דף הבית > מעבר לזמן האבוד
מעבר לזמן האבוד
הוצאה: מרום הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2024
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית מתח ופעולה
מספר עמודים: 304

מעבר לזמן האבוד

         
תקציר

כשבעל הוצאת הספרים המשגשגת "פיינגולד ובניו" נעלם יום בהיר אחד, טבעי היה שהאצבע המאשימה תופנה כלפי הסופרים שלו, כאחראים למזימה. איש לא חיבב במיוחד את מר פיינגולד ואיש לא הרגיש בחסרונו, אפילו לא אשתו אווה, צעירונת מתוקה ונהנתנית העסוקה באופן תמידי במסעות קניות.

באופן לא מפתיע העניינים יוצאים משליטה כשחוטפיו של מר פיינגולד, הסופרים הלא מרוצים, מחליטים להעלות אותו על אוניית שעשועים העושה את דרכה על הריין.

בריג'יט סלייטר מסתבכת עד מעל לראשה לאחר שהסופר הארי הייסטינגס ורייצ'ל פופינס שלו, זוג אנגלים המתגוררים ברומא זה שנים רבות, משכנעים אותה להצטרף אליהם במסעם. על הספינה היא מתוודעת לזר מסתורי, הברון דיאז, ומגלה שאיש מהנוכחים אינו תמים כפי שהוא נראה.

 

מעבר לזמן האבוד, קומדיית פשע שובת לב, הוא ספרה השישי של ד"ר סיון קיש (M.D), בוגרת לימודי רפואה ברומא, שספריה הקודמים "שדות נלוזים", "לילה אחד בוותיקן", "לַייט", "אל תדברי" ו"מלאך להשאיל" קצרו תשבחות רבות והפכו לרבי־מכר.

 

פרק ראשון

פרולוג

מר פַיינגוֹלד התעורר בבהלה בחדר מגורים אפלולי שהיה מרוהט בטוב טעם. הרהיטים רובם ככולם היו עתיקים, למעט ארון ספרים גדול בעיצוב מודרני אשר מדפיו קרסו מרוב ספרים, ופסנתר, שניכר בו שנקנה ממש לאחרונה. התריסים היו מוגפים ומעט האור שהגיע אל החדר הגיע אליו מהמטבח. מר פיינגולד היה מעט מטושטש ובהתחלה לא הבין היכן הוא נמצא. אחר כך נזכר. הייתה לו פגישה שקבעה עבורו מזכירתו בשעה ארבע אחר הצהריים. הוא הגיע בדיוק בשעת התה, ומארחיו האדיבים התעקשו שישתה איתם תה עם לימון ודבש, שאותו מזגו לו בחגיגיות מתוך קנקן חרסינה. לצד התה הם הגישו לו עוגת אוכמניות, עוגיות קוקוס ומיני פירות יבשים. לאחר מכן הכול החשיך סביבו.

זוג הזקנים החביבים בהה בו מלמעלה בסקרנות.

"הוא מתעורר, מרי פופינס. מה לעשות? נראה לי שהוא מנסה להגיד לנו משהו. את בטוחה שזה היה רעיון טוב לסתום לו את הפה עם סרט סלוטייפ?" שאל הגבר לבן השיער בדאגה.

"בוודאי, יקירי. למר פיינגולד לא אכפת. אחרי הכול, הוא דיבר מספיק לפני שקשרנו אותו. מעט מנוחה לא תזיק לו," אמרה האישה המכונה מרי פופינס באדיבות.

מר פיינגולד הכפות, ששכב על הרצפה בדירתם של השניים, ניסה למחות בתוקף על ההשגה השרירותית הזו ונענע את גופו בחוסר הסכמה ברור. מכיוון שפיו היה חסום בסרט הדביק בקעה מגרונו רק נהמה עמומה.

"כן, מר פיינגולד? רצית להגיד משהו?"

מר פיינגולד נהם שוב.

