דף הבית > מוכנה לקרב
מוכנה לקרב
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 296

מוכנה לקרב

         
תקציר

זואי

יש לי אימא חולה, חובות עצומים ואחות צעירה שאני אחראית עליה. הצעת העבודה החדשה היא בשכר מתגמל ועוד במקצוע שאני הכי אוהבת – אדריכלות. זה כל מה שקיוויתי לו. המשרה תציל אותי מהחובות ותאפשר לי לשלוח את אחותי לקולג'. אבל אז אני מגלה שכדי לזכות בה עליי להתחרות בגבר המעצבן והיהיר ביותר עלי אדמות. אז מה אם הוא מנוסה ומשופשף ממני? אין לו מושג עם מי יש לו עסק. אני מגיעה מוכנה לקרב.

מייסון

יש לי בית ורכב יוקרתיים, משרה מובטחת כאדריכל בחברה המבטיחה של אבי ואפס דאגות. בסך הכול רציתי לתפוס ראש, כמו תמיד. אין לי מושג איך זה הסתיים בתא המעצר. אבא שלי קיבל את זה קצת קשה ופיטר אותי. לא אכפת לי. אני עומד לזכות במכרז שיוכיח לו שאני לא צריך אותו ואת הטובות שלו. אני רק צריך להתחרות באדריכלית חסרת ניסיון וחסרת גינונים. אני חושב שהתחרות תהיה קלה, אבל זה קורה לפני שזואי קופר, המתחרה, מנסה להרוג אותי.

מוכנה לקרב מאת הסופרת קרין ווינטר היא קומדיה רומנטית עכשווית. מאויבים לאוהבים, הגיבורים מוצאים את עצמם מתחרים על אותה משרה. שניהם מוכנים לשחק מלוכלך וללכת עד הסוף, אך רק אחד יוכל לנצח.

ווינטר עורכת ספרותית ומכורה לרומנטיקה. מוכנה לקרב שיצא לאור בהוצאת יהלומים הוא כתב היד הזוכה בתחרות לצאת לאור 2022.

פרק ראשון

1
מייסון
"הו, בייבי," אני לוחש באוזן של הבלונדינית הקטנה שרוקדת איתי במועדון, מצמיד אותה אליי. "את סקסית בטירוף." האגן שלה נוגע בשלי בהתגרות וברור שהיא בעניין. פנים יפות וכסף, זה כל מה שצריך. הברונטית שנמצאת לא רחוק מאיתנו מביטה בי במבט מתגרה. אולי היא תזרום לשלישייה? אני מסוגל לעמוד בזה.

הדי־ג'יי בדיוק מחליף את שיר הטראנס הקצבי לבלדה, ואני מנצל את ההזדמנות לתפוס בישבנה. אורות הניאון שמעלינו מהבהבים בכחול ובסגול ומאירים את שמלתה הקצרה. מת להרים אותה ולזיין כבר.

אני מושך את הבלונדינית איתי אל הבר וקונה לה משקה, משהו חזק, ומוריד שוט טקילה. הטשטוש הנעים של האלכוהול מתחיל להגיע. לוקח לי היום יותר מדי זמן להגיע לבאז שאני מחפש. היא מזמינה עוד שוט ואני מרים את הראש, נותן לה לשפוך אותו ישירות לפי וללקק ממני את מה שנזל. נחמד, אבל אני צריך משהו אקסטרה.

"שרלוק, יש לך משהו בשבילי?" אני תופס בזרועו של אחד הספקים של המועדון הזה. יש פה כמה שאני מכיר, אבל לשרלוק יש תמיד את החומר הכי טוב.

"יש לי משהו חדש. פצצה. רוצה?"

אני מהנהן. קדימה, מוכן לנסות. החיים קצרים מכדי לשבת בבית ולהשתעמם כמו איזה זקן. סגרתי אתמול פרויקט חדש, תכנון בניין שלם ששווה לחברה מעל חמש מאות אלף דולר. הכנסתי את הפרויקט הכי גדול שלי ואפילו מילה טובה לא קיבלתי מאבא. בשביל מה אני טורח בכלל.

