פרולוג
כמה כוח צריך בשביל לפקוח את העניים ולהתמודד עם המציאות, הגוף כבד, נדבק למיטה כל מה שהיה ברור מאליו פתאום מצריך תעצומות נפש אדירות רק בשביל להזיז מפרק קטן, כמה שווה לי לפקוח את העניים, מה מחכה לי שם אם בכלל, לעומת זאת הדמעות שלא מפסיקות לשטוף את הפנים יוצאות ללא מאמץ כלל, הן יוצאות מהלב ללא מילים הן מעירות אותי מלטפות אותי נותנות לי להרגיש שעוד לא עברתי את הגשר, הם מגינות עלי, מגינות עלי מעצמי, זה לא שלא הכרתי אותם מקרוב אין ספור פעמים, אבל הפעם יש משהו שונה בהם משהו שנותן לי להרגיש שאני חיה מבפנים, המחשבות לא מפסיקות לרוץ, ארבעים שנה זה לא משהו שמוותרים עליו כל כך בקלות, הצליל המוכר של המוניטור הופך למנגינת ערש נעימה שנותנת משמעות לחיים שלמים, כמה פעמים השתקתי אותו מבלי לחשוב, כמה פעמים ביטלתי את המשפחות שבאו אלי כי "הרעש" של המכשיר לא מרעיש אותו דבר, הם הבינו משהו שאני כנראה התכחשתי אליו כל השנים.. משמעות החיים.
בית ספר לסיעוד - ההתחלה
התיק החדש שקניתי מתאים בול לנעלים גם מאוד נוח, יושב טוב על הגב בדיוק איפה שמרכז הכובד צריך להיות, מקווה שהחולצה לא שקופה מידי, רק שהטיקט לא מבצבץ מהחולצה, לעזאזל מה חשבתי לעצמי שלבשתי את החולצה מבלי לבדוק, אחרי השופינג המטורף שעשיתי אתמול לכבוד שנת הלימודים החדשה זה המינימום שצריך לעשות לבדוק טיקט בעורף, בצורה אלגנטית מרימה את ידה למעלה דרך השיער, עושה בדיקה קטנה, נהדר אין טיקט, אפשר להמשיך לצעוד, איזה מקום ענק, מרשים ביותר, ארבע שנים שמתחילות מהיום למעשה, מקווה שבחרתי במקצוע הנכון, אחרי הכול להיות חובשת קרבית בצבא זה לא משהו פשוט בכלל והקורס חובשות היה לא פשוט אבל הינה הצלחתי עברתי נהניתי אפילו את הקצונה עברתי בהצטיינות השירות היה מושלם כמובן שעופר המ"פ הוסיף עניין ואפילו מאוד לסופי השבוע הגשומים שתפרתי בבסיס, כל טפטוף קטן מהשמיים גרם לטפטוף גדול בין הרגליים, אוי איזו תקופה נהדרת זו הייתה, אין סיבה שאת הארבע השנים הטובות של חיי לא אנצל כמו שצריך, כמובן ללמידה ולרכישת מקצוע לחיים, אבל זה לא יעצור אותי מלעשות מהם ארבע שנים נהדרות, וכמו שאני מכירה את עצמי הם הולכות להיות השנים הטובות של חיי, עצם העובדה שאני לא בבית זה כבר נהדר, פחות כאב ראש ויותר שלווה.
מחזיקה ביד דף שנשלח מהאוניברסיטה, בניין 1204 אולם 34 , נשמע כמו עיר שלמה. אין דבר העומד בפני הרצון קדימה לצעוד, לפי המפה זה ממש לא רחוק עוד כמה צעדים והבניין יקפוץ לו מול עניי, קצת מתנשפת אבל צועדת כמו לביאה לוחמת, מה זה לעומת הליכה בשטח עם ציוד על הגב ששוקל כמו כל המשקל של גופי בזמנו, עולה עליות ויורדת ירידות לא עוצרים עד שהמטרה לא קופצת נגד עניי, והינה הבניין נגלה לו. ועל יד הבניין שאטל שמוריד את כל הסטודנטים, שאטל ? לעזאזל ! ואני צעדתי את כל הדרך הזו ! טוב משהו שכבר צריך לשפר, לא נורא , איך אימא שלי תמיד אומרת "הכול לטובה", למרות שהמשפט הזה מעצבן לעיתים.
