דף הבית > פטריק קים 3 - המחסל
פטריק קים 3 - המחסל / ברט ויטפורד
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2022
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 208

פטריק קים 3 - המחסל

         
תקציר

סוכני סי. אי. איי נעלמים או נרצחים בכל רחבי אירופה.   הסוכן האחרון שנעלם נראה לאחרונה בשוויץ ולשם נשלח פטריק קים.   אבל הפעם ניצב מולו יריב מסוכן ביותר. אדם אכזרי, איש צללים, רוצח חסר רחמים,   שקיבל הוראה מפורשת לחסל את איש הקאראטה,   ומוכר רק בשם "המחסל"...  

פרק ראשון

פרק ראשון
הרבה מבני הגזע האנושי היו מצטערים על מותו בטרם עת של פאול מורטימר, אך למען האמת, מכל ידידיו הרבים לא נוכח איש בקבורתו. עובדה מצערת זו נבעה משתי סיבות – ראשית, דבר מותו הפתאומי לא פורסם כלל בעיתונות העולם או האמריקנית, למרות שהוא עצמו היה אחד מנציגיה המובהקים. ושנית, לפאול מורטימר, זכרונו לברכה, לא נערכה כלל לוויה, ולו גם הצנועה ביותר. הוא הובא לקבורה בהסתר והאיש, שהערה את העפר על גופתו החמה עדיין, היה לא אחר מאשר רוצחו.

פאול מורטימר נקטף משורות החיים בטרם עת, בשנה השלושים ושתיים לחייו, ליתר דיוק.

ברור כי לו היה נודע ברבים על מותו של עיתונאי מחונן זה, הרי מספר האבלים בתבל היה גדול פי כמה וכמה, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי מין הנקבה.

בחייו היה מורטימר גבה-קומה ורחב כתפיים במידה הנכונה ובפרופורציה התאימה. עיניו התכולות, הפקחיות, היוו עיטור נאה – כיהלומים יקרים – לפניו הארוכות ונאות-התווים. הוא התברך בשפע שיער שחור, וקווצה סרבנית השתרבבה על מצחו הרחב, וכמעט התחברה עם גבותיו המקומרות. אפו היה ישר, ופיו מביע החלטה, שגמלה תדיר כנראה במוחו, הרחק מעל סנטרו התקיף.

התאריך היה השישה במאי, והשעה היתה שש ושלושים בערב, ופאול מורטימר עדיין נמנה על אנשי העולם הזה. הוא בילה את השעה האחרונה בנמנום קליל על הספה בדירה השכורה שלו בברן שבשוויץ.

הטלפון צלצל והעיר אותו מתנומתו.

הוא הושיט יד עצלה והרים את השפופרת.

"הלו?" הפטיר אל תוך הפומית, בעודו שרוע על גבו.

"מר מורטימר?" החזיר הקול בתשובה.

פאול מורטימר התעורר לחלוטין ומיהר להזדקף. הוא זיהה את הקול מעל לכל צל של ספק. ובכן, סוף סוף נאות הברנש לצל אליו. מעניין מהי מטרתו.

"מדבר בכבודו ובעצמו," אמר.

"אני מצלצל בקשר לריאיון – אותו ריאיון שביקשת לקיים – "

רק אל תאמר שאתה מסכים להיות מרואיין על ידי, הרהר מורטימר. עשרות פעמים ניסה להתקבל אצל האישיות הרמה הזו, אך תמיד נתקל בסירוב – אדיב אמנם, אך סירוב תקיף.

"כן?"

"ובכן," אמר הקול בהיסוס. "מה דעתך על קיום ריאיון זה היום? יש לי זמן פנוי בשעה שמונה בערב."

מורטימר כמעט שפלט צווחת גיל. כה מופתע היה מהסכמתו הפתאומית של הדובר. "בסדר, היכן?"

"בדירתי."

"בדירתך?"

"כן. אתה יודע היכן היא נמצאת?"

"כן," אמר מורטימר. "בוודאי."

"אם כך, אז הערב בשמונה בדיוק," אמר הקול בטון מסכם. "אתה תבוא לבדך?"

