דף הבית > נסיכת כורהא

נסיכת כורהא

         
תקציר

נסיכת כורהא / שרון קנדריק

  הוצאה לאור: שלגי הוצאה לאור שנת הוצאה: 2014 עמודים: כ-208 ז’אנר: רומן רומנטי הנסיכה ליילה מרגישה כבולה בחיים של מגבלות וכללים. היא רוצה נואשות להיות חופשייה, וגבר אחד אוחז בידו את המפתח לכך... כשענק הפרסום הידוע לשמצה, גייב סטיל, מגיע לממלכה המדברית כורהא, הוא לא מצפה שבחורה זרה תופיעה בחדר המלון שלו ותבקש ממנו עבודה. מוקסם מיופייה, הוא שוקל את העניין ומחליט לפעול בצורה מקצועית. היא צריכה לפנות באופן רשמי למשרדו! אבל הבחורה לא מוותרת. והיא גם כל כך מוכשרת... ויפה... וחושנית...  
פרק ראשון

1

גייב סטיל היה עירום כששמע את קול הנקישות.

הוא הרים מגבת והזעיף את פניו. הוא רצה שלווה. לא, הוא נזקק לשלווה. הוא בא אל העיר המוזרה הזאת מסיבות שונות – אך אף לא אחת מהן כללה הפרעה כשהוא יצא זה עתה מהמקלחת.

הוא חשב על האור האביבי המסנוור שהוא השאיר באנגליה, על הדרך שבה הוא יכול היה עדיין לגרום ללבו להתכווץ בכאב בעונה זו של השנה. הוא חשב על כך שהאשמה לעולם לא באמת מניחה לך, לא משנה כמה עמוק אתה משתדל לקבור אותה. אם תשרוט את פני השטח, תוכל תמיד להעלות דברים שאינך רוצה להעלות. לכן הוא לא שרט. מעולם לא.

אך לעיתים אי אפשר להימנע מכך, לא משנה כמה הוא השתדל. האם לא שלח אחד מאנשי הצוות מישהו קודם לכן, ששאל אם הוא מעוניין בסידורים מיוחדים ביום ההולדת שלו? הוא תהה כיצד, לעזאזל, הם יודעים שזהו יום הולדתו – עד שנזכר שהם ראו את הדרכון שלו כשהוא נרשם ביום הקודם.

הוא עמד בשקט והקשיב. הנקישות פסקו והכול היה שוב שקט. הוא החל להעביר את המגבת על ירך שעירה וקשה כשהקול נשמע שוב, דוחק יותר הפעם.

בכל שעה אחרת ובכל מקום אחר הוא היה מתעלם מההפרעה הבלתי רצויה וממשיך במעשיו, אך גייב הבין שאלה לא היו נסיבות רגילות. העבודה הזאת קדמה לכל. הוא מעולם לא היה אורח של בן משפחת מלוכה. תיקון: ראש משפחת מלוכה. הוא מעולם לא עבד אצל סולטאן – אדם ששלט באחת המדינות העשירות ביותר בעולם ושכבר הרעיף על גייב מנה הגונה מהכנסת האורחים שלו. ואולי זה היה מה שהתחיל להרגיז אותו יותר מכל – משום שהוא לא אהב להיות חייב לאיש, לא משנה כמה רמה עמדתו.

כשהוא ממלמל קללה בין שיניו כרך גייב את המגבת סביב ירכיו וחצה חדר כה גדול, שבביתו יכלה ההליכה להיות תרגיל כושר. הוא כבר שהה בזמנו במספר מקומות מדהימים, וביתו בלונדון היה מרהיב עין למדי, אך הוא נאלץ להודות שסוויטת הפנטהאוז הזאת, במלון המובחר ביותר בכורהא, שינתה לגמרי את ההגדרה של מותרות.

הנקישות נמשכו. קול תיפוף נמוך שהוא גילה שאי אפשר להתעלם ממנו – והעקשנות שבו הגבירה את חוסר סבלנותו. הוא פתח במשיכה את הדלת וגילה אישה עומדת שם. או למעשה, אישה שעשתה את מיטב יכולתה לא להיראות כאישה.

גבוהה וצנומה, גופה מכוסה כולו ותוויה מוצלים. היא נשאה מזוודה ולבשה מעיל גשם על זוג מכנסי ג'ינס, עם כובע מגבעת שנמשך נמוך על פניה. הופעתה הייתה כה דו מינית, שהיא כמעט יכלה להיחשב לגבר. אך גייב היה מסוגל להריח ניחוח אישה בחדר חשוך לגמרי, גם אם היא לא השתמשה כלל בבושם. הוא היה מסוגל להעריך בדיוק רב רוחב זוג תחתונים במבט קצרצר בלבד. כשהיה מדובר במין השני, הוא היה מומחה – גם אם מומחיותו לא כללה יותר מהפן הגופני.

