דף הבית > סימנים בעץ
סימנים בעץ / אן רוז
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2020
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 447

סימנים בעץ

         
תקציר

"אתה חושב שאהבה כזו יכולה להכות פעמיים באותה תקופת חיים?"
"לא, אבל היא יכולה להיות חזקה יותר ולהכות במקום שונה בלב, כמו הברק אשר מכה פעמיים, נדיר אבל לא בלתי אפשרי, רק תאמיני."

בן
אני לוחם אש. אני מציל חיים, זו העבודה שלי. כשהבחנתי בה בין הלהבות לא חשבתי פעמיים והוצאתי אותה מהחדר הבוער, אבל לא רק אותה נשאתי משם, אלא גם מחברת מרופטת שהייתה צמודה לחזה שלה. הכנסתי אותה למעיל כדי להגן עליה מפני הלהבות, התכוונתי להחזיר אותה, אבל הסקרנות שלי גברה והתחלתי לקרוא את מילותיה. לא יכולתי לעצור, והבטחתי לעצמי שאסלק את הצער ואת העצבות מנשמתה גם אם יהיה זה הדבר האחרון שאעשה.

סול
אני עם אהבה סיימתי. אם אהבה עצומה כמו שחוויתי עם הראל הסתיימה בכאב כזה, אני לא רוצה לשמוע את המילה 'אהבה'. אז למה אני נמשכת אל עיני הנמר שלו כמו לאש? אני יודעת שכמוני גם הוא מתמודד עם אותם יחסי אהבה־שנאה עם חלק בנשמתו. המבט בעיניו מוכר מכדי לפספס אותו, זה כמו להביט במראה. 
אני צריכה להציל אותו כפי שהציל אותי, אני רק צריכה לוודא שהלב שלי לא יעמוד בקו האש. 

"סימנים בעץ" מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא רומן עכשווי על אהבה שתתפוס אתכם לא מוכנים ותגנוב את ליבכם. ספר נוסף מאת הסופרת, "בלו סקיי", יצא גם הוא בהוצאת יהלומים, כיכב ברשימות רבי המכר וזכה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרולוג

 עשיתי את זה. באמת, באמת עשיתי את זה. הלב שלי עומד להתפוצץ, הוא פועם חזק כל כך, מהר כל כך, ואני מרגישה שהוא נוגח בכלוב צלעותיי ורק מחפש דרך לברוח החוצה.

שבוע הספר הגיע, אני עומדת מול דוכן הספרים ולא מצליחה להכיל את האושר המציף אותי. זהו זה, זה כאן מולי, החלום שלי, נח לו בין ספריהן של הסופרות הגדולות, שלא פספסתי אף ספר שלהן. אני מביטה בו, בספר שלי. שלי. אלפי מילים אשר נשזרו תחת אצבעותיי ונכרכו באהבה. אסופה צבעונית של מחשבות, אמונות ורגשות וכולן שלי. אף שאיני יודעת עדיין מהי ההרגשה כשמביאים ילד לעולם אני מוכנה להישבע שכך אני מרגישה – לאחר היריון ארוך ומייגע.

אין־ספור ימים ולילות העזתי לחלום ועכשיו אני ערה, עומדת כאן בעיניים פקוחות לרווחה והוא לא נעלם. הפעם החלום לא התפוגג עם עלות השחר, הוא נשאר איתי גם כשאני ערה לחלוטין, והוא שלי.

 

פרק 1
בן

המשמרת הארוכה ביותר בהיסטוריה מסתיימת סוף סוף. משום מה דווקא במשמרת שלי כל ניצוץ קטן הופך לשרפה משתוללת. אני מתרחץ בתחנה וממהר להגיע אל הספרייה העירונית, חייב להחליף את הספרים ששאלתי עבור אבא וליפול על המיטה הקרובה כמה שיותר מהר. אני מותש, המשמרת האחרונה גבתה ממני כוחות עצומים ואין לי מושג איך אני עדיין עומד.

"היי, בן." חנה, המתנדבת הפנסיונרית מתקרבת אליי בצעדים מהירים, חצאיתה הפרחונית מסתבכת בין ברכיה בכל צעד.