מורטימר שקל את הדבר. "אולי אביא עמי מזכירה," אמר. "זה ישחרר אותי ממעמסת הרישום. אני אנסה לגרור עמי את ג'ני. היא יודעת את המלאכה."

"בסדר."

מורטימר החזיר את השפופרת בתנועה איטית אל מזלגה. ובכן הממזר הסכים סוף סוף לדבר עמי. מעניין מה גרם לו לשנות את דעתו.

במשך החודשים האחרונים החלו מתגבשים בלבו חשדות כבדים כנגד האיש, אולם עד כה לא סיפר על כך לאיש. אסור להפיץ דעות כאלו בטרם עת, שכן הוא עלול לטעות, ואז תהיה זו פגיעה בלתי ניתנת לפיצוי באישיות רמת-מעלה. אמנם בזמן האחרון היה כמעט משוכנע בצדקתו, אך...

 


ואולי הוא חושד שאני יודע – חלפה מחשבה בראשו. אולי ינסה להיפטר ממני. תמיד צריך לחשוב על אפשרות כזו, צריך לחזות מראש את כל הדברים העלולים לקרות, ואפילו הגרועים ביותר.

אבל בשביל זה הוא הרי לוקח את ג'ני עמו.

הוא נזכר בג'ני וחיוך עלה על שפתיו. בזמן האחרון התחממו היחסים בינו לבין היפהפייה. בתחילה, עת נפגש בשגרירות האמריקנית עם הנערה הגבוהה וקרת המזג ששימשה כמזכירתו של הנספח הצבאי בשגרירות; נטתה זו לדחות את חיזוריו. אולם אט-אט התרככה, ועתה כבר בילו את מרבית הערבים בצוותא.

ואולי –

מחשבה אחרת עלתה במוחו – אולי כדאי להודיע לממונים עליו את אשר מעיק על לבו.

וזאת לדעת; נוסף על היותו עיתונאי, פאול מורטימר היה סוכן "המחלקת המיוחדת" של הסי.אי.איי. למעשה, מקצועו האזרחי עזר לו רבות בחשיפת סודות ביטחוניים, ובהעברת ידיעות למרכז המחלקה בוושינגטון.

אבל היה עליו לסיים עניין כלשהו לפני הפגישה בשמונה, והוא ידע כי לא יספיק לחבר הודעה מפורטת על כל הפרשה בשפת-הסתר. החלטה אחרת גמלה בלבו; בזריזות התיישב ליד שולחן הכתיבה וליד המכונה ותקתק עליה כארבעה דפים כתובים בצפיפות, בהם מסביר את דעותיו בהקשר לנסיבות היעלמם של כשישה מסוכני ה-סי.אי.איי. באירופה במשך החודשיים האחרונים. משסיים קיפל בקפידה את הדפים, הסתירם מאחורי הראי באמבטיה והבריג אותו חזרה למקומו.

לבטח לא אזדקק להם, הרהר. יחד עם ג'ני אגש לשם ואטיח את הדברים בפניו. הוא גיחך. מעניין מה תהיה תגובתו. בוודאי אינו משער מה אני יודע ומה בדעתי לומר, אחרת היה מהסס כדבעי בטרם היה מסכים לריאיון בנוכחות עדים.

בשריקה עליזה, כשמצב רוחו משופר, עזב מורטימר את הבית.

אותה עת עדיין היה בחיים, אך כשעה וחצי לאחר מכן נתקפדו אלו במחי ירייה אחת.

הוא לא תיאר לעצמו, כי בפח שהוא עסוק בכרייתו ייפול רק קורבן אחד – הוא עצמו. הוא התכונן בקפידה לקראת הערב, כאדם המכין עצמו לקראת בכורה בתיאטרון.

כך גם אמר לג'ני: "הערב זו תהיה הצגה הגונה," אמר בחיוך, בעודו נוהג באלפא-רומיאו הלבנה שלו אל הפרבר הצפוני של העיר, פרבר הווילות באזור מגורי אזרחי-חוץ.

ג'ני העיפה בו מבט מזווית עיניה הירקרקות ואחר שבה לסקור את קצות אצבעותיה. "מה פירוש?" שאלה.

