזמה. היא חושבת שכולנו צריכים להגיד תודה על האפשרות לנשום את אותו אוויר שהיא נושמת ובינינו, חוץ מהסקופ ההוא על השגריר, היא לא הביאה דבר ולא עשתה כלום. כולם מדברים על זה שהיא עושה הרבה בעיות, לא מגיעה מוכנה, לא מעלה רעיונות, משגעת את העורכים ועושה הכול ברגע האחרון כך שהם בקושי מספיקים לעלות לשידור. אה, וגרוע מכך – כל הזמן יש לה פיצוצים עם דותן; ויכוחים וצעקות שאת פשוט לא מאמינה. אני כל־כך שמחה שתיישרי אותה – "

הדברים שהיא אומרת מדליקים אותי. אם יש משהו שאני אוהבת לעשות זה ליישר אנשים.

"ומילא אם זה היה רק זה," היא ממשיכה במרץ, "אני לא יודעת אם ראית, אבל המתחרים מאיימים עלינו. את יודעת את מי הם החזירו מחו"ל כדי להיות אחראי על חדשות החוץ?"

"ברור שאני יודעת את מי הם הביאו, את איתן הראל בכבודו ובעצמו."

אומנם הייתי עסוקה בבעיות אישיות בחצי השנה האחרונה, אבל על איתן הראל אין צורך להסביר כשמדובר בתעשייה שלנו ובכלל, לא נראה לי שיש בישראל מישהו שלא יודע במי מדובר.

 האל היווני, שעשה חיל בארצות הברית ככתב רשתות זרות, הוא הרכש האחרון של 'התדר'. הראל עזב את ישראל לפני כמה שנים. הוא בנה קריירה מרשימה והצטיין בהשגת סקופים בלעדיים, אבל הוחזר באורח פלא לישראל. לא ברור אם אלו געגועים למולדת או תחושת מיצוי ובדידות בחו"ל שהניעו את העילוי הזה לשוב למחוזותינו, ייתכן שזו פשוט משכורת מנופחת ש'התדר' הציעו, אבל עובדה שזה השתלם להם. הם לא מפסיקים להפתיע בידיעות בלעדיות כמעט כל שבוע, כנראה הודות לקשריו הענפים של הראל.

"נעשו כמה החלטות נבונות מאוד במערכת 'התדר' בחודשים האחרונים ואנחנו פה בינתיים משלמים מחיר כבד," קרן אומרת ומעווה את פניה.

כן, לצרף מישהו כמו איתן הראל למערכת חדשות זו בהחלט החלטה נבונה. אין ספק שהוא מביא איתו יותר ממקצועיות, וזה עוד לפני שמתייחסים לעובדה שהוא פשוט גבר יפהפה. הוא בן ארבעים ושתיים ונראה כמו אליל. טוב, אולי אני קצת מגזימה. הוא לא כזה מושלם, אבל אולי הקסם טמון בכך שיש לו מראה של אל יווני עם חספוס ים תיכוני. יש לו פנים גבריות נועזות, עיניים כחולות גדולות, שיער שחור וגלי וזיפים שמעטרים בעדינות את קו הלסת החזק שלו. והקול שלו, הקול הרדיופוני, הסמכותי והסקסי, שבו הוא מדבר באנגלית, באיטלקית ובצרפתית. אף פעם לא נתקלתי בו וזה, ככל הנראה, מפני שבשנים האחרונות עבד בחו"ל. מאז חזרתו ארצה אני עוקבת אחר הכתבות שהוא משדר ועוברת על הטוקבקים שנכתבים עליהן. זה מדהים שרוב הנשים מתעלמות מתוכן הדברים שהוא מפרסם ומתייחסות רק למראה שלו וזה מעצבן אותי לראות את התגובות, שאם היו נכתבות על כתבת ולא על כתב, היו נחשבות הטרדה.

איתן הראל, לשמוע אותך מדבר איטלקית... זה פשוט הפך אותי לשלולית. אתה מושלם.

איתן, אני פנויה להרפתקאות ואתה מוזמן ליצור איתי קשר בפרטי.

איתן הראל, תעשה לי ילד. לא בצחוק, אני רצינית לגמרי. פשוט תעשה לי ילד.

מדי פעם יש איזה גבר שכותב:

איתן, רק בזכותך אשתי רואה חדשות. אני לא יודע אם זה טוב או רע.

זה פשוט מגוחך.

"בקיצור, חכי שנטלי תגיע היום," קרן מחזירה אותי ממחשבותיי.

"איך נטלי קשורה?" אני צוחקת.