"היי, חנה." אני מחייך אליה ומניח את שלושת הספרים שבחרתי על הדלפק.

"מה שלום אבא?" היא מתעניינת בחיוך גדול, חושפת שורה מושלמת של שתלי חרסינה.

"את יודעת," אני מושך בכתפיי. "עדיין אבא."

היא מגחכת ומתיישבת מעבר לדלפק. ההיכרות שלי עם חנה התחילה כשהייתה בת זוגו של אבא, לפני התאונה. אישה מדהימה ומלאת שמחת חיים. אבא אהב אותה אהבת נפש עד כדי כך שהחליט לשחרר אותה ממנו. אני עדיין חושב שזאת הייתה טעות ושחנה היא בדיוק מה שהוא צריך, אך משום שעדיין לא נולד גבר עקשן יותר מגדעון גבע אין שום סיכוי לשנות את דעתו בעניין. תאמינו לי, ניסיתי.

"אז מה אתה לוקח לטרחן הזקן הפעם?" היא מסדרת את משקפיה על גשר אפה ומושכת את הספרים מהדלפק. "גיום מוסו, הרלן קובן ו... 'בארבע ידיים', ענבל אלמוזנינו, אה? הממ... בחירה מעניינת." היא מביטה בי בזווית העין בלי להרים את ראשה ואני מביט בה בשאלה. "אבא נעשה שובב לעת זקנה, מה?" היא מבהירה, או לפחות מנסה להבהיר. "אוי, שאני אמות... ג'ייקוב טורס האגדי..." היא מנפנפת בידיה על פניה ואני מתחיל לחשוד שלקחתי ספר אחר מזה שחשבתי.

"אני לא מבין, לקחתי ספרי מתח, לא?"

"שייהנה!" היא מחייכת, מוסרת לידי את הספרים ומוסיפה קריצה. או־קיי, או שנתקע לה משהו בעין או שהיא מתחילה לאבד את שפיותה לעת זקנה.

אני מודה לה ופונה אל היציאה, אך תשומת ליבי נמשכת אחר אישה העומדת בגבה אליי. הדבר הראשון והבולט ביותר בה הוא שיער דבש, גלי וארוך בצורה בלתי רגילה. הוא גולש על גבה, על מותניה, עד מעט מעל ברכיה.

"אתה חושב מה שאני חושבת?" חנה מופיעה לצידי ואני מפנה אליה מבט שואל. "זה המווון שיער, אני בטוחה שתקציב השמפו שלה הוא כמו הגירעון של מדינת ישראל."

בהיעדר היכרות עם שמה צף במוחי רק שם אחד, רפונזל. היא מתחילה לפסוע לאורך מדפי הספרים, מבטה מרחף מספר לספר וידה מתרוממת ומלטפת אותם. קרן אור חודרת מבעד לחלונות הגבוהים ומתאר גופה כמו מתעטף בהילה זוהרת. היא נראית כמו דמות מצוירת העוברת בשדה פרחים ומלטפת עלי כותרת. כה מנותקת, כה שונה בנוף הזה. אני מהופנט, לא מצליח להתיק את עיניי ממנה.

"היי, בן!" חנה נוקשת באצבעותיה מולי.

"את מכירה אותה?" אני מחווה בסנטרי לעבר רפונזל אשר מוסיפה להתהלך בין מדפי הספרים ונעלמת מעיניי.

"את סול?" אני מחייך, אין שם אחר בכל העולם הזה שיכול להלום את קרן השמש הזאת. "בחורה מסכנה," חנה נאנחת. "היא מגיעה לכאן כמעט בכל יום, עוברת בין המדפים, מלטפת את הספרים, לפעמים יושבת על הרצפה בין המעברים ובוהה בהם, ואז פשוט קמה ועוזבת."

"מה הסיפור שלה?" בתוכי נובטת תחושה מוזרה, סקרנות מהולה בחמלה.

"מי יודע?"

"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותה כאן?" אני מבין ששאלתי בקול כשחנה ממהרת להשיב שרוב הזמן אני לא מגיע בשעה הזאת. אני מציץ בשעוני.