הוא גיחך. "חכי ותראי."

הם עצרו ליד וילה מפוארת, ומורטימר רץ לפתוח את הדלת לנערה היפהפייה. היא נשארה יושבת, מבטה התוהה נעוץ בווילה, וכולה אומרת שאלה.

"לא," חייך פאול. "אין כאן כל שאלה של עבודה. אני פשוט רוצה שתשמשי עדה להצגת 'הכבש ההופך לזאב', מבינה?"

"הה," אמרה, כשגבותיה הקמורות מתקמרות עוד יותר בשאלה אילמת. "אני מבינה."

אבל מהבעתה, ניכר כי אינה מבינה ולא כלום. פאול מורטימר חייך לעומתה בסיפוק עצמי עילאי.

הם נכנסו מבעד לשער, עברו בינות לערוגות פרחים ססגוניים, והוא לחץ על הפעמון שהשמיע צליל ענוג.

משרת חמור סבר פתח את הדלת והובילם אל הטרקלין. "האדון מחכה לכם," אמר בהכנעה. "הוא מייד ייכנס."

העיתונאי-הסוכן משך כורסה נאה לאחור ודחק לתוכה את בת לווייתו. "שבי והירגעי," אמר, "הכיני עצמך לקראת הסנסציה של השנה."

היא שתקה וחייכה במבוכה, והוא טפח על כתפה.

בעל הבית לא איחר להיכנס. לא חלפו אלא שלוש דקות והוא עבר את הסף. הוא היה לבוש בחליפת תכלת כהה ששיוותה לו רצינות וחשיבות כיאה למעמדו. כתפיו היו רחבות מאוד ושיערו השחור החל מאפיר בצדדיו.

"הלו, ג'ני," אמר בעליזות, בעוד מורטימר בוחן את פניו בהתרכזות. "הלו, פאול." הוא נפנה שוב אל ג'ני. "אני רואה שאת ממשיכה לעבוד גם אחרי שעות המשרד, הה?" האיש לא חייך אפילו; דומה כי האווירה היתה קפואה לחלוטין, אך הוא נראה כאילו לא חש בכך. "נוכל להתחיל מיד," אמר אל העיתונאי. "אתה יכול להתחיל לפרוק את מטען השאלות מעל לבך. אך קודם-כל מה תשתה?"

"וויסקי טהור, עם מעט מאוד סודה, בבקשה ממך."

"ואת, ג'ני?"

"אותו דבר," אמרה בקולה הצונן.

"יפה, יפה." הוא נפנה לעבר הבר.

מורטימר התבונן בגבו הרחב. "אתה יודע משהו, קולונל," אמר בקול שליו, "אני תוהה בקשר אלייך."

"תוהה?" גבו של בעל הבית היה מופנה מהם. "ומה הסיבה לכך?" שאל בקול משתאה.

"אני עדיין לא מבין מהו המניע המדרבן אותך."

"סליחה?"

"אינני מבין מה הניע אותך לחסל את ששת סוכני הסי.אי.איי," אמר מורטימר בקול שקול.

הקולונל – כפי שכינה אותו העיתונאי – היה עסוק עדיין במזיגת המשקאות. לרגע עצרה ידו האוחזת בבקבוק ואחר המשיך. משסיים, הניח את הבקבוק וסב על עקבותיו.

חיוך היה מרוח על שפתיו הקשות; לא היה זה מסוג אותם החיוכים שבו הקביל את פניהם, חיוך של מארח ואיש שיחה. היה זה חיוך ממין אחר – חיוך של טינה, חיוך אכזרי.

אבל מורטימר לא טרח לתהות על קנקנו של החיוך. מבטו היה נעוץ בידו השמאלית של הקולונל, והוא חש צינת פתע בעמוד שדרתו וזיק עצבני בתחתית מעיו.

היד היתה יציבה כסלעי הרי הרוקי שבמערבה של ארצות-הברית, אולי אפילו יציבה יותר. אך גם זה לא הדאיג את העיתונאי הצעיר. מחשבותיו כרגע היו נתונות אך ורק למכשיר-ההרג המאיים הלפות בין אצבעותיה של יד זו.