משום שהוא לא התעסק ברגשות. הוא לא נזקק לאישה שתטריד את ראשו בסופו של יום לחוץ, או שתבכה על כתפו באמונה שגויה שהדבר עשוי להמיס את לבו. והוא בהחלט לא רצה שאישה לא מוכרת תופיע היום, כשלבו היה אפל וסדר יומו מלא.

"בבקשה." קולה היה נמוך ובהול ובמבטא קל ביותר. "אני יכולה להיכנס?"

שפתיו הגיבו בעיקול קליל של בוז. "אני חושב שטעית בחדר, מותק," הוא אמר, והחל לסגור את הדלת.

"בבקשה," היא חזרה ואמרה – אלא שהפעם הוא שמע את הפאניקה הנסתרת בדבריה. "גברים מנסים למצוא אותי."

זו הייתה תחינה ברורה והיא עצרה את גייב במקומו. זה לא היה מסוג הדברים שהוא שמע בעולם החלקלק והנשלט שהוא קרא לו חייו. זה החזיר אותו לזמן ולמקום שבו היה האיום דבר קבוע, שבו הפחד מעולם לא היה רחוק מאוד.

הוא הביט מטה בפניה ויכול היה לראות את ניצוץ הבהלה הגדולה בעיניה החבויות תחת כובע הפדורה.

"בבקשה," היא אמרה שוב.

הוא לא היסס יותר מהרף עין לפני שמשהו התעורר בו. דחף מגונן בלתי רצוי כלשהו כלפי מי שנראתה חסרת אונים. והוא לא עסק בחוסר אונים.

"היכנסי," הוא אמר קצרות. הוא קלט את משב הבושם המתובל שלה כשהיא מיהרה להיכנס, ונדמה היה שהניחוח נצמד לעורו כשהוא סגר את הדלת והסתובב ופנה אליה. "אז מה הסיפור?"

היא ניערה את ראשה ופנתה להביט בדלת כאילו היא מבועתת מכך שמישהו עומד לפרוץ פנימה בעקבותיה.

"לא עכשיו," היא אמרה במבטא רך, שגרם לחושיו להתחיל להתעורר לחיים. "אין זמן. אספר לך כל מה שעליך לדעת, אך רק כשהמצב יהיה בטוח. אסור שהם ימצאו אותי פה. אסור."

היא הביטה בצד הרחוק של החדר הענק, במקום שבו דלת חדר השינה הפתוחה גילתה מיטה שמצעיה סתורים, עליה הוא חטף תנומה קלה לפני המקלחת. הוא ראה אותה מפנה במהירות את ראשה.

"היכן תוכל להסתיר אותי?" היא שאלה.

עיניו של גייב הוצרו. הוא חשב שהגישה שלה יהירה – כמעט מצווה – בהתחשב בדרך בה היא התפרצה כך לחדרו. הוא זה שעשה לה טובה – ומעט הכרת תודה הייתה ראויה. אך אולי זה לא היה הזמן לתת לה שיעור בנימוסי פריצה – לא כשהיא נראתה כה חרדה.

הוא חשב על המקום בו הוא נהג להסתתר כשפקידי ההוצאה לפועל הלמו בדלת. על החדר היחיד שתמיד נדמה היה בטוח יותר מאחרים.

"לכי אל חדר הרחצה," הוא אמר, נוקש באצבעותיו לעבר החדר הצמוד. "זחלי תחת האמבט והישארי שם עד שאומר לך אחרת. ומוטב שההסבר שלך יהיה מספיק טוב כדי להצדיק את ההפרעה הזאת לזמן שלי."

אך נדמה היה שהיא לא מקשיבה. היא כבר נעה לעבר חדר הרחצה בנענוע בלתי מודע של עכוזה הרזה לפני שנעלמה מעיניו.

ובדרך כלשהי היא הצליחה להעביר את חרדתה לגייב וגופו החל להגיב בהתאם. הוא הרגיש באדרנלין שוצף בדמו ובהלמות לבו הפתאומית. הוא תהה אם עליו ללבוש בגד כלשהו ואז הבין שלא היה זמן, משום שהוא שמע צעדים כבדים מתקרבים במסדרון בחוץ.

הנקישה בדלת הייתה רמה והוא פתח אותה וגילה בחוץ שני גברים, עיניהם כהות וקטנות כצימוקים. חליפות רפויות לא הצליחו להסתיר את כוחם הרב, וגייב יכול היה לראות בליטות מסגירות של נרתיקי אקדח על גופם.

הגבוה בשניים הניח למבטו לרפרף על גופו הלח עדיין של גייב ואז על המגבת הקטנה שהייתה קשורה על ירכיו. "אנחנו מצטערים על ההפרעה, מר סטיל."

"אין בעיה," הוא אמר בנועם, מבחין בכך שהם ידעו את שמו, בדיוק כפי שנדמה היה שכל אדם אחר במלון ידע אותו, ושהמבטא שלהם נשמע כגרסה מודגשת של זה של האישה המסתורית שהשתוחחה בפחד בחדר הרחצה שלו. "מה אני יכול לעשות למענכם?"

המבטא של הגבר היה כבד. "אנחנו מחפשים אישה."

