נטשה לא היתה צריכה לראות את פניו כדי לדעת שמשהו אינו כשורה.
היא יכלה לנחש על פי טריקת הדלת ועל פי הצעדים הכבדים לאורך המסדרון. על פי ההיסוס הרגעי, שכל כך לא התאים לרפאל. על פי הקללה החרישית; משהו גס באיטלקית, ככל הנראה, היא חשבה לעצמה. היא האזינה בעת שהוא תלה את ז'קט החליפה שלו בהול, ושמעה אותו נכנס לחדר העבודה שלו, ולאחר מכן, דממה – ומשהו שדומה לפחד ממשי ניעור בקרבה, והיא לא ידעה מדוע.
הוא שב זה עתה מאמריקה – שם היו לו נכסי נדל"ן רבים, הן בחוף המזרחי והן במערבי – ובכל פעם שהוא חזר מנסיעה, תמיד הוא בא לחפש אותה. לשאול אותה לשלומה. לשלומו של סאם.
לפעמים, אם הוא טס בטיסה מסחרית ולא במטוס סילון פרטי, הוא היה זוכר אפילו להביא לילד איזה צעצוע או משחק שהוא קנה בשדה התעופה. פעם אחת היא ראתה אותו מוציא קופסת בושם מוזהבת מתוך התיק שלו, ולבה החל להלום בהתרגשות מגוחכת ממש. אבל היא לא ראתה יותר את הקופסה הזאת.
הבושם לא היה מיועד לנטשה. הוא ניתן מן הסתם לאיזו דוגמנית-על ארוכת רגליים, איתה הוא יצא באותה התקופה – זאת שנהגה תמיד להשאיר איזה גרב ניילון או צעיף בחדר האמבטיה שלו. מעין סימון של טריטוריה שנכבשה, ככל הנראה.
שקט מבשר רעות שרר עדיין בחדר העבודה, ונטשה החלה להכין קנקן של קפה חזק במיוחד – בדיוק כמו שרפאל לימד אותה, כשרק הגיעה לעבוד אצלו. זה לא מטורף, איך שזיכרונות יכולים להיתקע לך בראש, אפילו שאין להם שום משמעות? נטשה יכלה לזכור עדיין את הרעד שחשה כשהוא גחן לידה, הרבה יותר מדי קרוב מבחינתה – אם כי, מבחינתו, כנראה כלל לא. הוא היה כל כך להוט להראות לה מה לעשות, שלא הקדיש שום תשומת לב לאישה העכברית העומדת לידו.
קולו הונמך, כמו מעטה פלדה רכה שמכסה פלדה קשה. "באיטליה, אנחנו אומרים שהקפה צריך להיראות כמו דיו, ושיהיה לו טעם של גן עדן. חזק מאוד, וכהה מאוד – כמו מיטב הגברים. את מבינה? קפישי?" והעיניים השחורות נצצו אליה בשאלה לגלגנית, כאילו זה משעשע אותו שעליו ללמד אישה איך להכין קפה.
אך היא הבינה. הו, איך שהיא הבינה. בימים ההם, היא נזקקה להנחיות כמעט בקשר לכל דבר שנחשב למובן מאליו בעיני גבר מסוגו של רפאל. בזמן שהוא היה רגיל רק למובחר שבמובחר, היא היתה מסוג האנשים שנוהגים לשים כפית קפה נמס בספל – עד שהגיע היום בו כבר כמעט לא יכלה להרשות לעצמה לקנות גם את זה. די היה במחשבה על התסבוכת בה היא מצאה אז את עצמה, כדי להעביר רעד של חשש בבשרה אפילו כעת. לא היה לה שום רצון לחזור לימים ההם – לרעב, לחוסר הוודאות, ולפחד הממשי – לפני שרפאל הופיע כדי להציל אותה.
האם זוהי הסיבה לכך שהיא ממש מעריצה אותו מאז ועד היום?
נטשה הניחה את קנקן הקפה, עם ספל, על מגש, בצירוף שני ביסקוויטים בטעם שקדים, שהיו החביבים ביותר על רפאל. גם אותם היא למדה איך לאפות, מספר הבישול האיטלקי שהוא קנה לה בחג מולד אחד.