היה זה קולט 0.45 אימתני.

ב"מדריך לנשק" של הסי.אי.איי. מתואר כלי רב שימושים זה, שהומצא עוד בדור הקודם ומאז לא נשתנה אף כמלוא הנימה, כ"אקדח בעל השפעה קטלנית ביותר. קליע ה-0.45 בעל החוטם הרך מתפזר בעת הקליעה לצדדים ומותיר אחריו חור גדול וסימפטומים של כדור דום-דום. פגיעתו ממרחק של עד ששים מטר גורמת על פי רוב למוות. באם הפגיעה היא באחד האזורים החיוניים הרי המוות הוא מהיר, ולא – המיתה רצופת ייסורים. פגיעה באחת מן הגפיים מצריכה לרוב קטיעת האיבר הפצוע."

כמו כן הוזכר בספר שהכלי הינו רעשני במידה בלתי רגילה.

אך פאול מורטימר ידע כי הפעם יפעל הקולט בשקט כמעט מופתי, שכן צילינדר מתכת, מוארך ומעובה היה מחובר אל קנהו המרושע.

היה זה הצילינדר המוכר של משתיק-קול.

לפאול מורטימר לא נותר אלא לקוות שהאדם העומד מולו ניחן בעצבים רגועים ובידיים שלוות, שלא תרעדנה לפתע ותגרומנה בכך ללחיצה מקרית על ההדק.

אך הוא טעה במקצת.

"הבעת כאן דעה מאוד מאוד מעניינת," אמר הקולונל בקול שקט, שמתחתיו הסתתרה נימה מאיימת ומסוכנת, "הייתי מאוד מעוניין לשמוע מה הניע אותך לחשוב כך."

"אומר לך את האמת," אמר מורטימר בטון שקט, אם כי המילים יצאו צרודות מגרונו. "אני אינני יכול לדבר מול לוע של אקדח המאיים עליי. אני עצבני במקצת."

מארחו צחקק, וצחוקו היה דומה לזה של צבוע המחפש אחר טרפו. "אתה בוודאי מבין, מר מורטימר היקר, כי מחדר זה כבר לא תצא חי."

מורטימר ידע כי האיש ממולו לא היה מבטיח הבטחה זו, באם לא התכונן לקיימה.

"אזי דע לך," אמר בקול שליו, שלא העיד על המתרחש בקרביו שהתכווצו. "כי במקרה זה לא אשתה את הוויסקי שרצית להגיש לי. ומלבד זאת, אתה הרי ידוע כג'נטלמן אמיתי ואם תרצה להרוג אותי, הרי תצטרך להיפטר גם מג'ני. אחרת היא תספר על –" הוא הפסיק לדבר.

מבטו היה נעוץ בג'ני סאליבן היפהפייה, ואז ידע ששגה.

היא לא תספר לאיש על אשר יתרחש בחדר.

מבט קר וצונן השתקף בעיניה הירקרקות, ובזוויות שפתיה המקושתות נח חיוך לגלגני ומרושע, כאילו נהנתה למראה הביזיון. מורטימר חש צביטה קלה בלבו – הממזרה, היא משתפת פעולה עם הנוכל הזה. כיצד היה יכול להיות כל כך טיפש וליפול במלכודת שטנית. אם היה פוצה את פיו, הרי בוודאי היו נפלטות ממנו רק קללות וגידופים עסיסיים על חשבון עצמו. אך הוא רק שתק, שוקל את המצב בקדחתנות.

"ובכן," חזר בעל הווילה על שאלתו. "מה גרם לך לחשוד בי?"

מורטימר שתק.

"ישנן שתי שאלות המעניינות אותי מאוד מאוד. ראשית, מנין אתה יודע שנרצחו ששה סוכנים של הסי.אי.איי? הרי זהותם של אנשי הביון הפועלים ברחבי אירופה הינה סודית ביותר, ואינה צריכה להימצא אצל כל עיתונאי פוחח. ושנית, מהי הסיבה שגרמה לך לחשוד בי?"