"בן," היא מניחה אגרופיה על מותניה, על פניה מבט נוזף. "שלא תחשוב על זה!"

"שלא אחשוב על מה?" עיניי נודדות אל המעבר.

"היא לא עוד כיבוש. אתה שומע אותי? היא עברה מספיק בחיים מכדי להיפגע שוב!"

"חשבתי שאת לא יודעת מה הסיפור שלה," אני מחייך והיא מושכת בכתפיה ונעלמת מאחורי הדלפק.

החיוך נמחק לגמרי מפניי כשסול, המכונה בראשי רפונזל, מגיחה החוצה. היא לובשת חצאית מעוטרת ארוכה וחולצת מלמלה לבנה החושפת את כתפיה. מעולם לא ראיתי יופי מרהיב כזה. ידיה ממוללות את רצועת התיק הקטן התלוי בהצלבה על גופה, והיא מתהלכת בעולם משלה, כמו מרחפת בתוך בועת אור. היא מרימה את ראשה ועיניה נפערות כמו איילה הלכודה באורם של פנסי מכונית. אני חושב שאני עומד לצנוח לרצפה, אם אני עדיין עומד. עיני שקד ירוקות וגדולות ננעצות בי, עיניים יפות כל כך ועם זאת עצובות כל כך. היא מנתקת את מבטה וחולפת על פניי במהירות, מותירה אחריה ניחוח קסום של פרחים ותוגה.

"מה עובר עליך?" אבא עוצר את ידי כשאני מושיט אותה לכיוון השמפו. "זאת הפעם השלישית שאתה מורח לי שמפו, השיער תיכף ינשור לי." הוא מגחך ואני מתנצל. "או־קיי, מי זאת?"

"אני כזה שקוף?"

"אתה כזה שקוף." הוא מהנהן ומסמן בעיניו לעבר המגבת התלויה על הקולב.

אני משחיל את כתפי מתחת לזרועו ומרים אותו החוצה מהאמבטיה. כשהוא יושב בכיסא הגלגלים אני מושך את המגבת ומנגב ממנו את שאריות המים. אני לא חושב שיש אדם בכל העולם שמכיר אותי כפי שהוא מכיר, לפעמים אני בטוח שהוא קורא מחשבות, או אפילו שותל אותן במוחי ויודע הכול שנייה לפני שאני חושב עליהן.

אני מסיים להלביש אותו, מוציא את כיסא הגלגלים אל המרפסת ומניח על השולחן הקטן כוס בירה ואת ערמת הספרים שלקחתי בשבילו מהספרייה. אבא שלי הוא תולעת ספרים מהסוג הטורף. למצוא ספר שעדיין לא קרא הופך להיות קשה משבוע לשבוע, אך בקצב שההוצאות פולטות את הספרים החוצה אני חושב שנהיה בסדר. על כל אחד שהוא קורא יוצאים שניים חדשים.

"אז?" אבא לוגם ארוכות מכוס הבירה ומוחה את פיו בידו הבריאה. "אתה רוצה לספר לי עליה קצת?"

"אין מה לספר, אני לא יודע עליה כלום." אני מסביר לו שבסך הכול ראיתי אותה בספרייה ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.

"מה שלום חנה?" הוא שואל כלאחר יד תוך כדי קריאת התקציר של אחד הספרים.

"חנה בסדר גמור. היא שאלה עליך." צל של חיוך חולף על פניו, והוא מדכא אותו מייד.

הוא חושב שאני לא רואה איך עיניו נדלקות בכל פעם שאני מזכיר את שמה, בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע אותו שהוא צריך אותה בחייו, שהיא אוהבת אותו ושהוא לא חייב לוותר עליה רק בגלל תאונה מטופשת. כשראיתי שניסיונותיי חסרי תועלת פשוט הפסקתי לנסות, אבל זה קורע אותי מבפנים לדעת כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מונע מעצמו וממנה אושר ומתחפר בבדידותו בין הקירות האלה. על דבר אחד אני שמח. על הספרים האלה אשר מאפשרים לו לברוח מעט מכיסא הגלגלים הזה ולצאת מגופו אל סיפור אחר, אל חיים מרתקים שבהם הוא לא צריך שהבן שלו ירחץ אותו או יחליף את בגדיו.

