דף הבית > סוד הקמע מדמשק
סוד הקמע מדמשק
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2023
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 402

סוד הקמע מדמשק

         
תקציר

השנה היא 1920. ארבעה צעירים דמשקאים נשלחים על ידי הרב יהודה נואה, רב קהילת דמשק, לחפש את גיסו הנערץ מואיז, שנעלם בנסיעת העסקים האחרונה שאליה יצא. קמע קבלי עתיק רב-עוצמה שנשא על גופו, נעלם עימו. בזמן שאימו של מואיז, אחותו, אשתו וילדיו וכל משפחתו ממתינים בציפייה מורטת עצבים לידיעות על אשר עלה בגורלו, סוד ענק מתחיל לצוף אל פני השטח ולהתגלות. הסוד הנורא מאיים לחשוף עבר אפל, שעלול למוטט את משפחת נואה כולה, משפחה בעלת שושלת יוחסין מפוארת שהגיעה עד בית דוד המלך ונמנתה עם המשפחות המכובדות בעיר.

 

סיפור המשפחה המטלטל נפרש על רקע ההווי הקסום של קהילת יהודי דמשק, שנים ספורות לפני קריסתה. קהילה בה האמונה הדתית האדוקה התקיימה בטבעיות עם המיסטיקה והקבלה המעשית בכל תחומי החיים. מלחמת העולם הראשונה שטלטלה את העולם הישן ועיצבה אותו מחדש, בראה עידן מרובה שינויים שנתנו אותותיהם גם בקהילה היהודית, והשפעתם ניכרה בעיקר בבני הדור הצעיר. הרפתקאות ארבעת הדמשקאים הצעירים שיצאו לחפש את מואיז נואה משתלבות בסודות המשפחה האפלים ומפיחות חיים בהתרחשויות ההיסטוריות והפוליטיות שהתחוללו בין שתי המלחמות הגדולות. מסעם שופך אור גם על הערבות ההדדית שחיברה במשך דורות רבים את קהילות היהודים במזרח התיכון, אירופה ואפריקה.

 

רינת גל, מחברת הספר, היא נינה למשפחת נואה. בספר ביכוריה פורשת רינת רומן היסטורי המבוסס על קטעי יומן נשכח שהתגלגל לידיה; יומנה של סבתה, שרה לבית נואה זיכרונה לברכה, שאותה לא הכירה. היומן שלח אותה למסע חיפוש אחר שורשיה וחשף בפניה עולם מלא סודות גנוזים, אהבות אסורות, קמעות עתיקים ולחשי מקובלים עלומים.

פרק ראשון

בּית משפחת נואָה

 

דמשק, י"ט בתמוז ה'תרע"ט, 17 ביולי 1919

“רמז אודות יקירנו יזכה אותך בקמע ניסים קבלי עתיק, בכסף ובמטבעות זהב“ — ההבטחה המפורשת נכתבה באיגרת בהולה, שעמדה לצאת מדמשק לארבע כנפות תבל. ארבעה שליחים התנדבו לשאת אותה. העתקים שלה הוצפנו אצל כל אחד מהם, מקופלים בחגורה כרוכה סביב מותניו, מוסתרת מתחת לציציותיו. בחגורה נפרדת נכרך על גופם אחד מארבעת הקמעות הקדושים שנועדו להדריכם אל האמת, ולהובילם ליעדם: מציאת האבדה החשובה עד מאוד לרבם, ובעזרת האל השבתה לו, למשפחתו ולקהילה כולה.

האבדה יקרת הערך לא הייתה חפץ אלא אדם, ואדם מיוחד: מואיז לבית נואה, שנעלם באופן מסתורי. חשיבות רבה נודעה למציאתו, בהיותו בן דודו וגיסו האהוב של רבם הנערץ, המנהיג הדגול והמורה המקובל, הרב יהודה נואה, שנודע כגאון הדור.

שעה לאחר תפילת ‘שחרית׳ בבוקרו של אותו יום גורלי, י“ט בתמוז ה׳תרע“ט – שבאותה שנה חל באמצעו של חודש יולי

1919 – התייצבו ארבעת השליחים המתנדבים בחצר ביתו הפנימית של רבם ומנהיגם, דרוכים לקבלת הוראות אחרונות שיסייעו להם במסע החיפושים המסוכן. ברכתו הקדושה להצלחת דרכם הרת החתחתים והסכנות הייתה חשובה להם לא פחות מהנחיותיו.

ביתו המפואר ורחב הידיים של הרב היה מהיפים בדמשק שוקקת החיים. הוא נודע בפי כול בכינויו “ארמון נוח“, על שם משפחת נואָה המכובדת שאִכלסה אותו מזה למעלה ממאתיים שנה. לכינוי “ארמון נוח“ נודעה משמעות מיוחדת גם בשל הקשתות שהקיפו את הבית, ואשר סימלו את ברית השם עם נוח לאחר המבול.

הבית הגדול היה מוקף בבוסתן מרהיב, שבו נטועים היו לתפארה עשרות עצי פרי רעננים ששלחו את ניחוחם למרחקים. חלקה רחבת ידיים בגן הוקדשה למגוון צמחים מקומיים ונדירים, שהובאו מכל רחבי תבל ושימשו לתיבול ולמרפא. ענפי העצים התנועעו עם כל משב של רוח, השמיעו קול המיה רכה והרנינו בזמרתם לבבות רבים, של בני הבית ואורחיהם הבאים בשעריו, כמו גם של עוברי אורח החולפים דרך קבע בסמוך לו. אלו שלא זכו להתהלך בתוך היופי הקסום הזה נאלצו להסתפק בבשומת הנפלאה של שיחי השושנים התמירים, האדומים כדם, שגידרו את הגן כחומה טבעית שובת עין ומרחיבת לב.