"כמו כולנו, לא?" שאל גייב כקושר קשר, בשמץ חלקלק של הומור, אך איש מהגברים לא בלע את הפיתיון והם גם לא הגיבו לבדיחה. פניהם נותרו חסרי חיוך כשהם נעצו בו מבט.

"האם ראית אותה?"

"תלוי כיצד היא נראית," אמר גייב.

"גבוהה. תחילת שנות העשרים. שיער כהה," אמר הנמוך בשניים. "אישה מאוד... מרשימה."

גייב החווה לעבר המגבת הזעירה על ירכיו ושפשף את ידיו על מעלה זרועותיו, מחקה צמרמורת שלא הייתה לגמרי דמיונית, שכן משב האוויר הקפוא מהמזגן צמרר אותו. "כפי שאתם רואים, הייתי במקלחת, ואני יכול להבטיח לכם שאיש לא אירח לי לחברה – למרבה הצער." הוא הציץ מעבר לכתפו לעבר החדר לפני ששב והביט בהם, חיוכו המאולץ רימז על כעס גובר. "אתם, כמובן, יכולים בהחלט לחפש בעצמכם, אך אעריך זאת אם תוכלו לעשות זאת מהר. אני עדיין צריך להתלבש ולהתגלח – ואני אמור לסעוד עם הסולטאן בעוד שעתיים."

זה פעל. הזכרת שמו בלבד של הסולטאן סחטה את התגובה שהוא קיווה לה. גייב חשב שזה כמעט מצחיק כשהוא ראה את שני הגברים צועדים צעד אחד לאחור בהתאמה מושלמת.

"כמובן. סלח לנו על שהפרענו לך. לא נגזול יותר מזמנך, מר סטיל. תודה על עזרתך."

"העונג כולו שלי," אמר גייב, וסגר את הדלת ברכות אחריהם.

צעדיו על השטיח היו רכים באותה מידה, וכשהוא פתח את דלת חדר הרחצה, האישה בדיוק החליקה החוצה מתחת האמבט כמין נחש סקסי. הוא חש בפרץ מיידי של להט במפשעתו כשהיא התרוממה על רגליה והחלה להבריש בידיה את גופה.

כובע הפדורה נפל וכשהיא הרימה את פניה והוא זכה לראשונה במבט הגון בה, הוא חש במודעות מקפיאה בעורו. משום שהוא הביט באישה המדהימה ביותר שהוא ראה אי פעם. פיו התייבש בתשוקה. היא נראתה כפנטזיה שהתעוררה לחיים. כדמות מאלף לילה ולילה שנדדה והגיעה בטעות אל חדר הרחצה שלו במלון.

עור הזית שלה היה מואר ועיניה הממוסגרות בשחור היו בצבע כחול בהיר. זנב סוס של שיער שחור היה תלוי כמעט עד מותניה – שיער כה מבריק, שהוא נראה כאילו היא בילתה כל הבוקר בהברשתו. למרות מעיל הגשם הקטיפתי הוא יכול היה לראות ששדיה היו נאים ורגליה כה ארוכות, שבבית הן היו צועדות על כל מסלול דוגמנות בינלאומי שהוא.

פניה נותרו אדישות כשהוא בחן אותה, כאילו היא רגילה להכנעה. רק הסומק הקליל בלחייה הסגיר את העובדה שאולי היא מוצאת את תשומת לבו מטרידה. אך למה היא ציפתה? אם את מתפרצת לחדר הרחצה של גבר זר ודורשת מקום מקלט, מובן שכללי ההתנהגות הרגילים בטלים ומבוטלים.

"הם הלכו," הוא אמר קצרות.

"שמעתי." היא היססה. "תודה."

הוא הבחין כיצד מבטה שב פעם ועוד פעם לעבר גופו החשוף ואז הוסט שוב. כאילו היא ידעה שאסור לה לנעוץ בו מבט, אך לא הצליחה להתאפק. הוא חייך חיוך קודר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נתקל בבעיה כזאת.

"לדעתי, את חייבת לי הסבר," הוא אמר. "אינך חושבת כך?"

"בהחלט." היא התכופפה כדי להרים את מזוודתה, וכשהיא הזדקפה היא זרקה שוב את אותו מבט-לא-רואה בחזהו. "אבל לא... לא פה."

האם האינטימיות במקום הייתה יותר מדי בשבילה? הוא תהה. האם היא הייתה מודעת לכך שתחת המגבת הזעירה החל גופו להגיב אליה בדרך שעלולה להיות ברורה באופן מביך אם הוא לא ייזהר? הוא הרגיש בלהט הגירוי במפשעתו וחש לפתע פגיע באופן מוזר.

"לכי לשם," הוא אמר פתאום. "ואני אתלבש בינתיים."

זקפתו שככה עד שהוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טי כלשהם ויצא אל חדר האורחים וראה אותה עומדת כשגבה מופנה אליו. היא הביטה מבעד לחלונות הפנורמיים שהשקיפו על העיר סימדאהאב, בה נצצו מינרטים ומגדלים מוזהבים באור העשיר של שמש אחר הצהריים המאוחרים. אך גייב בקושי הבחין בנוף המרהיב – תשומת לבו נותרה שבויה בקסם הזרה המסתורית.