מורטימר ידע שיהא עליו לפעול, בטרם ילחץ מארחו על ההדק. צריך להפנות את תשומת לבו של הלז לנקודה כלשהי, ואז לנסות לשלוף את אקדחו שלו, הנתון בתוך נרתיק הכתף.

"ובכן," פתח באיטיות. "ראשית, אני חפץ שתדע כי אף אני הנני סוכן של ה-סי.אי.איי."

המארח צחק ביובש. "אני נוטה להאמין לך," אמר.

"משום כך אין כל תועלת שתנפנף מול אפי ב'תותח' שבידך. הרי אינך חושב שהייתי כה טיפש עד כי באתי לכאן, מבלי להודיע לממונים עלי אודותיך ועל חשדותיי כלפיך. ברגע שיקרה לי משהו, יבינו כולם מה אירע ואז – " הוא הפסיק ופרש ידיו לצדדים, כרומז מה יעלה בגורל הקולונל באם יעז להורגו. אחר חזר ושילב אצבעותיו לפניו, בסמוך מאוד למעיל חליפתו.

למשמע דבריו של מורטימר התעננו לרגע עיניו של הקולונל.

"וכיצד אתה מתאר לעצמך שגיליתי הכל אודותיך?" שאל מורטימר בקלילות. עכשיו, הרהר בלבו, עכשיו אתה מוכרח לפעול, בטרם יהיה מאוחר מדי. הסב את תשומת לבו למשהו אחר.

"כיצד?" באה השאלה הבלתי נמנעת.

"ג'ני!" קרא מורטימר בקול דרמטי, מורה לעבר הנערה באצבע ידו השמאלית.

עיניו של הקולונל נדדו למשך חלקיק זעיר של שנייה אל הנערה, היושבת בוטחת ומזלזלת בכורסתה.

מורטימר הסתפק בכך.

הוא התגלגל מכסאו בקלילות לצד שמאל, ידו הימנית החליקה לעבר האקדח ושלפה אותו במהירות בל-תאמן...

אך הוא לא היה מספיק זריז.

"פוף" חרישי נפלט מהקולט קצרות, עת לחץ הקולונל על ההדק המעוקל, וזה היה הקול היחידי שנשמע בחדר.

הכדור עצר את העיתונאי בגלגולו, כאילו נחבט בקיר נעלם מן העין. הוא לפת את חזהו, גונח מכאבים, ועיניו מתגלגלות בחוריהן. "אני – " מלמל. "אני –"

בשארית אונו, מבלי לדעת את אשר הוא עושה, הרים אט אט את המגנום ששלף מנרתיק-הכתף. נראה היה כי הוא מנסה לירות ירייה אחרונה –

הקולונל צחק חרישית, והקולט השמיע קולו חמש פעמים נוספות, כמתנצל חרישית, כמשתעל.

כל קליע חבט את מורטימר והדפו הלאה, מגלגלו על פני החדר עד הקיר הנגדי, ושם נשאר שוכב, עיניו עדיין פקוחות.

הרוצח התבונן בגוויה משך דקות מספר, מבלי אומר.

ג'ני היתה הראשונה שדיברה. "אתה חושב שבאמת היה סוכן של ה-סי.אי.איי?"

"אהה," הוא הנהן בראשו לחיוב.

"והוא מסר את שמך לממונים עליו?" עיניה היו קרות ונוקשות כקרחון נצחי ביבשת הארקטית.

ראשו נע מצד לצד. "לא," אמר. "אני חושב שלא היה יכול להיות בטוח. הוא רחרח סביבי רבות, ואני חשבתי שהדבר נובע מהיותו עיתונאי. כנראה שחשד במשהו, ולכן החליט לבוא לכאן ולהפתיע אותי בהצהרה."

"ואולי סיפר למישהו על חשדותיו?"

"לרגע חששתי מכך," אמר הקולונל. "אבל ברגע שניסה לשלוף את אקדחו הבנתי כי אמר זאת על מנת להרתיעני. הוא לא היה מנסה לשלוף, באם מישהו אחר יודע אודותיי."

"כן," אמרה ג'ני. "גם אני חושבת כך."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של ברט ויטפורד
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il