המארז כולל את שני ספרי ההמשך בסדרת אדיקטד - 

1. לנשק את השמיים
2. פרח בחממה

לנשק את השמיים - 

* תוכנית ראליטי * יריבים לאוהבים * משחקי שליטה

שמי רוז קאלוויי, 'מלכת קרח' בתולה שעומדת לרשת מיליונים, וקונור קובלט הוא מיליארדר שחצן ומתנשא שחושב שכל העולם שייך לו. אני בשליטה בכל אספקט בחיי, עד שהשערורייה שבה מעורבת אחותי, לילי, והחבר שלה, לורן, מאיימת למוטט את מפעל החיים שלי ושל משפחות קאלוויי והייל. כדי לתקן כל מה שנהרס, אני בוחרת בדרך שתביא תוצאות מהירות, אבל אולי תגבה ממני מחיר שאני לא מוכנה לשלם. אל כל הבלגן הזה נכנס גם קונור, מי שהיה במשך שנים יריבי האקדמי וגם מושא תשוקתי.

קונור הוא גבר חכם ובטוח בעצמו שיודע מה הוא רוצה, ועכשיו הוא רוצה אותי. הוא נחוש בדעתו למוטט את ההתנגדות שלי, אבל האם הוא עושה את זה כי הוא באמת רוצה אותי, או שהוא רק נהנה מהמרדף? בעולם שבו אני רגילה להיות זו שבשליטה, קונור מאלץ אותי להעביר את המושכות אליו. אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לעשות את זה, ובאיזה מחיר.

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. לנשק את השמיים הוא הספר הרביעי בסדרה.

פרח בחממה -

 * גרמפי-סאנשיין * הפרשי גילים * האח של החבר של אחותי

שמי דייזי קאלוויי, אני הצעירה בבנות משפחת קאלוויי ובהחלט המופרעת ביותר ביניהן. אף שרייק מדוז נוטה להתייחס אליי כאל ילדה, יש לי קריירה כדוגמנית־על, אני יודעת היטב מה אני רוצה, ואני רוצה אותו. רייק מדליק, אולי הגבר הכי חתיך והכי שווה שפגשתי, אבל הוא אגוז קשה לפיצוח ובהחלט ראוי להגדרה משלו למונח 'מנוול'. מצד שני, כשכל העולם חושב שאני משוגעת, אני יודעת שרק נפש משוגעת כמו שלי תוכל להכיל את הטירוף שלי. רייק הוא נפש חופשייה, בדיוק כמוני, ומי מסוגל להבין אותי טוב יותר ממנו?

הרבה בעיות עומדות בדרכי. רייק מבוגר ממני בכמה שנים, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם אחיו של לורן הייל, החבר של אחותי. גם אם אי פעם היינו מסוגלים להתגבר על כל המכשולים האלה, עדיין נתמודד עם בעיה ענקית בדמותם של ההורים שלי ואחיותיי, שלא לדבר על כך שנסכן גם את מערכת היחסים העדינה שנרקמה בין רייק לבין אחיו.

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. פרח בחממה הוא הספר החמישי בסדרה.

פרולוג
קונור

"אתה רוצה באמת להבין את החיים, ילד?" מישהו פעם אמר לי, "אתה צריך קודם להכיר את עצמך."

הוא ישב על המדרגות האחוריות של מלון חמישה כוכבים ולגם מבקבוק אלכוהול בשקית נייר. הסתובבתי בחוץ ביום הולדתי העשירי. הייתי צריך אוויר. כולם באולם היו בני שלושים וחמש ומעלה ולא היה אפילו ילד אחד בגילי. לבשתי חליפה שלחצה חזק מדי וניסיתי להתעלם מהעובדה שאימא שלי התרוצצה בין השותפים העסקיים שלה בפנים. אפילו בהיריון, היא פקדה על כל אדם בחדר בנחישות וברוגע שיכולתי לחקות בקלות.

"אני יודע מי אני," אמרתי. הייתי קונור קובלט, הילד שתמיד עשה מה שצריך, שתמיד ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. נשכתי את הלשון עד זוב דם.

הוא הביט בחליפה שלי ונחר. "אתה סתם קופיף, ילד. אתה רוצה להיות אחד הגברים האלה שם." הוא הנהן אל הדלת שמאחוריו ואז רכן קרוב אליי, כאילו כדי לספר לי סוד. צחנת הוודקה שלו כמעט הפילה אותי לאחור, ובכל זאת, עדיין ציפיתי לדבריו. "בשביל זה אתה חייב להיות טוב יותר מהם."