שטר של מאה מחליף ידיים ושרלוק נותן לי שקית ובה שני כדורים ורודים קטנים. הבלונדינית פותחת את פיה בציפייה, אני מוציא כדור אחד ומניח אותו על לשוני, מעביר לה אותו בנשיקה, דוחף את הלשון שלי בין שפתיה. לא רע. לא רע בכלל. השפתיים האלה יהיו טובות סביב הזין שלי. אחרי שהיא בולעת אני מוציא את הכדור השני ולוקח אותו בעצמי.

עוברות כמה דקות טובות, אין שום שינוי ואני מתחיל לחשוב ששרלוק דפק אותי. אבל אז זה מתחיל. האורות מתערפלים סביבי והופכים לגשם מוזהב. אני מרים את ידי ומנסה לגעת בכוכבי הזהב, הם מתקרבים ומתרחקים, משחקים איתי. אני מרגיש את הבס של המוזיקה תחת רגליי מתגבר, מרים את ראשי ומתמסר לקצב. אני חרמן אש. המקום נראה ענקי, התקרה שלו נוגעת בשמיים. אני צוחק בלי לדעת למה.

"בואי נלך, אני צריך להיות בתוכך עכשיו." אני נוגס באוזן שלה, והיא הופכת לשלולית, כמו כולן.

אני מושך אותה אחריי, החוצה אל האוויר הקר, הרחק מהגופים שטופי הזיעה שרוקדים סביבנו. הקור טוב לי. מאפס אותי קצת כי אני בכלל לא בטוח מה קורה איתי. הכדור הזה חזק משחשבתי בהתחלה. איפה אפשר להזדיין פה?

פאק. הכול מלא חדי־קרן חמודים כאלה בכל מקום. ועומד לי חזק.

"בואי." אני מושך אותה הצידה אל פינה נסתרת. "פעם זיינו אותך בעמידה?" אני לא מחכה לתשובה, מדביק אותה אל הקיר, פותח את הרוכסן שלי, מניח למכנסיים ליפול מטה ומושך את השמלה הקצרצרה למעלה אל מותניה.

אורות כחולים ואדומים מהבהבים מסביב, משתלבים יפה בתוך גשם הכוכבים וחדי־הקרן.

זרועות חזקות מנתקות אותי ממנה, גופי זועק במחאה ואני מועד לאחור.

רגע.

"תרים את המכנסיים, סוטה," אני שומע קול קשוח מאחוריי. "תתחפפי מפה. לכי," הוא ממשיך.

הבלונדינית נעלמת מטווח הראייה שלי. "היי, לאן את הולכת?"

משהו קר וקשה תופס את מפרקי ידיי. רגע, לא. מה קורה?

* * *
כאב ראש בן זונה. הכאב הוא כל מה שאני מצליח לחשוב עליו כשהמחשבות שלי מתחילות להתגבש שוב למשהו הגיוני. הגוף שלי כואב, הרגל רדומה ומעקצצת, לא נוח לי. אני ממצמץ ומנסה להתרגל לאור המסנוור. פאק, איזה ריח נורא.

"תכבו את האור," אני צועק, ומקבל בתגובה שלל קללות וצחוק צרוד. מה, לעזאזל? למה דביק פה?

נרדמתי על הרצפה? הבלונדינית הלכה? שברי זיכרונות חוזרים אליי פתאום. אני ממצמץ שוב, עפעפיי כבדים. פאק, כנראה איבדתי את ההכרה. מה היה בכדור הזה?

גבר גדול עם זקן מדובלל ועיניים קטנות ועכבריות עומד מעליי ובוהה בי במבט מאיים.

זאת לא הבלונדינית.

אני מתרומם לישיבה ומביט סביב, בוחן לאט את החלל. גל ריח חמוץ נוסף מכה באפי, ואני צופה בהלם בגבר העומד בפינה ומשתין לתוך אסלת נירוסטה. יש עוד כמה גברים בחדר, אף אחד מהם לא נראה כאילו שפר עליו גורלו.

"אתה שלי, יפיוף." הענק קורץ אליי.

קירות בטון לבנים ללא חלון. סורגים של כלא? פאקינג תא מעצר. ההבחנה חובטת בי כמו מוט ברזל. איך הגעתי לכאן? למה אני לא זוכר?

"עוף לי מהפנים," אני אומר, מנסה להבהיר לענק שאני לא מתכוון להיות הזונה שלו בקרוב, ונעמד על רגליי בקושי. הראש שלי דופק בעוצמה כזאת שנדמה לי שיש לי מפרצת. אני הולך למות.