"היא טיפוס עלוב. אישה שהייתי מתביישת להציג ככתבת. אני לא מאמינה שהיא זו שאיתה אנחנו אמורים להביס מישהו כמו הראל." היא מגלגלת עיניים ונאנחת. "היא לא כמו שהייתה כשעזבת. תצטרכי להתקשר אליה מיליון פעם כדי שהיא בכלל תטריח את התחת שלה להגיע בזמן למערכת."

אם יש משהו שאני לא סובלת זה כתבים עצלנים שסיגלו לעצמם תכונות של דיווה. לא נראה לי הגיוני שכל האנשים שעובדים במערכת הזאת קורעים את התחת משעות הבוקר המוקדמות כדי שהחדשות יוגשו באופן מושלם בזמן שיש כאלה שמרשים לעצמם להתנהג בחוסר אכפתיות. זו לא התנהגות מקובלת, בטח לא כשיש תחרות עם 'התדר'. טוב, זה יהיה אתגר מעולה, להתמודד מול כתב כמו איתן הראל. אולי בסופו של דבר יש חיים בדסק החוץ.

אני מתיישבת בכיסא, מדליקה את המחשב ועוברת על העדכונים היומיים. אני לוגמת מהקפה שלי ותוך כדי עוברת במהירות על מגוון אתרים, קוראת את הכותרות הראשיות. בעבודה מהסוג הזה, הזמן טס וזה מעולה לאישה כמוני, שידועה במזג הסוער שלה, מה שמכונה 'פתיל קצר'. למעשה, אין לי סבלנות לשבת רגל על רגל במשרד. אני חיה מאדרנלין, מהידיעה שברגע שמשהו קורה –  אני צריכה לתאם כתב שיישלח לשטח, להיות אחראית על המידע שיביא משם, לבדוק מי יכול להעביר מידע נוסף, מי יוכל להגיב, מי יכול להעביר לי מידע שלאחרים אין, כמו צילומים בלעדיים ממצלמות האבטחה ועוד. אני זו שמשיגה מספרי טלפון חיוניים, שהולכת רחוק ומטרטרת את כולם בשביל להשיג סיפור ואפילו יורדת לשטח, אם צריך.

אני לוגמת שוב מהקפה, שכבר התקרר, ותוך חצי שעה קמה להכין כוס נוספת ואז עוד אחת, מופתעת לגלות שאין לי צורך בהכנה מוקדמת או בהסתגלות מחדש ומרגישה כאילו מעולם לא עזבתי, עד שבשלב כלשהו אני נזכרת שאולי כדאי גם לצאת להתאוורר או לפחות ללכת לשירותים.

כשאני מסיימת את ענייניי, אני שוטפת ידיים ומסתכלת על בבואתי. לראשונה מזה זמן רב מופיע ניצוץ של שמחה בעיניי הירוקות, כזה שמזמן לא ראיתי בהן. עצמות לחיי הגבוהות נראות סמוקות מעט, במן גוון ורדרד, וכל זה בזכות ההמולה במערכת. כן, אולי אוכל לחזור לעצמי. כן, העבודה עושה לי טוב. אני מתבוננת במראה ומיישרת את כתפיי. אולי לא הכול נגמר, אולי בסופו של דבר אתאושש לחלוטין ולא אשאר אישה כבויה, שמסתובבת בפנים עצובות ולא מוצאת את עצמה. אני מחייכת לעצמי. הגוף שלי כבר נראה זקוף יותר וזה רק לאחר שעות ספורות במערכת.

את תמצאי את עצמך שוב, לילי. את עוד תראי.

פרק 2

השעה שתיים בצהריים ונטלי שחורי עדיין לא הטריחה את עצמה להגיע. ביקשתי מכמה תחקירניות להתקשר אליה ולאחר סינונים רבים מצידה, החלטתי לטלפן בעצמי. לרוב, כשהמספר שלי מופיע על הצג, זו כבר סיבה להילחץ.

"לילי! איזה יופי שחזרת!" היא עונה בטון שמח מדי. אני יכולה לשמוע שהיא בנסיעה.

"גם אני שמחה שחזרתי, נטלי," אני אומרת ברוגע, מסרבת להצטרף לשמחה שלה, שנשמעת לי מזויפת. "נשמע שאת בנהיגה, את בדרך למערכת?"

"רגע, רגע, לפני שנעסוק בזה, איך את?" היא שואלת בקול שמתאמץ להישמע מתעניין. ברור לי שהיא רק מושכת זמן.

"נטלי, אני צריכה אותך במערכת." הטון שלי נחרץ.