היא פשטה את מעיל הגשם שלה והטילה אותו על גב אחת הספות – האם היא תכננה להישאר? – ולפתע לא היו קפלים שיסתירו אותה מעיניו. מבטו נע אל המקום בו נצמד בד הג'ינס לחמוקי עכוזה הגבוה, אל המקום בו זנב הסוס הכהה שלה נתלה במורד גבה כזרם סאטן כהה.

היא ודאי הרגישה שהוא בחדר משום שהיא הסתובבה – זנב הסוס התנדנד בתנועה איטית – ומזווית זו הוא חשב שהמראה היה אף טוב יותר. היא הביטה בו באותן עיניים כחולות בהירות, ולפתע כל מה שהוא היה מסוגל לראות היה פיתוי.

הוא תהה אם היא נשלחה אליו על ידי הסולטאן – אריזה מתוקה להפליא למענו, שהוא יפתח וייהנה ממנה בזמנו הפנוי. מתנה נדיבה נוספת, בדיוק כמו האחרות שהגיעו במהלך כל הבוקר אל סוויטת המלון שלו. אמרו שלמרות גילו הצעיר, הסולטאן היה אדם מיושן וזו יכולה להיות מחווה מיושנת מצידו. האם לא ייתכן שהשליט רב העוצמה החליט לרכך את גייב בעזרת אישה? אישה יפה וכנועה שתספק כל גחמה שלו...

"מי את?" הוא שאל בקרירות. "זונה?"

פניה לא הסגירו כל תגובה לשאלתו הבוטה, אך נדמה היה שחלף נצח עד שהיא השיבה.

"לא. איני זונה. שמי ליילה," היא אמרה, ועכשיו היו עיניה הכחולות דרוכות.

"שם יפה, אך זה לא אומר לי הרבה."

"מר סטיל..."

גייב ניער את ראשו בחוסר אמון קלוש. "כיצד ייתכן שכל אדם בעיר הזאת יודע את שמי?"

האישה חייכה – שפתיה התרככו והיו לקימורים ורודים ותפוחים. ולמרות שהוא מעולם לא שילם תמורת סקס בחייו, באותו רגע הוא כמעט רצה שהיא באמת תהיה זונה. מה הוא היה אומר לה לעשות קודם? הוא תהה. לפתוח את רוכסן מכנסיו ולקחת אותו בפיה המתוק, ולינוק עד שהוא יגמור? או להנמיך את הירכיים הנמוכות האלה שלה ולהתנדנד עליו עד שהוא יזעק מעונג?

"אנשים יודעים מי אתה כי אתה אורח של הסולטאן," היא אמרה. "שמך גייב סטיל ואתה גאון פרסום שהגיע לכורהא כדי לשפר את תדמיתנו בעולם."

"זה סיכום מחמיא מאוד," אמר גייב ביובש. "אבל אני חושש שחנופה שלא ביקשתי לא באמת משכנעת אותי והיא עדיין לא מסבירה מדוע את פה. מדוע התפרצת אל חדר המלון שלי ללא הזמנה והסתתרת בחדר הרחצה שלי... ליילה."

לרגע השתררה שתיקה.

לבה של ליילה הלם כנגד צלעותיה כששמעה את האתגר הבוטה בקולו, שסתר את הקטיפתיות בה הוא אמר את שמה. ראשה היה מבולבל וחושיה רגישים וחשופים. היא נטלה סיכון והייתה חייבת להמשיך בו, אך הוא הפך לקשה יותר משהיא צפתה. עד עתה פעל הכול בהתאם לתוכנית, אך לפתע היא התמלאה בפרץ אדיר של מתח. היא תהתה כיצד היא הייתה יכולה להיות כה טיפשה. כיצד היא נכשלה ולא לקחה בחשבון את גייב סטיל עצמו ואת ההשפעה שתהיה לו עליה.

היא הביטה לתוך עיניו האפורות. עיניים כסופות, מוזרות, שנדמה היה שהן חודרות את עורה ורואות היישר אל עצמותיה. היא ניסתה למצוא את המילים הנכונות כדי לתאר לו את מצבה, אך כל מה שהיא תכננה לומר נמחק במוחה.

היא לא הייתה רגילה להיות לבד עם גברים זרים והיא בהחלט לא הייתה רגילה להיות בחדר מלון עם גבר זר. במיוחד לא עם אחד שנראה כך.

הוא היה משגע.

משגע באופן שלא ייאמן.