בתשע בערב אני קורס על המיטה שלי באפיסת כוחות ועל אף העייפות הרבה אני לא מצליח להירגע. עיניים ירוקות ועצובות טורפות את שנתי ואני לא מצליח להוציא אותה ממחשבותיי. מאז יסמין אפילו לא הסתכלתי על אחרת. אני מניח שזאת הסקרנות שמושכת אותי אליה בחוטים שקופים. אני חייב לדעת מה מסב עצב כזה לאישה צעירה ויפהפייה, אני חייב לחזור לשם.

פרק 2
סול

אני פוקחת עיניים באיטיות, אור קלוש הנכנס מבעד לתריסים מכריז על יום חדש, עוד יום בלעדיו. אני מפנה את ראשי אל הצד שלו במיטה, הצד שהיה שלו, אני מזכירה לעצמי. ידי עולה מעצמה ומלטפת את הכרית, לא נשאר זכר לריח שלו שהיה ארוג בסדיני הכותנה. אני מתכווצת בגעגוע, הייתי נותנת הכול כדי להריח אותו שוב, להרגיש את הידיים שלו על פניי כשהיה מעיר אותי בבוקר. זה לא יקרה יותר, לעולם לא ארגיש אותו שוב. את עשית את זה, את הבאת את זה על עצמך, מזכיר לי קול קטן בראשי, כמו בכל פעם שאני רק מעיזה לחשוב עליו. מתי כבר הכאב הזה ירפה ממני? מתי הוא יעזוב אותי במנוחה? אני מכבה את השעון המעורר שהפך למיותר מאחר שכבר שנתיים אני מתעוררת ממש לפניו. מתברר שהשעון הביולוגי שלי מקדים בכמה דקות.

"בוקר טוב," אני מברכת את מרסל הסייעת שלי.

כבר שלוש שנים אנחנו עובדות יחד ואני לא רואה את עצמי עוברת אפילו יום אחד בלעדיה. למזלי, נדירות הפעמים שהיא מנצלת את היום החופשי שלה. 'אני מעדיפה לגזור ניירות ולנגב ישבנים של ילדים מאשר להיות יום אחד עם בעל בפנסיה שלא מפסיק לקטר'. זאת התשובה השגורה בפיה בכל פעם שאני שואלת מה היא עושה בגן ביום החופשי שלה.

"סול!" נשמעות קריאותיהם של אביה ושל טל הרצים לקראתי. אביה אוחזת בחוזקה פיסה מפאזל וטל מושך אותה אחורנית מחולצתה.

"היי!" אני מרימה את ידי ועוצרת את מרוצתם.

"היא חטפה חלק מהפאזל שלי!"

"הוא לא רוצה לשתף אותי!"

הם צועקים יחד, מנסים להתגבר זה על קולו של זה.

"אביה," אני משתופפת מולה. "אנחנו לא חוטפים משחקים מחברים."

"אני לא חבר שלה בכלל!" טל זועם ומשלב ידיים על חזהו הקטן.

"זה פאזל של נסיכות, לא של בנים!" היא מזדעקת ומפרקי אצבעותיה מלבינים סביב פיסת הפאזל המסכנה.

"אביה, עכשיו טל מרכיב את הפאזל הזה. אם הוא יסכים תוכלו להרכיב יחד. אם לא, תצטרכי להמתין בסבלנות עד שיסיים ואז תרכיבי בעצמך." אני מלטפת את שערה ופורשת את כף ידי מולה. אביה מעקמת את פיה, נושפת בתסכול ומניחה בכף ידי פיסת פאזל ורודה. "טל?" אני פונה אליו. "אתה מוכן לשתף את אביה במשחק? אולי אם תרכיבו יחד תסיימו מהר יותר ואז תוכלו להיות העוזרים שלי היום." עיניהם הקטנות נפערות בהפתעה, הם מהנהנים בהתלהבות, חוטפים את הפיסה מידי ורצים חזרה לשולחן המשחק.