"אבל רגע, מותק," היא ממשיכה, "תקשיבי, אני חייבת לדעת איך את. חטפת מכה, אה? כאילו, פאק! שגבר יקום ככה ביום בהיר אחד ויעזוב את אשתו ואת שתי הילדות הקטנות שלו. איך את מסתדרת?"

כמובן. מה שכל המנומסים למיניהם לא העזו להזכיר, החראית הזאת תתעקש עליו. כמו זבוב שחג מעל פצע מדמם. היא בטוחה שככה היא תצליח להשתיק אותי ולהוכיח שיחסי הכוחות בינינו פועלים לטובתה. חבל שהיא לא הבינה עם מי יש לה עסק.

"אכן, חטפתי מכה, נטלי. מכה זו אפילו מילה עדינה," אני עונה. "ועם זאת, הנה אני כאן, במערכת, מחפשת סיפור חדשותי מעניין להיום וכבר רוצה לתכנן את הלו"ז לשבוע הבא. אז איפה את?"

"זה מדהים איך שאת צוללת ישר לעניינים, אחרי שלא היית איתנו כבר... כמה זמן? חצי שנה של חופשה ללא תשלום?" כלבה ארורה. זהו, היא עלתה לי על העצבים.

"נטלי שחורי, את יכולה להפסיק עם השטויות שלך כי אותי לא תצליחי לסבן בזה שתחפשי אותי באופן אישי. שיחות כמו זו שאת מנסה לנהל הן ממש לא משהו שמעניין אותי לעשות, בטח שלא איתך. באתי לעבוד, אז תעני לי מתי, לעזאזל, את מתייצבת כאן?" מבטים מורמים לעברי כשהסובבים אותי נחשפים לטון הכועס שבו הדברים נאמרים.

אני שומעת אותה מצחקקת מעבר לקו. "טוב, לילי, דאגתי לשלומך, אבל נראה שאת עדיין רגישה מדי," היא אומרת ומרגיזה אותי עוד יותר. מתי היא הפכה לכלבה מרושעת? נראה שבחודשים האחרונים הצניעות שלה התפוגגה. "אז לשאלתך, אני לא בדרך למערכת. אבל, לפני שאת כועסת, תדעי שאני בדרך לפגישה ממש חשובה, משהו שיכול להיות לנו טוב כבר להיום בערב. תהיה לי תשובה בעוד שעה בערך, אבל נראה לי שיש לנו סיפור."

"איפה הפגישה שלך?"

"למה זה משנה לך?"

"מה זאת אומרת? אני המפיקה שלך וחלק מהתפקיד שלי הוא לדעת  – "

"תקשיבי, לילי, באמת קצת הופתעתי כשהזיזו אותך מביטחוני־פלילי לדסק החוץ, ונראה לי שאת רגילה לאגרסיביות ולמעורבות בשטח, אבל דסק החוץ לא מתנהל ככה –  "

"ההחלטה איך הדסק מתנהל היא שלי ושלי בלבד, ואם אני רוצה לדעת איפה את נמצאת בכל שעה משעות היום אני אדע, ברור?" אני שומעת את הנשימה שלה נעתקת, אבל ממשיכה, "עכשיו תגידי לי מייד איפה הפגישה, באיזה עניין היא, מתי תחזרי למערכת, אם יש צורך בצלם ומה תוכנית הגיבוי שהכנת, למקרה שלא תשיגי את הסיפור. הבנת? את על הקשקש אצל דותן ואני גלגל ההצלה האחרון שזרקו לך, אז כדאי מאוד שתתחילי לשתף פעולה איתי." אני שומעת את הדממה שמצידו השני של הקו ומחייכת. אני חיה בשביל הרגעים האלה. אני מביטה הצידה ורואה שעל הפרצוף של קרן נמתח החיוך הכי מסופק שראיתי אי פעם, והיא לוחשת לי, "תותחית על!" ומרימה בהתלהבות את אגודלה.

"הפגישה בלובי של איזה מלון בתל אביב," נטלי מתחילה להגיד ואני מבינה שהיא בוררת את המילים כדי לא לחשוף יותר מדי. "הסיפור קשור לשגריר האמריקאי ולמרוץ לנשיאות. יש לי אולי משהו על הסגן של המועמד הרפובליקני. איזה קרוב־רחוק שלו הגיע לארץ ואמר שהוא רוצה לספר לי משהו, אבל זה כבר לא עניינך. גם את צריכה לסמוך עליי, לילי."

היא נשמעת עצבנית, אבל זה לא מעניין אותי. "למה את לא מוכנה להגיד לי באיזה מלון?"

"כי זה לא עניינך," היא אומרת ומשהו בטון שלה נשמע חשוד מאוד, אבל אני לא יודעת עדיין מה הסיבה לכך.