אני תופס בסורגים וצועק, "סוהר! סוהר!"

שוטר רחב גוף מתקרב בהליכה ברווזית אל התא. "מי צועק פה?"

"למה אני פה? תנו לי את השיחה שלי. אני רוצה עורך דין!" אני נובח.

"הו, פריטי בוי התעורר ורוצה עורך דין." השוטר נראה משועשע. "בטח, בטח." הוא מתנדנד בחזרה למקומו.

"אני יודע את הזכויות שלי. תנו לי להתקשר לעורך דין," אני ממשיך לצעוק, אולם אין שום תגובה הפעם. מובס, אני מסתובב בחזרה, המקום הפנוי היחידי הוא ליד הענק, חיוך מגעיל מרוח על פניו. אני מחליט להתיישב על הרצפה המטונפת, ליד הסורגים, משעין את ראשי על אחד ממוטות הברזל הקרירים. עדיף לשמור מרחק ממנו.

נראה שהגזמתי הפעם.

השעות חולפות, הגוף שלי צורח מהישיבה ללא תנועה על הרצפה, אבל אני נשאר במקומי. אין לי שעון ואין לי דרך להעריך כמה זמן עובר עד שהשוטר הברווזי מגיע שוב, פותח את דלת התא עבורי ומאפשר לי להתקשר למישהו. אולי אחרי שאצא מפה אתבע אותם על התעמרות. כן, בטוח.

האצבע שלי מהססת לפני שאני מחייג למספר המוכר. הוא לא יקבל את הבשורה בצורה טובה, אבל איזו ברירה יש לי?

"אבא, זה אני." קולי חלש והבושה מציפה אותי.

"מייסון, התקשרתי אליך כל הבוקר. לא הגעת לפגישה עם רוזנפלד. הם זועמים. אנחנו הולכים לאבד אותם. איפה אתה, לעזאזל?"

"עצרו אותי. אני במעצר בסיטי. אתה יכול לבוא לשחרר אותי?"

"מה? עצרו אותך?!" הוא נשמע מזועזע.

"אתה יכול לבוא?"

הוא נאנח. שתיקה ארוכה משתררת. "אני בדרך."

אני מנתק והשוטר מוביל אותי בחזרה אל התא. שם כמה מהגברים עושים לי תנועות מגונות. הלוואי שהוא יזדרז. נדמה לי שהענק רק מחכה לרגע המתאים שאף אחד לא מסתכל, ולא בטוח כמה זמן אוכל להרחיק אותו ממני. אני חוזר למקום שלי על הרצפה, אפילו שאני חייב להשתין, אבל אין סיכוי שאתקרב לאסלה המצחינה. אני לא מעז לזוז, מקפיד לבדוק כל הזמן שאף אחד לא מתקרב אליי. הזמן פה עובר באיטיות והעייפות מתחילה להכריע אותי.

מה אני עושה כאן? הייתי צריך להיות עכשיו במשרד, בפגישה עם רוזנפלד. איך פספסתי את הפגישה איתו אחרי חודשים שאני מחזר אחריו? שיט. אני צריך להתקשר אליו ברגע שאגיע הביתה, אולי עוד אצליח להציל את המצב.

דלת התא נפתחת, סוף־סוף. אני מרים את עצמי מהרצפה אבל השוטר קורא בשמו של מישהו אחר. לעזאזל. אני צונח בחזרה מטה. נו, כמה זמן לוקח לו? יכול להיות שהוא מתעכב בכוונה?

שוטרים באים, שוטרים הולכים ואני נשאר לשבת, מיואש.

"פריטי בוי, קום. אתה משוחרר."

מי, אני? הגיע הזמן! אני קם ומנסה ליישר את בגדיי המטונפים, בטוח שאני נראה כמו הומלס. השוטר מוביל אותי אל אשנב קטן, שם אני אוסף את חפציי וחותם על הטפסים. אבא ואדוארד אנדרסון, אחד מעורכי הדין המוכרים במדינה, עומדים בכניסה ומחכים. כמה הסתבכתי שאני צריך עורך דין קליבר כמוהו?

המבט של אבא שובר אותי לגמרי. האכזבה והבושה מרוחים על פניו. אני משפיל ראש.

