דף הבית > נפלאות הלב 1 - חזור לרפא את ליבי
נפלאות הלב 1 - חזור לרפא את ליבי
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 296
ניתן לרכישה גם במארז מארז סדרת נפלאות הלב מארז סדרת נפלאות הלב

נפלאות הלב 1 - חזור לרפא את ליבי

         
תקציר

"רק רציתי להשתכר בשקט," הוא לחש, אפו כמעט נוגע באפי, "למה את תמיד צריכה להתערב כמו איזו אימא תרזה?"

"למה אתה תמיד צריך להיות כזה מנוול שזקוק להצלה?" צעקתי.

"אני לא צריך שתבואי להציל אותי. אף פעם לא הייתי צריך שתצילי אותי, לעזאזל," הוא נהם. "זה מה שאף פעם לא הצלחת להבין."

 

כשהיינו ילדים האמנתי ששיין הוא הנפש התאומה שלי, אבל אז הוא הלך והתחתן עם החברה הכי טובה שלי.

גם כשהוא היה רחוק מהבית ונלחם מעבר לים, הייתי שם בשבילו ובשביל רייצ'ל. נתתי את הלב כדי לעזור, כדי להקל על חייהם, אבל הוא מעולם לא העריך את זה.

לאחר שהגורל זורק את שנינו לטרגדיה שממנה שנינו מתקשים להתאושש, שיין ממרר את חיי אפילו יותר. אני יודעת שהוא גבר פגום רגשית שנדד מבית לבית בילדותו ושקשה לו לסמוך עליי, אבל כשהוא מנסה להרחיק אותי מהילדים שמחזיקים בידיהם את ליבי, אני יודעת שלעולם לא אאפשר לו, גם אם אצטרך להילחם בו על כל צעד ושעל. שיין אולי מוכן לוותר על האהבה כדי לא להיפגע, אבל עבורי המלחמה רק מתחילה.

 

חזור לרפא את ליבי מאת סופרת רבי המכר ניקול ז'קלין הוא רומן עכשווי על החיים וכמה הם שבריריים ויכולים להשתנות בהינף יד, ועל כך שגם מהשאול אפשר לאחות את השברים ולמצוא אהבה. זה הספר הראשון בסדרת נפלאות הלב. הספר השני בסדרה, אל תשנה את ליבי, ראה אור בהוצאת אדל.

כל ספר בסדרה הוא על דמויות אחרות ויכול להיקרא כספר בודד.

פרק ראשון

הקדמה
שיין
"למה אנחנו הולכים לדבר הזה, בעצם?" שאלתי את אשתי כשהיא התאפרה מול המראה שבמגן השמש בצד הנוסע.

"כי זה חשוב לבת הדודה שלך."

"היא לא בת הדודה שלי," הזכרתי לה כשעברתי נתיב.

"בסדר. זה חשוב לקייט," היא ענתה בחוסר סבלנות, "אני לא מבינה למה אתה מתנהג כמו מנוול לגבי זה."

"כמה פעמים יוצא לנו לצאת מהבית בלי הילדים, רייץ'? לעיתים נדירות. אני מעדיף לא לבלות את הלילה היחיד שיש לנו לבד באיזה בית קפה מסריח מלא בילדים בני שמונה־עשרה."

"לעזאזל, אתה עצבני הלילה," היא אמרה בכעס. "קייט הזמינה אותי למפגש הזה לפני שבועות. לא ידעתי שתהיה בבית."

"בסדר, תוכניות משתנות."

"הבטחתי לה שאבוא! אני מוותרת על הכול בשבילך בכל פעם שאתה חוזר מפריסה. אתה יודע שזה המצב. אני לא מאמינה שאתה מתנהג כמו טמבל בגלל לילה אחד של תוכניות שאני לא יכולה לשנות."

"אני ממש בספק שקייט רוצה אותי פה," מלמלתי כשנכנסתי לחניון הקטן שהיה כבר עמוס במכוניות. "היא תשנא לתת לי לראות אותה מתמוטטת ומתרסקת."

יצאתי מהרכב והלכתי סביבו כדי לעזור לרייצ'ל לצאת מהרכב. מעולם לא הבנתי למה היא התעקשה לנעול נעלי עקב גבוהות בטירוף כשהייתה בהיריון, וזה הלחיץ אותי. היא נראתה סקסית בטירוף, אך יום אחד היא תיפול, והייתי בחרדות שלא אהיה שם כדי לתפוס אותה.

"אין לך מושג קלוש, מה?" היא אמרה תוך כדי צחוק כשלקחתי את ידה ומשכתי אותה בעדינות מהמושב. "איך בשם אלוהים גדלתם יחד ואתה עדיין יודע מעט כל־כך על קייט?"

"את יודעת שלא גדלתי איתה." סגרתי את הדלת וליוויתי אותה לאט לכיוון הבניין. "עברתי לגור שם כשהייתי בן שבע־עשרה, ועזבתי את העיר כשהייתי בן תשע־עשרה. היא לא בת משפחה, לעזאזל. היא האחיינית המפונקת והמוזרה של האנשים שאצלם גרתי במשך תקופה קצרה מאוד."

רייצ'ל נעצרה. "היא החברה הכי טובה שלי. החברה היחידה שלי. והיא זו שהכירה בינינו, למקרה ששכחת."

"לא בכוונה."

"מה זאת אומרת 'לא בכוונה'?"

"היא חטפה עצבים כשהתחלנו לצאת."

"לא נכון," רייצ'ל התווכחה, "על מה אתה מדבר?"

"לא משנה. זה לא חשוב."

"תוכל בבקשה להתנהג יפה כשניכנס לשם ולא כאילו מענים אותך? אני לא יודעת מה הקטע שלך איתה — "

"אין לי שום קטע איתה, רק רציתי לקחת את אשתי המהממת לארוחת ערב הלילה, ובמקום זה אנחנו הולכים לצפות בחברה שלה שרה מול חבורה של בני נוער. זה לא בדיוק מה שציפיתי לו."

הושטתי יד כדי לחפון את לחייה בכף ידי ושפשפתי את העור שמתחת לשפתיה בעזרת האצבע. רציתי לנשק אותה, אבל היא מרחה אודם במכונית וידעתי שזה לא ימצא חן בעיניה.

"נלך למקום אחר לאחר מכן, בסדר? אני חושבת שהיא מופיעה ראשונה, כך שלא נהיה פה זמן רב," היא הבטיחה לי בחיוך קטן ועיניה התרככו. היא ידעה שרציתי לנשק אותה, ידי על פניה הייתה מחווה מוכרת.

"או־קיי, בייב." רכנתי לעברה ונישקתי את קצה אפה בעדינות. "את נראית מהממת, אמרתי לך את זה כבר?"

"לא."

"טוב, אז את מהממת."

היא חייכה והחלה לצעוד שוב לכיוון הבניין. העברתי אצבעות בשערות הקצרות שעל העורף שלי.

זה לא שלא חיבבתי את קייט. להיפך, למעשה. כשהיינו ילדים היינו חברים וחשבתי שהיא מצחיקה בטירוף. היה לה חוש הומור מוזר וקצת הזוי לפעמים, והיא הייתה הבחורה הכנה והטובה ביותר שאי פעם הכרתי, אך משום מה לפני כל אותן שנים היא החלה להתמקד בי לפתע ותשומת הלב גרמה לי אי־נוחות רצינית.

לא הייתי בקטע שלה, וההתאהבות שלה בי גרמה לי להרגיש מוזר וממש לא בנוח. לא רציתי לפגוע ברגשותיה, אבל היא פשוט לא עשתה לי את זה.

היא הייתה ברורה מדי, נאיבית ובוטחת מדי. כבר אז נמשכתי לנשים שהיו קצת יותר קשוחות וקצת יותר אפלות מהבחורה שעדיין תלתה ציורים של פיות על הקירות שלה בגיל שבע־עשרה.

אז התחלתי להתחמק ממנה בכל פעם שיכולתי ועשיתי עבודה טובה עד שבסמסטר הראשון שלה באוניברסיטה היא הביאה הביתה את הבחורה שהייתה השותפה שלה לחדר המעונות. לבחורה היה אודם אדום והיא הייתה מכוסה בקעקועים. התעלמתי מהאופן שבו קייט הסתכלה עליי בעיניים עצובות כשהשתלטתי על הזמן של החברה שלה. התעלמתי לגמרי מרגשותיה הפגועים.

קייט מעולם לא מצאה חן בעיניי ככה, ולא ראיתי שום דבר פסול בלרדוף אחרי החברה החדשה שלה. בסופו של דבר התחתנתי עם השותפה שלה לחדר, ומאז ועד היום התנהגתי כאילו קייט ואני לא היינו חברים מעולם. היה קל יותר ככה.

"קדימה, בייבי!" רייצ'ל קראה ומשכה אותי לתוך בית הקפה, "אני רואה שולחן, והרגליים שלי הורגות אותי."

למה היא התעקשה לנעול את הנעליים הארורות האלה?