"מתי תהיי כאן, במערכת, ומה יש לך במקום, אם לא תצליחי להשיג את הסיפור?" אני לא מרפה.

"אהיה במערכת בסביבות השעה חמש ואם לא יהיה כאן סיפור אז נעשה משהו כללי על התפשטות החצבת במזרח אירופה, טוב לך?"

אני רוצה לענות לה שלהגיע בשעה חמש למערכת ולהספיק להכין כתבה למהדורה המרכזית בשמונה זה מאוחר בטירוף, אבל מחליטה לתת לה הזדמנות.

אני מתיישבת בכיסאי ופותחת את מנוע החיפוש, עוברת על שמות בני המשפחה של המועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית ואז מרימה מבט אל קרן, שיושבת שקועה מול כמה קלסרים עבים.

"קרן?"

"כן, בוסית," היא עונה בחיוך.

"תחפשי לי בבקשה ג'יי גרינברג שעשה צ'ק־אין בעשרים וארבע השעות האחרונות באחד מבתי המלון בתל אביב. תתמקדי באלו שעל קו החוף. מניסיוני, אלו המלונות שיהודים־אמריקאים מעדיפים להתארח בהם."

ייתכן שאני מסתכנת או שאני סתם מחפשת להכניס אקשן ליום שקט וסתמי בדסק החוץ, אבל משהו בנטלי ובהתנהגות שלה גורם לי לפקפק בה. ומה שבטוח הוא שעליי להראות לה מי הבוסית ולהחזיר אותה לתלם.

קרן חוזרת תוך עשרים דקות עם תשובה, ואני מגלה שצדקתי. ג'יי גרינברג, בן־דודו של המועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, עשה צ'ק־אין במלון הילטון תל אביב. הוא דמות זניחה ורחוקה מאוד מהקמפיין ואני מאמינה שזו הסיבה לכך שלא השתמש בשם בדוי. אין בו שום דבר שמעורר עניין, אבל בכל זאת, אולי באמת יש לנטלי איזשהו סיפור.

"לאן את הולכת?" קרן שואלת כשהיא רואה אותי לוקחת את הז'קט ואת התיק.

"למלון הילטון."

"מה יש שם?"

"טאלנטית שצריכה להבין שהבוסית החדשה שלה חזקה ממנה." קרן צוחקת צחוק מרוצה ואני קורצת לה, לובשת את הז'קט ושואלת, "באיזו מכונית היא נוהגת?"

"היא נוהגת בהונדה לבנה, ואני לא מסוגלת לשכוח את זה כי בכל פעם שהיא מאחרת, היא חוסמת אותי בחנייה," קרן אומרת במרמור.

"אל תדאגי. אחרי שאסיים איתה, היא כבר לא תגיע באיחור," אני אומרת ומתחילה ללכת לכיוון היציאה.

"המצילה של כולנו!" קרן אומרת בקול, פורשת ידיים ומרימה את מבטה לתקרה, גורמת לשתינו לפרוץ בצחוק.

זה יהיה אדיר, להפתיע את נטלי. אני מדמיינת את פרצוף הברבי המושלם שלה מתעוות בהפתעה ובזעזוע ברגע שהיא תראה אותי שם, מאלצת אותה לנסוע מהר בחזרה למערכת. לפעמים התנהגות אגרסיבית מאוד יכולה לקנות שקט וסדר, והגיע הזמן שנטלי תבין שאיתי לא מתעסקים.

אני נוסעת לכיוון הים וקולטת שהנה, העברתי כמה שעות בלי לחשוב על עופר. לרוב אני רגילה לענות את עצמי במחשבות ולתהות איפה הוא עכשיו, מה הוא עושה, איך הוא מזיין את החברה החדשה שלו. ברגע שאני מתחילה לחשוב עליו, הדמעות מאיימות להציף את עיניי.

די, אסור לי לחשוב עליו עכשיו. אני מפעילה את הרדיו ומתרכזת בתנועה העמוסה המזדחלת לכיוון החוף, מנסה לעבור בין הנתיבים ולהתקדם מהר יותר וחושבת שנטלי עומדת להתעצבן. כן, זו מחשבה טובה להתעסק בה. עדיף שאחשוב רק על זה עכשיו.