ראשי משפחת נואה לדורותיהם ראו זאת לחובה נעלה עבורם לחלוק מהטוב שהתברכו בו עם אחרים שגורלם שפר עליהם פחות, יהודים כגויים. אי לכך סללו דרך אבן מסותתת ונוחה לאורך גדר השושנים הארוכה, עבור אלו שנפשם נכספה למנת רוגע ושלווה שמשרה הליכה נטולת דאגה לצד עצים ופרחים. בחודשי הקיץ הגדילו בני משפחת נואה והעמידו סוכה רחבה שהציעה לעוברי אורח צל ומחסה. על שולחן בתוכה הציבו באופן קבע מגשים עמוסים בפירות הגן, וקנקני מים קרירים שאובים מבאר המים המתוקים שבמרכזו.

הרחק מעיני העוברים ושבים, ניצב בהדר גאונו מבנה בית משפחת הרב. רחב ידיים ומרווח, מורכב משישה אגפים שחוברו יחדיו לצורת מגן דוד. במרכזו פַּטְיוֹ לא מקורה בצורת משושה, חשוף לרקיע שמעליו. סביב צלעות המגן דוד התנשאו עמודי אבן מרשימים, אוחזים בגאווה בקשתות המפורסמות המעוטרות בשלל נופי טבע, צומח חי ודומם, מצוירים בידיהם עתירות הכישרון של אומנים יהודים. את רחבת הפאטיו הצלו ענפיהם הצפופים, עמוסי הפרי לעייפה, של עצים שנשתלו בפינות החצר הפנימית לפני דורות רבים. שלל הצבעים והריחות מילאו את הנוכחים במקום בהנאה עילאית, שמץ טעם גן עדן.

באופן טבעי היווה הפאטיו את מרכז הבית והמשפחה. גם חיי הקהילה נסובו סביבו והתנהלו דרכו. בימי אביב וקיץ היווה מקום מושלם לכינוסים חשובים. נכבדי הקהילה דנו שם בקידום עניינים יהודיים כלליים, ונשות הקהילה הוציאו ממנו פעילויות חסד ועזרה ליולדות, לנשים עניות חולות ולבני משפחותיהן. גדולי תורה התאספו בו לדיונים הלכתיים עֵרים, שהניבו פסקי הלכה רבים שהאירו את חייהם של יהודי הקהילה. מלב הבית התרונן לרוב קול לימוד תורה לעומקה מפיהם של גדולי חכמי דמשק וגאוניה, דמשק של שלהי האימפריה העות׳מאנית.

באותו בוקר עמד הרב נואה במדרגות החצר הפנימית, עודו עוטה את גלימת התפילה, פניו רציניים ומבטו פונה למרומים. מאחוריו הצטופפו נדחקו זו אל זו אשתו הרבנית נלי, שתיים מבנותיהם ולאה.

לאה, אשתו של מואיז. בידה השמאלית אחזה בבנה בכורה, מרדכי בן השתים עשרה, ובימנית בבנה הצעיר שמעון, בן השמונה. הצמידה אותם בחוזקה למותניה, כאילו חוששת מפני כוח נסתר שמאיים לעקור גם אותם ממנה. זה שעקר ממנה את אביהם, מואיז בעלה.

אחיזתה האיתנה, זרועותיה המתוחות כמיתר וקומתה הזקופה הציגו אצילות ועוצמה שהיוו ניגוד מוחלט לחרדת האימה שסערה בקרבה. רק חדי עין יכלו להבחין בסימני המתח והיעדר השינה בפניה המחוטבים. הסתרת רגשותיה דרשה ממנה מאמץ רב, אך היא הייתה חייבת זאת לבניה, ההלומים מהידיעה הנוראה על היעלמו המסתורי של אביהם הנערץ. למענם היה עליה לשדר שהיא חזקה, נחושה ומלאת אמונה.

מתחת לאחת הקשתות, על ספת גינה מהודרת בפתח הכניסה לאגף האורחים המפואר, ישבה סבתא ריינה האלמנה וצפתה. שישים שנותיה לא ניכרו בריינה נואה, שקרנה עדיין ביופי מיוחד במינו. כתמיד, מבטה היה מעורפל וסתום להבנה. היא התבוננה במתרחש כצופה במופע תיאטרון ממחוז אחר, שאין בינה לבין עלילתו קשר כלשהו. נדמה היה כי היא מרוכזת במתרחש מולה, אך עיניה בָּהוּ. לרגע קט ניעור מבטה וננעץ בפני הדוברים בשיחה המבצעית שהוביל חתנה, הרב יהודה נואה, שספק ביקש ספק פקד עליהם, שליחיו הנאמנים. עניינה בנאמר נגוז כהרף עין. בחלוף רגע שָׁבוּ עיניה לתהות ולבהות.

תהו על מואיז בנה, ובהו במרדכי נכדה.

מואיז היה בנה בכורה, ומרדכי בכורו.