היא בדקה אז את הופעתה במראה של המטבח, בדיוק כמו שכל עובד עושה לפני שיגש אל הבוס שלו – אפילו במקרה שאותו הבוס מתגורר באותו הבית, כמו במקרה של נטשה.
היא נראית סביר. שערה החום-בהיר היה נקי ומסודר, שמלתה מגוהצת בקפידה, ופניה לא מאופרים. היא נראתה יעילה ובלתי מאיימת. כמו שהיא אוהבת להיראות.
פנים נטולי איפור היו הרגל שנטשה רכשה לעצמה כשסאם היה תינוק, כשהיא חששה שאנשים ישפטו אותה עוד יותר מכפי שהם עשו ממילא. היא רצתה להבהיר לכולם שזה שהיא אם קשת-יום ולא נשואה לא אומר שהיא טרף קל מבחינה מינית.
חוץ מזה, נטשה למדה שקל יותר לחיות כשדואגים שהכל ישאר פשוט. יש יתרונות כמעט לכל דבר בחיים – בסופו של דבר, הכל תלוי בגישה שלך. להתאפר, פירושו להקדיש עוד זמן להכנות שלך כל בוקר – וכך בדיוק גם סידור השיער באיזו תסרוקת מסובכת. היא נראית בדיוק כמו שהיא היתה רוצה להיראות – עובדת מכובדת ומוערכת במשק הבית של רפאל.
"נטשה!"
היא שמעה את קריאתו התקיפה, מהדהדת בקולו בעל המבטא המיוחד, שהגיעה אל קומת המרתף. במהירות רבה היא הרימה את המגש ונשאה אותו מעלה אל חדר העבודה שלו, אך נעצרה בפתח, ודעתה הוסחה למראהו. האינסטינקט שלה היה נכון – משהו באמת לא היה כשורה.
רפאל דה-פראטי. מיליארדר. רווק. בוס. והגבר שהיא אוהבת בחשאי, כמעט מהרגע הראשון שבו ראו אותו עיניה. אבל בעצם מי לא היתה אוהבת אותו? לא לאהוב אותו וודאי יהווה אתגר קשה יותר – למרות היהירות שלו, והבוז שהוא מפגין לפעמים, כשהוא לא מאזין אפילו למה שיש לה להגיד.
הוא לא שמע אותה כעת, ועמד עדיין כשגבו מופנה אליה והוא משקיף אל הגן הציבורי ספוג המים שבמרכזה של לונדון, שם טיפות הגשם זלגו על גזעי העצים כמו דמעות על לחייהן של נשים בוכות.
הגינה היתה ריקה היום, אך בימים יפים ניתן היה לראות שם אומנות עם הילדים הערניים הנתונים להשגחתן, ממהרים לאורך שבילי הגן הצרים, אל מגרש המשחקים שבקצהו הרחוק. או אמהות עם עגלות תינוקות, לפני שובן לעבודה – כמו שנראה שרבות מהאמהות בסביבה האמידה הזאת עושות, בין אם מפני שהן צריכות להכניס עניין בחייהן ובין אם זה בגלל שהן רוצות לשמור על עצמאותן. נטשה לא הצליחה להחליט מעולם מהי הסיבה האמתית. היא נהגה לחשוב שתענוג יהיה לא להיות חייבת לעבוד יותר, אך כנראה שזה רק בגלל שהאופציה הזאת לא ניצבה לפניה מעולם.
נטשה נהגה לקחת את סאם לגן הזה כשהוא היה צעיר יותר – בהרגישה שהתמזל לה מזלה שהיא יכולה לעשות את זה, אך גם מעט חשש, כאילו מישהו יבוא ויגרש אותה, יגיד לה שאין לה שום זכות להיות שם. בנה, כמובן, לא היה מודע בכלל למיקומו האקסקלוסיבי של גן השעשועים הזה, אך בכל פעם שהילד הקטן והאהוב שלה טפח על הדלי שלו וצווח בעונג למראה החול המתעופף ממנו, נטשה הודתה לגורלה הטוב אשר הביא את רפאל דה-פראטי אל תוך חייה.
"רפאל?" היא אמרה בשקט.