השומר מכוון אותי לחניון התת קרקעי ואני שמחה לגלות שהוא ריק יחסית. אני יוצאת מהמכונית והולכת לכיוון המעליות, בוחנת את סביבותיי עד שמזווית עיני אני קולטת שבפינה הרחוקה חונה הונדה לבנה. בינגו! היא כאן. כל שנותר לי זה למצוא אותה איפשהו בבר או בלובי, להתיישב רחוק מספיק כך שמי שהיא נפגשת איתו לא ישים לב אליי ולדאוג שהיא תראה אותי בבירור. היא תדע שאני מתצפתת עליה, כמו איזה נשר שעומד לעוט על הטרף שלו. ככה משליטים סדר.

אני נכנסת ללובי המרווח של המלון ומעבירה מבט חטוף על הכורסאות הרבות שניצבות מול הנוף לים, אבל לא רואה את שערה הבלונדיני של נטלי. אני מתקדמת אל מסעדת המלון וגם שם אני לא מוצאת סימן לנוכחותה. בשולחנות יושבים רק אנשי עסקים, שנראים שקועים בפגישותיהם. אני מחליטה להתקדם לעבר בר המלון. אומנם כתוב על דלת הכניסה שהוא נפתח רק בשעה שש, אבל אני מתעלמת ומנסה לסובב את הידית. אני לא מתכוונת לוותר. לפעמים דווקא במקומות סגורים, שאף אחד לא חושב לנסות להיכנס ולסרוק אותם, מתנהלות פגישות חשובות. למזלי הדלת נפתחת בקלות ואני נכנסת לחלל גדול וחשוך למדי. רק הבר מואר באורות כתומים, שמספקים תאורה רכה, ועומד מאחוריו ברמן, שמבריק כוסות יין במטלית בד גדולה. אני חולפת על פני מלצרית שמסתובבת אליי. היא עומדת ליד מגש גדול שעמוס בסכו"ם, מבריקה בזריזות את הסכינים בזו אחר זו.

"ביליתי כאן אתמול ולדעתי נפלה לי טבעת, אולי מצאתם אותה?" אני מרוצה מהשקר שנפלט מפי בלי שאפילו מצמצתי.

המלצרית מחייכת אליי ושואלת את הברמן אם מישהו מצא טבעת. הוא עונה שאף אחד לא השאיר כאן משהו.

"יפריע לכם אם אני אעשה סיבוב למעלה, במקום שבו ישבתי, ואחפש בין הכורסאות?" אני שואלת בקול חביב לאחר שאני רואה שמלבדם אין כאן אף אחד. אני זוכרת שבקומה השנייה יש גלריה שקטה ופרטית, מקום מושלם לפגישה, ואם רק אציץ, ייתכן שאתפוס אותם ואז אעשה את עצמי כמי שחשבה שהשירותים נמצאים בקומה השנייה. כן, אני עד כדי כן משוגעת, נטלי שחורי, והגיע הזמן שתדעי את זה.

"ברור, לכי תציצי שם." המלצרית מהנהנת ומחייכת ואני עוברת הלאה, לצידו השני של הבר, מביטה סביבי ומוודאת שנטלי לא נמצאת בשום פינה. אני מגיעה אל גרם המדרגות שמוביל לגלריה הפרטית. כשאני מתקרבת אני רואה שהכניסה חסומה בשני עמודים המחוברים בחבל עשוי קטיפה אדומה, שממנו תלוי שלט שחור שעליו כתוב 'סגור'. זה לא מבלבל אותי ואני עוברת בקלילות מעליו, עולה בצעדים חרישיים ומנסה להאזין, אבל לא מצליחה לשמוע דבר. על אף שנראה שאין שם אף אחד, אני מגלה שהאדרנלין, שזורם בעורקיי כשאני בשטח, מתחיל לזרום בדמי. התגעגעתי לתחושה הזאת, גם אם זו סתם משימה שהמצאתי לעצמי.

אני מגיעה למדרגה האחרונה ולפתע שומעת צחוק קטן. זאת נטלי? אני תוהה ונצמדת לקיר, מזיזה באיטיות את ראשי ומציצה פנימה. במרכז החדר אני רואה שולחן ארוך, שמיועד לשנים־עשר סועדים. למרבה הפתעתי, מי שיושב במרכז השולחן הזה, ונמצא לגמרי לבדו, הוא לא אחר מאשר איתן הראל בכבודו ובעצמו.

אני ממהרת להסתתר שוב מאחורי הקיר, והדופק שלי מאיץ. הוא לבד? אני מוכנה להישבע ששמעתי צחוק של אישה. אני מכירה היטב את הקול הרדיופוני שלו, לא ייתכן שהוא הוציא קול נשי כזה מגרונו. אולי הוא מדבר בטלפון והקול נשמע מבעד לרמקול? ממה שהספקתי לראות הוא אכן היה שקוע בנייד שלו וחוץ מאיזה נר שדלק במרכז השולחן, האור הכחול שבקע מהמסך היה האור היחידי שהאיר את הפנים המהממות שלו בחדר החשוך. גם באור החלש הזה הספקתי לזהות את הפנים האלה, שמסותתות בשלמות. פשוט אי אפשר לטעות בזיהוי. מעולם לא ראיתי גבר שנראה ככה, אולי רק בפרסומות. מה הוא עושה כאן? מחכה גם הוא לסיפור של האמריקאי?