בתוך תוכה ידעה ריינה שבנה לא נעלם סתם כך. משמיים לקחו אותו ממנה. הוא ניתן לה בסערה, חשבה במרירות, רק כדי להילקח ממנה בפתאומיות נוראה. בנה האהוב עליה מכול נלכד בכוחות מסתוריים, אפלים ועוצמתיים. רק אדם המכיר בכך שהוא נושא קללה איומה מסוגל לקבל גורל מר כזה בהכנעה. ריינה, בדממתה, ידעה בליבה. בנה מקולל והיא זו שהמיטה עליו את הקללה. כל חייה ניסתה להתל בכוחות האופל. חטאה לחשוב שתפילותיה נענו, שסודה יישאר גנוז לנצח בקרבה וירד עימה אלי קבר. השכם והערב נדרה כי ביום דינה תתייצב מול בורא עולם ותקבל עליה את כל הגזרות והעונשים להם היא ראויה. יהירותה, כך הבינה, גרמה לה להאמין כי עלה הדבר בידה, ועתה היא נענשת על הסתרת הסוד הנורא. הגיהינום פער תהומו לעומתה, עוד בטרם סיימה את חייה.

הייתכן שנודע למואיז פרט כלשהו מהסוד? האם בחר להסתלק כמי שאבדו עקבותיו רק כדי להעלים איתו את אשר גילה?

מכונסת בדמותה המרשימה, קפואה בדממתה, ריינה לא הסגירה לסביבתה מאומה מהמתחולל בקרבה. לשבריר שנייה, חלף בה רעד נסתר. מסכת הפלדה שעטתה על עצמה ואשר הגנה עליה במשך רוב שנותיה, המסכה שמאחוריה חיה ונשמה, שהפכה להיות כל שהכירה מעצמה, החלה להיסדק. השכבות שכיסו את סודותיה איימו להיבקע ולחשוף את פניה האמיתיים.

במשך חיים שלמים וארוכים ייחלה לרגע שבו תוכל לחדול מאחיזת העיניים השוחקת, ולמצוא לעצמה מנוחה. להתערטל מהדמות שאינה היא, הדמות השקרית שלבשה כשיריון חי כדי לאפשר את קיומה ואת קיומו של בנה, ולשוב להיות רייניטה השמחה וטובת הלב. אך ברגע זה ייחלה לדבר אחד: להיעלם לאותו מקום שנעלם בנה. להיות איתו.

ללא מואיז, אבד הטעם לחייה.

האם תזכה לראותו שוב?

עיניה בהו במרדכי הקטן וגעגוע עז פילח את רקותיה. כה עז שלהפתעתה, פניה המיומנים כל כך בהסתרה נכנעו לשפתיה והן נמתחו מאליהן בחיוך מר. והרי הוא עומד מולה כעת; מרדכי הקטן, העתק מושלם של אביו, כמו גם העתק מושלם של סבו.

הרב יהודה ניתק מבטו מן הרקיע והשפילו לעבר הנוכחים. עיניו הלחות מדמע נצצו. לרגע ניצב בשקט, נושם עמוקות וכמו מעכל ציווי אלוקי שניחת עליו.

“עליכם, תלמידיי היקרים, הוטלה המשימה הקדושה שכרוכים בה זכות וגם סכנה גדולה. לא ממצביאי ישראל אנוכי, גם לא מצאצאיהם. משפחתי אינה נמנית על גיבורינו הלוחמים. רב ומורה הינני, בן למשפחת כוהנים, נצר לשבט לוי. והנה לומד אני היום טעמם המריר של דאגה וחשש, העולה בחיכו של העומד בראש חייליו הצעירים, מביט לאש היוקדת בעיניהם העזות ונבוך לשלוח אותם ללוע האריות.

“לא תיארתי לעצמי כי יבוא יום ואיאלץ לבחור בטובים מבני קהילתנו ולשלחם למשימה מסוכנת מאין כמוה. במבחן הנורא שמעמיד בפנינו הקדוש-ברוך-הוא, בוחר אני היום לאמץ את עוזו וכוחו של הנעלה מכולם, משה רבנו עליו השלום. נינו של יעקב אבינו, גם הוא בן שבט לוי. בוחר אני לראות בכם את נשיאי הקהילה המתבקשים לתור את הארץ. לנוע במרחביה ולהפוך בה כל אבן, גם אם משמעות הדבר היא לעמוד אל מול סכנות איומות, ולשוב עם בשורות אמת.

“ואני? יהודה בן אהרן זכרו לברכה לבית נואה, מבקש הינני היום מהשם יתברך שייתן לי עוז לעמוד מול הוריכם הצדיקים ולבקש מהם מחילה על כי שלחתי את יקיריהם אל הלא נודע. מול עינינו ניצבת מצווה נעלה, להשיב אלינו את בננו האהוב, מואיז בן יעקב. מואיז שיצא בשליחותנו לחלות פניהם של גדולי הדור, ולפעול בענייני מסחר חשובים לעתיד קהילתנו. יצא לפני שלושה ירחים, הספיק להניח אגרות ולהחליף סחורות בקהיר, בטריפולי ובטנג׳יר, ובדרכו לקהילת פאס נעלמו עקבותיו. מאז אין איש יודע מה עלה בגורלו.