אך רפאל לא הפנה את מבטו. אפילו כשהיא הניחה את המגש על שולחנו בקול קרקוש כלים קטן, גופו הרזה נותר לעמוד שם – חסר תנועה כמו פסל ודומם כסלע – והיה דבר מה מטריד וזר כל כך בעמידה הזאת שלו, שנטשה כחכחה מעט בגרונה.
"רפאל?" היא ניסתה שנית.
המבטא האנגלי הרך שלה חדר אל בין שברי המחשבות שלו, ואט-אט רפאל פנה לכיוונה, ועיניו הבחינו בפניה המוכרים ובדאגה העדינה שבעיניה. הוא נאנח. נטשה. נוכחת כתמיד, ובלתי מאיימת בדיוק כמו האוויר שהוא נושם. הוא הזעיף פנים, בשובו בבת אחת אל ההווה. עד עכשיו, הוא היה מיליון קילומטרים משם. "מה העניין?"
"הבאתי לך את הקפה שלך."
קפה? הוא ביקש קפה? כנראה שלא – אבל הוא בהחלט היה יכול לשתות קצת. כמה אופייני לה לדעת את זה. הוא הינהן, החווה לה למזוג לו קצת, ואז התיישב בכיסא העור שליד שולחנו, בהעבירו את קצות אצבעותיו על הזיפים השחורים המעטרים את קו הלסת שלו, כמו שעשה תמיד כשמשהו העסיק את מחשבותיו. בדרך כלל היה מדובר באיזו השתלטות בעלת פרופיל גבוה, על איזו חברה גדולה, אבל היום היה מדובר פה במשהו גדול הרבה יותר. פיו נקפץ – שכן, בניגוד לעסקי התאגידים, איתם הוא היה מסוגל כעיקרון להתמודד מתוך שינה אפילו, הבעיה הזאת היתה בתחום ממנו הוא נהג להתרחק בדרך כלל. התחום האישי.
"מישהו התקשר הבוקר?" הוא חקר.
"אף אחד."
"שום עיתונאי?"
"לא." עיתוני הרכילות הגבירו את מאמציהם לחטט בענייניו מאז שכוכבת תכנית מציאות אחת טענה בפומבי שרפאל לקח אותה למיטה ובילה איתה "לילה של חמש פעמים!" למרות שהוא בקושי פגש את האישה. העניין היה נתון כרגע בידי הפרקליטים שלו, ודי היה במחשבה על זה כדי לגרום לנטשה להרגיש בחילה, למרות שידעה בפירוש שהסיפור אינו נכון. היא ניסתה הלצה, במטרה להפיג את המתח הנורא שניכר בפנים שהיא הכירה כה טוב. "טוב, לא עיתונאים גלויים – אני מניחה. אם כי תמיד יכול להיות שכמה צלמים וכתבים התחבאו בין השיחים. הרי זה משהו שכבר קרה בעבר."
אבל הוא לא צחק. "את היית פה כל הזמן?"
נטשה הינהנה. "חוץ מהזמן שבו לקחתי את סאם לבית הספר, כמובן – אבל בתשע וחצי כבר הייתי פה בחזרה." פיה התרכך בהבעת דאגה. ממרחק כל כך קרוב היא יכלה לראות שאיכשהו הוא נראה טיפה שונה. עיניו השחורות והבורקות היו מוצלות, והקמטים הזעירים שנפרשו מקצותיהן נראו איכשהו מודגשים יותר מתמיד. כאילו הוא לא ישן במשך כל זמן ההיעדרות שלו. "למה? אתה ציפית למישהו?"
לא ממש ציפה – כי מזה יכול להשתמע שהוא הזמין מישהו, ובפירוש לא נשלחה הזמנה לאף אחד. רפאל נד בראשו קלות. הוא היה איש שלא ממהר לתת אמון באנשים – חשדנותו נולדה מחיים שלמים של מגע עם אנשים שרק רוצים ממנו כל מיני דברים. סקס, כסף, או כוח – השילוש הקסום, ממנו היה לו, ובשפע. עם נטשה, הוא הגיע די קרוב לאמון מוחלט – אך הוא נותר מודע לסכנות הטמונות בחשיפת פרטים מסויימים, והשתדל להימנע מכך, אלא אם כן זה היה לגמרי חיוני.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