"אני מצטערת, מר פיינגולד," אמרה האישה בתוקף והנידה בראשה הלבן, "אבל אני חוששת שאינני מבינה אותך. נו טוב, אני בטוחה שיהיה זמן לדיבורים גם אחר כך. אחרי הכול בגילנו אנחנו כבר לא ממהרים לשום מקום."

"היכן החנית את הרכב, יקירתי?"

"ממש בכניסה לבניין, הארי. נצא לדרך עכשיו. אני אחזיק ברגליו ואתה בכתפיו."

הארי הסכים, והם נפנו למלאכה.

"וואו, הוא כבד," נאנק הארי ונעצר לרגע, מתנשף. לאחר מכן הוא הרים שוב את מר פיינגולד במאמץ ניכר. "תרימי יקירתי, תרימי. אני כבר אינני צעיר כפי שהייתי."

האישה התנשפה גם היא והרימה את רגליו. "קצת דיאטה לא תזיק לך, מר פיינגולד, אתה שומע, אדוני? בשנים האחרונות התפטמת בלי סוף, ואני יכולה לנחש על חשבון מי! אבל כל זה הולך להיגמר, אדוני. כמו שהצרפתים אומרים, אֶה פִיני לָה קוֹמֶדי!"

מר פיינגולד הניד בראשו במרץ מימין לשמאל כחולק על דבריהם ושוב ניסה לדבר, ללא הצלחה.

"תרימי דובשנית, תרימי! רק עוד קצת! כן, ככה! ועכשיו, גלגלי עליו את השטיח. ככה זה ייראה כאילו אנחנו לוקחים אותו לניקוי יבש."

"מרי פופינס" מיהרה לעשות כדבריו, וזוג הקשישים יצא מהדירה כשהם מרימים בכוחותיהם האחרונים את החבילה המגולגלת ובתוכה מר פיינגולד הנוהם, בעודם מתנשמים ומתנשפים.

כשהגיעו לבסוף למכונית פתחו את השטיח ודאגו לשַׁטֵח במושב האחורי את מטענם היקר בזהירות.

"אני מקווה שאתה לא סובל יותר מדי שם מאחור, אדוני," אמרה האישה המכונה מרי פופינס בדאגה אימהית אמיתית ופתחה את החלון. "הנה, כך טוב יותר. קצת אוויר צח לא יזיק לך. ובכל מקרה, זה הרבה יותר ממה שעשית אתה בשבילנו."

מר פיינגולד לא ניסה לענות. בליבו קילל את הרגע שבו הסתבך עם הקשישים המוזרים שנראו הכול חוץ ממאיימים, וכשמרי פופינס כיסתה אותו בשמיכה הכהה עד מעל לראשו נשבע לעצמו שברגע שיתגבר על זוג הזקנים ויחזור לביתו ישמיד מייד את כל הספרים עם השם "מרי פופינס" שיש לו בספרייה.

1

שבוע קודם לכן...

האנשים חלפו על פני האישה הבלונדינית הצנומה ולא זיכו אותה ולו במבט אחד — ובצדק — שכן גורלו של האדם הפשוט היה מאז ומתמיד להיבלע בין המוני האנשים ולהפוך לעוד בורג קטן בצבאות ובחֵילות המפוארים של הבריות החולפים במהירות במגרש החיים מבלי לשים לב לאלו השקופים והבלתי נראים, הנותרים בצידי הדרך. כך לפחות היא הרגישה, כשעמדה במרכז המתחם של מר פיינגולד ביריד הספרים באֶאוּר ונבלעה בין ההמונים.

אֶלְיוֹ פַיינגוֹלד, אדם שמנמן ומאפיר שיער בשנות החמישים המוקדמות שלו, מסביר פנים וחביב מאין כמוהו, זריז ונמרץ ונעים הליכות, קרב אליה וקידם את פניה בחיוך חמים.