אני עומדת בדממה ולא זזה מהקיר. אם הוא משוחח בטלפון, אני מייד אשמע אותו שוב.

"זה עוד עשוי לעבוד, אבל תעשי את זה חזק יותר," אני שומעת את הקול העוצמתי של איתן ואז חריקת כיסא. כמה סקסי הקול הזה שלו. הוא כל־כך מוכר ונעים, לאחר שנים רבות שבהן הוא נשמע בכלי תקשורת, אבל כשאני שומעת אותו כאן, ממש קרוב, הוא גם מרשים ומרגש.

עם מי הוא מדבר? אין בחדר תזוזה, אז הוא בטח בנייד. אני מחליטה שחשוך מספיק כך שגם אם אציץ שוב, אין סיכוי שהוא יקלוט אותי. אני רוכנת לפנים במהירות. הוא יושב שם, במרכז השולחן, כתפיו החסונות והרחבות עטופות בחולצה שחורה מכופתרת שמחמיאה לו מאוד. מרפקו מונח על משענת הכיסא שמימינו ומצחו נשען על כף ידו הגדולה. הנייד שלו מונח על השולחן, ואני חושבת שהוא קורא בו. אני סורקת בזריזות את החדר ומגלה שאף אחד לא יושב בכיסאות הגדולים שמולו. לפתע איתן זז במקומו וראשו נוטה מעט קדימה בעוד שערו השחור נופל בין אצבעותיו הארוכות.

ואז אני שומעת את אותו צחוק נשי.

והפעם אני בטוחה.

נטלי שחורי. היא כאן. ואם אני לא טועה, ובדרך כלל אני לא טועה, היא נמצאת מתחת לשולחן.

כי איפה עוד היא יכולה להיות?

אני נצמדת שוב אל הקיר, מבינה שעליי לברוח מכאן בשקט ובמהירות. אין לי מושג מה מתרחש כאן, אבל אני ממש לא רוצה להיות חלק מזה.

אלא שאז הקול המהפנט והמוכר פונה אליי.

"אני לא יודע מי את ומה את מחפשת כאן, אבל את מוזמנת להציג את עצמך ולהפסיק להציץ."

הלב שלי צונח לתחתונים. אומנם אני זאת שהצצתי, אבל הם אלה שעושים משהו לא ראוי. אני נושמת נשימה עמוקה בעוד הקול שלו ממשיך להדהד באוזניי. יש בו אדיבות מהולה בסמכותיות, שגורמת לעור שלי לסמור. טוב, אני מותחת את כתפיי, מבינה שעליי לצאת מהמחבוא ולשחק את המשחק. ואם נטלי באמת כאן, אין שום בעיה. אני מסוגלת להתמודד גם איתה.

אני צועדת החוצה ונעמדת מולו. הוא מרים אליי מבט חד ובוחן, גורם לי להיעצר במקום ולא ולהתקרב למרכז החדר, כפי שתכננתי.

"אז את מי את בעצם מחפשת?" הוא פונה אליי שוב ואני לא יכולה להתיק ממנו את מבטי. איתן הראל נראה מעולה בטלוויזיה, אבל במציאות הוא מרשים פי אלף.

התאורה המעומעמת לא מפריעה לי להבחין בעיניו הכחולות המהפנטות. המבט שלו עובר על כולי, מהראש ועד הנעליים, ולא באופן בוטה, אלא מלא סקרנות. אף שריר בפנים שלו לא זז ולא מסגיר את העובדה שנטלי נמצאת מתחת לשולחן. פאק, אם היא יורדת לו ברגע זה, נראה שיש לו כוחות־על שמאפשרים לו לא להסגיר את זה. הוא נראה רגוע מאוד, נינוח.

"אני פשוט מחפשת את הכתבת שלי," אני אומרת בנינוחות, בטוחה שאם נטלי כאן זה כבר יגרום לה לצאת מהמקום שבו היא נמצאת. אני מוכנה להישבע שברגע שאמרתי את המילה הראשונה, יכולתי להבחין בתזוזה כלשהי מתחת לשולחן, אבל איתן לא מניד עפעף.