"אפשר להציע לכם משהו לשתות?" מלצרית קטנת ממדים שאלה אותנו. כאילו, ממש קטנה. היא הייתה כמעט בגובה של השולחן שסביבו התיישבנו.

"אפשר לקבל תה ירוק, בבקשה?" רייצ'ל שאלה.

"בטח! התה הירוק שלנו מדהים. מתי את אמורה ללדת?"

"יש עוד זמן."

"אז שיהיה בשעה טובה!"

"קפה שחור," הזמנתי כשהמלצרית החברותית הסתכלה עליי לבסוף. חיוכה התפוגג וקלטתי שדיברתי בחוסר סבלנות. לא התכוונתי.

"אין בעיה!" היא צייצה בחיוך לחוץ והתרחקה.

"ברצינות, שיין?" רייצ'ל נהמה בכעס.

"מה?"

ידעתי בדיוק מה. התנהגתי כמו אידיוט, אבל לא הייתה לי שום כוונה להסביר שבית הקפה העמוס גרם לי להזיע. אנשים צחקו בקול, מתהלכים ונתקלים זה בזה בחדר, ולא הצלחתי לראות את היציאות מהמקום שבו ישבנו.

"היי, סן דייגו!" קול מוכר קרא ברמקולים, "מה שלומכם הערב?"

החדר התמלא תשואות ופניה של רייצ'ל אורו כשהיא הסתכלה מאחוריי לכיוון הבמה.

"איזה מתוקים אתם!" קייט אמרה בקול צרוד וצחקה. "גם אני אוהבת אתכם."

התשואות נעשו קולניות יותר וכתפיי התכווצו בתגובה.

"יש צנצנת שעוברת מייד ליד, אצל מי היא?" היא חיכתה. "בסדר, היא אצל לולה עכשיו, שם מאחור, בחולצה הסגולה עם תספורת המוהיקן. כשהצנצנת תגיע אליכם, תוסיפו כמה דולרים אם אתם יכולים, ותעבירו אותה הלאה."

הקהל מחא כפיים וקייט שוב צחקה ברמקול. "כדאי שאתחיל לפני שתתחילו להתפרע."

עדיין לא הסתובבתי כדי להסתכל עליה. האמת הייתה שלא רציתי להביך אותה, מפני שידעתי שככה היא תרגיש אם היא תהיה גרועה ותדע שהייתי שם כדי להיות עד לזה.

צלילים של גיטרה בקעו מהרמקולים, וקפאתי. לא רק אני קפאתי. כל החדר השתתק לגמרי. אפילו הבריסטות שעמדו מאחורי הדלפק הפסיקו את מה שעשו כדי לצפות בקייט שהחלה לשיר על הבמה.

אלוהים אדירים.

ראשי הסתובב במהירות והרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בחזה. קולה היה צרוד ומלא והיא ערסלה את הגיטרה כמו תינוק שנהגה לחבק בכל יום לאורך חייה. היא הייתה נינוחה לגמרי שם למעלה, כשתופפה ברגלה על הרצפה וחייכה לעבר הקהל כשהתחילו לשיר איתה.

זה היה מדהים. היא הייתה מדהימה. לא הצלחתי לקרוע ממנה את עיניי. זה לא היה סתם רעיון טיפשי שעלה בראשה באותו הרגע. היא ידעה בדיוק מה היא עושה, והחבר'ה האלה הכירו אותה. הם השתגעו עליה.

והיא נראתה מדהימה.

שיט.

שערה היה אסוף בצדדים בתסרוקת בסגנון שנות החמישים שרייצ'ל ניסתה כמה פעמים. נראה לי שקראו לה 'תלתלי ניצחון'? אני די בטוח שככה רייצ'ל קראה לה.

עורה היה חלק והאודם הוורוד שעל שפתיה גרם לשיניה הלבנות לבהוק תחת הזרקור. היא לבשה חולצת טי שנתלתה מכתפה ומכנסי ג'ינס קרועים שהיו צמודים כל־כך, שלא הבנתי איך הצליחה לשבת איתם בכלל. מצמצתי באיטיות, והיא עדיין הייתה שם.

"ניסיתי להגיד לך שהיא טובה," רייצ'ל אמרה בשביעות רצון.

"היא כתבה את השיר הזה?" שאלתי כשהסתובבתי להסתכל על אשתי.

"בייב, ברצינות? זה היה שיר של טיילור סוויפט."

"אה."

"וזה שיר של קני צ'סני."

"אני מכיר את השיר הזה," מלמלתי כשהבטתי לאחור לעבר הבמה. "היא שרה רק שירי קאנטרי?"

"ממש לא. היא לרוב שרה סגנונות אחרים, אבל בדרך כלל בערבים כאלה יש נושא מרכזי. הלילה הנושא המרכזי הוא ככל הנראה בני נוער, מכיוון שהתרומות יועברו לארגון צדקה שפועל לטיפול בבריונות."

הנהנתי, עיניי עדיין קבועות בבמה כשקייט התנועעה על הכיסא שלה ופרטה את תווי השיר החדש על הגיטרה.

האם מישהו התייחס לקייט בבריונות? לא זכרתי משהו כזה, אבל כמו שאמרתי לרייצ'ל, התגוררתי עם הדודים של קייט קצת יותר משנה לפני שהתגייסתי לצבא ועזבתי לטירונות. אולי פספסתי את זה. המחשבה גרמה לי לחרוק שיניים בכעס.

קייט שרבבה את שפתיה הוורודות והפריחה נשיקה וקריצה לקהל.

נשימתי נעתקה. אלוהים ישמור.

הזזתי את הכיסא לאחור מהשולחן ואחזתי בידה של רייצ'ל כדי למשוך אותה לישיבה בחיקי.

"מה אתה עושה?" היא לחשה תוך כדי צחוק.

"אם אני חייב להישאר פה, אז מגיעות לי טובות הנאה."

"באמת?"

"כן." רכנתי אליה ונישקתי אותה תוך התעלמות מוחלטת מהאודם, אפילו כשהרגשתי אותו נמרח על שפתיי. החלקתי את הלשון לפיה והרגשתי את ציפורניה חודרות לכתפי כשהטתה את ראשה לזווית טובה יותר.

אלוהים, לנשק אותה העניק לי הרגשה נפלאה, בדיוק כמו בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לא ידעתי שאפשר לאהוב מישהי כל־כך לפני שפגשתי אותה.

"נמשיך את זה אחר כך?" היא שאלה על שפתיי ולאחר מכן הושיטה יד, הרימה כמה מפיות נייר וניגבה את פניי מסימני האודם שלה.

פניה היו סמוקות, והדבר היחיד שרציתי היה לעזוב את בית הקפה הזה כדי להיות איתה לבד.

אשתי הייתה האישה היפה ביותר שאי פעם הכרתי, אבל אהבתי אותה לא רק בגלל המראה שלה. היא גדלה כמוני, חסכה דולר לדולר, נלחמה על כל דבר שהייתה צריכה, והייתי גאה במשפחה ובחיים שבנינו יחד. עשינו כברת דרך ארוכה מהילדות האיומה שלנו.

"אפשר ללכת הביתה כבר?" עניתי בחיוך.

"היי, שניכם שם בפינה!" קייט צעקה במיקרופון והפריעה לי ליהנות מהמבט הסקסי ביותר שרייצ'ל העניקה לי. "בלי שטויות, יש פה ילדים!"

הקהל צחק ואני הבטתי במהירות לעבר הבמה.

קייט חייכה חיוך גדול כל־כך, שהיא נראתה שיכורה. "זו החברה הכי טובה שלי, שם. נכון שהיא מהממת?"

הקהל הריע כשרייצ'ל צחקה בעדינות באוזני והפריחה נשיקה לקייט.

"אני רוצה לדעת מי זה הגבר!" אחת הבחורות צעקה מהקצה השני של החדר וגרמה לכולם לצחוק.

"אה, זה רק בעלה," קייט ענתה באדישות וגרמה לקהל לגחך. היא פגשה במבטי וקרצה לי, ואז חייכה לפני שהפנתה את ראשה והחלה את השיר הבא, כאילו לא גרמה בכלל לבטן שלי לצנוח.

צפינו בה כמעט שעה כשהיא שיחקה אותה בענק על הבמה. כשההופעה הסתיימה מיהרתי להוציא את רייצ'ל מהבניין בלי להגיד שלום, כשאני מתרץ זאת בניסיון להימנע מהלחץ שייווצר ביציאה כשכולם יפנו אליה.

הייתה לי הרגשה שידעתי מעט מאוד על האישה שממנה התחמקתי בעשר השנים האחרונות, ותהיתי איך פספסתי את זה. היא לא הייתה הבחורה המוזרה שהכרתי, או האישה המרושלת במכנסי טרנינג ובגופיות שרייצ'ל הזמינה מדי פעם אלינו כשהייתי בבית.