"הנה את, בריג'יט יקירתי! ראיתי שהספר שלך, 'נלוֹזוֹת', גרף ביקורות מצוינות באמזון ובכל החנויות הדיגיטליות. כל הכבוד, בריג'יט, עבודה טובה!" מר פיינגולד נראה מדושן מעונג כשסקר אותה ואת הסופרים האחרים, שספריהם מילאו עד אפס מקום את הדוכן הארוך שלו במרכז הכנסים. הוא הוסיף בגאווה: "כולכם עשיתם עבודה נפלאה!"

"תודה, מר פיינגולד. אבל כנראה לא ראית את הכול. רוב הביקורות אכן היו נפלאות, אבל היו גם כמה ביקורות ממש מרושעות. היו שאמרו שהספר שלי רדוד ואינפנטילי, והיו שהגדילו לעשות ואמרו שמעולם לא קראו ספר גרוע יותר משלי ושהוא תת־רמה." היא אמרה זאת בקור רוח ובשלווה, כאילו הדבר אינו נוגע לה בכלל.

"אל תשימי לב אליהם! קנאים! משמיצים! זה כל מה שהם!" אמר מר פיינגולד בקול מוכיח ומיהר להוסיף: "הספר שלך נפלא, פשוט נפלא! את יודעת את זה, נכון בריג'יט?" הוא העיף בה מבט אבהי דאגני.

"כן, אני יודעת שהוא טוב. אין לי ברירה אלא לבלוע את הגלולה המרה הזו ולהבליג ולהמשיך קדימה. פיתחתי כבר עור של פיל. זה נחוץ, במיוחד אם אני רוצה לשרוד בביזניס הקשוח הזה של עולם הספרים."

"אפרופו ספר נפלא, מלחששים שהוא מתבסס על אירועים אמיתיים. זה על החיים שלך באיטליה, בריג'יט?" שאל מר פיינגולד בסקרנות גלויה.

"כמובן שלא, מר פיינגולד," היא הכריחה את עצמה לחייך. "מה זה עלה בדעתך? זה סיפור בדיוני לחלוטין. אין לו שום קשר לחיים שלי."

מר פיינגולד העיף בה מבט חקרני של יודע דבר והיא נרעדה. האם הוא כבר מנחש? האם הוא יודע שהיא כתבה את עצמה? ואולי כולם כבר יודעים את אשר מעולם לא אמרה? אולי הם יודעים ולא אומרים כלום, רק מתלחששים להם בשקט מאחורי גבה?

אסור שאף אחד ידע שכתבתי על עצמי ועל החברים שלי, חשבה בליבה. אסור שיקשרו את הספר הזה אליי לעולם  בשום צורה. והיא הוסיפה בטון יותר החלטי: "כל קשר בין סיפור העלילה למציאות הוא מקרי לחלוטין. ממש מקרי לחלוטין." את שלוש המילים האחרונות טרחה להדגיש.

מר פיינגולד אמר בנעימות: "אז חבל שלא כתבת את זה בדף הראשון, בריג'יט. אנשים מדברים, את יודעת. זה היה מונע הרבה אי־הבנות."

היא זעה במקומה בחוסר נוחות. כיצד תסביר לו, למר פיינגולד, שאכן רצתה לכתוב שכל קשר בין סיפור העלילה למציאות הוא מקרי לחלוטין, וויתרה על זה כשהבינה שלכתוב שקר שכזה יהיה להתכחש לעצמה? בסוף היא החליטה להשאיר את זה ככה, תלוי באוויר, כפי שנותרו דברים רבים אחרים בחייה.

"סליחה, יקירתי, אני רואה שרפאלה הגיעה בתחפושת של נסיכה, ושהיא נושאת איתה שק מלא באבני חן ובמתנות לקטנטנים."

