מה שהמים לימדו אותי

אט-אט תתרומם, תחייך אליו את החיוך הבלתי נגמר שלה, תודה לו בשתיקה. והינה עוד דמעה שלה נשארת אצלו, ממליחה ומרטיבה, כל כך הרבה השאירה כאן בכל פעם שעזבה. הוא מתמלא במליחות דמעותיה, בתחושת הצריבה בגרונה, אוסף דמעותיה טיפה אחר טיפה, שומר על כל אחת שתזכיר לו עד שובה.

מאפשר לה ללכת, ויודע ששניהם - אין להם סוף.

מה שהמים לימדו אותי נכתב על החיים עצמם. אהבה, תשוקה, מה שביניהם. רגעים של מחשבות מול הים, בגשם שוטף בעיר זרה, בעין הסערה, ובשקט שאחריה.

מה שהמים לימדו אותי, להציף, להירגע, לשקוע. להשליך את מה שלא, להיסחף אל מה שכן.

לדעת תמיד שיש אינסוף.

יהב שושו, אמא לשלושה, בת 37. עורכת דין לשעבר, אשת שיווק, דיגיטל ותוכן בהווה מאמינה במילים. בכוח שלהן לשנות את העולם, לעשות מהפכות, מאמינה באהבה. בכוח שלה לברוא עולם, לנצח מלחמות.

אוהבת ים בקיץ. אוהבת גשם חזק בחורף. בזמן שמחכה לעונה אחת שתתחלף באחרת - כותבת.

הניצוץ

בהתחלה מילים לא מסתדרות, המשמעות מתחמקת ממנה

אין בהן היגיון

היו פעמים שהרימה ידיים, לא חיכתה לניצוץ שיכה

לא חשבה שיגיע,

והיו אחרות

שהתעקשה וחיכתה וידעה שהוא מעבר למילה, עוד שורה לעבור והוא שם.

עוד רגע ויקרה נס.

כבר שנים שזה כך. עובד בשבילה כשהיא אובדת עצות

רק לתת לו להיכנס

.

באמונה שיכולה

יודעת את הדרך אליו. יש להם הסכם, היא מתאמצת, הוא נדלק.

היא לא אחת שמתמידה, והינה איתו, מצליחה.

היא מרגישה אותו מתקרב, מפלס דרכו בין מילים עמוסות, מבולבלות, חסרות כוונה.

הוא מזדחל אליה כמו מאהב בשעת לילה חשוכה,

מאיר בה את האפלה, מתגבר על כל מה שלא רצתה לומר באמת

עוטף אותה ומאפשר לה להיות מה שיודעת

מדויק לה, מדייק את מילותיה, אוסף את כל הברקים שלה לאלומה אחת של אור

שמאירה את כל מה ששנים היה שלה בלבד.

מוציא אותה לאור.