קייט שראיתי על הבמה הייתה פצצה רצינית, מלאת ביטחון עצמי וחצופה. ידעתי אז שאמשיך להתחמק ממנה, אך הפעם מסיבה שונה לגמרי.

 

קייט
חודשיים לאחר מכן
"אוונס עיצוב אתרים," עניתי בנייד שלי כשהחלפתי נתיב בכביש המהיר. אלוהים, הפקקים היו סיוט.

"האם זו קת'רין אוונס?"

"כן, עם מי אני מדברת?"

"מצטערת, מדברת טיפאני מבית הספר היסודי 'לורל'. אני מתקשרת כי את אשת הקשר לחירום של סייג' אנדרסון — "

"סייג' בסדר?" קטעתי אותה כשהרמתי אצבע משולשת למכונית שצפרה לי. למה, לכל הרוחות, הם מתקשרים אליי ולא לאימא שלה?

"סייג' בסדר גמור, פשוט תהינו אם את יודעת מי אמור לאסוף אותה מבית הספר היום. השיעורים הסתיימו לפני חצי שעה ואף אחד לא בא לאסוף אותה עדיין."

"אימא שלה אוספת אותה," עניתי, מסתכלת על השעון שבלוח המחוונים. "היא לא התקשרה?"

"לא, גברתי. ניסינו להשיג אותה, אבל לא הצלחנו."

"זה מוזר."

"נכון," היא הסכימה.

"טוב, אבוא לאסוף אותה ואנסה להשיג את רייצ'ל, אבל ייקח לי לפחות חצי שעה." נראה שהפגישה שלי במרכז העיר תיאלץ להידחות.

"זה בסדר גמור. סייג' יכולה להישאר איתי במשרד."

"בסדר, תגידי לה שדודה קייט תגיע עוד מעט."

ניתקתי וירדתי מהכביש המהיר כדי שאוכל להסתובב. שיט, אם אנסה לנסוע צפונה אתקע בפקקים בשעתיים הבאות. ניווטתי דרך כבישים צדדיים לכיוון בית הספר של סייג', והתקשרתי לרייצ'ל פעם אחר פעם. וככל שהיא המשיכה לא לענות, כך הבטן שלי המשיכה להתכווץ.

החברה הכי טובה שלי לא תשכח לאסוף את הבת שלה מבית הספר. היא הייתה בכיתה ב', לעזאזל. זה לא שזמן האיסוף שלה השתנה בשנתיים האחרונות. משהו היה לא בסדר.

נדרש לי פחות זמן משחשבתי להגיע לבית הספר ונכנסתי במהירות לחניה. הייתה לי הרגשה נוראית שפשוט לא הצלחתי להרגיע.

"היי, אני מחפשת ילדה נמוכה עם שיער שחור שיש לה שם של איזה צמח טיפשי," אמרתי בקול הכי רציני שלי כשהגעתי למשרד הראשי.

"דודה קייט! אני פה!"

"אה, כן, את זו שאני מחפשת," הקנטתי בחיוך כשהילדה האהובה עליי ביותר בכל העולם כרכה את זרועותיה סביבי.

"את רק צריכה לחתום שאת מוציאה אותה," האישה בדלפק הקבלה אמרה בחיוך.

"אין בעיה."

חתמתי ויצאתי עם סייג' החוצה למכונית שלי. פתחתי את תא המטען כדי להוציא את הבוסטר ששמרתי בו.

"איפה אימא?" סייג' שאלה, מקפצת סביב על בהונותיה. ההתרגשות לנוכח הנסיעה הקרבה ברכב שלי כנראה התעלתה על הטראומה שעברה כשנשכחה בבית הספר.

"אני לא בטוחה, ילדונת," עניתי כשמיקמתי אותה במושב האחורי וחגרתי אותה.

"אבא במטווח היום!" סייג' הודיעה לי כשעשינו את דרכנו אליה הביתה.

"באמת?"

"כן, הוא בבית כבר הרבה זמן."

"זה ממש נראה ככה, נכון?" עניתי בעליזות. לא היה לה מושג כמה הייתי מודעת לזה.

לא היה לי אכפת שרייצ'ל רצתה לבלות עם שיין כשהוא היה בבית. למעשה, הבנתי את זה לגמרי. אבל זה היה מדכא להיות החברה שמתעלמים ממנה כשבן הזוג שב הביתה מפריסה צבאית נוספת. ממש חייתי עם רייצ'ל כששיין לא היה כי היא שנאה להיות לבד, אך ברגע שכף רגלו של בעלה דרכה על אדמת אמריקה נראה שהפכתי שוב לאישיות לא רצויה.

זה נמשך כבר שנים ולא הייתי בטוחה למה זה המשיך להציק לי.

"אימא עומדת ללדת בקרוב," סייג' צייצה מהמושב האחורי כשנכנסתי לרחוב שלהם.

"אני יודעת. מרגש מאוד, נכון?"

"כן. אפילו שהיא תלד לי עוד אח."

"מה לא בסדר עם אחים? לי יש שניים," הזכרתי לה ונכנסתי לשביל הגישה הפנוי שלהם.

יצאתי מהרכב כשהיא החלה לענות והסתכלתי על הבית השקט בבלבול כשאיש לא יצא לקבל את פנינו. איפה, לעזאזל, היו רייצ'ל והבנים?

סייג' המשיכה לקשקש כשעזרתי לה לצאת מהמושב שלה. "רציתי אחות. בנים מעצבנים, והם משחקים רק עם דברים של בנים."

"קייט?" מישהו קרא מעברו השני של הכביש, "איפה רייצ'ל? היא הייתה אמורה לאסוף את הבנים לפני שעתיים!"

הסתובבתי וראיתי את השכנה של רייצ'ל, מייגן. היא חצתה את הכביש כשהיא נושאת את גאווין בידיה וקלר מקפץ לצידה.

"אין לי מושג," עניתי כשהיא הגיעה אליי, "התקשרו מבית הספר כי היא לא אספה את סייג'. ניסיתי להשיג אותה בארבעים הדקות האחרונות."

"איפה אימא שלי?" סייג' שאלה, מתבוננת בשתינו בבלבול.

"היי, מתוקה, תכניסי את הבנים אל הבית, בסדר?" הושטתי לסייג' את המפתחות שלי ומייגן הורידה את גאווין לרצפה. "תכף אכנס ונכין לנו משהו לאכול. בא לכם לאפות עוגיות?"

"כן!" קלר צעק והניף אגרוף באוויר.

"אין שלום לדודה האהובה עליך?" שאלתי אותו בגבה מורמת.

"היי, דודה קייט! עוגיות!" הוא צעק ורץ לעבר הדלת, גאווין וסייג' בעקבותיו.

התבוננתי בסייג' כשפתחה את הדלת והשאירה את המפתחות תלויים במנעול כשנכנסה במהירות.

"מה, לעזאזל, קורה פה?" שאלתי כשהסתובבתי למייגן.

"אין לי מושג. היא אמרה שהיא הולכת למניקור ותחזור בעוד שעה. עברו מאז שלוש שעות," היא ענתה בתסכול, כורכת את ידיה סביב מותניה.

"זה לא מתאים לה," אמרתי.

"לא, אני יודעת שלא," היא מיהרה להוסיף, "אני לא כועסת, רק מודאגת. היא בדרך כלל חוזרת לפני הזמן."

"דודה קייט, עוגיות!" קלר צעק מהדלת.

"כדאי שאכנס," אמרתי למייגן לאחר שהסתכלתי לאחור על קלר המתנדנד על הדלת הפתוחה. "תודה רבה ששמרת עליהם."

"אין בעיה," היא ענתה בהנהון. "תודיעי לי כשתשמעי משהו, בסדר?"

"בהחלט," אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הקוף הקטן שלי, שניסה לטפס על משקוף הדלת.

"בוא נלך לעשות בלגן במטבח!" הכרזתי בקול והרמתי את קלר כמו כדורגל כשהוא צחק.

הכרחתי את עצמי לא להיבהל בנוכחות הילדים כשהוצאנו מצרכים מהארונות והתחלנו לבלגן את המטבח. אמרתי לעצמי שרייצ'ל תתקשר בקרוב, אך ככל שהזמן עבר ולא שמעתי שום מילה ממנה, כך הבהלה שלי גברה.

* * *
לא שמענו דבר במשך שעות.

ניסיתי להתקשר לרייצ'ל לפחות מאה פעמים, אך היא לא ענתה, ואחרי זמן מה כבר לא יכולתי אפילו להשאיר לה הודעה בתא הקולי שלה כיוון שהיה מלא.

רק כשהתחלתי להכין ארוחת ערב לילדים הנייד שלי צלצל. כמעט הפלתי אותו כשמיהרתי לענות.

"הלו?" צעדתי לכיוון חדר הכביסה בשביל קצת שקט. "הלו?"

"אפשר לדבר בבקשה עם קת'רין אוונס?"

"קת'רין מדברת."

"שלום, מדברת מרג'י מהמרכז הרפואי 'טריי סיטי'. אני מתקשרת לגבי רייצ'ל אנדרסון."