"התערטלות בציבור? סחר בסמים? אפילו לאנדרסון יהיה קשה לבטל האשמות כאלה," הוא נוזף בי. "תראה את עצמך, אתה קרוב לשלושים, לא בן שש עשרה. לא תתבגר מתישהו?" אין לי מה להגיד, אז אני שותק במבוכה. אפילו לא ידעתי על מה עצרו אותי. חשבתי שעל קניית הכדורים. אנחנו יוצאים מהתחנה, הוא פוסע במהירות אל הנהג שמחכה לו ונעצר ליד הדלת. "הפסדנו את רוזנפלד." הוא בוחן את פניי ברוב משמעות. "כשלא הגעת לפגישה הם החליטו לחפש משרד אחר."

"אני מצטער."

"מדובר על חוזה של לא פחות ממיליון בשכר טרחה, מייסון. מצטער לא עוזר לי."

"אתמול הבאתי את הפרויקט של פלטשר."

"שלשום. והיום עלית לנו במיליון. לא מספיק לעשות עבודה טובה, צריך גם לקבל אחריות. אתה חוגג כאילו אתה עדיין בתיכון. אתה גבר, לא נער, או לפחות חשבתי שאתה גבר. נראה שלא. אל תחזור למשרד עד שתתאפס על עצמך."

"אבא."

"אני רציני. אל תטרח לחזור." עיניו הכחולות, הזהות לשלי מביטות בי בתוכחה. הוא נכנס אל הרכב וטורק את הדלת בפניי.

אני נשאר לעמוד על המדרכה הריקה, מסתכל על המכונית המתרחקת. דפקתי הכול. שוב.

2
זואי
"זה נראה כמו..." אני לוחשת, מנסה שהקהל הצופה בתערוכה סביבנו לא ישמע אותי.

"זה נראה כמו איבר מין גברי," רוס עוזר לי להשלים את המשפט, בקול רם מדי לטעמי. "את יכולה לקרוא לילד בשמו."

"איך עיצוב הבית הזה זכה במקום הראשון, אתה יכול להסביר לי?"

"אני לא יודע, אַת האדריכלית בינינו. התכנון כנראה חדשני?"

"ומי מעצב חלונות בצורה כזו? תראה את העיגולים האלה, והאליפסה הארוכה הזאת באמצע. וואו, מי ירצה לגור בבית כזה?"

"אולי כוכב פורנו? אחד שרוצה לפאר את עצמו ואת הגודל שבו הוא התברך?" רוס מגחך.

"אולי ההפך," אני מצחקקת בתגובה. "אולי דווקא מישהו שיש לו קטנטן ורוצה להרגיש גדול?"

"זואי, לא יפה." רוס צוחק ועיניו החומות מנצנצות בהומור.

מישהו נעמד לידינו ובוחן את הדגם. אנחנו משתתקים בבת אחת, מנסים להחניק את הגיחוכים. הוא מסתובב סביב הדגם, נראה מתרשם. אצבעותיו משפשפות את זקנו המעוצב להפליא.

"מדהים, נכון?" הוא פונה אלינו. "עיצוב פורץ דרך. הייתי שמח לבנות את הבית הזה לעצמי."

רוס, לידי, מפנה את מבטו הצידה, מנסה כנראה להסתיר את התקף הצחוק שהוא נאבק בו.

אני בולעת רוק ומהנהנת, נושמת לרווחה רק כשהאיש מתרחק.

רוס מצליח להחזיק את עצמו עוד רגע ואז פורץ בצחוק.

"הוא רוצה לגור בבית הזה," אני מציינת, משועשעת. "אתה חושב שהוא כוכב פורנו או מהסוג השני?"

"מהסוג השני." הוא מגחך.

"למה אתה חושב ככה?"

הוא מרים גבה. "ראית כוכבנית שתלויה על זרועו?"

"לא."

"אז מהסוג השני," הוא קובע ושנינו צוחקים ומתקדמים לדגם הבא, ממשיכים בסיור.

רגע לפני שאנחנו יוצאים מהיכל קנדי, אני חוטפת לי קטלוג אחד לקחת הביתה. יש פה הרבה רעיונות שימושיים. אילו רק היו לי הזדמנויות להשתמש בכל הרעיונות האלה.

"תודה שהבאת אותי לכאן, היה כיף," אני מודה לרוס.

"בשביל מה יש חברים?" הוא עונה בביטול. "היית צריכה את ההפסקה הזאת. אי אפשר להיות בלחץ כל הזמן בלי קצת מנוחה לנפש."