זכרתי את עצתו של השיכור הזקן יותר זמן מכל מה שאבא אמר אי פעם. שנתיים לאחר מכן אימא הושיבה אותי בסלון כדי למסור לי חדשות שתמיד זכרתי עם הזיכרון הזה. זיכרון שעיצב אותי. אפשר לפרק חיים לשנים, לחודשים, לזיכרונות ולרגעים מהדהדים. שלושה רגעים הגדירו את שלי.

הרגע המהדהד הראשון: הייתי בן שתים־עשרה. בחגים תמיד נשארתי בפנימיית 'פאוסט' לנערים צעירים, אבל בסוף שבוע אחד החלטתי לבקר בבית של אימא מחוץ לפילדלפיה. היא בחרה לספר לי אז. היא לא קבעה תאריך, לא תכננה את האירוע, לא עשתה מזה עניין גדול. היא סיפרה לי את החדשות כאילו פיטרה עובד, באופן חד וענייני.

"אבא שלך ואני התגרשנו."

התגרשנו. כלומר, בזמן עבר. איכשהו פספסתי רגע דרמטי בחיים שלי. זה עבר ממש מתחת לאף שלי כי אימי האמינה שזה לא חשוב. היא גרמה גם לי להאמין בזה. הפרידה שלהם נחשבה נעימה. הם התרחקו. קתרינה קובלט מעולם לא נתנה לי להיות חלק מהחיים שלה במאה אחוז. היא לא הרשתה לאף אחד לראות מעבר למה שהיא נתנה לו וברגע ההוא גם אני למדתי את הטריק. למדתי איך להיות חזק ולא אנושי גם יחד.

איבדתי קשר עם ג'ים אלסון, אבא שלי. לא היה לי שום רצון לחדש את מערכת היחסים איתו. האמיתות ששמרתי קרוב ללב כאבו רק אם נתתי להן, שכנעתי את עצמי שהן רק עובדות והמשכתי הלאה.

הרגע המהדהד השני: הייתי בן שש־עשרה בכיתת לימוד אפלולית ב'פאוסט'. האוויר היה מלא עשן. שני בחורים בוגרים יותר הלכו לפני שורה של עשרה בחורים, עצרו לפני כל מועמד ובחנו אותו. להצטרף לאחווה סודית היה שווה ערך להתקבל לקבוצת לקרוס. היינו לבושים במכנסיים, בבלייזרים ובעניבות והיינו אמורים למלא את אולמות 'הרווארד' ו'ייל' ולחזור על אותן טעויות שוב ושוב. הם שאלו כל בחור את אותה השאלה, וכל אחד מהם השיב בחיוב כנוע. נאמר לו לרדת על ברכיו ואז הם שמו את הכוונת על הילד הבא. כשהם עצרו מולי נשארתי רגוע יחסית. ניסיתי בעיקר להסתיר חיוך מתנשא שאיים לפרוץ. הם נראו כמו שני קופים שדופקים על החזה שלהם ומבקשים בננה. העניין איתי, שלא הייתי מוכן לתת לאף אחד את הבננה המזדיינת שלי. כל תועלת הייתה צריכה לעלות על העלות.

"קונור קובלט," אמר הבלונדיני, "תמצוץ לי את הזין?"

השאלה הייתה אמורה להוכיח עד כמה אנחנו מוכנים למלא פקודות. לא הייתי בטוח כמה רחוק הם ילכו רק כדי להוכיח את הנקודה הזאת.

מה יצא לי מזה? הפרס היה חברות בקליקה חברתית. האמנתי שיכולתי להשיג את זה בדרך אחרת. ראיתי דרך שאף אחד אחר לא ראה. "נראה לי שזה צריך להיות הפוך," אמרתי בחיוך, "אתה צריך למצוץ לי, אתה תיהנה מזה יותר."

המועמדים פרצו בצחוק והבלונדיני צעד קדימה עד שהאף שלו כמעט נגע בשלי. "מה אמרת לי?" הוא נתן לי את ההזדמנות לכרוע שוב, אבל אם הייתי רוצה להיות מובל על ידי קבוצה של קופים מורעלי טסטוסטרון הייתי מצטרף לקבוצת הפוטבול.

"חשבתי שהייתי ברור לגמרי בפעם הראשונה."

"לא. לא היית ברור."

"אז תן לי לחזור ולהדגיש." רכנתי קדימה, ביטחון זולג ממני, עד ששפתיי כמעט נגעו באוזנו. הוא אהב את זה יותר ממה שהוא חשב שהוא יאהב. "תמצוץ לי." הוא דחף אותי לאחור, כולו סמוק, והגבה שלי עלתה. "יש בעיה?" שאלתי.

"אתה הומו, קובלט?"