“תלמידיי היקרים, כמו בנים אתם לי. לוּ היו לי בנים משלי רוצה הייתי אותם כמוכם. מנשה בן יוסף, אפרים בן אברהם, יצחק בן עובדיה ושמואל בן זכריה, טובי בנינו הינכם. איש איש בנתיבו יצא מכאן, לכל אחד באמתחתו מפת דרכים שתסייע לו להתחקות אחר מואיז. ובעוד שישה ירחים בדיוק מהיום, בתאריך הזה ממש, ביום מילוי הלבנה בחודש טבת, עליכם לסוב על עקבותיכם באשר תהיו, באשר תִּמָּצְאוּ, ולחזור. גם אם העליתם חרס באמתחתכם. גם אם נגלה לעיניכם ברגע האחרון שבריר אור, או מצאתם קצה חוט שאתם רוצים להמשיך ללכת בעקבותיו, אני מצווה עליכם לעצור, ולעשות דרככם חזרה אלינו. ובעזרת השם השכינה הקדושה תלווה אתכם בדרככם ומלאכי שרת יהיו לצידכם, ואיתם תפילותינו לשובכם בשלום.

“ארוכות ישבנו בצוותא ושיננתם לפרטי פרטים את המקומות אליהם שם מואיז פעמיו, את שמות הסוחרים ומשפחות היהודים המכובדות אותן ביקר. ידוע לנו שהוא הגיע רק לשלוש משמונה הערים שתכנן. מכובדי דמשק עירנו יצרו קשרים עם מיודעיהם ומכריהם בערים אליהן תגיעו, ווידאנו כי כל אחד מכם יתקבל בזרועות פתוחות. מארחיכם יציידו כל אחד מכם בהנחיות מדויקות, ויעזרו לכם ליצור קשר עם אנשי שלומנו בערי מגוריהם. לעזרתם חשיבות מרובה שכן מסעכם מסוכן, ורבים הם האויבים והמרגלים שמסתובבים בדרכים במסווה. זכרו כי חייכם קודמים לכול! המלחמה הגדולה אומנם הסתיימה אשתקד, אך היא הותירה צלקות שנאה ופחד בלב רבים. אסור שייוודע שאתם בשליחות קדושה או קשורים למואיז שלנו. בני תורה הינכם, ובליבכם מקננת אהבת האל ויראתו. אך עבור כל שואל, כולל מבני עמנו, הינכם סוחרי שמן ותבלינים צעירים מדמשק, המחפשים שווקים חדשים ו...“

קולו של רבי יהודה נשנק. רגיל היה בהנהגת צעירים ומבוגרים ובנאומים בפני קהלים שונים, אך בפעם הזו התקשה. כיצד יכול הוא, שכל חייו לימד יושרה וכנות, לשדל את תלמידיו שוב ושוב לשקר אודות שליחותם ולדבוק באחיזת עיניים? עם זאת ידע כי מחובתו להיזהר זהירות יתרה, שכן מדובר בפיקוח נפש. השליחים יהיו רחוקים מבתיהם, ממשפחותיהם ומכל שראו והכירו כל חייהם. זרים יהיו בארצות נכר ואין לדעת כיצד יתקבלו על ידי תושבי אותם מקומות.

שוב בחן ארוכות את פניהם הדרוכים והמתוחים. ארבעה בנים טובים, חסונים, ישרי-לב, אמיצים ורבי תושייה בחר למשימה, והמה ששו אליה בהודיה כפי שבני חיל צעירים שעדיין לא הקימו משפחה רצים בחדווה אלי הרפתקה. הוא נזכר בהתרגשותם מלפני חודש, כשקרא להם לחדרו, לפגישה בארבע עיניים. כל אחד בתורו חש שזוהי זכות עבורו להיבחר, ובמיוחד כשהושבע לשמור את העניין בסוד גם מבני משפחתו.

יחד עם רבי משה פינטו ואיש העסקים המצליח עמנואל הלוי, חבריו הקרובים, החל בהכשרת הבחורים למשימתם. הם למדו כיצד לעטות דמות כיסוי, ולהתנהל בה כבעלי ניסיון. הותאמו להם מלבושים זרים והוצגו בפניהם תרחישים שונים ומצבים שאליהם הם עלולים להיקלע. הם למדו כיצד להתנהג ואיך להגיב ולפעול כדי להיחלץ בשלום, תוך שהם ממשיכים במשחק הסתרת זהותם האמיתית. וכל העת הדגישו באוזניהם והבהירו להם עד כמה קשה המשימה שנטלו על עצמם, לתור את העולם כבלשים במסווה; כמרגלים.

הבחורים חזרו ושיננו בפניו את המילים שהורה להם לומר: “נבחרתי על ידי הרב הראשי לדמשק לצאת בשליחותו, שליחות של תורה, אל בתי מדרש ידועים ואל מנהיגיהם הרבנים גדולי התורה ובעלי השם, בשל עיסוקי במסחר. רבי הורה לי שתוך כדי שאני מציע למכירה את סחורות השמנים, הבשמים והתבלינים שהבאתי עימי, עליי לגמוע מהם דברי חוכמה. כמו כן מתפקידי לסייע בהחלפת איגרות בין גדולי התורה ברחבי העולם לדייני ופוסקי דמשק. כל זאת במטרה לחזק את עבודת הבורא ישתבח שמו, להגדיל תורה ולהאדירה.“

ארבעתם למדו את הנוסח בעל פה ודקלמו אותו בחיוניות רבה. מוכנותם הנלהבת לא הניחה את דעתו של הרב. בליבו ידע כי הוא שולח אותם למשימה שעלולה חלילה לגבות מהם את היקר מכול, את חייהם. מן ההתחלה הציג בפניהם את השליחות כמסוכנת להחריד, לא הסתיר ולא הסווה. רק משנוכח כי נחושים הם באומץ ליבם, החל בהכשרתם למסע החתחתים.