היא קראה עליו באינטרנט, כמובן. היא דאגה לעשות זאת ברגע שגילתה שאחיה עומד להעסיק אותו. היא גילתה את כל העובדות החיצוניות על גייב סטיל. היא ידעה שהוא הבעלים של צייטגייסט – אחת מסוכנויות הפרסום הגדולות בעולם. שהוא נעשה מיליונר בגיל עשרים וארבע ולמולטימיליונר עד שהגיע לגיל שלושים. בגיל עשרים וחמש הוא היה עדיין רווק – אף שלא מחוסר נשים שניסו להשיג לאצבען טבעת נישואין. או, לפחות, לא על פי הדיווחים במקורות הזולים יותר בשוק.

היא ראתה גם צילומים שלו. צילומים ברורים ביותר בהם היא נעצה מבט קרוב לפליאה כשהופיעו על מסך המחשב שלה. משום שנדמה היה שלגייב סטיל יש הכול – בהחלט מהבחינה הפיזית. שיערו הזהוב הכהה העניק לו מראה של אל קדום וגופו השרירי יכול היה להתחרות בכל ספורטאי אולימפי.

היא ראתה תמונות שלו מקבל פרסים, לבוש טוקסידו מושלם. היו תמונות חטופות שלו – פפראצי, היא שיערה – לבוש מכנסי ג'ינס שחוקים וחולצה פתוחה כשהוא רוכב על אופנוע ענק, ללא קסדה. במובן מסוים היא ידעה שהוא היה טיפוס הגבר שעוצר את הנשימה כשפוגשים אותו אישית. והיא לא טעתה.

היא פשוט לא ציפתה לכך שהוא יהיה כל כך... כריזמטי.

ליילה הייתה רגילה לגברים חזקים. היא גדלה כשהיא מוקפת בהם. כל חייה היא נשלטה ונאמר לה לגלות כלפיהם כבוד. נאמר לה שגברים מבינים טוב יותר. היא חייכה חיוך מריר משום שהיא ראתה עד כמה הם יכולים להיות אכזריים וקרים. היא ראתה אותם מתייחסים לנשים כאילו אין להן כל חשיבות. כאילו יש לסבול את דעתן ולא להתייחס אליהן ברצינות, וזו הייתה אחת הסיבות לכך שעמוק בתוכה היא לא כל כך חיבבה את בני המין השני.

הו, היא נכנעה להם כפי שלימדו אותה, משום שזה היה מה שהגורל הטיל עליה. להיוולד כנסיכה בחברה הנשלטת באכזריות על ידי גברים לא מותיר אפשרויות רבות מלבד להיכנע. לא הייתה בחייה ולו החלטה רצינית אחת שהייתה שלה ורק שלה. לימודיה נקבעו ללא כל התייעצות, חבריה נבחרו בקפידה. היא למדה לחייך ולהשלים – משום שהיא למדה גם שהתנגדות הייתה חסרת תועלת. אנשים ידעו מה 'טוב יותר' עבורה – ולא הייתה לה ברירה מלבד לקבל את דעתם.

מבחינה חומרית, כמובן, היא פונקה. כשאת האחות היחידה של אחד הגברים העשירים ביותר בעולם, זה בלתי נמנע. יהלומים ופנינים, אבני אודם וברקת נחו בערימות בקופסאות התכשיטים בחדר השינה שלה בארמון. כתרי אמה המנוחה היו נעולים מאחורי זכוכית והמתינו שליילה תשתמש בהם בכל פעם שמתחשק לה.

אולם ליילה ידעה שכל העושר בעולם אינו יכול לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. תכשיטים יקרים אינם מפצים על המגבלות באורח חייה, וגם אינם מגנים עליה מפני עתיד אליו היא צפתה בחשש.

בתחומי הארמון שלה היא לבשה לרוב שמלות מסורתיות ורעלות, אך היום היא נראתה מערבית באופן מתריס. היא מעולם לא לבשה מכנסי ג'ינס כל כך צמודים, ורק כשכיסתה אותם במעיל הגשם שלה היא העזה לעשות זאת. היא הייתה מודעת לדרך בה קו התפר הנוקשה של הבד השתפשף בין רגליה, כיצד החולצה המשיית גרמה לה להרגיש חסרת מוסר באופן מוזר כשהתחככה בשדיה. היא חשה משוחררת בבגדים אלה, ואף שזו הייתה תחושה נעימה, היא הייתה גם מעט מפחידה – במיוחד כשגייב סטיל הביט בה בדרך שהייתה מוזרה ו... מסיחה את הדעת.

אך בגדיה לא היו חשובים, כמו גם תגובתו אליהם. היא לבשה אותם כדי להיראות מודרנית ולא משום סיבה אחרת. הדבר שהיה חשוב ביותר לזכור היה שהגבר הזה אוחז במפתח לעתיד מסוג שונה, והיא התכוונה לגרום לו לסובב את המפתח הזה – בין אם הוא רצה בכך ובין אם לאו.

כשהיא נאבקת בגל נוסף של חרדה היא פתחה את המזוודה שהחזיקה והוציאה ערימה של פריטים שנבחרו בקפידה.

"אני רוצה שתעיף מבט באלה," היא אמרה.

הוא הרים את גבותיו. "מה זה?"

היא פסעה לעבר שולחן יפה ופיזרה את התמונות על פניו המבהיקים. "ראה בעצמך."