"כן, אבל בכל זאת, כמעט שעתיים נסיעה כדי להגיע לתערוכת חדשנות בעיצוב ובאדריכלות?"

"היה שווה לקחת פסק זמן מהעבודה בשיפוצים כדי לראות איך משלבים אלמנטים פאליים באדריכלות." הוא קורץ.

* * *
כמה שעות לאחר מכן, אני דוהרת במכונית שלי אל בית החולים, מרחק שעה נסיעה מדובסון ריבר, העיירה הפצפונת שבה אני גרה. התערוכה הייתה מדהימה, ורוס שיחק אותה כשהציע לקחת אותי אליה. מזמן לא נהניתי ככה.

"להתקשר לג׳ולי," אני פוקדת על סירי מהדרך ומקשיבה לצלילי ההתקשרות עד שאחותי עונה. "היי, איפה את?" אני שואלת.

"אני כבר עם אימא. לא ידעתי אם תספיקי היום, אז לקחתי את האוטובוס."

היום אמורות להגיע תוצאות הבדיקות, אין סיכוי שארשה לעצמי לא להגיע. "אוקיי, אני בדרך. אגיע בעוד עשרים דקות." אני מנתקת ומתרכזת בכביש. הגשם חזק כרגע ואני צריכה לשים לב לדרך, אך המחשבות שלי נודדות, כרגיל, למיליון הדברים שאני צריכה לדאוג להם. ולבעיה הענקית שממלאת את כל ישותי רוב שעות היום – כסף, או נכון יותר, העדר כסף. כל החסכונות שהיו לנו הלכו לטיפולים.

אני חונה בחניית בית החולים, ולפני שאני יוצאת אני שולחת עוד הודעה לאבא:

תחזור אליי בבקשה, אנחנו ממש צריכות עזרה בתשלומים.

אני מחכה דקה, לראות אם הוא יגיב, אבל דבר לא קורה. בדיוק כמו בפעמים הקודמות.

אני יוצאת מהמכונית והמטרייה שלי מייד מקפחת את חייה ברוח. בחליפה ועקבים אני נאלצת לרוץ אל הכניסה ומגיעה ספוגה, בטוח נראית כמו עכברוש רטוב. כן, אין ספק שהחיים מאירים לי פנים.

אני עולה אל החדר שלה בקומה השנייה, נושמת נשימה עמוקה לפני שאני פותחת את הדלת ומעלה על פניי חיוך מזויף. ג׳ולי בפנים, יושבת על כיסא, ראשה מונח על המיטה לצד אימא ושערה החום, הארוך, מפוזר סביבה. היא מזדקפת כשהיא מבחינה בי נכנסת ומחייכת אליי חלושות.

"היי, אימא," אני נושקת לקודקודה של הדמות השדופה במיטה ולוחצת את זרועה של ג׳ולייט לעידוד. בקושי אפשר לזהות שזאת אימא שלנו. המצב מחמיר מיום ליום, הסרטן הרס כל חלקה טובה בגופה. לפחות היא ערה הפעם. לפעמים אני יושבת שעות לצידה בתקווה שתתעורר.

"אימא, איך את מרגישה היום?"

"טוב יותר, נתנו לי תרופה חדשה, בקושי כואב." היא מחייכת חיוך עלוב. התרופה החדשה היא פשוט עוד מורפיום. המון מורפיום. "כמה אירוני שהמטפלת הסיעודית הפכה לסיעודית בעצמה, לא?"

אירוני. לא כך הייתי מגדירה את המצב, אבל אני מתנחמת בכך שלפחות חוש ההומור שלה נשאר.

"זואי, מותק, איך העבודה? את מצליחה במשרד שלך?" היא שואלת.

"כן, אימא. מצליחה." אני מהנהנת, דמעות בעיניי. "בדיוק קיבלתי פרויקט חדש," אני משקרת. איך אפשר להצליח כאדריכלית במקום הפצפון הזה? כמה אנשים כבר בונים פה בית חדש? שלא נדבר על בניינים. כשחלמתי על תואר באדריכלות לא בדיוק תכננתי לעבוד כאן, בדובסון. מזל שיש מדי פעם לקוחות מניוברי, העיר הקטנה השכנה, שמאפשרים לי להחזיק את הראש מעל המים.