ברכיי הפכו לג'לי. הושטתי יד למכונת הכביסה כדי להתייצב. "היא בסדר?"

"גברתי, היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים."

"היא בסדר?" יכולתי לשמוע את קולי נעשה צורם יותר עם כל מילה, וחרקתי שיניים כדי לעצור את עצמי מלצרוח.

"את יכולה להגיע לבית החולים, גברתי?"

קולה של האישה היה רגוע בצורה לא טבעית, וידעתי שלא משנה מה אומר, היא לא תיתן לי תשובה ישירה. לעזאזל, זה היה התפקיד שלה להודיע לאנשים שבני משפחותיהם היו בבית חולים. לא הזיז לה שעמדתי להשתגע.

"אני..." הסתכלתי סביב חדר הכביסה בבהלה. מה הייתי אמורה לעשות? "אני בדרך. תגידי לה שאני בדרך."

"גשי ישר לחדר המיון כשתגיעי."

"בסדר."

ברגע שהיא ניתקה התכופפתי והנחתי את ידיי על ברכיי בניסיון להתאפס.

רייצ'ל הייתה בסדר גמור. העובר היה בסדר גמור. סתם יצאתי מדעתי מרוב דאגה. סתם עשיתי הר מעכבר. זו הייתה רק תאונה.

"סייג'!" צעקתי כשהתהלכתי במהירות בבית, "שימי עין על האחים שלך לרגע, אני קופצת למייגן, אהיה ממש מחוץ לדלת!"

כשהגעתי למרפסת הקדמית התחלתי לרוץ, ועד שהגעתי לדלת הכניסה של מייגן, הייתי חסרת נשימה ועל סף דמעות.

"קייט? מה קורה?" מייגן שאלה כשפתחה את הדלת.

"את יכולה לשמור על הילדים? אני חייבת ללכת. התקשרו מבית החולים כרגע." יבבה כואבת פרצה מגרוני, וניגבתי את פניי בידי כדי לנסות להשתלט על עצמי. "אמרו שרייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים. אני חייבת לנסוע לשם."

"בטח, מתוקה, אין בעיה," היא ענתה עוד לפני שסיימתי לדבר, "כיילב, תנעל נעליים, מותק! אנחנו הולכים לבית של משפחת אנדרסון לזמן מה."

"יש!" נשמעה קריאה מהצד השני של הבית.

"התקשרת לשיין?" היא שאלה כשנעלה סנדלים ליד הדלת.

"לא חשבתי על זה בכלל," עניתי, מנידה קלות בראשי. "כל־כך נדיר שהוא פה, ששכחתי שהוא בכלל באמריקה עכשיו." הרגשתי נורא על כך שלא התקשרתי אליו, אבל הייתי רגילה כל־כך לטפל בדברים בעצמי, שבכלל לא חשבתי על זה.

הסעתי את רייצ'ל לבית החולים כשילדה את גאווין, טיפלתי בעניינים כשקלר שבר את היד ועזרתי בעוד אלף אירועים קטנים במהלך השנים. מילאתי את מקומו בכל פעם שהוא נסע, ולא חשבתי עליו בכלל כשהתהלכתי ברחבי הבית באותו יום אחר הצהריים.

"נגיע בעוד דקה. אני בטוחה שהיא בסדר," מייגן ניסתה להרגיע אותי בהינד ראש. "כדאי שתלכי לנעול נעליים ותגידי לילדים שאני באה לביקור."

"אני לא אומרת להם לגבי..." הנדתי בראשי והסתכלתי מטה על רגליי היחפות. לא שמתי לב בכלל למדרכה הלוהטת כשרצתי עליה יחפה. למה לא נעלתי נעליים?

"בואי," היא אמרה בעדינות והזיזה אותי מהדלת כשהבן שלה רץ קדימה. "נלווה אותך."

* * *
אני לא בטוחה מה אמרתי לילדים, אם הסברתי להם לאן אני הולכת. אני לא זוכרת שנסעתי לבית החולים או אפילו היכן חניתי באותו אחר צהריים. אני לא זוכרת איך האחות שחיפשה את שמה של רייצ'ל במחשב נראתה, או את ההליכה לכיוון החדר שבו ישבתי וחיכיתי שמישהו ידבר איתי.

הדבר הראשון שאני זוכרת בבירור זה את פניו החביבות של הרופא בעל השיער הלבן שהתיישב מולי, ואת חיוכו האדיב של הכומר הצעיר שהתיישב על הכיסא לשמאלי. מילותיהם הפכו לתפילה שאשמע בחלומותיי במשך שנים.

רייצ'ל שלי מתה, אך בנה היה בחיים, בטיפול נמרץ יילודים.

"את רוצה שנתקשר למישהו? בני משפחה או חברים שאת רוצה שיהיו פה?"

השאלה ניתקה אותי מהערפל סביבי, שהפך סמיך יותר מרגע לרגע. אלוהים אדירים.

"אני אתקשר," עניתי, תולה את מבטי הריק בקיר. "אפשר לקבל קצת פרטיות?"

"בהחלט. אהיה בחוץ אם תצטרכי אותי," הכומר ענה והושיט יד כדי לטפוח על ידי.

"אקח אותך לטיפול נמרץ יילודים כשתהיי מוכנה," אמר הרופא.

החדר דמם לאחר שהם יצאו, ונלחמתי בדחף לצרוח בקולי קולות רק כדי לשמוע את הצרחות מהדהדות סביבי. הבנתי באותו הרגע למה אנשים מעסיקים מתאבלים כדי שייללו בהלוויות. לפעמים דממה מכאיבה יותר מהקולות המתייסרים של לב נשבר.

ידיי רעדו כשהוצאתי את הנייד שלי מהכיס הקדמי וחיפשתי את שמו של שיין ברשימת אנשי הקשר. לחצתי על 'התקשר' וחיכיתי בלב רועד כשצלצולים נשמעו מעברו השני של הקו.

"הלו? קייט? מה קרה?"

"שיין..." אמרתי בשקט, וקולי נתקע.

"מה? למה את מתקשרת אליי?" הוא נשמע מבולבל, אך יכולתי לשמוע שביב של בהלה בדחיפות של מילותיו.

"אני צריכה שתבוא לבית החולים 'טריי סיטי'," עניתי. דמעות זלגו במורד פניי.

"במי מדובר?" קולו היה היסטרי, ויכולתי לשמוע אותו זז ומתנשף.

"רייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים." התייפחתי, וכיסיתי את פניי בניסיון לעמעם את הרעש.

"לא!" הוא קרא בייאוש. שמעתי שתי דלתות של רכב נסגרות כמעט בו־זמנית. "היא בסדר?"

הנדתי בראשי וניסיתי להסדיר את הנשימה.

"קייט! היא בסדר?" הוא צעק, וקולו המתייסר מילא את אוזניי כמו שרציתי שקולי ימלא את החדר לפני כמה דקות.

"לא," עניתי בשיניים חורקות, הדמעות מחליקות בתוך גרוני וחונקות אותי. "היא מתה."

הוא לא אמר מילה ותוך פחות משנייה הקו נותק.

בקושי הצלחתי להושיט את היד כדי לקחת ממחטת נייר כשעברתי שוב על רשימת אנשי הקשר שלי ולחצתי שוב על 'התקשר'. עדיין לא סיימתי.

"הלו?"

קולה גרם לי לייבב בהקלה ובצער. "אימא?" לחשתי בקול צרוד.

"קייטי?"

"אני... אני..."

"תנשמי נשימה עמוקה, יפה שלי, ואז ספרי לי מה קרה," היא ציוותה.

"אני צריכה שאת ודודה אלי תבואו לפה," אמרתי בבכי, מנגבת עוד דמעות מהפנים. "אני לא... אני לא יודעת מה לעשות."

"בסדר, נמצא טיסה," היא ענתה מייד, כאילו לטוס מפורטלנד לסן דייגו היה קל כמו לחצות את הכביש. "עכשיו ספרי לי, מה קורה?"

"רייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים," אמרתי בכאב והמילים היו כמו חצץ בגרוני. "היא מתה, ואני דואגת לשיין."

"אוי, קייטי. מתוקה שלי," היא אמרה בעצב. "נגיע בטיסה הראשונה, בסדר?" קולה נעשה מעומעם כשכיסתה את הטלפון וצעקה את שמו של אבא.

"אני פשוט... אני לא בטוחה מה אני אמורה לעשות," הודיתי בבכי. "שיין עדיין לא הגיע, ואני לא חושבת שאני יכולה לראות אותה. והתינוק בטיפול נמרץ יילודים."

"התינוק בסדר?"

"כן, הם אמרו שהוא בריא ושלם." שפשפתי את המצח בניסיון לשכנע את עצמי שזה היה רק סיוט. איפה הייתי אמורה להיות? מה הייתי אמורה לעשות כעת? החברה הכי טובה שלי הייתה שם, בבית החולים הזה, אבל לא באמת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאראה אותה. לא יכולתי לעזור לה. לאן, לעזאזל, הייתי אמורה ללכת? "מה אני עושה, אימא?"