"אני אוהב רק את עצמי. מהבחינה הזאת, אולי. ובכל זאת, עדיין לא אמצוץ לך."

כך, השארתי את האחווה הסודית מאחור. שמונה מתוך עשרת המועמדים הצטרפו אליי.

הרגע המהדהד השלישי: הייתי בן תשע־עשרה באוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטה ששייכת לליגת הקיסוס היוקרתית, ורצתי במורד מרכז הסטודנטים, מאט להליכה נמרצת כשהגעתי לשירותי הבנות. דחפתי את הדלת ובחורה בעלת שיער חום בשמלה כחולה צנועה ובנעלי עקב באורך של עשרה סנטימטרים עמדה ליד הכיור ושפשפה כתם בעזרת מגבות נייר רטובות, עיניה אדומות. כשראתה אותי נכנס, הפנתה את כל התסכול שלה כלפיי.

"אלה שירותי הבנות, ריצ'רד."

היא השתמשה בשמי הפרטי וניסתה להעיף עליי מגבת נייר. לא הייתי זה ששפך פחית של 'פיז דובדבן' על השמלה שלה. אבל במוחה של רוז קאלוויי אני הייתי האשם. דרכנו הצטלבו מדי שנה, הפנימייה שלי ובית הספר שלה התחרו זה בזה. הייתי אמור להיות המדריך שלה באותו יום, שגריר מטעם בית הספר שלי, והייתי צריך לקחת אותה לסיור בקמפוס לפני הריאיון שלה עם הדיקן, שיקבע אם היא תתקבל לתוכנית המצטיינים או לא. "אני מודע לזה," אמרתי, מודאג ממצבה. היא אחזה בכיור ונראתה כאילו עמדה לצרוח.

"אני הולכת להרוג את קרוליין. אני הולכת לתלוש לה את השיער מהראש, שיערה אחר שיערה, ואז לגנוב לה את כל הבגדים."

התגובות המוגזמות שלה תמיד הזכירו לי שמועה שרצה ב'פאוסט', שבמהלך שיעור כישורי משפחה באקדמיית 'דלטון' היא לקחה את בובת התינוק שקיבלה והוציאה ממנה את המילוי בעזרת מספריים. מישהו אחר אמר שהיא חרטה משפט על המצח של בובת התינוק והושיטה אותה למורה. על המצח נכתב 'לא אטפל בבובת תינוק, אלא אם גם הבנים יעשו את זה'.

אנשים חשבו שהיא משוגעת בצורה גאונית של 'אני אטרוף לך את הנשמה'. אני חשבתי שהיא מרתקת. "רוז — "

היא הטיחה את כפות ידיה בכיור. "היא שפכה עליי שתייה. הייתי מעדיפה שהיא תיתן לי אגרוף בפנים. לפחות יש לי איפור."

"יש לי פתרון."

היא הרימה יד. "אלה שירותים נטולי אגו."

"אז מה את עושה פה?" שאלתי בהטיית הראש. היא הביטה בי, והתקרבתי אליה בכל זאת מתוך רצון לעזור. היא דחפה אותי בחזה בכעס. בקושי זזתי. "זה היה קצת ילדותי, אפילו בשבילך."

"זו חבלה מכוונת," היא אמרה בעיניים בורקות והפנתה אליי אצבע. "גרגרנות אקדמית. אני שונאת רמאים, והיא רימתה אותי כדי שלא אתקבל ל'פן'."

"כבר התקבלת," הזכרתי לה.

"אתה היית הולך לאוניברסיטה בלי להתקבל לתוכנית המצטיינים?" לא אמרתי כלום. היא ידעה את התשובה שלי. "בדיוק."

זרקתי את המגבות הרטובות לפח האשפה הסמוך ומעשיי התחילו להפיג חלק מהמתח שהיה בכתפיה בזמן שהתבוננה בי מקרוב. הסרתי מעל כתפיי את הבלייזר האדום שלבשתי.

"מה אתה עושה?" היא שאלה.

"ככה נראית עזרה."

היא הנידה בראשה. "אני לא רוצה להיות חייבת לך." היא הפנתה אליי אצבע שוב וצעדה לאחור. "אני יודעת איך אתה עובד. אני מבינה את זה. אתה עושה דברים בשביל תלמידים והם צריכים להחזיר לך באיזו דרך חולנית."

עלות־הזדמנות. הטבות. עסקאות. הם היו הבסיס לחיי.

"אני לא מסרסר באנשים." הושטתי לה את הבלייזר שלי. "אין כאן מלכוד. אני לא מצפה לשום דבר בתמורה. קחי אותו." היא פשוט המשיכה להניד בראשה. ידי נשמטה. "מה?"