"ומי זו הכתבת הזאת? ובעצם, מי את? אני לא חושב שנפגשנו," הוא אומר ומעביר בהיסח הדעת את ידו בשערו.

"נטלי שחורי, אולי יצא לך לראות אותה כאן?" אני נוקבת בשמה ומרימה מעט את קולי, מחפשת אחר תגובה נוספת מאזור השולחן, אבל אין תגובה וגם הפנים היפהפיות של איתן נותרות חתומות.

"אני מכיר אותה, אבל לא ראיתי אותה לאחרונה. רגע, את מ'הגל'?"

"כן." אני מחייכת. איתן נראה רגוע לחלוטין, אבל המתח בחדר מורגש בבירור. משהו פה מסריח.

"המתחרה הנצחי של 'התדר'," הוא ממלמל. "בעצם, מרגע שהתחלתי לעבוד במערכת ה'תדר' הפכתם ל..." הוא משתהה מעט, כמו חוכך בדעתו, ומוסיף, "אם לנסח את זה בעדינות, הפכתם לא רלוונטיים," הוא אומר ומחייך חיוך קטנטן, שבעיקר גורם לי להיגעל מהזחיחות ומהביטחון העצמי המופרז הזה.

"טוב, אז אני אמשיך לחפש את נטלי כי נראה שכדאי שתהיה לי לפחות כתבה אחת במהדורה הלא רלוונטית שלי הערב –  "

"לא אמרת לי איך קוראים לך ומה התפקיד שלך," הוא אומר בנינוחות, מתעלם מהטון העוקצני שלי וגורם לי להתרגז יותר.

"לילי גרייפר," אני עונה בקור רוח, "המפיקה הראשית." משהו נראה לי חשוד ומאחר שהוא מרגיז אותי אני חייבת לומר משפט אחד נוסף, ניסיון אחרון לברר היכן נטלי מתחבאת, מפני שאני בטוחה שהיא פה כי אין לי ספק ששמעתי את הצחוק שלה. "אני זו שאיאלץ לפטר את נטלי שחורי אם היא לא תביא לי סיפור טוב למהדורה המרכזית הערב."

עכשיו אני שומעת חבטה ברורה מתחת לשולחן ואפילו המבט של איתן, שהיה עד כה נעול עליי, מוסט לרגע כשמבין הכיסאות מבצבצת לפתע נעל עקב, עם הסוליה האדומה שלא ניתן לפספס, סימן ההיכר של המעצב כריסטיאן לובוטין. מי עוד יכולה להסתובב בנעלי לובוטין אם לא נטלי שחורי? הכלבה הזאת הייתה כל הזמן הזה מתחת לשולחן. ידעתי.

המבט שלי עולה בחזרה במהירות. העיניים שלי רושפות, כמו שואלות כמה זמן אנחנו מתכוונים לשחק במשחק הזה עד שתודה שהיא כאן? אבל איתן מתעשת מהר, חוזר להישען לאחור ואומר בטון סמכותי, "סיפור היא לא תביא לך הערב. הסיפור עם בן־הדוד האמריקאי כבר אצלי," הוא זוקר את סנטרו וכבר נשמע כמו מניאק אמיתי. "היא הייתה עסוקה בדברים אחרים, לצערה הרב," הוא מוסיף ולחיוך המקניט והמרושע מצטרפת הרמת גבה, שמקנה לו הבעה משועשעת.

לפתע הכיסאות סביבו מתחילים לזוז ונטלי שחורי יוצאת ממחבואה. שערה הבלונדיני סתור, שני כפתורים בחולצת המשי שלה פתוחים, החצאית שלה מקומטת ומופשלת מעל ברכיה, הפנים שלה אדומות והיא ממהרת ליישר את בד החצאית ולהעביר את אצבעותיה בשערה.

"איתן, אתה חתיכת זבל ושקרן!" הידיים שלה רועדות ואצבעותיה מסתבכות בכפתורי החולצה. איתן מטה את ראשו לאחור ומתחיל לצחוק. הפנים שלו נעשות אפילו נאות יותר כשהוא צוחק ונראה משוחרר, ואם זה לא היה מביך כל־כך בשביל נטלי, הייתי אומרת שיש לו צחוק מקסים.

"אתה כזה אפס!" היא צועקת בתגובה לצחוק שלו. הנשימה שלה מהירה והתנועות שלה מגושמות, מבולבלות. "אתה הגבר הכי דוחה שאי פעם הכרתי!"

"אני דוחה? את הצעת! מה חשבת, שאסרב?" הוא שואל כאילו זה ברור והגיוני המצב הזה שאנחנו נמצאים בו.