"מה?" אני מרימה את עיניי אל מרסל העומדת בשילוב ידיים ועל פניה חיוך ידעני.

"אני אוהבת לראות איך את פותרת משברים. את מעולה עם ילדים, את תהיי אימא מדהימה. אני... סול, אני מצטערת," היא ממהרת להתנצל, מבינה מה אמרה.

"זה בסדר," אני מחייכת אליה. היא בסך הכול הייתה נחמדה ואמרה מה היא חושבת. בזמן אחר, במקום אחר, דבריה היו מחמיאים לי. עכשיו הם כמו סכין בלב.

השעה ארבע אחר הצהריים, אחרון הילדים עוזב ומרסל ואני מכינות את הגן למחר.

"סול," מרסל נועלת את השער ופונה אליי. "אולי תבואי אלינו לארוחת ליל שבת, שחר יבוא עם הבנות והם ישמחו לראות אותך."

"אולי," אני עונה את התשובה הקבועה. בכל פעם שמרסל מזמינה אותי להתארח בביתה אני דוחה אותה בנימוס, מעדיפה להיות לבד או לבלות את הערב עם אריקה. בפעם היחידה שהסכמתי להתארח, המשפחתיות והחמימות של מרסל הייתה עבורי כמו מנת יתר של צער. היא הזכירה לי את כל מה שאי פעם חלמתי עליו, את כל מה שלעולם לא יהיה לי. די לי בפעם אחת.

כמו בכל יום באותה השעה אני מחנה בחניה הגדולה של הספרייה העירונית, עומדת מול דלת הזכוכית, ממלאה ריאותיי באוויר כמו מתכוננת לצלילה ארוכה, מנסה לנסוך בעצמי מעט אומץ. הדלתות נפתחות בפניי ואני צוללת פנימה. אני עושה את זה כבר חודשים. הטקס הפרטי הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלי. לפני שנה לא הייתי מעיזה אפילו לחשוב על המקום הזה, נמנעתי ככל שיכולתי, אבל בסופו של דבר זה היה חזק ממני. עד היום אני לא יכולה לשכוח את הפעם הראשונה שקיבלתי די אומץ והסכמתי להיכנס הנה. החברה הכי טובה שלי החליטה 'להפתיע' אותי וקשרה צעיף סביב ראשי כדי שלא אוכל לראות לאן היא מובילה אותי. ברגע שהסרתי את כיסוי העיניים כשלו רגליי וקרסתי ארצה. כל גופי רעד ולא יכולתי לזוז, אך מפעם לפעם זה הלך ונעשה קל יותר ועל כך אני מודה לה. אני חושבת שהיא היחידה שידעה מה אני צריכה עוד לפני שידעתי אני. אריקה, שהיא במקרה גם בת דודתי, היא חברתי הטובה ביותר. לפעמים אני חושבת שבטעות היא נולדה לאימא אחרת. אפילו אימא נהגה לומר שהיינו צריכות לצאת מאותו רחם. המילה השנייה שאמרתי, אחרי 'אבא' כמובן, הייתה 'קוּקָה'. אריקה מן הסתם היה שם מסובך מדי. הכינוי הזה דבק בה ועד לרגע זה עבורי היא תמיד 'קוּקה'.

"היי, סול!" חנה מחייכת אליי מעבר לדלפק. אני מחזירה לה חיוך וניגשת אל אחד המעברים, ידיי מתרוממות מעצמן, חולפות על הספרים, אצבעותיי מעקצצות ואני משתוקקת לשלוף ספר ורק להריח את הדפים, אך אסור לי. הפיתוי גדול, אך אני לא יכולה לעשות את זה. הספרים לנצח יישארו אי שם על המדף. הם מוגנים שם, וכך גם אני.

אני יודעת שזה נשמע לא שפוי, אך זה לא תמיד היה כך. עד לפני שלוש שנים ספרים היו חלק בלתי נפרד ממני. לא היה עובר אפילו יום אחד ללא קריאה או כתיבה. היו זמנים שהרגשתי שהספרים לא עומדים בקצב הקריאה שלי ולא יצאו לאוויר העולם מהר מספיק. אך היום? היום אני מרגישה שאם רק אפתח ספר – השמיים ייפלו עליי.