כשהרגיש שהם מוכנים דיים, צייד את ארבעתם בכרטיסים הדרושים להם להפלגתם באונייה ולנסיעה ברכבות השונות, שיובילו כל אחד מהם לארץ היעד שנבחרה עבורו, תוך חציית יבשות וימים. בנוסף קיבל כל אחד מהם סכום כסף נכבד לקניית מזון ולהוצאות מתבקשות נוספות. האיגרות החתומות היו בידיהם, כמו גם רשימות הנוגעות למילוי שליחותם הנסתרת. ארבעתם לקחו איתם כמובן סחורות, שהשלימו את תוכנית התחזותם ואימתוּ אותה.

“עולמנו כיום מתקדם מאוד,“ המשיך הרב ואמר. “בעזר השם יתברך שמו, נוכל להיות בקשר רציף באמצעות טלגרפים. שננו את מילות הקוד שסוכמו בינינו למצבי חירום, למקרה שתידרשו להעביר מסרים חריגים. כידוע לכם הותקן בביתי מכשיר אליו תוכלו לשדר כל אימת שתגיעו לתחנת דואר. אצפה כל יום לאות חיים מכם. אנא השתדלו והקפידו, עד כמה שניתן, לדווח לי מדי יום, כדי שנוכל לעקוב מכאן אחר כל צעד מצעדיכם. זו אינה בקשה! זוהי הוראה.

“אם לא אקבל ממי מכם דוח, מכתב או אות חיים כלשהו במשך עשרה ימים רצופים, אוציא משלחת לחפש אחריו. כך החלטתי ואיני חוזר בי. לא אסבול היעלמות של אפילו אחד מכם!“

הרב יהודה ניגב את מצחו בממחטתו. גבר מרשים היה הרב יהודה; על אף שלא נחשב גבוה או נאה במיוחד, נוכחותו הייתה ממגנטת. לבוש היה תמיד בבגדים נאים ואיכותיים, המכבדים את לובשם. הקווים והצבעים השמרניים היו מועדפים עליו, והוא בחר בהם לחליפות שנתפרו במיוחד לפי מידותיו. לעיתים קרובות נהג להוציא את שעון הכיס שנשא איתו באורח קבע והציץ בו כלאחר יד בתנועה אופיינית, מסגיר בכך את החשיבות שהוא מייחס לזמנו. מבטו החודר היה בו־זמנית גם רך ומבין, ועיניו השחורות ברקו כל אימת שפנה לזולתו. אדיבותו השרתה נינוחות אמיתית על כל מי שנכח בקרבתו.

את שרביט הנהגת קהילת דמשק המכובדת קיבל לידיו בשנת 1901, בעודו צעיר לימים. ראשית המאה החדשה התאפיינה מתחילתה בסערות ותמורות פוליטיות לא פשוטות. העיר החליפה ידיים ומושלים במהלך שנים ארוכות של מלחמות רוויות מדם, אירועים אלימים וקרבות עזים שניטשו בין צבאות הערבים לצרפתים. באצילותו המיוחדת וחוכמתו הרבה, ידע הרב לשמור על קהילתו שלא תהיה מעורבת ישירות בתהפוכות המדיניות ובמהלכים הצבאיים. הודות לכך היה אישיות רצויה ומקובלת בקרב השלטונות, בין אם היו אלו הטורקים, הערבים או האירופאים. עיניו הכנות הצליחו לגרום לבן שיחו להאמין כי האיש החכם שעומד מולו ישר הוא ופניו לשלום.

עתה היה האיש החזק והחכם הזה נסער. נלי אשתו חשה בכאבו. כאם שלוש בנותיו, ייחלה שעוד השנה תזכה לראות את שתי בנותיה, אסתריקה ורחליטה, עומדות מתחת לחופה. משמלאו לה שתים עשרה שנה שודכה אסתריקה בכורתה ליצחק, ורחליטה, שהייתה צעירה ממנה בשנה, הייתה משודכת זה מכבר לשמואל. שניהם נִמנו על משלחת הבחורים אמיצי הרוח שנבחרו לצאת לדרך לא נודעת, שניהם מבני משפחתו הענפה של בעלה בדמשק. נלי כלאה בתוכה את צערן של בנותיה, החניקה את חלומותיה להרחבת המשפחה בנכדים, יודעת כי צפויים להם ימים לא קלים. והיה גם צערה האישי, שנבע לא רק מהזדהותה עם משאו הנפשי של בעלה. כאב מצמית על אחיה שנעלם חנק את גרונה. עז עד מאוד היה, ועלה על כאב אובדן אביה, יעקב נואה עליו השלום, שנפטר בעודה נערה.

מואיז, אחיה הגדול, הגן עליה תמיד ודאג לה. הוא ידע עליה כמעט הכול. היה לה אמון מלא בו והיא פתחה בפניו את סגור ליבה ושיתפה אותו בדברים שלא סיפרה להוריה ולא גילתה אף לחברותיה הקרובות ביותר. חרף היותה בת יחידה, בת הזקונים הנכספת שהגיעה לעולם לאחר ניסיונות כושלים רבים של אמה להרות, היה ברור לה כי מואיז הבכור הוא יקירה של אימם וליבה נתון לו באופן בלעדי. נחמת מה נמצאה לה בכך שאביהם נטה לה חיבה יתֵרה.