"את צריכה לעבור לעיר הגדולה כמו שרצית, יפה שלי. תרדפי אחרי החלומות שלך. לא כמוני," היא ממלמלת, עיניה נעצמות בעייפות והיא נרדמת. 

לעבור לעיר, חה. זה כבר לא יקרה, לא בחיים האלה בכל מקרה. אני לא יכולה להשאיר פה את אימא ואת ג׳ולייט לבד. 

זאת השיחה הארוכה ביותר שהייתה לי איתה כבר תקופה. רוב הזמן היא ישנה, מסוממת מתרופות. אני מתגעגעת לשיחות שלנו, לעצות שלה על גברים, לבישולים המשותפים, לפנקייק עם ערמות הקצפת הקבוע בימי ראשון בבוקר. כל הדברים שלא הערכתי מספיק כשהיו, ועכשיו הם חסרים לי.

"ג׳ולי, דיברת עם הרופאים?" אני פונה לאחותי.

היא מכווצת את אפה הקטן ומנידה בראשה לשלילה. אף פעם אין לה אומץ לדבר עם הרופאים. גם לי אין, אבל אין לי ברירה. אני משאירה אותה בחדר ויוצאת לחפש את האונקולוגית של אימא כדי להתעדכן, כמו בכל יום בחודשים האחרונים.

"דוקטור גולד," אני קוראת, מזהה את הליכתה הקופצנית במסדרון לפניי. שערה אסוף בצורה מרושלת כמו תמיד, היא לובשת חלוק לבן, נועלת נעלי קרוקס מחרידות וערמה של תיקיות אחוזות בידה. התגלמות הרופא המפוזר. אם הסיטואציה לא הייתה קשה כל כך, הייתי צוחקת.

"ערב טוב, זואי. הו, את רטובה לגמרי."

"זה בסדר, אני בקושי מרגישה את זה," אני אומרת, מתעלמת מהקור הפושה בעצמותיי.

"מה שלומך? הצלחת לדבר עם אימא? העליתי לה את המורפיום כמו שביקשת," היא ממשיכה ללכת, מסמנת לי בראשה להצטרף אליה.

"כן, יש שיפור, הרבה פחות כואב לה. תודה. רציתי לשאול אם עשו לה את הבדיקות היום?" היא הולכת במהירות ואני אחריה.

"כן. את זוכרת מה אמרתי, נכון? בואי נשב רגע במשרד שלי."

כן, אני זוכרת. היא הבהירה לי עד כמה נמוך הסיכוי שלה לצאת מזה, אבל אני לא מסוגלת לוותר על התקווה.

אני נכנסת אחריה למשרד בצעדים כבדים ואנחנו מתיישבות בחדר הקטנטן.

בבקשה, תשאירי לי את התקווה...

"אני מצטערת, הטיפול בתרופה הביולוגית לא השפיע. הצילום מראה שהגידול לא נסוג." קמט מופיע בין עיניה והיא נוגעת בזרועי בעדינות. "ידענו שהסיכוי קלוש, אני באמת מצטערת." 

זהו. נגמרו האפשרויות. תרופה ביולוגית חדשה, שיא הטכנולוגיה, שיא המחיר. לא נשאר מה עוד לנסות. נתתי את כל מה שיש לי וזה לא מספיק, נותר רק לצפות באימא גוססת לאיטה. איך אספר לג׳ולי?

אני אוספת את עצמי וחוזרת בראש מורכן אל המחלקה.

כמה שבועות. זה הזמן שהרופאים העריכו שנשאר לנו עם אימא, או עם מה שנשאר ממנה. אולי אפילו פחות.

אוי, לא. מנהלת הגבייה של בית החולים יושבת עכשיו במקומה במשרד. מתחשק לי לשחרר איזו קללה עסיסית, אבל הבטחתי לאימא לא לקלל ואני מתאפקת.

אני צריכה פרַאקינג להיעלם. מייד.

אני מחישה את צעדיי. אולי היא לא הספיקה לראות אותי. אני שקופה. לגמרי שקופה.

"מיס קופר," היא צועקת אחריי. "מיס קופר."

אוף, אי אפשר להתחמק מהאישה הזאת, יש לה עיני נץ והיא מאומנת לתפוס אנשים במסדרונות. אני ניגשת אליה, מובסת.

"כן?" אני שואלת בתמימות, כאילו אני לא יודעת מה היא עומדת להגיד.