מבלי לשים לב רגליי נושאות אותי אל המעבר האהוב עליי, 'הרומן הרומנטי'. הדופק שלי עולה כשאני חולפת על פני הספרים שכה אהבתי, אני גולשת אל הרצפה, משעינה ראשי לאחור ועוצמת עיניים, רק להיות באותו חלל עם הגיבורים שלי כבר מרגיע אותי.

* * *
"זהו, אני מאוהבת!" קוקה פורצת אל חדר השינה שלי ומשליכה על המיטה ספר כחול שעל כריכתו מתנוססת מטפחת משי אדומה. אני אוספת את הספר הנושא את השם 'תחרה וצבע' והופכת אותו, אבל קוקה חוטפת אותו מידיי. "אנחנו לא קוראות תקצירים!" היא מטיחה אותו חזרה והוא מנתר מעט על המיטה. "עומדת כאן אישה מסכנה ואומרת לך שהיא מאוהבת ואת לא מתייחסת," היא אומרת בקול בכייני שלא משכנע אף אחד.

"אם אני לא טועה, זה מה שאמרת על כריסטיאן גריי... ועל גדאון, ועל ג'סי ועל קולטון ועל..."

"או־קיי, או־קיי, הבנתי!" היא מעקמת את אפה וצונחת על המיטה בעיניים חולמניות. "אבל בן סטורם הוא... פאקינג בן סטורם! אוי בן," היא נאנחת ואני מגחכת. "אל תגחכי, גברת גרינברג!" קוקה נוזפת בי. "לא כולנו זכינו להתחתן עם אחת הדמויות שאנחנו קוראות עליהן!" אני מגלגלת עיניים כי אני יודעת בדיוק מה יגיע עכשיו.

"בואי לא נשכח מי הכיר לך אותו," אנחנו אומרות יחד.

"הראל הוא לא דמות מספר, אבל הוא הכי קרוב, והוא שלי אז... אין החזרות!"

"את לא חברה." היא משרבבת שפתיים. "את לא יודעת לחלוק."

אני צוחקת ומסלקת אותה מחדר השינה כדי שאוכל לסיים להתלבש.

* * *
"סול, חמודה." יד חמה מנערת אותי קלות ואני פוקחת את עיניי ומבינה שנרדמתי על הרצפה. אני מכחכחת בגרוני במבוכה ונעמדת בגמלוניות. "שוב נרדמת כאן." על פניה של חנה חיוך מנחם. אני שונאת את החיוך הזה.

"אני לא ישנה כל כך טוב." אני מיישרת את שמלתי ומהדקת את הצמה לראשי.

"את רוצה לשאול ספר? אולי רק הפעם תיקחי משהו? קיבלנו ספרים חדשים מהוצאת 'אהבות', מה את אומרת?"

אני מנידה בראשי במרץ. "תודה, חנה, אבל לא הפעם." ולא אף פעם! אני משננת במוחי, עוקפת אותה ויוצאת בזריזות מהמעבר, מנסה לחמוק כמה שיותר מהר ממבטיה האמפטיים מדי. אני מביטה מעבר לכתפי בזמן שאני פונה שמאלה וגופי נחבט בחוזקה בגוף ענקי.

"היי, את בסדר?" ידיים גדולות מייצבות אותי לפני שאני מועדת.

"מצטערת, לא שמתי לב לאן אני הולכת," אני מתנצלת ומביטה בספרים שנשמטו מידיו. אני יודעת שהנימוס מחייב לפחות לעזור לו להרים אותם, אבל אני לא יכולה לגעת בהם. אני מרימה את ראשי בזהירות, מצפה לראות את הסלידה בעיניו, אך מבטינו מצטלבים וליבי שוקע בין צלעותיי.

"זה בסדר," הענק אומר בקול עמוק. "הייתי צריך לאותת לפני שפניתי." אני לא חושבת שאי פעם ראיתי עיניים כאלה ולא מצליחה להחליט אם הן חומות עם נקודות דבש בהירות או עיני דבש המנוקדות בגוונים של חום. קמטים זעירים מעטרים את זוויות עיניו וחיוכו מאיר את פניו בזוהר הנראה כאילו בוקע מנשמתו וזורח בעיניו.