"שניכם מגעילים אותי," אני אומרת בשקט ומנסה לשמור על קור רוח, על אף שאני מרגישה לחץ בחזה כשאני מבחינה בברכיה האדומות של נטלי, המצביעות על כך שהיא כרעה מתחת לשולחן לא מעט זמן. הייתי בהרבה מצבים מוזרים או הזויים במהלך הקריירה שלי, אבל דווקא זה מצליח לזעזע אותי במיוחד. והמבט המבודר שלו, המבט היפה הזה, שמסוגל להיות אכזרי כל־כך, גורם לי להיות מזועזעת אפילו יותר.

"ככה הוא הצליח לאחרונה להשיג לפנייך את כל החדשות?" אני שואלת בכעס.

"מה פתאום?!" היא נשמעת מזועזעת, אבל אני מתקשה להאמין לה.

"בנות, זה מקצוע אכזרי," הוא אומר בחיוך סקסי, חושף שיניים לבנות מושלמות וסוגר במופגן את המכנסיים ואת החגורה מתחת לשולחן, נראה שלֵו לגמרי ובשליטה מלאה.

אני לא יכולה להישאר בחדר הזה, גם לא שנייה אחת נוספת. אני פונה לרדת במדרגות וחושבת לעצמי ששני האנשים האלה דוחים. הם אולי שיחקו יחד באיזה משחק חולני, אבל הוא הקדים אותה בכמה צעדים, זה בטוח, ויש לי תחושה חזקה שהיא נוצלה.

"איתן, אתה עוד תשלם על זה!" אני שומעת את נטלי כשאני מגיעה לתחתית גרם המדרגות, "כולם יודעים שהימים שלך במערכת 'התדר' ספורים!"

לא, נטלי. הימים שלך במערכת 'הגל' ספורים. אולי תוכלו להמשיך במעשיכם המלוכלכים כשתחתמו יחד בלשכת האבטלה. 

כשאני עושה את דרכי החוצה הברמן שואל אותי אם מצאתי את הטבעת שלי, אבל אני לא טורחת לענות אלא ממשיכה בהליכה מהירה לחניון. לא רק שמצאתי את הכתבת שלנו, כורעת מתחת לשולחן ומוצצת לכתב המתחרה בבר המלון, היא גם פספסה את הסיפור. ברור לי שאני הולכת עם הסיפור הזה לדותן. ימיה של נטלי שחורי ככתבת 'הגל' עומדים להסתיים.

והגיע הזמן שגם נפסיק להפסיד סיפורים חדשותיים לאיתן הראל.

***

"לא פלא שבעלך עזב אותך לטובת מורה ליוגה, היו חסרים לו קצת שקט ונחת בחיים," נטלי אומרת בכעס ומביטה בי בתיעוב. זה משפט מרושע להחריד, ממש כמו מכה מתחת לחגורה, ונראה שנטלי מחליטה להשפיל אותי ולפגוע בי ומבחינתה כל האמצעים כשרים. המילים שלה חודרות לרגע את המעטפת הקשוחה שעטיתי כל היום, אבל אני מייד אומרת לעצמי, נכון, עופר באמת נטש אותי והלך לחיות עם איזו מורה ליוגה כי העדפתי את העבודה שלי והוא לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא העדיף לחיות עם היפית רגישה ומכילה, אז הגיע הזמן שתתמודדי. כבר עבר מספיק זמן.

"ההערה הזאת הייתה ממש לא במקום," דותן משתיק את נטלי ומגונן עליי. אני אסירת תודה על כך שהוא קוטע את הרפש שיוצא לה מהפה כשהוא מבין שקצת איבדתי את זה.

אנחנו יושבים בדסק והשעה כבר כמעט תשע בערב. בדרך כלל זו השעה החביבה עליי ביום. המהדורה כבר לקראת סיום, הדסק מתרוקן ונעשה שקט מסביב. הכול מתחיל להיכנס למן רגיעה נעימה, כוורת הדבורים רוחשת פחות.

דותן יושב מול נטלי ומולי, היא מנענעת את רגליה, מטלטלת מצד לצד את נעלי הלובוטין שלה. היא רותחת מזעם. אני רותחת מזעם. אחרי שהפתעתי אותה במלון היא לא טרחה לחזור למערכת ובטח שלא הצליחה לייצר את הכתבה בנושא החצבת. היא הגיעה למערכת רק בשש והתחצפה לכולם. דותן הבין שכתבה היא כבר לא תכין ולכן הוא מחק אותה מלוח הזמנים של המהדורה ואמר לה לחכות עד שהעבודה תסתיים. היא ישבה עד לרגע זה והביטה בנייד שלה, החמיצה פנים לכולם ולא היש