"לכי לראות את האחיין שלך."

"מה?"

"לכי לטיפול נמרץ יילודים, תחזיקי את האחיין שלך ותגידי לו שהכול יהיה בסדר," היא אמרה, דמעות בקולה. "לכי להרעיף אהבה על התינוק הזה. איפה סייג' והבנים?"

"הם עם השכנה. הם בסדר."

"יופי, זה טוב."

"כן."

"אבא מצא כמה טיסות. אני בדרך, נסיכה," היא אמרה בעדינות. "נהיה שם עוד מעט. עכשיו לכי לטפל בתינוק החדש שלנו."

"אני אוהבת אותך, אימא."

"גם אני אוהבת אותך. אני בדרך."

עשיתי את דרכי לטיפול נמרץ יילודים במהירות האפשרית, ותוך דקות החזקתי את האחיין החדש שלי בזרועותיי. האחיות סיפרו לי שהוא עבר בהצלחה את כל הבדיקות שלו, ונפעמתי כשהתיישבתי על כיסא נדנדה והצמדתי אותו לחזה שלי.

"קיבלת התחלה די מחורבנת, איש קטן," מלמלתי על ראשו הפלומתי כשהתנדנדתי בעדינות. "אני מצטערת, חמוד. אתה בטח מתגעגע לאימא שלך ולבועה החמה שהיית בה כל הזמן הזה. אני לא יכולה לעזור לך בזה."

משכתי באף ועצמתי את עיניי כשדמעות זלגו במורד לחיי. גופי כאב, ואפילו שהחזקתי את התינוק הקטנטן בזרועותיי, היום נראה לי כמו חלום סוריאליסטי, מעורפל במקומות מסוימים וצלול באחרים.

רציתי לזנק ממקומי ולקחת את התינוק הקטן והישן לרייצ'ל, להקניט אותה על המוהיקן המוזר שעל ראשו, ולהתבדח על איך גברים תמיד ישנו במצבים הכי קשים בחייהם. רציתי לראות אותה מחייכת בגאווה על הילד החסון שהיא ילדה ומקטרת על שחנקתי אותו בחיבוקים.

רציתי שהכול יהיה שונה.

זמזמתי בעדינות עם העיניים עצומות זמן רב, כשהחזקתי את התינוק צמוד אליי. היה שקט היכן שישבנו, ודבר לא הפר את הדממה, עד ששמעתי מישהו פותח את הדלת.

"הנה הוא," האחות מלמלה.

עיניי נפקחו לפניו ההרוסות של שיין, שעמד מטר ממני. הוא נראה כעומד להתמוטט. בלעתי את רוקי בכבדות כשעיניו האדומות הפנימו את בנו בזהירות לפני שעלו לפגוש במבטי.

"הוא בסדר?" הוא שאל בקול עבה. מעולם לא ראיתי אותו מפוחד כל־כך.

"הוא מושלם," עניתי בקול פועם מרגש, "האחות אמרה שהוא כוכב רוק."

הוא הנהן והושיט את ידו כדי לכסות את פיו, אך לפני שהצליח לומר מילה נוספת, נפל על ברכיו ביבבה חרישית.

פרק 1
קייט
שנה לאחר מכן
"איפה המפלצות שלי?" צעקתי כשנכנסתי בריצה מבעד לדלת הכניסה.

הבית היה שקט כשעשיתי את דרכי לסלון, נושאת בידי שקית גדולה במיוחד של מתנות. הייתי צריכה לעטוף את מתנת יום הולדתו של גאנר, אך חשבתי שאין לי זמן.

הרגשתי שאני כל הזמן באיחור בשנה האחרונה, ואותו בוקר לא היה שונה. אלוהים, לא האמנתי שעברה שנה שלמה מאז מותה של רייצ'ל. לפעמים הרגשתי כאילו רק אתמול קיבלתי את שיחת הטלפון ההיא מבית הספר של סייג', ובפעמים אחרות הרגשתי כאילו תמיד היה לי את החור הזה בחזה, במקום שבו החברה הכי טובה שלי הייתה.

הדלת האחורית נפתחה בדיוק כשהגעתי אליה וכמעט פגעה בפניי.

"היי, את פה," שיין אמר בהיסח הדעת כשהכניס את קלר פנימה.

"למה שלא אהיה?"

"לך לחדר האמבטיה, גבר," הוא ציווה, דוחף בעדינות את קלר לפני שפגש במבטי. "אלי פה. חשבתי שתיקחי לך כמה ימי חופש."

"ממתי בילוי עם הילדים נחשב עבודה מבחינתי?" שאלתי כשקלר טפח על מותניי כדי לומר לי שלום כשחלף על פניי.

שנאתי כששיין התנהג כאילו הייתי האומנת. לא הייתי האומנת. הייתי בת משפחה, והדבר הקרוב ביותר לאימא שהייתה לילדים האלה.

"את פה כל יום, קייט. פשוט חשבתי שתרצי לקחת לעצמך יום חופש."

סגרתי אצבעות בחוזקה סביב מתנתו של גאנר והתעלמתי מהאופן שבו השקית רשרשה במחאה. "זה יום ההולדת של גאנר — "

"אני יודע איזה יום זה, לעזאזל," הוא קטע אותי וחלף על פניי כדי להוציא בירה מהמקרר.

"מה הקטע שלך, לעזאזל?"

"שום קטע."

"תראה," התחלתי, מרככת את קולי, "אני יודעת שהיום הזה קשה — "

"אל תסיימי את המשפט."

"שיין — "

"אין לך מושג בכלל. בכלל. עוד מילה ואעיף את התחת שלך מהבית שלי."

העימות הזה התבשל כבר זמן מה. הרגשתי את זה כמו זרם חשמלי באוויר ככל שיום השנה הלך והתקרב, אבל לא האמנתי שהוא יתחיל במריבה באמצע מסיבת יום ההולדת של בנו.

"היא הייתה החברה הכי טובה שלי."

"את לא היית נשואה לה!" הוא ענה בעקשנות.

רציתי לצרוח עליו. רציתי להעיף את המתנה של גאנר על ראשו. רציתי להגיד לו שביליתי יותר זמן עם רייצ'ל ממנו בתשע השנים האחרונות, מפני שבזמן שהוא היה בצבא, אני הייתי זו שעזרתי לה בכול.

אבל לא עשיתי שום דבר מהדברים האלה כי מה הטעם? היה לו זיכרון מעוות על אשתו ועל מערכת היחסים שהייתה לו איתה ועכשיו, כשהיא איננה, זה לא יעזור להגיד לו עד כמה הוא טעה.

הסתובבתי כדי לצאת, אך הצלחתי לפסוע רק כמה צעדים.

"המסיבה מסתיימת בשלוש," הוא קרא אחריי.

"מה?"

"המסיבה מסתיימת בשלוש."

הוא לא הסתכל עליי, אך הרמז שלו היה ברור.

הוא לא רצה אותי בבית אחרי שהמסיבה תיגמר.

* * *
"דודה קייט!" גאווין צעק כשהחליק במגלשה הקטנה לתוך בריכת הפלסטיק שבחצר האחורית.

"היי, מותק!" צעקתי והנחתי את המתנה שלו על השולחן. "אתה נהנה?"

"שוחה!" הוא צעק, מניף את ידיו בחוזקה בתוך המים.

"אני רואה."

"היי, דודה קייט," סייג' מלמלה וכרכה את זרועותיה סביב מותניי.

"סייג', מתוקה. את נראית טוב, ילדונת."

"התגעגעתי אלייך," היא אמרה בשקט וחיבקה אותי חזק יותר.

"ראית אותי שלשום, ילדה משוגעת שכמוך," התווכחתי והתכופפתי כדי שאוכל להרים אותה. "וסבתא שלכם באה כל הדרך מאורגון כדי להיות איתכם."

"אני לא רוצה את סבתא, אני רוצה אותך," היא ענתה בעקשנות.

"טוב, אז יש לך אותי." צעדתי לכיוון הספסל שעליו ישבה דודתי אלי והתיישבתי לידה.

הבטתי סביב החצר וקלטתי שאין עוד אנשים. קלר יצא בריצה וקפץ לתוך הבריכה ליד גאווין, אך מלבד המשפחה שלנו החצר הייתה ריקה. "איפה כל הילדים?"

"שיין רצה משהו קטן," אלי מלמלה. "גאנר נרדם לפני עשרים דקות, אז נצטרך לחכות שיקום בשביל העוגה והמתנות."

"מה? למה הוא ישן עכשיו? הוא לא ישן צהריים לפני השעה שתיים." זזתי לקצה הספסל כדי שאוכל לעמוד, אך משקלה של סייג' שנרדמה לפתע בזרועותיי וידה של אלי על זרועי עצרו אותי.