"למה אתה מתנהג ככה ליד קרוליין?" היא שאלה פתאום.

קראתי את שאלתה לעומק. שמעתי 'למה אתה אוהב אותה?'. קרוליין הייתה נערה אריסטוקרטית אמריקאית טיפוסית. היא תמיד הסתכלה עליי כמו טורפת בשאלה אילמת: 'איזה תועלת תהיה בך? האם אתחתן איתך יום אחד ואקח את כל הכסף שלך?'. אבל רוז קאלוויי הייתה שונה. היא הייתה אופנתית, אבל לא ילדת אחווה. על הנייר היא הייתה גאונה, אבל היא לא שיחקה בקבוצות. היא הייתה מהירה לשנוא, אבל לא הייתה נגד לאהוב. היא הייתה משוואה מסובכת שלא היה צריך לפתור.

אפילו לא הספקתי להגיב לפני שרוז הניחה את ידיה על מותניה וחיקתה אותי. "את רוכבת מעולה, קרוליין. ראיתי אותך באירוע הרכיבה בשבוע שעבר. מה שלום אימא שלך?"

"סתם הייתי נחמד."

"אתה שונה סביב אנשים מסוימים. אני מכירה אותך מספיק זמן מהכנסים האקדמיים כדי לראות את זה. אתה מתנהג איתם בדרך אחת ובדרך אחרת איתי. איך אני יכולה לדעת מי קונור קובלט האמיתי?"

לעולם לא תדעי. "אני הכי אמיתי איתך שאני יכול להיות."

"זה בולשיט מוחלט."

"אני לא יכול להיות את," אמרתי. "את משאירה שובל של גופות מהמבט שלך. אנשים מפחדים להתקרב אלייך, רוז. זו בעיה."

"לפחות אני יודעת מי אני."

איכשהו נמשכנו זה לזה. היתמרתי מעליה, גבוה יותר מרוב הגברים ובנוי כמו ספורטאי. מעולם לא השתופפתי, מעולם לא נרתעתי, הייתי גאה בגובה שלי. היא הרימה את סנטרה כדי להילחם בי. דחפתי אותה להיות הכי טובה שהיא יכלה להיות. "אני יודע בדיוק מי אני," אמרתי עם כל טיפת ביטחון שהייתה לי. "מה שמטריד אותך זה שאין לך מושג איך להתמודד עם בחור כמוני." התקרבתי והיא הזדקפה. "אם אנשים מביטים בי ורואים את הבעיות שלי, אז אני חסר תועלת מבחינתם. לכן אני נותן להם בדיוק את מה שהם רוצים. אני מי שהם צריכים או מה שהם צריכים." הושטתי לה שוב את הבלייזר. "וכרגע את צריכה בגד."

היא לקחה באי־רצון את הבלייזר, אבל היססה. "אני לא יכולה להיות כמוך," היא אמרה, "אני לא יכולה לשמור את כל הרגשות שלי בפנים. אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה."

"תרגול."

עינינו נפגשו לרגע ממושך. היו בינינו כל־כך הרבה דברים שלא הייתי מוכן להתעסק בהם באותו רגע. לא הייתי מוכן לשיחות העמוקות שהיא תכריח אותי לנהל. רוז קאלוויי לא יכלה לסבול אותי בגלל מי שהייתי, בחור שרצה להגיע לפסגה. האירוניה הייתה שהיא רצתה את אותו הדבר, היא פשוט לא הייתה מוכנה לעשות את מה שאני הייתי מוכן לעשות כדי להגיע לשם.

היא לבשה את הבלייזר שלי, שהיה ענקי עליה. "איזה חלק שלך אתה מראה לי?" היא שאלה.

"את החלק הכי טוב."

היא גלגלה עיניים. "אם אין לך שום דבר אמיתי לומר, ריצ'רד, אז למה בכלל לדבר?"

לא יכולתי למצוא את המילים כדי לתת לה את התשובה שהיא חיפשה. במשך שנים בניתי מחסומים והגנות. יכולתי לטפל באישה טוב יותר מכל בחור אחר, אבל אימא שלי מעולם לא לימדה אותי לאהוב. היא לימדה אותי על מניות ועל היסטוריה, ולדבר שפות שונות. היא הפכה אותי לאינטליגנט. היא הפכה אותי להגיוני ולעובדתי.