הוא פסע ועמד לצידה, צילו הכהה נופל עליה. היא קלטה שמץ של ליים וסבון מעורבים בניחוח עז הרבה יותר של גבריות. היא נזכרה בו שהיה לבוש רק באותה מגבת לבנה זעירה, ולפתע היה פיה יבש כאבק.

"צילומים," הוא אמר.

ליילה ליקקה את שפתיה. "נכון."

היא הביטה בו בוחן אותן והתפללה שיאהב אותן, משום שהיא צילמה תמונות מאז שהיא זוכרת את עצמה. זה היה הדבר שהלהיב אותה ושימש לה מפלט – הדבר היחיד בו היא גילתה כישרון כלשהו. אך אולי מעמדה כנסיכה אפשר לה להיות במצב האידיאלי לצילום, שכן בתפקידה הבודד במהותו היא תמיד הביטה מבחוץ פנימה.

מאז שניתנה לה מצלמתה הראשונה צילמה ליילה את כל הסובב אותה. גני הארמון והסוסים היפים שאחיה החזיק באורוותיו פינו מקום לתמונות כנות של המשרתים ולדיוקנים של ילדיהם.

אך רוב התמונות שהיא הביאה כדי להראות לגייב סטיל היו של המדבר. מראות נוקשים של נוף שהיא הייתה מסופקת אם הוא ראה במקום אחר, והיות שאנשים בודדים בלבד זכו בגישה לאתרים הקדושים והסודיים בכורהא, הן גם היו ייחודיות. היא האמינה שגבר כגייב סטיל ראה בחייו הנוחים מספיק כדי להעריך משהו ייחודי.

הוא בחן תמונה אחת במיוחד והיא הביטה כשהוא צמצם את עיניו בהערכה.

"מי צילם אותן?" הוא שאל, מרים לבסוף את ראשו ולוכד אותה באותו מבט אפור קריר. "את?"

היא הנהנה. "כן."

אז הייתה הפסקה בשיחה. "את טובה," הוא אמר לאט. "טובה מאוד."

הערכתו הייתה כליטוף, כמחמאה הנפלאה ביותר שהיא קיבלה אי פעם. ליילה זהרה בגאווה עצומה. "תודה רבה."

"היכן המקום הזה?"

"במדבר, קרוב לארמון הקיץ של הסולטאן. זהו אזור של יופי טבעי יוצא מגדר הרגיל שידוע בשם 'חולות מקאטאסיניאן'," היא אמרה, מודעת לכך שמבטו המטריד חולף עתה עליה ולא על התמונה שהוא החזיק. הוא היה קרוב מספיק כדי שהיא תוכל לגעת בו, והיא גילתה שהיא רוצה לעשות זאת. היא רצתה לשזור את אצבעותיה בזהב המותך הסמיך של שיערו ואז ללטף בהן את הגוף החזק והמוצק הזה. האם זה לא היה מטורף?

היא ניסתה במאמץ להתרכז בתמונה ולא בסימטריה של תווי פניו המפוסלים.

"צילמתי אותה אחרי אחד מאירועי הגשם הנדירים והשיטפון שבעקבותיו, דבר שקורה אולי אחת לעשרים שנים, אם יש לך מזל." היא חייכה. "קוראים לזה נס המדבר. זרעי פרחים ממתינים רדומים בחולות במשך עשרות שנים, וכשהשיטפונות נסוגים, הם פתאום נובטים – ופורחים. כך יוצרים מיליוני פרחים שטיח צבעוני באמת קסום – אף שהוא פורח רק במשך שבועיים."

"זו תמונה יוצאת מן הכלל. מעולם לא ראיתי משהו כזה."

היא יכלה לשמוע את גוון התמיהה בקולו וחשה גל גאווה נוסף. אך לפתע, עבודתה לא נראתה חשובה כמו קרבתו המטרידה. היא הייתה אמורה להרגיש מאוימת בשל כך, ולא הצליחה להבין מדוע היא אינה מרגישה כך. היא הייתה לבדה בחדר מלון עם הפלייבוי גייב סטיל וכל מה שהיא הייתה מודעת לו הייתה תחושה גוברת של ריגוש.

היא אילצה את עצמה בקושי לחזור ולהתרכז בתמונה. "אם... אם תסתכל מקרוב, תוכל לראות את הארמון במרחק."

"איפה?"

"ממש שם." הצורך לגעת בו היה מוחץ. זה היה הדחף החזק ביותר שהיא חשה אי פעם, ופתאום גילתה ליילה שהיא אינה מצליחה לעמוד בו. היא התכופפה כך שזרועה רפרפה כמעט באופן לא מורגש על שלו והצביעה על הארמון הזהוב הנוצץ. היא חשה שגופו נמתח כשהיא יצרה את אותו מגע קלוש. היא חשבה שהיא שמעה את נשימתו נעצרת בגרונו. האם לבו הלם כפי שהלם לבה? האם גם הוא היה מלא בתחושה של תהייה קצרת נשימה?