היא מגישה לי דף מודפס. "החשבון שלכם הגיע לשמונים ושבעה אלף דולר. תרצי שאפרוס לך לתשלומים?"

תפרסי את זה עד לגיהינום ועדיין לא אוכל לשלם. למה את חושבת שיש לי שמונים ושבעה אלף דולר?

"בטח," אני עונה. "יש סכום גדול שאני אמורה לקבל ומייד אחרי כן אני אסדיר את החוב. הנה, יש לי בינתיים מקדמה." אני מפשפשת בתיק, מוציאה את הצ'ק שקיבלתי על פרויקט שסיימתי אתמול ועדיין לא הספקתי להפקיד. היא לוקחת אותו ומקלידה את הפרטים במחשב, ואני צופה בעיניים כלות בשכר הטרחה שלי נעלם בין אצבעותיה. טיפה בים. אין לי מושג כמה זמן עוד אוכל למשוך ככה.

"את יכולה ללכת, אבל תשלימי את היתרה מהר ככל האפשר, בסדר?" היא משחררת אותי ואני ממהרת להתרחק לפני שהיא תתחרט, ומתנגשת בדרכי החוצה ברגל הכיסא שעליו ישבתי. אבל אפילו הכאב לא עוצר אותי כשאני נמלטת מחדר הגבייה בחזרה למחלקה.

ג׳ולי יוצאת לקראתי מהחדר של אימא ונעצרת. "נו?"

"הטיפול לא הצליח," אני לוחשת ופניה מחווירות. "אין יותר מה לנסות." אנחנו מתחבקות באמצע המסדרון וג׳ולי מתייפחת על כתפי.

אסור לי לבכות. אסור להישבר. לא ליד ג׳ולי. אני חייבת להיות חזקה, להיות קשוחה. אנשים עוברים לצידנו ומביטים בנו ברחמים. היא מתנתקת ממני ומפנה אליי את עיניה הדומעות. למה היא צריכה לעבור את כל זה? למה אנחנו צריכות לעבור את זה?

הדמעות מחזירות אותי לטקס סיום התיכון של ג׳ולי לפני כמה חודשים, הפעם היחידה שבכיתי מולה. הדמעות שטפו את פניי, לא משנה כמה ניסיתי למחות אותן. דמעות ארורות. ניסיתי לפקוד עליהן להפסיק, אבל אני לא סירי. לא הצלחתי לעצור את הבכי כשחשבתי על כך שאימא כבר לא תעמוד לצידה. היא הספיקה להיות בטקס שלי, אבל לא בשל ג׳ולי.

היית צריכה להיות שם במקומי, אימא. היית צריכה לראות אותה מסיימת, לא אני.

היא כבר לא תעמוד לצד אף אחת מאיתנו.

אני מרגישה את הדמעות מגיעות, מתנתקת וממהרת לצעוד לכיוון היציאה, ג'ולי אחריי.

"המנהלת המעצבנת עם המשקפיים באה לפה קודם לחפש אותך וביקשה שאגיד לך לבוא אליה," היא אומרת.

"כן, כן, דיברתי איתה. היא רצתה שנסדיר את התשלום."

"כמה?"

אני מושכת בכתפיי וממשיכה לצעוד קדימה, מנסה להמעיט בחומרת המצב. "אל תדאגי, נמצא דרך לשלם."

"איך, זואי? אין לנו כסף. אני צריכה למצוא משהו רציני יותר ממשלוחי פיצה."

"אקח עוד עבודה. נסתדר איכשהו, יהיה בסדר." אני לא נשמעת משכנעת. קשה לשכנע במשהו כשאת לא מאמינה בו בעצמך.

"את כבר עובדת בשתי עבודות. הגשתי מועמדות לנהל את חנות הספרים במרכז דובסון. אנחנו צריכות עוד כסף." 

"אסכים לזה רק בתנאי שהעבודה היא לא במקום הרשמה לקולג׳." אני מנידה בראשי בעייפות. "נדבר בבית."

כבר חשוך כשאנחנו נכנסות למכונית ונוסעות בדרך הארוכה הביתה. אני יודעת שאם אתחיל לדבר על הקולג׳ נריב, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת לעמוד בוויכוח כרגע. זה יותר מדי. אני מדליקה את הרדיו ושותקת.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי165 ₪ 145 ₪
מודפס490 ₪ 222 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
עוד ספרים של קרין ווינטר
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il