ידעתי מה זה סקס. ידעתי מה זו חיבה. אבל אהבה? זה היה מושג לא הגיוני, משהו בדיוני כמו התנ"ך, קתרינה קובלט הייתה אומרת. כשהייתי ילד, חשבתי שאהבה שייכת לספרי פנטזיה עם מכשפות ומפלצות. היא לא יכלה להתקיים בחיים האמיתיים, ואם כן, היא הייתה בדיוק כמו דת, נמצאת שם כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. אהבה הייתה דבר מזויף בעיניי.

כמעט גלגלתי עיניים. הנה לך, קונור. זה משהו אמיתי. זה משהו מהלב.

"רוז," התחלתי. והיא פנתה להביט בי. המבט שלה היה כמו מעמקי גיהינום. קר כקרח, מריר, סוער וכאוב. רציתי לשאת את הכול, אבל לא יכולתי לחשוף בפניה את כל הקלפים. לא יכולתי לתת לה להיכנס. הייתי מפסיד במשחק והוא רק התחיל. "את הולכת להיות מעולה."

וזהו. היא יצאה ונעלמה.

דרך חבר של חבר גיליתי שרוז התקבלה לתוכנית המצטיינים, אבל גם נודע לי שהיא ביטלה את הבקשה ללמוד ב'פן'. מסיבה כלשהי היא בחרה ב'פרינסטון', האוניברסיטה היריבה שלנו.

חצי שנה לאחר מכן התחלתי לצאת עם קרוליין הורפורד. לא הרבה זמן לאחר מכן היא הפכה לחברה שלי. אלה היו חיים שהייתי מוכן אליהם. לא היה בזה שום דבר ספונטני או מפתה. בגיל תשע־עשרה, הכול היה פשוט מעשי.

1
כעבור חמש שנים
רוז

אתם מכירים את הסיפורים שבהם הגבר החזק והחצוף נכנס לחדר בראש מורם, בחזה נפוח ובכתפיים משוכות לאחור? הוא מלך הג'ונגל, האיש הגדול בקמפוס, זה שמרעיד לכל הבנות את הברכיים. הוא מוקף אווירה של עליונות לא מוצדקת רק בגלל העובדה שיש לו זין, והוא יודע את זה. הוא מצפה שהבחורה תהיה מבולבלת מנוכחותו ותסכים לכל דרישה שלו.

אני חיה את הסיפור הזה עכשיו. הגבר מתיישב בראש שולחן הישיבות במקום על הכיסא הקרוב אליי ופשוט מביט בי. אולי הוא חושב שאהיה הבחורה המטופשת הזאת, שאכנע לעיניים האפורות העמוקות ולשיער הבלונדיני והמסורק שלו. הוא בן עשרים ושמונה, מוכתם באליטיזם הוליוודי ובצדקנות עצמית. כשדיברתי איתו בפעם הראשונה הוא זרק שמות של שחקנים, של מפיקים ושל במאים וחיכה שאגיב בלסת רפויה ובהבעה מטומטמת.

החבר שלי היה צריך לתפוס אותי חזק לפני שהתחלתי לקלל את הסוכן ההוליוודי הזה, שהרגיז אותי כהוגן.

סוף־סוף הוא מדבר. "הבאת את החוזים?" הכיסא שלו חורק כשהוא נשען לאחור. אני שולפת את ערמת הניירות מהתיק שלי. "תביאי אותם לפה." הוא מסמן לי בשתי אצבעות.

"היית יכול לשבת לידי," אני משיבה, נעמדת על נעלי העקב שלי שיש להן סטייל צבאי. חלק מהקולקציה החדשה של 'קאלוויי קוטור'.

"אבל לא עשיתי את זה," הוא אומר. "בואי הנה."

נעלי העקב שלי נוקשות על פני העץ ואני הולכת את המסלול המסוכן עד סקוט ואן רייט. הוא מניח קרסול על הירך ואצבע על הלחי בזמן שהוא מביט בגוף שלי ללא בושה מרגליי הדקות, לשולי שמלת הקפלים השחורה שלי, ועד לצווארון הגבוה שעוטף את צווארי המתוח. הוא מביט בשפתיי הכהות והמבריקות, בלחיי הסמוקות, מדלג על עיניי המעוצבנות ומבלה רגע נוסף כשהוא מקובע על החזה שלי.

אני עוצרת ליד רגליו וזורקת את החוזים על השולחן לפניו. הדפים מחליקים מהמשטח המלוטש ונוחתים על ברכיו. ערמה מהודקת אחת אפילו מחליקה לרצפה. אני מחייכת חיוך רחב כי הוא צריך להתכופף כדי להגיע אליהם.

"תרימי את זה," הוא אומר.

החיוך שלי נמוג. "זה מתחת לשולחן."

הוא מרכין את הראש, מסתכל עליי מלמעלה עד למטה שוב. "ואת הפלת את זה."