כבת זקונים זכתה לפינוק ולזכויות יתר, ומבחינה מסוימת חשה ממש כנסיכה. אך אַלְיָה וקוץ בה; לעובדה זו התלוו מגבלות רבות שהצרו את צעדיה. אביה לא אפשר לה לפתח את נטיותיה האינטלקטואליות והאומנותיות, וכשהגיעה לגיל שש עשרה הודיע לה שהגיעה העת לשדך אותה, למורת רוחה. הבחור הנבחר היה הרב יהודה נואה, חרף פער הגילים המשמעותי ביניהם. מבחינתו של אביה הוא בחר עבורה את הטוב שבבחורי הקהילה, הטוב מכולם. הרב הצעיר יהודה, אחיינו חריף השכל ועתיר הנכסים שגר בדמשק.

מואיז אחיה הכיר היטב את יהודה בן דודם, והוא זה שדיבר על ליבה והצליח לרכך את התנגדותה. הוא תיאר בפניה את מעלותיו, סיפר לה כי הוא אחד העילויים בקהילה, מסומן לגדולות וכי ליבו לב זהב, ושכנע אותה כי חששותיה יתחלפו ברגשות חיוביים כלפי המיועד לה. מואיז הבטיח לה גם שאם, לאחר הכול, תירתע מיהודה ואביהם ינסה להכריחה להינשא לו למרות רצונה, הוא יילחם באביהם למענה. תנאי אחד התנה איתה, שלא תסתפק בפגישת היכרות אחת. הוא השביע אותה שתאפשר לעצמה שלוש פגישות עם יהודה, לפני שתחליט אם לקבלו או לדחותו. אחיה הבכור הכיר אותה היטב והבין לרוח המרד שהלהיטה אותה מאז ומתמיד, ועתה גברה בה במיוחד. היא אכן הייתה נערה מפונקת ומלאת חיים בת שש עשרה שמעולם לא יצאה משער עירה, שאולצה להיפגש בעל כורחה עם גבר בן עשרים ושמונה, בא בימים מבחינתה. היותו רב משכיל ומיושב בדעתו, אחד שראה עולם ותהפוכותיו אינן זרות לו, רק הדגיש מבחינתה את גודל המרחק שביניהם.

למרות חששותיה והתנגדותה הפנימית היא נענתה לבקשתו של מואיז, ולא בכדי. כל אימת שנזקקה לעצה טובה מידיד ואיש סוד, אחיה עמד לצידה. היא סמכה עליו יותר מאשר על כל אדם בעולם, אף יותר מאשר על אמה, שתמיד נדמתה בלתי מושגת. מואיז הציל אותה באורח קבע מכל התסבוכות והתעלולים אליהם נקלעה בשל שובבותה ומִרצה הרב. מחשבותיה הפליגו עתה אליו, בעוד זרועה התרוממה מעט ועטפה את כתפה של לאה בתנועת חיבוק. ‘אל לי לחשוב על עצמי עכשיו...׳ אמרה בליבה, ואת עצמה שמעה לוחשת ללאה:

“אני מאמינה באמונה שלמה שמואיז חי, שלם ובריא! השם יעזור לנו להגיע אליו ולהחזירו אלינו.“

רצונה הטוב לעודד את רוחה של גיסתה, תפס את לאה לא מוכנה. לחישתה כמו פרצה סכר כאב שזו הצליחה לסכור עד כה.

“אוי!... מואיז, מואיז! איפה אתה? פּוֹר דִּיוֹס (אלוהים אדירים)!“ נפלטו המילים מפי לאה בזעקת תסכול וזעם. היא השתתקה באחת נוכח המבט הנוקשה שנשלח לעברה מספת הגינה. ריינה חמותה לטשה בה עיניים כחולות מתכתיות נטולות חמלה, ולאה מיהרה לקחת שאיפה ארוכה, ואספה עצמה מחדש. פניה החיוורים מתוחים, היא הזדקפה וענתה לנלי בקול שקט:

“אמן, אחות יקרה, תודה על כל מה שאתם עושים למענו, למעננו.“

“לאה, קֶרִידָה (יקרה), אחי הוא, את יודעת כמה הוא יקר לי. בן דוד הוא ליהודה, דִּיוֹס מִיוֹ (השם ישמור). אם יכולתי הייתי יוצאת בעצמי. יתברך שמו, שכל עוונותינו יכופרו במבחן הזה שבו אתה מעמידנו...“ מחמת כבודו של בעלה השמיעה את האמירה האחרונה בקול שהגיע לאוזנה של לאה בלבד. רב הקהילה דגל, להבנתה, באמונה האבסולוטית כי הטוב כמו הרע באים כחלק מתוכנית האל להביאנו לתיקון, ואל לנו לרטון בגינם או להתלונן.

הדקות ארכו ודמו לנצח. נלי ובנותיה ולאה ובניה עמדו על הבלקון בפאטיו, מתבוננים בגברים הצעירים שהקיפו את יהודה ובאורחים הנוספים מנכבדי העיר שהוזמנו לטקס הפרידה מהשליחים היוצאים למסע החיפוש. סבתא ריינה ישבה שקועה בספתה, וכמעט שלא הגיבה למתרחש. חוסר תנועתה והדומייה רבת ההוד בה אפפה את עצמה, העצימו את נוכחותה. למרות חזותן החיצונית הרגועה, שלוש הנשים החזקות הללו, ריינה, נלי ולאה, התקשו להכיל את עוצמת הרגעים הגורליים. הפגנת האומץ והשלווה, שנראתה כאילו תואמה ביניהן, נועדה לשמור על עצמן מלהתפרק נוכח בני המשפחה הצעירים והמתנדבים האמיצים. התפרצות הכאב העז תמתין לרגע ההתבודדות שלהן עם עצמן. נשות משפחת נואה חונכו לשדר חוזק ואצילות. מעמדן היה זכות, אך גם חובה.