אך הוא התרחק ממנה, ועיניו הקרירות היו עדיין מסוקרנות. "מדוע הבאת לכאן היום את התמונות, ליילה? וחשוב יותר, מדוע הגברים האלה רדפו אחרייך?"

היא היססה. האמת הייתה על קצה לשונה, אך היא לא העזה לומר אותה. משום שברגע שהוא יידע – הוא ישתנה. אנשים תמיד הגיבו כך. הוא יפסיק להתייחס אליה כאל אישה רגילה ויתחיל לבחון אותה בזהירות – כאילו היא מין יצור מוזר שמעולם לא פגש עד אז. והיא נהנתה יותר מדי ולא רצתה שהוא יעשה זאת.

אם כך, מדוע לא לספר לו חלק מהאמת? החלק היחיד שהיה חשוב באמת.

"אני רוצה לעבוד איתך," היא אמרה באומץ. "אני רוצה לעזור לך בקמפיין שלך."

הוא הרים את גבותיו בפקפוק יהיר. "איני זוכר שפרסמתי מודעה על עובדים חדשים כלשהם," הוא אמר ביובש.

"אני יודעת – אבל האם אינך מבין שזה יהיה הגיוני לגמרי?" כשהיא מתכופפת הכניסה ליילה התלהבות אמיתית בקולה. "אני מכירה את כורהא בדרך שלעולם לא תוכל להכיר, משום שגדלתי פה והמדבר בדמי. אני יכולה לכוון אותך לאתרים הטובים ביותר, כדי להראות לעולם שארצנו היא גן עדן מיוחד במינו. ערכתי מחקר גדול במה כרוך קמפיין כמו שלך ואני יודעת שבפרויקט הזה יש מקום למישהי כמוני."

היא הביטה בו מלאת תקווה.

לרגע השתררה שתיקה ואז הוא פלט צחוק קצר. "את חושבת שאשכור מישהי בלתי ידועה לפרויקט חשוב ויקר מאוד, רק על סמך הכוח שיש לפנים יפות?"

ליילה חשה דקירה חדה של אי צדק. "אבל ברור ש'לפנים היפות' שלי אין כל קשר לאיכות העבודה שלי."

"אינך חושבת כך?" הוא ירה בה מבט עוקצני. "ובכן, לא נעים לי לאכזב אותך, מתוקה – אבל לולא שיער העורב והגזרה ההורסת, הייתי מעיף אותך מפה ברגע שהבריונים האלה הלכו."

לילה ניסתה לסלק את הזעף מקולה, משום שזה לא מה שהיה אמור לקרות. היא לא יכלה להניח לכך לקרות. היא צמצמה את עיניה בדרך שהייתה גורמת למשרתים שלה לחשוש לו היו רואים אותה. "אם כך, אינך שוקל אותי אפילו?"

"אני לא אשקול דבר עד שתספקי את סקרנותי, ואני מתחיל להשתעמם מההתחמקות שלך. אני עדיין ממתין לכך שתספרי לי מי היו הגברים האלה."

"שומרי הראש שלי," היא אמרה באי רצון.

"שומרי הראש שלך?"

עכשיו היא הפתיעה אותו. היא ראתה זאת בפניו. היא תהתה כיצד הוא יגיב אם היא תספר לו את האמת. שהיא נולדה כדי להיות מוגנת. שאנשים תמיד שמרו עליה. החניקו אותה. גרמו לכך שהיא לא יכלה לנשום.

"אני עשירה," היא אמרה כדי להסביר. "למען האמת, אני עשירה מאוד."

עיניו האפורות היו מהורהרות. "אם כך, אינך זקוקה לעבודה?"

"איזו מין שאלה זאת?" היא שאלה בזעם. "אני רוצה לעבוד! יש הבדל, אתה יודע. חשבתי שגבר כמוך יעריך זאת."

גייב הבחין בנזיפה שבקולה. כן, הוא ידע שיש הבדל – אלא שהוא פשוט לא חל עליו משום שהוא תמיד נאלץ לעבוד. לו לא היה כל עושר או ירושה. שום כרית רכה לא המתינה כדי לתמוך בו במקרה שהוא ייפול. הוא ידע רק רעב ועוני. הוא ידע מהם החיים בצללים וכיצד חיים כשהפחד שולט. הוא נאלץ לעבוד כדי לשרוד וכדי לקנות שלוות נפש שתמיד נדמה היה שהיא חומקת ממנו. אפילו עכשיו.

"אני אכן מעריך זאת," הוא הסכים לאיטו.

"אם כן, תחשוב על כך? לשכור אותי?"

הוא הביט מטה לתוך עיניה היפות וחש שלבו מתכווץ במשהו מעין צער. הוא ראה תקווה רשומה באותם עמקים תכולים – ממש כפי שראה אפשרויות לוהטות רבות בשפתיה החושניות. מה יקרה אם הוא ינשק את הילדה העשירה הקטנה והיפה שפסעה אל תוך סוויטת המלון שלו בהרגשה שזו זכותה? האם טעמה יהיה טוב כמראה? הוא הרגיש בכאב הפראי במפשעתו כשהבין עד כמה הוא רצה לנשק לה, ולרגע הפיתוי שטף אותו שוב.