"היי, בן." חנה מופיעה מאחוריי, מנתקת אותי ממבטו אשר משום מה לא מש ממני אפילו לשנייה.

"למה אתה מסתכל עליי ככה?" אישוניי מתרוצצים לכל הכיוונים במבוכה.

הוא מנער את ראשו, עדיין מחייך. "אני מצטער, לא התכוונתי לנעוץ מבטים. אני..." הוא משתופף ואוסף את הספרים.

"אני מבינה שאבא שוב שובר שיאי קריאה. אתה כבר מחזיר לי אותם?" חנה מושיטה את ידיה אל הספרים.

"לא, הוא עדיין לא סיים, עברתי כאן במקרה וחשבתי לבחור ספרים לשבוע הבא."

היא מביטה בו בחוסר אמון ואני מנצלת את היסח הדעת כדי לחמוק החוצה. כשאני מתקדמת לעבר דלתות היציאה אני מביטה מעבר לכתפי. למה הוא עדיין מביט בי? אני מסובבת את ראשי במבוכה ויוצאת.

מה חשבו הקוראים? 4 ביקורות
אלינור לוגסי
9/12/2020 22:58
״סימנים בעץ״ - אן רוז הוצאת יהלומים, 2020 בן גבע הוא כבאי סקסי, רגיש עם לב מפוצץ ברגשות אשם. הכאב אינו מניח לו, תופס את גופו ומכביד עליו כאילו היה שרשרת ברזל. הוא מטפל באביו הנכה ודואג להביא לו ספרים מהספרייה כל שבוע מחדש... סול, היא גננת מדהימה, ואישה עוצמתית המחזיקה בתוכה לא מעט כאב, סיפור מטורף שהנזק שלו משפיע על העתיד. כל דבר שהיא עושה מלווה ברגשות אשם כבדים, היא מרגישה שתחושת הבגידה תמיד תעטוף אותה, לא תיתן לה מרגוע, היא מרגישה שנגזר עליה חיי בדידות. היא בטוחה שהחומות ימשיכו להגן עליה. ביום שבן רואה את סול בספרייה העולם מתרסק, שניהם מבינים במבט ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, לטוב ולרע. הם נלחמים בזה- כי ככה ההגיון מאפשר, להילחם, לא להיפתח, לא לשחרר. יש משהו מענג ביכולת להישאר בבועה. בועה מגנה עלינו מחוויות מאכזבות, מכאב, מבגידות, שקרים, מגנה עלינו מכל הרוע שיש מסביבנו. אבל האם אנחנו חיים באמת? האם לחיות בתוך חומות מברזל מגן עלינו? או עושה את ההפך? בן שיודע מה הסיפור של סול, גורם לה לספר לו- כדי שחלילה לא תגלה את הנורא מכל ותתרחק ממנו. היחסים שלהם זה כמו רכבת הרים מטורפת ללא חגורות, מתרחקים ומתקרבים לתהום, וחלילה. האם סול תוכל לסמוך על בן? תוכל לנפץ את החומות שבנתה? האם בן יוכל להשתחרר מכבלי העבר, מהסוד שהוא מסתיר? האם הם יוכלו להתגבר על המכשולים? הספר כתוב בשפה נפלאה המכניסה את הקורא לעלילה פתלתלה ומרגשת. דרך דמויות נהדרות הלקוחות מהמציאות, דרך סיטואציות שמרביתנו נאלצים להתמודד איתם, דרך היכל התהליך- הספרים שכולנו קוראים, הכבוד לסופרות הישראליות- כל זה גורם לתחושת הזדהות והנאה רצופה. ?????????? ‏https://bbooks.co.il/book/סימנים-בעץ-אן-רוז/
sallyboo163
13/12/2020 09:39