יהודה סב ופנה לעבר חדר האורחים, הפונה לפאטיו. צעדיו היו מדודים ובטוחים, מעין הפגנת עוצמה שקטה של מי שלוקח אחריות מלאה בהובלת המערכה. הוא חצה את החצר, מודע לעיני הנוכחים שמלוות אותו. ממש על סף כניסתו לחדר, נעצר והסתובב. בחושיו החדים הרגיש כי השפעת המסר האחרון שברצונו לשאת תגדל, אם ילוו אותו בניו הקטנים של מואיז.

“מרדכי, שמעון... הִיחוֹס מִיוֹס (בנים שלי), בואו איתי.“ הוא הושיט אליהם את ידיו, מזמינם לחיבוק אבהי. קריאתו ריתקה אליו את מבטי כולם. הוא הצליח למשוך אף את תשומת ליבה של סבתא ריינה, שהגיחה מקפאונה ולרגע עלתה בעיניה לחלוחית דקה.

מרדכי הביט בלאה אימו, שכמו כולם רותקה לדמותו של יהודה, והעביר מבטו לאחיו שמעון. בלי לחכות לאישור ממנה נטל את ידו של אחיו, ניתק את שניהם מאימם ואמר בקול בוגר ורציני:

“שמעון, בוא.“

שני הילדים צעדו יחד, מרדכי בצעדים מהירים ושמעון נגרר אחריו. מרדכי נעמד ליד דודו ואילו שמעון אחז בידו של יהודה, השפיל מבט מבויש ונצמד עוד יותר לאחיו הבכור. יהודה משך אליו את הבנים, התכופף לעבר ראשיהם, חיבק אותם ונישק את מצחם, נזהר לא להסיט ממקומן את הכיפות הגדולות שעיטרו את קודקודיהם.

בכי דק פילח את השקט והצטרף בדואט חרישי לרשרוש בריזת הבוקר הקיצית בעצי הפאטיו. יהודה נשא מבטו לעבר בנותיו הצעירות, שלא הצליחו לעצור בעד יפחותיהן. מצחו הסגיר קמטי דאגה לילדות, ובעיניו שלח להן מבט המבקשן להתגבר על רגשותיהן, למען בני דודם הצעירים. קול היבבות נדם באחת.

“מרדכי ושמעון, קֶרִידוֹס (יקרים),“ נשא קולו ואמר, “זכיתם באבא מיוחד מאין כמוהו. הקהילה כולה מתגייסת למענו, ונעשה הכול עד שנמצא אותו. שמואל, יצחק, אפרים ומנשה בנינו האמיצים יוצאים היום למסע ארוך ומסוכן. הם יהפכו כל אבן כדי למצוא את עקבותיו ואני רוצה שאתם, שניכם, תהיו אלו שייתנו להם, לכל אחד מהם, את הקמעות המיוחדים שנתן לי עבורם הרב המקובל, הצדיק הנסתר המכובד שלנו, יזכה לחיים ארוכים, אשר את שמו לא אזכיר כאן מפאת כבודו וקדושתו. ארבעה קמעות מיוחדים נתן לי הצדיק, כל אחד מהם יגן על הנושא אותו ויוביל אותו בעזר השם בשלום למחוז חפצו. זכות גדולה היא עבורכם,“ הפנה מבטו לעבר השליחים, “לשאת את הקמע העתיק ועתיר העוצמה הזה, מסדרת ‘אַל עֲשָׂרָא׳, הן עשר הספירות.“

הרב יהודה נשם עמוקות, כמו להגביר את רושם דבריו, והתחיל לספר:

“מדור לדור עוברת האגדה אודות עשרה קמעות שהגיעו לבית הכנסת הגדול והעתיק שמעל מערת אליהו. מספרים כי קמעות אלו נכתבו על ידי גדולי הכוהנים שחיו בימי בית ראשון. מעל אלפיים שנה נשמרים הם בקרבנו כאוצרות סגולה, מועתקים בחרדת קודש על ידי יראים ושלמים בלבד, ומועברים למשמרת פיקדון מאב לבנו בחשאי ובסוד. ההנחיות מפורשות: מותר להשתמש בהם לצורך מטרה אחת ויחידה, להיות לעזר והצלה עבור יהודים שנקלעו לסכנה. כוח נסתר יש להם, לעשר הקמעות הללו: בכוחם למצוא זה את זה. הם יוליכו את הנושאים אותם למרחקים מופלגים, גם אם יידרשו לשם כך נדודים חוצי ארצות ויבשות, ויפגישו ביניהם. הקמעות הקדושים עוברים מדורי דורות במשפחתו של מואיז אביכם,“ החזיר הרב מבטו לעבר הילדים מרדכי ושמעון, שהאזינו לדבריו בעיניים פעורות לרווחה, “או בשמו שקראו לו בברית המילה, משה בן ריינה מלכה. סבתכם הטובה ריינה מלכה, תיבדל לחיים ארוכים, היא ילידת ארם צובא, צאצאית למשפחת צרויה, משושלת אותה משפחת כוהנים שהקמעות הללו עוברים בה מזה דורות רבים בסוד גדול. אתם, מרדכי ושמעון, הייתם אמורים להיחשף לפרט זה מחיי משפחתכם וקורותיה עם הגיעכם למצוות; אמורים הייתם לשומעו מפי אביכם. אך רוצה האלוקים לחשוף אתכם כבר היום הזה לייחוס האילן העתיק ממנו באתם.