"הוא בסדר, אחותי," היא הרגיעה אותי בשקט, בעיניים מלאות הבנה. "היה להם יום קשה אתמול, ושיין לא הצליח להרדים אף אחד מהם עד חצות. זה פשוט שיבש להם את לוח הזמנים, זה הכול."

היא הנהנה לכיוון סייג' הישנה וגרמה לי להתיישב בחזרה במקום.

"הייתי צריכה לבוא אתמול," מלמלתי והעברתי את היד בעדינות על גבה של סייג'. היא הייתה בוגרת מדי מכדי שאסחב אותה על הידיים, וכמעט גדולה מדי, אך לא היה לי לב להפסיק עם זה. היא הזדקקה לי.

"מגיע לך יום חופש."

"אני לא רוצה ימי חופש," עניתי בכעס, מתוסכלת.

כלפי העולם החיצון, הייתי בטוחה שמערכת היחסים שלי עם הילדים נראתה מוזרה. לא הייתי אימא שלהם. לא הייתי קשורה אליהם אפילו מבחינה חוקית, אבל עזרתי לרייצ'ל ולשיין זמן רב כל־כך, שפשוט מילאתי בלי לחשוב את החלל שנוצר אחרי מותה של רייצ'ל.

בשבועיים הראשונים לאחר התאונה אימא ואלי נשארו בסן דייגו כדי לעזור לשיין ולי עם הילדים. הן דאגו שכולם יאכלו, שתמיד יהיה מישהו עם גאנר בבית החולים, ועוד מיליון דברים אחרים שלא היה לנו את הכוח להתמודד איתם. אך היו להן חיים באורגון, וברגע שהן עזבו, זו נעשתה האחריות שלנו להחזיר את הילדים לנורמליות כלשהי.

נורמליות. כבר לא הייתי בטוחה מה זה אומר בכלל.

שיין לקח חופשת אבל של יותר משבוע והשתמש בימים שצבר לשבוע נוסף, אך הוא היה חייב לחזור לצבא. הוא לא יכול היה לאפשר לעצמו להתבוסס בצערו או לוודא שילדיו בסדר לפני שנאלץ לעזוב את הבית מדי יום, כל היום.

אז אני הייתי שם. שלחתי חלק מלקוחותיי למעצבים אחרים שסמכתי עליהם ולקחתי על עצמי חיים שלא ממש היו שלי. דאגתי לילדים שאהבתי יותר מאשר את עצמי, ויתרתי על החיים שהיו לי לפני כן והפכתי לממלאת מקום.

לא הצטערתי על זה. אפילו לא לשנייה.

אך בזמנים כמו אתמול, כששיין התקשר אליי כדי להודיע לי שאני לא 'נחוצה' כי אימו המאמצת הגיעה לעיר, נזכרתי כמה מעט כוח היה לי כשמדובר היה בילדים.

זה הרג אותי.

"אקח אותה למיטה," שיין אמר לפתע כשהופיע מאחורי הספסל שלנו.

"היא בסדר גמור פה," עניתי בלי להסתכל עליו. יכולתי להרגיש את החזה שלי מתכווץ כשחשבתי על מה שהיה אתמול. סייג' בטוח לא ישנה מספיק אם היא נרדמה בזרועותיי בזמן שהאחים שלה לא הפסיקו לצרוח ולעשות בלגן בבריכה.

"היא גדולה מדי מכדי שתסחבי אותה — "

"היא בסדר גמור."

אלי הסתכלה על שנינו בגבות מכווצות ונעמדה. "אני הולכת לבדוק מה עם גאנר."

התפללתי ששיין פשוט יניח לי כשהרגשות שלי בעבעו ככה, אבל ברור שהוא לא יעשה דבר כזה. "אני מצטער שהתפרצתי עלייך," שיין מלמל והתיישב על המקום הפנוי לידי.

"זה בסדר."

"את פשוט פה הרבה. אני יודע שהיו לך חיים משלך לפני — "

נחרתי בבוז לפני שהצלחתי לעצור את עצמי, וקטעתי אותו. בקושי היו לי חיים. הייתי עם אשתו בכל יום שבו הוא לא היה.

"— אבל אנחנו צריכים לדבר," הוא סיים.

"על מה?" שאלתי בבטן מתהפכת.

"אני צריך לצאת לפריסה עוד מעט," הוא אמר בשקט, מסתכל על סייג' כדי לוודא שהיא עדיין ישנה.

"חשבתי שתנסה לצאת מזה," לחשתי בעצבים. כשהבטתי לאחור, מצאתי את גאווין משתין על הדשא. איכס.

"אני לא יכול, קייטי," הוא ענה בעדינות, וגרם לי לקפוץ בהלם לשמע שם החיבה הישן. "אני לא יכול לשלוח את הבחורים שלי בלעדיי."

"אז פשוט תשאיר את הילדים שלך פה במקום זה?"

"את לא מבינה."

"לא, אני לא."

הסתובבתי אליו. התחשק לי למחוק את הבעתו הנחושה מעל פניו בסטירה, אך לא הספקתי להגיד שום דבר אחר.

"תראו מי התעורר!" אלי קראה בשמחה, יוצאת מבעד לדלת האחורית עם גאנר בידיה. אלוהים, הוא גדל ביום הזה שלא ראיתי אותו? הוא נראה גדול יותר.

"סייג', קומי, מתוקה," אמרתי וניערתי אותה מעט בחיקי, "אחיך התעורר. הגיע הזמן לעוגה."

היא קמה בבהלה, באותו האופן שבו התעוררה בשנה האחרונה, והסתכלה סביבה בבלבול.

"הגיע הזמן לעוגה, נסיכה," שיין אמר בחיוך קטן וקם על רגליו.

כשהגענו לשולחן בפטיו, גנבתי את גאנר מהדודה שלי. "תראה אותך, ילד גדול," אמרתי בשקט כשהוא דחף את פניו לשקע בצווארי, "זה יום ההולדת שלך?"

הוא הזדקף וחייך אליי, וליבי גמגם.

"מתי בקעה לו השן העליונה?" שאלתי את שיין כשהבטתי לצד ותפסתי אותו בוהה בנו.

"ראיתי אותה אתמול בלילה."

"שיט, פספסתי את זה," לחשתי בחיוך אל גאנר. "איזה בונבון אתה, מתוק. בקרוב תבקש סטייקים."

"נראה לי שיש לנו עוד זמן לפני שזה יקרה," שיין התבדח וחלף מאחוריי עם ידו על גבי כדי שיוכל להגיע לשולחן.

עצמתי את עיניי לנוכח המגע הקל. בזמנים כאלה, בשיחות הפשוטות שבהן השתמש במילה 'לנו', נאלצתי להחזיק את עצמי. ככל שאהבתי אותם, וככל שדאגתי להם, הילדים האלה לא היו שלי. הייתי צריכה לזכור את זה.

* * *
עזבתי את הבית בשעה שלוש, כמו ששיין ביקש ממני.

ידעתי שעובר עליו יום קשה, והאמת היא שגם עליי עבר יום לא פשוט. לא רציתי להיכנס לזה איתו.

הייתה בינינו מעין הפסקת אש לא נוחה בשנה האחרונה. אפילו ששיין היה טוב בכל מה שקשור לדברים שאבא אמור לעשות, הוא ידע מה המגבלות שלו, ואהבתי לחשוב שהוא יודע עד כמה הוא תלוי בי, אפילו שהוא מעולם לא התייחס לזה. לא הייתי שמרטפית, החוקים שלנו לא היו כאלה פשוטים.

הייתי שם כשהוא היה בצבא, זה ברור, אך גם נשארתי כל הלילה כשקלר וסייג' חטפו וירוס בקיבה. אכלנו יחד כמשפחה לפחות פעם בשבוע, והיו פעמים שגם לקחנו את הילדים לטיול של יום לגן החיות או לים.

ידעתי שאני לא הבחורה הכי אהובה עליו, זה היה ברור לגמרי כשרייצ'ל הייתה בחיים והם התעלמו ממני לגמרי. לכל הרוחות, ידעתי מהפעם הראשונה שהבאתי את רייצ'ל הביתה מהלימודים והוא חיזר אחריה תוך התעלמות מוחלטת ממני.

החברות שיצרנו כילדים התדרדרה בלי שיכולתי לעשות שום דבר לגבי זה, והדבר היחיד שנותר לי היה גבר זר, שהתחתן בסוף עם החברה הכי טובה שלי.

לאורך השנה האחרונה הפכנו לסוג של שותפים כשטיפלנו בילדים, ואמרתי לעצמי שזה כנראה הכי קרוב לחברים שנוכל להיות שוב אי פעם.

פחדתי מהיום שבו הוא ימצא מישהי חדשה, וידעתי שזה יקרה מתישהו. ככל שיעברו השנים, הוא ירצה מישהי לחלוק את חייו איתה, וידעתי שכשהיום הזה יגיע כבר לא אהיה נחוצה.