סימנים בעץ/אן רוז(והכוכבת מתחת למסכה- חנית מור יוסף) הוצאת יהלומים אני לא יודעת איך לגשת לסכם את הספר הזה. חוויתי פה כל כך הרבה רגשות, היו דמויות שהצחיקו אותי עד לכדי דמעות, היו דמויות שריגשו אותי גם עד לכדי דמעות(יצאתי בכיינית מכאן ומכאן??). חנית, תודה רבה על ספר מטלטל ומרגש בטירוף?? קטעי היומן השאירו אותי המומה עם לב דוהר בקצב מסחרר. אחרי כל פיסה מהיומן, פיסה מהאמת, לקחתי לי רגע עצרתי הכל עצמתי עיניים ודמיינתי לי את הסיטואציה. עם כל מילה שלך עזרת לי להתחבר לסול ולבן, גרמת ללב שלי להתרסק למיליון חתיכות ולהעז להתחבר מחדש כי זרעת בי תקווה ואהבה. אהבתי את המחווה המקסימה לסופרות הישראליות, זיהיתי הרבה שמות גם של דמויות, אהבתי שבנית את הסיפור בהדרגה ולא בבום, לכל דבר היה את הזמן לחשיפה בפאזל הגדול בסיפור. אהבתי שיצרת פחדים מציאותיים, התקדמות מציאותית, לא היה פה סיפור מהאגדות נתת לנו הקוראות שלך מציאות מטלטלת עם האמת הכואבת ותקווה לטוב יותר. נהניתי, התרגשתי, השכלתי(דיברת פה על נושא חשוב ביותר והייתי ממש שמחה אם תעשי עליו דיון קריאה בהמשך ??) ממליצה מכל הלב, ספר שכל אישה בעיניי צריכה לקרוא?????? הצלחתי לסקרן אתכם??? לינק לרכישת הספר????????????: https://bbooks.co.il/book/סימנים-בעץ-אן-רוז/ לינק לשאר ספריה של אן רוז????????????: https://bbooks.co.il/product-category/סופרים/אן-רוז/ לינק לדף הסקירות שלי??: https://m.facebook.com/Sallysreview/?ref=bookmarks
מיכל
30/12/2020 10:05
סימנים בעץ/ אן רוז הוצאה: יהלומים זה סיפור על הזדמנות שנייה, על חמלה וסליחה לרוב כלפי עצמינו.?? בעיקר כשחנית מור יוסף התגלתה בפנינו כלא אחרת מוח היצירתי של אן רוז, חייבת לומר שהייתי מופתעת, לטובה. אז מה היה לנו? ???? ???? ???? ?? דמויות חזקות, מלאות רגש ?? עלילה הכוללת בתוכה דמויות מפתח מעולם הדף - סופרות, הוצאות ואפילו דמויות שונות מספרים ?? כל הפנטזיות שאפשר לחשוב עליהן ?? המון צחוקים ושטויות בקיצור, היה נפלא, רוצה עוד!!!
sararn
6/7/2021 22:44
סימנים בעץ / אן רוז יהלומים הוצאה לאור נתחיל בזה שהסופרת היא משלנו. כבוד ?? ומורידה בפניה את הכובע. ?? התחלתי לכתוב מייד עם הדף הראשון. אתם מאמינים? סול עושה את מה שאני הכי אוהבת; להסתובב בספרייה, לגעת בספרים, להריח אותם. וואי, ממש אחותי התאומה. סול (הנקראת גם רפונזל בגלל שערה הארוך) מושכת את תשומת ליבו של הכבאי הכי חתיך בעיר. סודות, מילים קשות, חומות וגם תקוות, מילים שהופכות לשורות ולדפים, ואני רצה ??????? ביניהם ובולעת אותם בשקיקה. ספר שאי אפשר להניח מהיד. הרגשתי כאילו המילים שנכתבו בו היו יכולות להיות המילים שלי. קניתי 2 ספרים לתת במתנה וזה אומר הרבה. ממליצה ????????
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 39.9 ₪
דיגיטלי132 ₪ 99 ₪
מודפס392 ₪ 180 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 99 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי29 ₪ 22 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של אן רוז
דיגיטלי 50 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
יום השואה והגבורה 2023
דיגיטלי 33 ₪
מודפס98 ₪ 88.2 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 10 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il