אין סיכוי שהוא רציני. אני משלבת זרועות, לא נענית לבקשתו. הוא פשוט יושב שם ומחכה שאציית. זה מבחן. אני רגילה אליהם. לפעמים אני אפילו עושה אותם בעצמי, אבל המבחן הזה לא הולך להוביל אותי לשום מקום טוב. אם אתכופף הוא יבסס כוח מוזר עליי, הוא יוכל לפקד עליי באותו האופן שבו קונור קובלט יכול להכריח אנשים לבצע את הוראותיו במילים פשוטות.

כזה הוא כישרונו של מניפולטור.

אני אפילו לא קרובה להיות כזאת כישרונית. אני חושבת שאני מראה את הרגשות שלי הרבה יותר מדי מכדי שתהיה לי כזאת השפעה על אנשים אחרים.

"תרימי את זה," הוא אומר שוב, מבטו נעצר שוב על שדיי. אני מזכירה לעצמי למה אני צריכה את סקוט ולמה אני רוצה שנחיל המצלמות יתעד כל צעד שלי.

אני נושמת עמוק. בסדר. את חייבת לעשות את זה, רוז. מה שצריך. אני מתכווצת וצונחת על הברכיים בשמלה. זו עבודה של עוזרת אישית, לא של לקוחה.

אני שומעת אותו לוחץ על העט שלו בזמן שאני מרימה את הניירות. אני לא לובשת חולצה בעלת מחשוף גדול מספיק כדי להציג לעיניו מחזה. גם אין לי שדיים ענקיים לבהות בהם. הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה להפליק לי בישבן ולנסות להציץ אל תוך השמלה שלי, שהמכפלת שלה מטפסת בצורה מסוכנת על ירכיי.

כשאני נעמדת בחזרה ומצמידה את הניירות לשולחן, שפתיו מתעקלות כלפי מעלה. סקוט ואן רייט השמוק: אחת. רוז קאלוויי הפתטית: אפס.

אני יושבת על הכיסא הקרוב בזמן שסקוט דוחף את החוזים לתיקו. החבר שלי דחק בי להביא את עורך הדין שלו לפגישה, אבל לא רציתי שסקוט יחשוב שאני לא יכולה להתמודד עם המצב בעצמי. לא יהיה לי עורך דין בזמן שהמצלמות יעקבו אחריי, ואני מעדיפה לקחת פיקוד כבר עכשיו.

לא שאני עושה עבודה נהדרת.

אם הייתי מורה לסקוט לעשות משהו הוא היה צוחק עליי, אבל לקחתי כמה קורסים במשפטים לפני שסיימתי את הלימודים ב'פרינסטון' ואני יודעת מה הזכויות שלי. "רק שיהיה ברור לשנינו, אתה עובד בשבילי," אני מזכירה לו, "אני שכרתי אותך להפיק את התוכנית."

"הכול טוב ויפה, אבל אחרי שחתמת על החוזה הזה, רשמית הפכת לעובדת שלי. את המקבילה של שחקנית, רוז."

לא. "אני יכולה לפטר אותך. אתה לא יכול לפטר אותי. זה לא הופך אותי לעובדת שלך, סקוט. זה הופך אותי לבוסית שלך." אני מצפה ממנו לסגת מהקרב, אבל הוא מניד בראשו כאילו אני טועה. אני יודעת שאני צודקת... נכון?

"לחברת ההפקה שלי יש בעלות בלעדית על כל דבר שהאחיות קאלוויי מצלמות לטלוויזיה. אם תפטרי אותי, תצטרכי סיבה מוצדקת, ולא תוכלי לקפוץ למפיק אחר. אני הסיכוי היחיד שלך לתוכנית ריאליטי, רוז."

אני זוכרת את הסעיף הזה, אבל מעולם לא חשבתי שהוא יהיה בעיה. חשבתי שאהיה בסביבה של סקוט אולי פעמיים במהלך כל הצילומים, אבל המילים הראשונות שאמר כשנכנס לחדר הישיבות היו: "אנחנו הולכים לראות זה את זה הרבה."

איזה יופי. עיניי מתחממות. אני חייבת לספוג את ההפסד. הוא ניצח איכשהו. אני שונאת את זה.

"אז עכשיו, כשהכול ברור," הוא מתקרב אליי עד שברכיו כמעט נתקעות בשלי והגוף שלי מתקשה, "יש כמה פרטים שאנחנו צריכים לעבור עליהם למקרה שקראת אותם לא נכון."

"אני לא קוראת דברים לא נכון."