הנדתי בראשי והורדתי את מכנסי הג'ינס שלבשתי. רציתי להיות בבית עם הילדים, אך הכרחתי את עצמי לא לחשוב על כמה עייפים וחסרי מנוחה הם כנראה היו. הם היו בסדר גמור עם שיין ועם אלי. הייתי צריכה ללמוד לשחרר קצת.

כמה שעות לאחר מכן באמצע מרתון פרקים של הסדרה 'תקראו למיילדת' בנטפליקס הנייד שלי החל לצלצל על המיטה לידי.

"הלו?" עניתי לפני שהספקתי לבלוע את חתיכת השוקולד הענקית שדחפתי לפה.

"היי, ילדה," אלי אמרה כשהיא צוחקת. אהבתי שהמשפחה קראה לי 'ילדה'. זה הזכיר לי את הילדות, כשהכול היה הרבה יותר פשוט.

"היי, מה שלום הילדים?"

"כולם במיטות כבר," היא ענתה באנחה, "ואני גמורה."

"אני בטוחה. איפה שיין?"

"זו בדיוק הסיבה לכך שהתקשרתי אלייך."

התיישבתי במיטה והעפתי מעלי את פירורי השוקולד. "מה קרה?"

"הוא הלך, קייטי, ואני לא בטוחה לאן."

"הוא ילד גדול, אלי. אני בטוחה שהוא בסדר."

"לא, לא, אני יודעת את זה," היא ענתה לפני שהשתתקה.

יכולתי לדמיין אותה בבירור, מכרסמת את העור סביב הציפורניים, משהו שהיא עשתה בכל פעם שהייתה מודאגת.

"מה את צריכה שאעשה?" שאלתי וקמתי כדי להרים את המכנסיים מהרצפה.

"את יודעת לאן הוא הלך?" היא שאלה, "הוא אמר שהוא יחזור רק בבוקר."

שיט.

"נראה לי שכן," מלמלתי והעברתי את השיחה לרמקול כדי שאוכל ללבוש את החזייה. "נראה אם אצליח למצוא אותו ואתקשר אלייך."

"בטוחה?"

"זו הסיבה לכך שהתקשרת אליי, לא?"

"טוב... כן."

"אז כן. אם את מודאגת, אלך לראות מה איתו."

ניתקנו את השיחה וכמה דקות לאחר מכן כבר הייתי בדרכי למטה. ידעתי היכן הוא, וככל שהתקרבתי למלון, התחלתי להילחץ.

לרייצ'ל ושיין הייתה מסורת טיפשית להיפגש אחרי כל פריסה במלון מסוים במרכז העיר, לפני החזרה לחיי היום־יום עם הילדים והחשבונות והצורך להוציא את הזבל, הם היו לוקחים לילה אחד רק לעצמם. מדי שנה אני הייתי שומרת על הילדים למשך כל הלילה בזמן שהם נפגשו למרתון סקס חסר הפרעות.

בפעם הראשונה שזה קרה, ורייצ'ל חזרה הביתה והשוויצה על זה, הרגשתי בחילה. ידעתי שהם שוכבים. הם היו נשואים והיה להם כבר את סייג', אבל לדעת את זה ולשמוע את הפרטים היו שני דברים שונים לגמרי, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי שרייצ'ל התעלמה ממני כששיין היה בבית.

הייתי חייבת להתאפס. הם היו נשואים, ואני הייתי רק החברה הכי טובה של האישה. הוא אולי היה החבר שלי לפני שהוא הכיר אותה, אך בזמן שהם הכירו הוא כבר לא היה חבר שלי. לא הייתה לי שום זכות להרגיש שום דבר לנוכח הרפתקאות הסקס שלהם, וזה היה מגוחך שהרגשתי סוג של קנאה.

התגברתי על הקנאה ועל רגשותיי הפגועים לפני שנים, אך כשחניתי בחניית המלון, אותה תחושת בחילה בבטן שלי שבה והתעוררה.

זה לא היה המקום שלי, וממש רציתי להסתובב ולחזור הביתה.

קיבלתי את מספר החדר של שיין מפקידת הקבלה – די הזוי שהיא נתנה מידע בצורה כזאת – וצעדתי לכיוון המעלית.

הוא יהיה שיכור, זה בטוח.

* * *
"מה את עושה פה, לעזאזל?" שיין נהם כשפתח את הדלת, לאחר שדפקתי עליה חמש דקות תמימות. לא נסעתי את כל הדרך עד לשם כדי שהוא יתעלם ממני.

"הייתי בשכונה," עניתי, הופכת לאותה מתבגרת מוזרה שניסיתי להשאיר מאחוריי במשך שנים.

"הילדים בסדר?" הוא שאל כשצעד לצד השני של החדר ומזג לתוך אחד הספלים של המלון מה שנראה כמו ויסקי.

"אלי אמרה שהם כבר ישנים."

"היא התקשרה אלייך?"

"כן."

"אמרתי לה שאחזור הביתה בבוקר."

"היא דואגת."

"כמו שאת רואה, אני בסדר גמור."

"טוב, לא הייתי מגזימה." נכנסתי לחדר והנחתי לדלת להיטרק מאחוריי. "מעוניין לחלוק?" שאלתי, מטה את ראשי לכיוון הבקבוק שעל השולחן.

"לא ממש."

"תהיה מוכן לחלוק?"

"נראה לי."

התיישבתי על המיטה כשהוא מזג לי ויסקי לספל והנהנתי בתודה כשהושיט לי אותו.

איכס, שנאתי את ריח הוויסקי מאז הפעם ההיא שרייצ'ל ואני השתכרנו לגמרי מוויסקי חרא שמצאנו בארון במסיבת הקולג' הראשונה שלנו. ברגע שהרחתי את זה מייד נזכרתי בקיא בטעם הוויסקי שיצא לי מהאף.

"לא יכולת לבזבז כסף על החומר הטוב, הא?" שאלתי ולגמתי לגימה קטנה.

צחוקו גרם לי לחייך, אך לא הסתכלתי עליו כשהוא התיישב בכבדות על המיטה לידי והקפיץ אותי קלות.

"חשבתי לעצמי שזה לא משנה אם אני רק משתמש במשקה כדי להשתכר."

"זו התוכנית שלך הלילה?" שאלתי, בוחנת את הבקבוק הכמעט ריק ומרגישה את איבריי מתחילים להתחמם.

שיט, עבר זמן רב מאז שהשתכרתי, והתחושה הייתה כמעט אופורית.

"להשתכר, לעשות ביד ולישון," הוא הכריז וחייך כשעיניי עלו במהירות לפניו. "אוי, תראי אותך, עדיין מסמיקה כשמדברים על אוננות."

"אתה שיכור," אמרתי בכעס, מסיימת את המשקה ומזנקת לעמידה. אין מצב שאדבר איתו על אוננות.

"זו הייתה התוכנית," הוא ענה בעצלתיים כשהתנדנדתי בניסיון להרים את התיק שלי. "שתית שלושה שוטים, קייטי. את לא נוהגת."

בלי שום אזהרה הוא חטף את התיק מידיי והשליך אותו לצד השני של החדר.

"אל תזרוק את הדברים שלי! בטח שברת לי את הנייד, אידיוט!" המילים היו כבדות בפי, ומייד התחרטתי על ששתיתי בכלל.

לא רציתי להיות תקועה בחדר כשאני שיכורה עם שיין, השיכור כמוני. אהבתי את כולם כשהייתי שיכורה, ידעתי את זה עליי. הפכתי להיות קצת יותר מדי רגשנית, הוצאתי את כל מה שניסיתי להדחיק מאז שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי, שיין, בשנה הראשונה שלי בקולג'.

אולי היה חדר אחר במלון שלא ימחק לי את תקציב האוכל לשבוע. איבדתי הרבה לקוחות כדי לטפל בילדים וזה השאיר אותי קצת לחוצה בכסף.

"את לא הולכת לשום מקום, אל תדברי שטויות," שיין רטן ותפס בזרועי כשניסיתי להגיע לתיק שלי.

"אתה זה שמדבר שטויות!"

"אוף, תתבגרי כבר, קייטי."

"אל תקרא לי קייטי! רק לחברים שלי מותר לקרוא לי קייטי, ואתה כבר לא חבר שלי," התווכחתי כשניסיתי להשתחרר ממנו.

"היינו צריכים להיות חברים," הוא אמר בשקט באוזני כשאחז בי מאחור ושילב את זרועותיי על החזה שלי.

"היינו חברים עד שזרקת אותי כמו זבל!" צעקתי ובעטתי ברגלו.

"תפסיקי לבעוט בי!"

"עזוב אותי!"

נאבקנו על שליטה כשהסתובבנו ומעדנו סביב החדר, ואם הייתי קצת יותר צלולה הייתי עוצרת את זה, אבל הייתי מתוסכלת ועצבנית ושיכורה, ולהיאבק בשיין בחדר נראה כמו החלטה הגיונית ביותר באותם רגעים.

"את שיכורה!" הוא צעק, הפיל אותי על המיטה והצמיד את זרועותיי למזרן מעל ראשי, "ואין מצב שאתן לך להיכנס למכונית כשאת שיכורה!"