אך המקצוענות הקרה הטבועה בו שבה אליו, ובצער רב הוא ניער את ראשו. "אני מצטער. איני עובד כך. אני מנהל את הארגון שלי בדרך רשמית יותר. אם את באמת רוצה לעבוד בשבילי, אני מציע שתפני למשרד שלי בלונדון בדרך הרגילה. למרות שאני חושש שבכל מקרה הרסת את סיכוייך." עיניו שלחו אליה מבט מאתגר ומלגלג. "את מבינה, החלטתי מזמן לא לערב עסקים עם הנאה."

היא נעצה בו מבט, אפה התקמט כאילו דבריו בלבלו אותה. "איני מבינה."

"לא?" הוא העניק לה חיקוי לא משכנע של חיוך. "האם את מנסה לומר לי שלא הרגשת בכימיה בינינו?"

"אני..."

"ראי, פשוט קחי את התמונות שלך ולכי," הוא קטע אותה בגסות. "לפני שאעשה משהו שאני עלול להתחרט עליו."

ליילה שמעה את דבריו חסרי הסבלנות ודחף נטוע עמוק בתוכה דחק בה לשמוע לו. להימלט חזרה אל הארמון כל עוד היא יכולה ולשכוח כל מה שקשור למרד המטורף הזה. לשכוח את האגדה המספרת על משרה אמיתית עם טייקון אנגלי מצליח. לשכוח את התסריט ולהיות מציאותית. היא חייבת לקבל את חייה כפי שהם ולהשלים עם העובדה שהיא אינה יכולה פשוט לברוח ולשנות את כל חייה.

אך מחשבותיה היו מבולבלות בשל האותות רבי העוצמה שגופה שלח. היא חשה בשטף הדבשי של הלהט בין ירכיה, במקום בו התפר הגס של מכנסי הג'ינס שלה חיכך את המקום הסודי ביותר בגופה. היא רצתה לכרוך את זרועותיה סביב חזה כדי לנסות לשכך את הכאב הנורא בשדיה, אך היא ידעה שהיא רק תמשוך אליהם תשומת לב.

ליילה קראה ספרים רבים וראתה את רוב הסרטים שקיבלו את אישור הצנזורים של הארמון. היא אולי הייתה מוגנת, אך לא טיפשה. זו הייתה משיכה מינית שהיא חוותה לראשונה בחייה והיא ידעה שזה לא בסדר. אך גם בשעה שהיא דחקה בעצמה להסתלק לפני שתציג את עצמה כטיפשה גדולה עוד יותר, שבו המחשבות המרדניות ההן והציקו לה.

היא חשבה על התנהגותו של אחיה. כיצד התנהג אביה. היא שמעה שמועות על כיבושיהם המיניים לעיתים מספיק קרובות. היא ידעה שגברים פועלים לעיתים קרובות בתגובה למשיכה שהיא חווה ברגע זה, בנסיבות הנכונות. אנשים מגיעים לעיתים לאינטימיות לאחר לא יותר מהיכרות קצרה, ואיש לא חשב עליהם דברים גרועים משום שעשו זאת. משום שאהבה גופנית לא הייתה פשע, לא כן?

לא כן?

"על מה אתה עלול להתחרט?" היא שאלה, אך היא ידעה את התשובה לשאלתה ברגע שהמילים יצאו משפתיה. משום שלא היה צורך בניסיון כדי להבין מדוע פניו של גייב סטיל התקדרו כל כך, או מדוע הוא הביט בה במבט קשה ולוהט שגרם לה חולשה.

"האם אמך יודעת שיצאת?" הוא שאל בגסות.

היא ניערה את ראשה. "אין לי אמא. או אבא." היא שמרה על קול קליל, כפי שלמדה לעשות. "אני רק נערה יתומה."

עיניו הוצרו. קדרו. הוא עיווה את פניו, כאילו היא אמרה משהו שהכאיב לו.

"אני מצטער," הוא אמר ברכות והושיט יד כדי להעביר את קצה אגודלו על שפתיה. "כל כך מצטער."

הדבר המוזר ביותר היה שליילה לא הייתה בטוחה אם הוא מדבר אליה או אל עצמו. אך לפתע לא היה אכפת לה משום שזה עמד לקרות – ממש כמו בכל הסרטים שהיא ראתה. הוא הושיט יד ומשך אותה לזרועותיו והיא חשה בלהט גופו כשהוא הצמיד אותו אליה. הוא אחז בפניה בכפות ידיו ועכשיו פיו ירד לעבר פיה. נדמה היה שהוא נע בהילוך איטי, וליילה חשה חלשה מרוב התרגשות כששפתיה נפשקו בלהיטות כדי לפגוש בשפתיו.

משום שלראשונה בחייה, גבר עמד לנשק לה.

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של שרון קנדריק
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il