הוא נפרד ממנה בחמימות האופיינית לו ופסע לכיוונה של רפאלה מוֹרַנְטי, סופרת צעירה ומבטיחה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, שכתבה ספר ילדים על נסיכות שיושבות ליד החלון בטירה מכושפת ועל דרקונים טובי לב שמצילים אותן מכל צרה. לאחר שעטתה על גופה בזריזות שמלה ורודה מבריקה מעוטרת בפייאטים ובחרוזים צבעוניים, התיישבה רפאלה במרכז המתחם של מר פיינגולד על כורסה מלכותית שהביאה עימה מהבית מבעוד מועד, והתכוננה להקריא מספרה לעוברים ושבים בהדרת פנים וחן של נסיכה אמיתית. הילדים שהיו באזור מיהרו להצטופף סביבה, והיא חילקה להם אבני חן ומטבעות ומייד התחילה להקריא מספרה במתק שפתיים, בעוד הקטנטנים מקשיבים לה בעניין הולך וגובר, ומר פיינגולד מביט מהצד במתרחש בשביעות רצון.

בריג'יט הציצה בשעונה. עוד מוקדם, חשבה לעצמה.

זה היה היום הראשון ביריד הספרים, והיא החליטה לעשות סיבוב בדוכנים האחרים לפני שתתפוס את מקומה בדוכן של הוצאת הספרים שלה, "פיינגולד ובניו". התרגשות עצומה מילאה את ליבה כשהגיעה לדוכן הספרים של הרומן הרומנטי של ביאנקה, בעלת הוצאת "תשוקות". היא זיהתה את ביאנקה מרחוק; ברונטית חושנית נמוכת קומה ודקת גזרה שהכירה רק מתמונות ברשתות החברתיות ומשיחות טלפון, ושבה נעזרה בתחילת דרכה. היא פילסה אליה את דרכה במהירות.

"ביאנקה! כמה נעים להכיר אותך!" קראה בריג'יט בהתלהבות.

האישה בהתה בה ולא הוציאה הגה מפיה, ובריג'יט, שחשבה שהיא איננה מזהה אותה, מיהרה להוסיף: "זאת אני, בריג'יט."

ביאנקה פלטה "היי" קריר והמשיכה לבהות בה, ובריג'יט, שלא הרגישה בנוח למראה קבלת הפנים הצוננת, הוסיפה במבוכה: "באמת נחמד לפגוש אותך, ביאנקה, אחרי כל הפעמים שדיברנו בטלפון."

ביאנקה אמרה רק "כן" קפוא והחיוך נמוג מפניה של בריג'יט בבת אחת. היא שקלה לרגע האם לחבק אותה בידידותיות על מנת לנסות לשבור את הקרח, אבל הבינה שזה ייראה מאולץ, בהתחשב בקבלת הפנים הצוננת.

"ביי, ביאנקה. היה נעים להכיר אותך," אמרה בקול כאוב.

"ביי," אמרה ביאנקה בקרירות והתכופפה מעל לדוכן, נוגעת באדישות בספרים. היא אפילו לא אמרה את שמה של בריג'יט, כאילו מדובר באדם אנונימי. מישהו סתמי, חסר חשיבות.

בריג'יט מיהרה להסתלק, כשבעיניה דמעות. תחושות הבדידות והניכור הכל כך מוכרים לה מעברה צפו ועלו בה שוב, והיא הרגישה זרה, לא שייכת.

לביאנקה לא אכפת ממני, חשבה בצער. אבל מה בדיוק קרה? אני ממש לא מבינה. אולי 'מלכות' הרומן הרומנטי כועסות עליי בגלל שהצהרתי שאני לא כותבת רומן רומנטי וגם לא רומן ארוטי? אולי הן חושבות שאני מתנשאת עליהן ושאני לא אחת משלהן?

היא הדפה את המחשבות המציקות וחזרה לעמוד מאחורי הדוכן של מר פיינגולד. לידה עמדו הארי, סופר ותיק שהפך להיות חברה הטוב ביותר בשנים האחרונות, וסופרים רבים אחרים שנדחקו כולם מאחורי הדוכן הארוך כדי לעודד את מכירת ספריהם. הערב הוכתר בהצלחה רבה, והיא והסופרים האחרים מכרו הרבה ספרים.