"אתה לא מחליט עליי!"

"ועוד איך כן!"

"ממש לא!"

"מה?"

"רד ממני!" בעטתי ומשכתי בזרועותיי, אך ללא הועיל. אפילו כשהיה שיכור, שיין היה עדיין הרבה יותר חזק ממני.

"רק רציתי להשתכר בשקט," הוא לחש, אפו כמעט נוגע באפי, "למה את תמיד צריכה להתערב כמו איזו אימא תרזה?"

"למה אתה תמיד צריך להיות כזה מנוול שזקוק להצלה?" צעקתי.

התנשפנו בכבדות ויכולתי להרגיש שאני מתחילה להזיע בגלל המאבק הפיזי בינינו.

"אני לא צריך שתבואי להציל אותי. אף פעם לא הייתי צריך שתצילי אותי, לעזאזל," הוא נהם ועיניו חיפשו בפניי. "זה מה שאף פעם לא הצלחת להבין. לא הפסקת לדחוף ולדחוף."

גוש עלה בגרוני כשחשבתי על העבר שלנו וסובבתי את הראש הצידה. יכולתי להרגיש את הדמעות נקוות בעיניי ולא הצלחתי לעצור אותן מלהתגלגל במורד פניי.

"לך תזדיין," לחשתי, כל שריר בגופי מתרפה. "לך תזדיין, שיין."

"אל תתחילי לבכות," הוא ציווה ואחיזתו במפרקי כפות ידיי התהדקה. "די!"

התעלמתי ממנו בעיניים עצומות והרגשתי אותו נושם בכבדות מעליי. התביישתי כל־כך, שרציתי להיעלם.

"תפסיקי עם זה!" הוא צעק, מנדנד את המיטה בעזרת הברכיים כאילו אם ינער אותי, יפסיק את היבבה שעשתה את דרכה במעלה גרוני. הוא שחרר את ידיי, אך השארתי אותן רפויות מעל ראשי. הוא אחז בפניי בחוזקה באצבעותיו הארוכות וסובב את פניי אליו.

אולי אם אתעלם ממנו, הוא יאבד עניין במאבק.

"כשאת בוכה השפתיים שלך מתנפחות," הוא לחש.

פקחתי את עיניי בתדהמה. הוא היה הרבה יותר קרוב משחשבתי ונשימתי נעתקה כי הוא בהה בשפתיי.

"דוחפת, תמיד דוחפת," הוא מלמל בטינה ואז פיו היה על פי והוא נישק אותי לפני שמצץ את השפה התחתונה שלי בין שפתיו, ונשך חזק כל־כך, שייבבתי. הוא משך את השפה שלי בשיניו וכל גופי התחמם בתגובה.

"מה אתה עושה?" שאלתי כשהוא ניתק את שפתיו משפתיי והתרחק מעט כדי שיוכל להביט בעיניי.

הוא כיווץ את הגבות. "אין לי מושג."

בהינו זה בזה בדממה. איפשהו בתת־המודע שלי ידעתי שזה רעיון גרוע, אך זה לא הספיק כדי לעצור אותי מלהרים את הראש ולנשוך את הלסת שלו בתגובה.

"חזק יותר," הוא ציווה, תופס בעורפי ומצמיד את פי לצווארו, ממש מתחת ללסת. "תעשי את זה חזק."

עשיתי את מה שביקש, נשכתי ומצצתי את צווארו כאילו אין מחר. ידיו רעדו כשאחת מהן הצמידה אותי אליו והאחרת החליקה בצד צווארי והורידה את רצועת החזייה במורד כתפי.

היה לו טעם מלוח, והזיפים שעל סנטרו השתפשפו על לשוני.

"אלוהים," שיין גנח כשנשען לאחור על ברכיו ובהה בשד שהוא שחרר מהחזייה. "יש לך פירסינג בפטמה."

הוא הושיט את ידו והצליף בחישוק שנח על הפטמה, וגופי זינק ממקומו בחוסר שליטה כשמשך ברצועה השנייה בגסות במורד כתפי כך ששני שדיי היו חשופים לעיניו.

ואז ידיו היו עליי, צובטות ומושכות בפטמות שלי כשהתפתלתי תחתיו. נחיריו התקשו ושרירי לסתו ננעלו כשהושטתי יד לתחתוני הבוקסר שלבש, תפסתי ברצועת הגומי ומשכתי בה כדי לקרב אותו אליי, והזקפה הקשה שלו, שהסתתרה מאחורי הבד החלק, התחככה בידי.

הוא קפץ מהמיטה כהרף עין, אך לפני שהספקתי לתהות אם הוא עזב אותי, הוא חזר והתיישב על ברכיו מעליי, עירום, למעט הדסקיות שהיו תלויות סביב צווארו.

הושטתי אליו מייד את ידיי, אך הוא תפס בהן והחזיר אותן לשדיי. נדרש לי רגע כדי להבין מה הוא עושה, אך ברגע שאיברו השתפשף בחזה שלי לא הצלחתי להדחיק את הגניחה העדינה שיצאה מבין שפתיי.

"ככה, תשאירי את הידיים שלך שם," שיין מלמל, לוחץ את ידיי אל שדיי וגורם לי לקרב אותם זה אל זה. הוא הסתכל על איברו, שהיה מונח ביניהם. "תשפשפי חזק."

הנהנתי כשעטפתי את הזקפה שלו משני הצדדים בעזרת שדיי והצמדתי אותם זה אל זה כשהוא החל להחליק מעלה ומטה. אצבעותיו מצאו את פטמותיי ועינו אותן כשהוא התנועע, ותוך זמן קצר הייתי מתוסכלת כל־כך, ששחררתי אחד משדיי כדי לנסות להגיע לתחתונים שלי.

פניי להטו וראשי היה מעונן כשניסיתי להכניס את היד בין ירכיו של שיין. זרועותיי לא היו ארוכות מספיק כדי להקיף אותו, והייתי חייבת להגיע לדגדגן שלי. ידעתי שתידרש לי שנייה לגמור בפיצוץ גדול, ומצידי לאחר מכן הוא יוכל לחזור לעשות את מה שהוא עשה.

לא חשבתי על העובדה שידי תחליק על הביצים שלו ובין ירכיו בדרכה להגיע אל תוך התחתונים שלי, אך קריאה מבוהלת וגניחה גרמה לי לעצור עם היד באמצע הדרך לארץ המובטחת.

"תפסיקי," שיין אמר כשירד ממני.

"ממש נמאס לי מהמילה המסריחה הזאת," עניתי. עיניי היו כבדות.

הוא הפך אותי על הבטן כאילו הייתי שק תפוחי אדמה ונשימתי הואצה כשהוא טיפס עליי מאחור והרים את מותניי מהמיטה.

"מכנסי טרנינג מסריחים," הוא רטן כשמעך את ישבני בשתי ידיו.

התרוממתי על מרפקיי וגנחתי. "אלה מכנסי יוגה."

"תודה לאלוהים על מכנסי יוגה."

"אני די בטוחה שאלוהים לא עיצב אותם."

"אני די בטוח שהוא כן," הוא החזיר לי והדגיש את הערתו כשמשך והוריד את מכנסיי עד לירכיי בתנועה אחת מהירה. ידיו נכנסו בין רגליי מאחור, וקימרתי את הגב כשאצבעותיו החליקו על עורי.

"חשופה וחלקה כל־כך," שיין לחש, מתכופף מעליי עד שהחזה שלו נצמד לגבי. "ומה זה?"

אצבעותיו מצאו את הפירסינג שבדגדגן שלי, וקפאתי כשחיכיתי לראות מה הוא יעשה. הרגשתי אצבע משחקת בעדינות בפירסינג ונשימותיי הפכו מאומצות. הייתי כה מרוכזת בתחושה, שלא הרגשתי אותו מתמקם מאחוריי עד שחדר לתוכי.

נראה לי שצרחתי כשהוא נעצר באמצע הדרך פנימה, אך אוזניי צלצלו חזק כל־כך שלא הייתי בטוחה. לא שהיה אכפת לי, בכל מקרה.

"חכי רגע," שיין ציווה בגסות, דוחף את ידי בעזרת כף היד שהניח ליד ראשי. "תשתמשי בציפורניים שלך."

אחזתי במפרק כף ידו כמו שביקש וסובבתי את הראש כדי לנשוך את זרועו, גורמת לו לצעוק ולהגביר את עומק ואת קצב חדירותיו. הוא הניע את ירכיו בסיבובים וידו נעה בטירוף על ירכיי, על הדגדגן ועל הישבן שלי, מעסה וצובטת בזמן שהוא דחף עמוק יותר ויותר בכל חדירה.

זה היה הסקס העוצמתי ביותר שהיה לי אי פעם. עד שהוא גמר בתוכי היינו מכוסים בזיעה ואני כבר גמרתי כמה פעמים בגלים גדולים ומתנפצים.

אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לאחר מכן.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של ניקול ז'קלין
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il