מתחברת עם ההמון, מנסה לקלוט כמה שיותר אינפורמציה, בוחנת את קהל הסטודנטים בסקירה ראשונית יש יותר נשים מגברים, טוב תמיד החשיבו את הסיעוד למקצוע נשי ואם זה גבר אז או שהוא הומו או ערבי, בכל אופן זה מה שהשמועות אומרות, כמו סרדינים הובלנו לאודיטוריום עם שורות שורות של כיסאות, היו כאלו שהגיעו כחבורות היו כמוני תלושים שהגיעו לבד וחיפשו איזה כיסא צדדי לשבת בו. תמיד אומרים שהתת מודע מכוון אותך לבחור מקום, המוח סורק את המקום ואת האנשים ומכוון אותך למקום שהכי נוח יהיה לך בו השתעשעתי עם המחשבה והתיישבתי על כיסא רנדומלי באמצע השורה בדיוק מול הלוח בוחנת את גורלי מניחה את התיק על ברכי, מוציאה את הפון פותחת הודעות בדיוק כמו שעשו אותם סטודנטים תלושים, השאר פטפטו בניהם בהתלהבות ,בעודי בודקת את ההודעות המשעממות של מיליון החברים שלי. בזווית העין קפצה לעני בחורה נראתה כבת 22 אוחזת את תיקה המצועצע קרוב לליבה ונדחפת בין אנשים כשכל רגע מתנצלת
"סליחה ..סליחה" תרה אחרי מקום ישיבה, שיערה ארוך שחור ומבריק שעוקף את הטוסיק, נראה שהשקיעה בו ליום הלימודים הראשון כאילו רצתה לבלוט דרכו, התיק נתקע בשערה והיא מנסה לשחרר אותו כל רגע בהינף ראשה לאחור מה שמעיף אותו על פניהם של היושבים ומשתמו כוחותיה מחיפוש אחר מקום ישיבה, היא שמטה את גופה על הכיסא וברגע אחד ראשה עף לאחור כששערה כלוא מתחת לישבניה, תיקה מתגלגל מידיה וכל חפציה התרווחו להם על הרצפה ,חושפים את תוכן התיק, חלקם נחתו עלי, באינסטינקט חד ניסיתי לתפוס כמה מהחפצים שעפו להם בחופשיות באוויר צלחתי את מוצרי ההיגיינה שלה וכשהבנתי מה ידי אוחזת מיד הורדתי את ידי עם הפדים והסתרתי אותם בידי, היא נאלמה דום, פניה החלו להחליף צבעים ובמהרה החלה אוספת אט אט את דבריה ומכניסה אותם לתיק בצורה לא מבוקרת, הגשתי לה את הפד בדיסקרטיות, " נראה לי זה שייך לך" חייכתי אליה, היא חטפה את הפד לא לפני שבדקה שלא מסתכלים עליה וטחבה אותו לתיק המבולגן שלה היא החלה מתנצלת " אוי אני מצטערת, התיק הזה הריצ' רץ שלו נקרע לי בדיוק עכשיו כל התיקים האלו שקונים מהשוק לא שווים שקל אני אומרת לך אתה חוסך בכמה שקלים ומשלם במבוכה כל החיים" כמו אוטוסטרדה היא לא הפסיקה לירות משפטים ואז לקחה נשימה ולחשה לי " ואי תודה לך על הצלת הפדים שלי " וגיחכה.
" העונג כולו שלי " חייכתי אליה וצחקתי לעצמי, הינה זה מה שהתת מודע מזמן לי ? טוב נראה לי שאוכל לחיות עם זה.
" נעים מאוד " הושטתי את ידי לעברה "קארין אביטן" היא לחצה את ידי היססה מעט ושלפה "רינה וייס" נעים מאוד גם.
"יהיה לנו שמח היום אני רואה" הברחתי מתחת לשפתי היא שמעה וחייכה .