מעודדת ומרוצה מעצמה, חזרה לביתה בסַנְטָה מָרִינֵלָה בלוויית רייצ'ל והארי הייסטינגס, זוג אנגלים שהתגוררו ברומא שנים רבות וניהלו חנות ספרים, שהייתה בבעלותם. רייצ'ל כונתה בפי כול "מרי פופינס", או "רייצ'ל פופינס", בזכות דמיונה המפתיע לדמות המקורית מהסרט המפורסם של וולט דיסני, ובעיקר הודות לכך שמשתה את הארי ממעמקי השאול והצילה אותו, כמעט ברגע האחרון, ממוות בטוח ממחלת סרטן הערמונית שבה לקה. לו הייתה מרי פופינס המקורית אי פעם מתבגרת בוודאי הייתה דומה לרייצ'ל, אישה עליזה, נמרצת ורבת תושייה בתחילת שנות השמונים שלה, אשר תמיד הזדרזה לסייע לכולם והתנדבה לטפל בכל בעיה. היא הייתה גבוהת קומה, בעלת שיער לבן רך ומתולתל שכיסה את אוזניה ועיניים כחולות, בהירות ותמימות, שגרמו לכל רואיה להרגיש טובעים בתוך ים אין־סופי של טוב לב, חביבות ומתיקות.

"אל תשכחי, מִיָה קָארָה, שהבטחת לבוא לבקר אותנו בבית הקיץ שלנו בפֵרֶנטינוֹ לאחר שיריד הספרים יסתיים," אמרה רייצ'ל בקול מאנפף.

"אני לא בטוחה... חשבתי לכתוב. רציתי להמשיך עם הביוגרפיה של אנג'ליקה בּוֹטִי, 'כוכבים לא זורחים בפסגה'. עכשיו כשלוּצֶ'ה נוסע בחופשת החגים למחנה לנוער מחונן בפירנצה יהיה לי קצת יותר זמן פנוי לכתוב. המפיק שלה, סִניוֹר פָּלוּשִׁי, אמר שאני חייבת לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו לי."

"עוד יותר טוב, אז תכתבי אצלנו בבקתה. גם הארי מתכנן לכתוב. תחשבי על ההשראה הנהדרת שתהיה לך בכפר! ומלבד זאת, את חייבת לנשום מעט אוויר צח. תראי כמה שאת רזה! והעיגולים השחורים האלו תחת עינייך, זה פשוט נורא! הם לא עושים לך כל חסד! את הורגת את עצמך, יקירתי, באמת. את פשוט מתישה את עצמך בעבודה הקשה הזו שאת עושה עם הספרים שלך, ובייחוד עכשיו, אחרי שלקחת על עצמך את המטלה לכתוב ספר עבור אנג'ליקה בוטי והפכת גם לסופרת צללים."

"אחשוב על זה מעט ואתן לכם תשובה," בריג'יט חייכה חיוך עייף ויצאה מהמכונית. "תודה על הטרמפ."

"אין צורך, יקירתי," מיהרה רייצ'ל לומר והפריחה לכיוונה נשיקת אוויר. "פשוט בואי! זכרי, אנחנו מחכים לך בבית הקיץ שלנו."

הארי ורייצ'ל פופינס שלו נופפו לה לשלום מחלון מכוניתם הקטנה האדומה והמיושנת, והיא נכנסה הביתה, שם חיכה לה לוּצֶ'ה, שהיה עדיין ער.

"מריו התקשר, אימא."

דקירת געגועים חדה כסכין צבטה את ליבה של בריג'יט למשמע השם המוכר מהעבר. מריו נהג להתקשר כשאנטוניו רצה להעביר לה הודעה. כמו תמיד, אנטוניו מעולם לא התקשר בעצמו. חבריו היו מתקשרים במקומו ומעבירים לה מסרים ממנו.

שום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה אפילו אם יחלפו מאה שנה, חשבה בכאב.