"ובכן, ברור שלא השתמשת בחלק מהמוח שלך אחרת היית מבינה שאת עובדת אצלי עכשיו ולא היינו מבזבזים — " הוא בודק את השעון שלו, "חמש דקות מזמני." הוא מבזיק לי חיוך כאילו אני ילדה קטנה.

"אני לא מטומטמת," אני מוחה, "הייתי הראשונה בכיתה שלי וסיימתי בהצטיינות יתרה — "

"לא אכפת לי מהתואר המזדיין שלך," הוא אומר בחדות, "את בעולם האמיתי עכשיו, רוז קאלוויי. אף אוניברסיטה לא תלמד אותך לנווט בתעשייה הזאת."

ספק מתחיל לעלות בי. אני לא יודעת הרבה על תוכניות ריאליטי, אבל אני מעורה בתקשורת מספיק כדי לדעת שהיא יכולה לעזור למישהו באותה המידה שבה היא יכולה להרוס אותו, ואני זקוקה לעזרה הזאת.

אני מבינה בדיוק למה שהרשת תתעניין בבנות 'פיזל'. המותג של אבא שלי ניצח את 'פפסי' בשנתיים האחרונות במכירות, והוא עובד על להפוך את 'פיזל' למשקה הקל המועדף במדינות הדרום. אנחנו אמורים להיות אנונימיים כמו הפנים שמאחורי 'קוקה קולה', אבל מאז שהמשפחה שלי נחשפה לעין הציבורית, תמיד היינו תחת בחינה אינטנסיבית, והכול בגלל השערורייה של אחותי הצעירה. המותג שלי היה אמור להתפוצץ מכל תשומת הלב התקשורתית שקיבלנו, אבל השם 'קאלוויי קוטור' נקשר לסודות המלוכלכים של לילי ומה שהיה פעם קו אופנה משגשג ב'אייץ' אנד אם' הוזנח, נזרק בקופסאות שנערמו במשרד שלי בניו יורק. אני חייבת חשיפה טובה, מהסוג שיגרום לנשים לרצות מעיל יחיד במינו, זוג מגפיים ייחודי, תיק זול אבל אופנתי, וסקוט ואן רייט מציע לי תוכנית ריאליטי בפריים טיים שתפתה את הצופים לרכוש את היצירות שלי. לכן אני מסכימה לזה. אני רוצה להציל את החלום שלי.

סקוט אומר, "יהיו מצלמות בסלון ובמטבח שלך בכל עת, גם לאחר ששלושת אנשי הצוות יעזבו. תהיה לך פרטיות רק בחדרי השינה ובשירותים."

"אני זוכרת."

"טוב." סקוט לוחץ על העט שלו. "אז אולי תזכרי שבכל שבוע אני מצפה שיהיו לי ראיונות עם צוות השחקנים, וזה כולל אותך, את שלוש האחיות שלך — "

"לא את שלושתן," אני אומרת, "רק לילי ודייזי הסכימו להשתתף." אחותי הבכורה, פופי, לא הסכימה לחתום על החוזה כי לא רצתה שבתה תצולם. האחיינית הקטנה שלי כבר סבלה מספיק מצלמי פפראצי מאז השערורייה של לילי.

"בסדר, היא בטח הייתה תוספת משעממת בכל מקרה." אני מזעיפה פנים. "אני פשוט כן."

"אני רגילה לכנות," אני אומרת. "אני פשוט חושבת שאתה לא כן, אתה בוטה."

הוא נועץ בי את עיניו בדרך חדשה, כאילו המילים שלי נשאו איתן פרומונים רעילים. אני לא מבינה. אני כל־כך לא נחמדה, אני מביטה בו כאילו אני רוצה לקרוע לו את הזין מבין הרגליים ובכל זאת הוא נמשך אליי. הוא לא בסדר, ברצינות.

ואולי גם החבר שלי לא בסדר. בעצם, כל בחור שירצה להיות איתי. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להיות איתי.

"כמו שאמרתי..." הברך שלו נוגעת בשלי.

אני קופצת לאחור והוא רק מחייך. זה לא משחק חתול ועכבר כמו שהוא חושב. אני לא עכבר והוא לא חתול או להיפך. אני הכריש המזדיין והוא אדם צולע באוקיינוס שלי. והחבר שלי מאותו המין כמוני.

"תמשיך," אני מצליפה.

"אראיין אותך, את שתי האחיות שלך, את החבר של לילי ואת אחיו."

אלה שישה אנשים, למשך שישה חודשים. נוסיף לזה שלושה צלמים ונקבל תוכנית ריאליטי אחת ודרמה אין־סופית. עשיתי את החישוב. וסקוט יערוך את הראיונות. אני מקיאה מבפנים. "אתה שוכח את החבר שלי," אני אומרת, "גם הוא חלק מההצגה."