" כן שמח מאוד יהיה " לאט לאט התיישבו בכיסאותיהם שאר הסטודנטים, האורות התעממו קלות, קולות הדיבורים התמעטו והמקום שקט לפתע, כשכל הסטודנטים נושאים עיניהם לעבר הקיר בו הוצגה הכותרת באותיות קידוש לבנה : "החיים הם לא סרט" גיחכתי לעצמי וחשבתי הם עוד לא מכירים את החיים שלי, סרט לא רע בכלל הכול יש בו דרמת מתח, רומנטיקה ,אקשן ,אימה, אהבה, הרפתקנות, הומור, בדיוני לעיתים ,ובלי להסס ועם כל הכבוד גם פורנו, ולא רע בכלל, אפילו כזה שצריך לזכות באוסקר! ברקע המשיכה המרצה לדבר שרק לפי הדטונציה שלה הבנת מה המסר שהיא רוצה להעביר, מסר שלשמו אנו בנו ללמוד "סיעוד הדור הבא " המילים שיצאו מפיה העצימו את רוב הסטודנטים, רוח ההתלהבות שיפרה את ישיבתם של מרבית הסטודנטים, רובם התיישבו זקופים בכיסאותיהם עם עניים צמאות לעוד אינפורמציה, כשהמרצה מרימה את קולה ומפנה את מבטה לעבר קהל צמאי הדם .
" אתם תעשו את השינוי ! אתם תתנו למושג סיעוד לקבל את המשמעות הראויה לו , לא עוד הסיעוד של שנות השבעים ! האקדמיזציה והפרופסורה נושפים בעורפינו אנחנו הדור הבא של הסיעוד! המקצוע שגם יכבד אתכם כבני אדם וגם יפרנס אתכם כבעלי משפחות , לא כל אחד מסוגל לתת מבלי לרצות לקבל, להיות שם בשביל האחר, לקדם ולשפר את חייו של מטופל, הנתינה האין סופית שבאה מתוככם זה מה שמייחד אתכם מאחרים מעורכי דין או ממהנדסים המקצוע שלנו הוא לא עוד נחות הוא בין המקצועות המובילים בארץ..." המילים המשיכו לרוץ מפיה כשבכל כמה דקות נשמעו מחיאות כפיים סוערות, גם רינה בלעה בשקיקה כל מילה שיצאה מפיה של המרצה שלא טרחה להסתכל בראי לפני שיצאה מהבית. חיכיתי שיגמר כבר, הרעב לסיגריה היכה בי קשות והחלטתי לסלול את דרכי החוצה לנשום אוויר צר, בעודי מחלצת את עצמי מהאולם עברו פני דרך שני גברים שחזותם המזרחית הסגירה אותם כבני דודים, לידם ישבה אישה שנראתה לי מעט מבוגרת בשביל הכיתה אבל חשבתי לעצמי שאין גיל ללמידה כל עוד שזה בה מהנשמה ,לידה ישבו בנות עם חצאיות ארוכות עד הרצפה נראו כ-דור של בני עקיבא כזה ובסוף השורה נראתה סטודנטית שנלחמת עם עיניה שיפתחו, כנראה שזה שעמם לא רק אותי.
אף פעם לא הייתי בחורה של סלוגנים וכל מיני משפטי מפתח מפוצצים שלא משקפים את החיים, רגלי תמיד היו על הקרקע גם אם זה לא היה נראה כך, ראשי צלול ומכוון מטרה, האמנתי בעבודת כפיים, האמנתי בעבודה קשה אני משערת שהמרצה הנאורה הזו כבר 20 שנה לא פגשה מטופל על ערש דווי ובטח לא החליפה לו טיטול מלא בחרא. ומה עם משפחות זועמות שממתינות שעות על גבי שעות במיון הומה אדם, מתי היא התמודדה עם כל הסיטואציות האלו? לפי אורך הציפורניים שלה כנראה ששנים לא, לכן המילים לא ממש דיברו אלי לעומת זאת הסיגריה, כמה שהיא באה לי טוב עכשיו, חדורת מטרה חלפתי לאט ובזהירות על פניה של הסטודנטית החכמה שנמנמה לה ויצאתי לאוויר העולם, סגרתי את הדלת בעדינות ולקחתי נשימה עמוקה, בדיוק כמו זו שעושים ביוגה לפני שיורדים לתנוחת השמש. הסיגריה נדלקה ועם השאיפה פנימה הגיע הרוגע לו ייחלתי, הוצאת העשן תמיד הייתה הפעולה היותר נעימה שיש, במיוחד אחרי ציפייה כל כך גבוה.
את ההמשך תוכלו לקרוא בספר....