"הוא אמר לי להגיד לך שאבא מבקש שלא תדברי."

"זה הכול? הוא אמר עוד משהו?"

"הוא אמר שאת כבר תביני," אמר לוצ'ה ועלה לחדרו.

השמחה הראשונית שחשה פינתה את מקומה לאכזבה מרה. הגעגועים לאנטוניו פעו וחנקו את גרונה. הדמעות עמדו לפרוץ מעיניה והיא מיהרה להימלט לחדרה. שם, בחשכה הקודרת, נתנה להן דרור ובהתה בתקרה באומללות. היא משחקת באש. היא החייתה את העבר באמצעות הסיפורים שיצרה.

לפעמים התחשק לה להשמיד את כל מה שכתבה, ובמיוחד את "נלוֹזוֹת" — לעשות מדורה גדולה ופשוט לשרוף את הכול. בפעמים אחרות רצתה להשמיד רק את דמותו של אנטוניו ולשלוח אותו לבּוֹידֶם הווירטואלי של כל האהבות הנושנות הנכזבות — אל תהומות הנשייה — כפי שמגיע לו. לרגעים תהתה האם להשמיד את הכול, או רק את נלוֹזוֹת. אחרי הכול, לאנטוניו לא יהיה אכפת. אולי מעולם לא באמת היה אכפת לו. ועכשיו הוא גם לא מדבר איתה יותר. אנטוניו רחוק יותר מתמיד; יותר מאי פעם. היא כותבת עליו, והמילים שוב נותנות לו חזקה עליה, כפי שהיה בעבר. שוב יש לו אותו כוח מאגי להשתלט על כל נים ונים מנימי נפשה, כאילו כל זה קרה רק אתמול. היא כבר חשבה ששכחה אותו, שהצליחה להתגבר עליו — עד שהדפים הקימו אותו לתחייה והפכו אותו למוחשי, עם כל מה שנלווה לכך. הוא שוב יוצא מבין הדפים, צץ מהמילים, מופיע בין השורות, קורם עור וגידים וקם לתחייה בכל פסיק, אות ונקודה ומאיים להשתלט שנית על חייה, כבראשונה. היא הייתה צריכה להשאיר את אנטוניו בעבר, שם מקומו, ביחד עם כל מה שרצתה לשכוח וביחד עם כל מה שרצתה לזכור. אז מדוע בעצם לא עשתה זאת? למה חטאה בחטא הקדום מכול והעלתה אותו מהאוב של מעמקי נשמתה?!

ברגעים כאלה רצתה לקרוע את הספר או להעלות באש את דפיו: להשמיד את נלוֹזוֹת לעד ולשכוח מאנטוניו — אחת ולתמיד. להמית לנצח את דמותו הווירטואלית — זו שבתמימותה יצרה והעלתה על הכתב — זו שעכשיו רודפת אותה ואיננה מאפשרת לה לשכוח ושלעולם לא תאפשר — כל עוד הספר קיים. אבל הרגעים עברו, כדרכם של רגעים לחלוף, והיא לא השמידה ולא מחקה אף מילה. אחרי הכול, להתכחש לאנטוניו יהיה כמו להתכחש לעצמה. היא אינה יכולה להתכחש לעברה, וגם לא למחוק אותו. הספר נלוֹזוֹת היה כבר עובדה קיימת; הוא ראה אור, ולא היה כל פתרון אחר לבד מלהתמודד עם המילים שיצרה. והיא אכן התמודדה, כמו שתמיד עשתה; היא נצרה בליבה את הימים היפים והמאושרים ואת הימים הקשים והעצובים באותו שק זיכרונות מהוה ומרופט, והניחה לאנטוניו להטיל עליה את צִלו גם מרחוק — כפי שתמיד עשה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של מרום הוצאה לאור
דיגיטלי29 ₪ 18 ₪
מודפס 88 ₪
עוד ספרים של סיון קיש
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 39 ₪
קינדל 38 ₪
מודפס 93 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il