“כמו בכל אחד ממסעותיו הקודמים, מואיז שלנו יצא לדרכו, נושא עימו אחד מעשרת הקמעות העתיקים. בעזרת השם, הקמע השמור עימו יוכל למשוך אליו לפחות אחד מן הבחורים האמיצים שלנו, ולסייע בהשבתו אלינו. המקובל הצדיק מחאלב הסכים להכין לכל אחד מכם,“ כאן הפנה דבריו לעבר ארבעת השליחים, “בנוסף לקמע העתיק, עוד שלושה קמעות לכל אחד, לסגולה וברכה. הם מיועדים לאנשים שייקרו בדרככם ואשר יש בידם מידע, כדי לעודדם לחשוף את צפונותיהם בפניכם ולשתף אתכם בידוע להם על שאירע למואיז. קיבלנו החלטה לעשות כל שביכולתנו כדי לשפוך אור על התעלומה, לכן אנא עשו בהם שימוש.

“בניי יקיריי! יוצאים אתם היום לארבע רוחות העולם, מלווים בהדרכה והגנה שמימית, כמו גם באמונה כי הקמע העתיק שעליכם, ימשוך אתכם לעבר מקום הימצאו של האבא הצדיק של שני הילדים הזכים פה, ויסייע לכם להחזירו אליהם.“

מרדכי הקשיב בעיניים פעורות, שותה בצמא כל מילה שיצאה מפי דודו החכם. לראשונה בחייו זכה להיות שותף לידע נסתר, לחלוק סוד השמור לגדולי הקהילה ונבחריה בלבד. הגילוי שהוא עצמו הינו נצר לשושלת מקובלים מכובדת ומרוממת כל כך, הימם אותו. כאילו סופת ברקים ורעמים התחוללה בראשו הצעיר. התרגשותו הייתה כה גדולה, עד כי לשבריר שנייה מצא עצמו מודה על הרגע. עד היום שמע על מקובלים וכוהנים רק באגדות מפי רבו, הרב משה חיים בן עזרא, שסיפר ב׳חדר׳ סיפורים שתמיד קסמו לו, אך לא ידע כיצד עליו לקבלם. עד למעמד הזה תהה בליבו האם סיפורי אמת הם אלו, או שמא לקוחים הם מהדמיון ונועדו למשוך את סקרנותם של ילדים, ובמסווה מתוחכם זה להעביר להם דברי מוּסר. שמעון עמד לידו, הקשיב גם הוא אך נדמה כי אינו מצליח לעקוב אחר הדברים ובטח לא להבינם לעומקם. מבטו של שמעון נדד לאימו, מחפש בפניה מענה לפשר הדברים ובעיקר מבקש מפלט.

“...הבטחה אחת דרש ממני הצדיק הנסתר להבטיח לו, ואני מעביר את קיומה אליכם. לא משנה מה יהיו הכוחות שתפגשו בדרך, אל לכם למסור את הקמע העתיק ‘אל עשרא׳ שבידכם לאיש. עליכם לעשות ככל יכולתכם, ואף מעבר לכך, להשיבו אלינו.“

ריינה עצמה עיניה. “דִּיוֹס טוֹדוֹ פּוֹדֶרוֹסוֹ (ה׳ כול יכול),“ מלמלה בלי קול, “אבינו שבשמיים, ריבון על, למה? יתברך שמו, למה?“

למה היו צריכות לעבור כל כך הרבה שנים של שקט, רק כדי שהכול יתפוצץ עתה ברעש כזה שלא ידעה הקהילה מעודה, ועוד בערוב ימיה? למה?

עוד כילדה הכירה ריינה היטב את מוצאה המיוחס. אביה, מקובל נסתר וצדיק גדול בעצמו, העביר לה בסתר סודות ויכולות נסתרות. הוא לימד אותה שיטות של מקובלים להעביר מחלות, לזהות סכנות, לטפל בקללות ולהמתיק דינים. האמון שנתן בה החמיא לה, אך עוד בצעירותה חדלה ריינה להיעזר במתנות הללו שקיבלה מאביה. דברי חתנה, רבי יהודה נואה, מצאוה לא מוכנה ועוררו בה בעוצמה את זכר אביה, כרוך בקשר בל יינתק עם זכר נעוריה בארם צובא, היא חאלב. הידע שרכשה בעבר בחוכמת הקבלה הנסתרת החל מציף את ראשה וכמו נבע מבעד לסכר שנפרץ, סודק את חומת ההגנה שבנתה סביב ליבה. עוד ועוד זיכרונות המשיכו לזרום בה והיא החלה לחוש, בהתחלה בעל כורחה, כבת הנמשכת בחבלי קסם לשוב הביתה לאחר היעדרות ארוכת שנים. היא מצאה עצמה נאבקת בזהותה ההיא מפעם, נאחזת בכאבה על מואיז שלה כטובע הנאחז בבול עץ במים סוערים.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il