"נכון."

"אל תתנהג כאילו שכחת, סקוט. הרגע אמרת שאתה מעדיף כנות, ועכשיו יצאת קצת שקרן."

הוא מתעלם מהעקיצה שלי. "כל פרק ישודר שבוע אחרי שנצלם אותו. הקרנת הבכורה תהיה בפברואר, אבל נתחיל לצלם בהקדם האפשרי. כמו שציינתי בטלפון, ננסה לשדר את התוכנית הזאת כמה שיותר בזמן אמת. עברה חצי שנה מאז פורסם שאחותך מכורה למין, אנחנו צריכים לנצל את הבאז הזה כמה שיותר מהר."

"אתה וכל אדם אחר עם מצלמה," אני אומרת. תמיד יש לפחות שני צלמים שמנמנים מחוץ לביתי המגודר עם עדשות מופנות אלינו. לילי מתבדחת שהם כנראה מסתובבים ומחכים שהיא תמצוץ להם. הייתי משועשעת יותר אם לא הייתי רואה את הדואר שכל מיני סוטים שולחים לה, רובו מלווה בתמונות של איברי המין השעירים שלהם. זה מועדון מעריצים חולני. אני מנפה את המכתבים שלה לפני שאני מוסרת לה אותם עכשיו.

"דבר אחרון," אומר סקוט, "לא תהיה לך שליטה על העריכה. זו החלטה שלי."

יש לי השפעה על תוכנית הריאליטי הזאת בערך כמו שיש לי השפעה על צלמי הפפראצי. אני יכולה לנסות להתנהג כמו מלאכית לא וכחנית מול המצלמות ולילי יכולה לנסות להיות הבתולה מרי, אבל בסופו של יום המצלמות יתפסו אותנו עם הפגמים והכל. לא נצליח לכפות על עצמנו להיות נשים אחרות. זה היה התנאי שכל חבריי ואחיותיי הסכימו לו. כדי לעשות את התוכנית, לא נעמיד פנים שאנחנו אנשים אחרים, ולעולם לא הייתי מבקשת את זה מהם.

אנחנו מהמרות פה בגדול. אנשים עלולים לשנוא אותנו. הם כבר קוראים ללילי זונה בבלוגים של רכילות. אבל יש גם סיכוי קטן שאנשים יתחילו לאהוב אותנו ואז החברה שלי אולי תינצל. אני רק צריכה קצת פרסום טוב כדי שלבתי הכולבו תהיה סיבה להחזיק שוב את קו הבגדים שלי, ואולי 'פיזל' לא תהיה חבולה כל־כך גם מחוסר הצניעות של לילי. אולי המניות של חברת המשקאות של אבא יעלו ולא ייפלו. לפחות כך אני מקווה.

"את בסדר עם זה?" סקוט שואל.

"אני לא יודעת למה אתה שואל. חתמתי על החוזה, אני חייבת להיות בסדר עם זה אחרת תתבע אותי."

הוא פורץ בצחוק קצר וסורק את הגוף שלי בפעם השלישית. "אני לא יכול לדמיין לעצמי מצב שבו חבר שלך יודע מה לעשות איתך."

"כי מעולם לא פגשת אותו."

"דיברתי איתו. הוא נשמע כמו חנון." הוא מקיש בעט שלו על השולחן. "אם הייתי אומר לו לרדת על הברכיים ולמצוץ לי, אני חושב שהוא היה עושה את זה."

נחיריי מתרחבים ואני תכף משתוללת. "זה מה שאתה חושב?" אני נעמדת. "כשהוא פאקינג ידקור אותך אעמוד לידו ואחייך."

סקוט מחייך. "האתגר התקבל."

בן־זונה אינטלקטואל מטופש. מה שמצחיק זה שאני יוצאת עם אחד כזה אז בזמן שאני תקועה בקרב התרנגולים החולני הזה אני יודעת שהאשמה היא גם שלי. ידעתי שהייתי צריכה להוריד את הסטנדרטים שלי. לצאת עם מישהו שרוכב על סקייטבורד כשחולצתו מחוץ למכנסיים.

אני מחמיצה פנים. סתם צחקתי. אני בסדר עם העובדה שהחבר שלי לובש חליפה ועונב עניבה. אקח את מנת המשכל הגבוהה ואת הריבים העוקצניים, אני רק מקווה שהלהיטות של סקוט לערער אותו לא תשבש את תוכנית הריאליטי.

אבל אם אני יודעת משהו על החבר שלי, זה שהוא אוהב לנצח, והוא עוד יותר שונא להפסיד.